האם אני חושש לתרבות? לא. אני ליטרלי עובד כרגע על סדרה לתאגיד, אבל שלומה לא היה יותר מובטח כשלפיד היה בשלטון. אני חושש לפרנסה שלי, אבל זה המצב בו הקריירה שלי נמצאת בו כבר יותר משלושים שנה. אי ביטחון הוא תנאי בסיסי ליצירה, וקשיים רק מתדלקים אותה. אנחנו נשרוד.

כל הזדמנות לעסוק בתרבות עברית תמיד משמחת אותי. רשימת היצירות המטרגרות שגיבשתי מעלה שני דברים פשוטים: אי אפשר להגיד על היצירות האלה שהן עוכרות ישראל, כי הן נוצרו מאהבת המקום, אהבת אנשיו וכבוד עצום למורשת אותה הן ממשיכות. וגם, העגלה שלנו, מר בן גוריון, רחוקה מלהיות ריקה.

איך להיות יהודי עכשיו // טיים אאוט סופ"ש
>>אם השאלה היא איך להיות יהודי עכשיו, אזהתשובה נמצאת בתל אביב
>> מיהו (הכי) יהודי? דירוג הדמויות הכי יהודיות בתולדות הטלוויזיה
>> כן, אנחנו שולטים בהוליווד: הסרטים הכי יהודיים של השנים האחרונות
>> מהו הומור יהודי? אחת מהתשובות מתחבאת אצל טאיקה וואיטיטי
>> היהדות הטעימה שלנו: מסע אל אוצרות הקולינריה של בני ברק

"נמרוד" / יצחק דנצינגר

לא עם יהודי, אלא עם עברי שמחובר למקום הזה עוד לפני שהוא גילה את אלוהים. יצחק דנצינגר פיסל באבן חול אדומה את דמות הבסיס לאמנות עברית, מושפע בעליל מהפיסול באיזור הסהר הפורה ומציע שבמקום לחפש זהות בחרסים ומגילות, אולי אנחנו צריכים לחפש אותה אצל הפריזי, היבוסי, המדייני וכל שאר החבר'ה שהיו פה לפני שיהושע בן נון החליט לבוא לבקר. גם בעליל פסל ומסכה, גם לא נימול, עורר התנגדות כבר בשנות הארבעים, ועכשיו נמצא במרכז תצוגת הקבע של מוזיאון ישראל. פותח ראוי לרשימה.

"מה אכפת לציפור"/ חנוך לווין

הצדיק בסדום, הראשון ששלף כרטיס אדום, הנבואה שעד היום מסרבים להקשיב לה. ברור ש"אבי היקר כשתעמוד על קברי", השיר שבו הקהל של הקאמרי דרש את הפסקת ההצגה, נמצא כאן (וזה "מלכת אמבטיה", לא האמבטיה), אבל הנקודה החביבה עליי לעצור בה בכל קריאה היא מערכון עונש המוות מתוך הרוויו "קטשופ": "כחבלן ותיק, פחדן ואכזרי אני מרשה לעצמי לומר שגורם ההרתעה הוא אחד הנימוקים החשובים בעד הטלת עונש המוות, ואני עצמי, לאחר ביצוע גזר-הדין, אירתע מלעשות מעשי טרור נוספים".

"אור פרא" / יונה וולך

קול באישה ערווה לא היה עלבון בשביל יונה וולך אלא אתגר. בספר שהפך אותה מנסיכת כפר אונו לנושא הלוהט בשיחות סלון בשנות השמונים, וולך לוקחת את המושכות אליה ומגישה רשימת תביעות למי שרוצה לבוא לשכב אותה. ולא נשכח את "תותים" שלקח רבים מאיתנו, לרבות כותב שורות אלו, למסע ראשון בין מגדרים. ואת "תפילין", שתקע טריז בין יונה וולך למשוררת החרדית זלדה – עוד משוררת שבדרכה, גם אם ממניעים שונים, סירבה לשתוק.

"נסים ונפלאות" / לאה גולדברג

הו כן, ברור שאישה חסרת ילדים שהיא "דודה של שום איש" לא תעבור בעולם בו אדם שאינו מממש את פוטנציאל ולדנותו הוא חוטא. אבל מה שידליק אור אדום בפיסת השלמות הזו בתחום ספרות ילדים היא העובדה שתל אביב מופיעה בספר כמו תל אביב – פתוחה, זורמת, מוכנה לקבל כל אחד גם בן עניים, גם דודה של שום איש וגם קוף.

"בעיקר על אהבה" / מאיר שלו

ברור שבהתחלה רצית למקם כאן את 'תנ"ך עכשיו' ולתת לו תעודת הוקרה על הוזזת הגבינה המשמעותית ביותר, אבל דפדוף מטפורי בספרייה שלי החזיר אותי לפסקה הנהדרת בספר ההרצאות הראשון של שלו, בו הוא מדבר על הנשים היפות בתנ"ך ומצר על כך ששום פרט ויזואלי אינו נתרם למען הקוראים על אסתר המלכה או שרה אימנו, בעוד שעמודים רבים ומשמימים משמשים לתיאור דקדקני של כלי הפולחן במקדש. בסופו של דבר, אומר שלו, מראן של נשות התנ"ך הוא תעלומה שממשיכה להעסיק אותנו, בעוד שמחתות המזבח מעניינות רק את רפי השכל שמעוניינים להקים את המקדש השלישי. כמה שורות מספיקות לשלו כדי לחלץ שתי אמיתות מוחצות – יד על הלב התנ"ך לא כזה ספר טוב, ומותר להגיד שחלקים ממנו הם די שטויות. הסבטקסט של כל עונות היהודים באים, רק מגיע מהר לפואנטה.

"לאן נעלם דניאל וקס?" / אברהם הפנר

סרט שקשה לדמיין את ישראל בלעדיו, אפילו שבזמן אמת ראו אותו פחות מעשרת אלפים איש. טענה ניצחת ונצחית בעד קרן הקולנוע. שנת 1972, מלחמת יום כיפור מחכה מעבר לפינה. על פתיליות בכל הארץ מתבשל בשיכונים המהפך, והאשכנזים עסוקים בעצמם. אברהם הפנר מוציא את ליאור ייני כיהודי שנגזר עליו כנראה לנצח להיות נודד, למסע חייו בארץ שאיבדה את הלהט שיצר אותה לטובת שיעמום של שגרה. אם תרצו, נציג של כבוד לז'אנר האשכנזים הבוכים לצד "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז ו-"זכרון דברים" של שבתאי (גילוי נאות: מעטים הדברים שיעוררו בי יותר בחילה מההאשטג הגזעני "מה אשכנזי בעיניך"), ואם ממש תתעקשו, החצי השני של הצגת הגבר הישראלי כלוזר ב-72, שמשלים את "מציצים". הארץ בכל מקרה לא שווה כמו שפעם עשינו ממנה. כוסאמק וקס.

"רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ'…" / ישעיהו ליבוביץ

ישעיהו אמר בכמה הזדמנויות שהוא מצטער שלא השכיל להשתמש בביטוי פחות מעורר שאט נפש מ"יהודו-נאצים", אבל זה רק התירוץ לפסול את ליבוביץ', לא הסיבה. ליבוביץ' מעמיק, מקשה, מתעקש לברר כל סוגיה לפרטיה לפני שהוא מחליט. אתם יודעים, כמו שיהודי אמור לעשות כשהוא נתקל בטקסט. מעט מוזר שפילוסוף מואשם בפלספנות, אבל בדיוק עבור החוששים יצא הלקט הכה מועיל של חלופות מכתבים שניהל ליבוביץ עם כל מי שפנה אליו בשאלה – פוליטיקאים ואנשי תרבות כמו אנשים מן השורה. רעיון לא פחות איקונוקלסטי ממתן פרשנות אלטרנטיבית של התנ"ך הוא התייחסות לתנ"ך כאל ספר שחשיבותו היחידה היא הדרכה באשר לעבודת האלוהים. כל שימוש אחר שלו – ספר הגות, מסמך היסטורי, קוד מוסרי או ספר שירה – מיותר לגמרי. וגם בתור ספר שירה, נותן ליבוביץ' מייק דרופ, זה לא פושקין.

החצר האחורית

יענקלה רוטבליט נתן את הרגל לשחרור ירושלים, ואת הלב לשחרור שלנו. כמעט חצי מאה אחרי שהוא יוצא בקריאה לשיר לשלום ולא למלחמות, דווקא אחרי הניצחון הכי גדול של ישראל (כך לפחות חשבנו פעם), הוא משתף כוחות עם קאדר צעיר כדי להוציא את האלבום הכי לא צולע שאפשר לדמיין. רצף שירים מנצח שבאמצעו – הקינה שבה רוטבליט מדהד את "התשמע קולי" לזמר באמת נוגה שנגמר במצב ששוכב על הגב. ואיזה כבוד הוא הביא לכולנו. אם נמרוד פתח את הרשימה כאיזה שהוא אות לכך שלחשוב מחוץ ואפילו נגד הקופסה הוא הדרך להיכנס למועדון המאוד צפוף של תרבות עברית, החצר האחורית מראה שגם ללא תמיכה ממוסדת, יצירה מקורית וחדשה תצבור את הקהל שלא ייתן לה לגווע.

"כל השירים עד כה" / דליה רביקוביץ

ענת גוב זכרה לברכה אמרה בזמנה על הסכם אוסלו זכרו עוד יותר לברכה, כי רק נשים באמת יכולות לרצות שלום, מכיוון שרק נשיאת ילד תשעה חודשים גורמת להעריך את החיים. וולך וגולדברג לא היו אימהות, אבל דליה רביקוביץ אכן ריחמה מלוא הרחם וגילתה אמפתיה אימהית גם למי שהוצגו לנו בתקשורת (שמאלנית, מיין תוכעס) כמחבלים. האוסף הזה רחוק ספר אחד מלכלול את כל יצירתה של המשוררת שנלקחה מאיתנו מוקדם מדי, אבל מספיק להדהד את זעמה (המאופק, בכל זאת דליה רביקוביץ) על התהומות שישראל התדרדרה אליהם במלחמת לבנון:
"כמה ילדים יש לכם?
כמה ילדים היו לכם?
קשה לשמור במצב כזה על ילדים"

"אבל למה אין ערבים שכותבים שירים על משפחת פוגל?!". לא יודע שאין, לא בדקתי – אבל מצד שני אני לא זה שטוען שיהודים יותר מוסריים.

"יורים ובוכים" / החמישייה הקאמרית

צה"ל שהיה בקום המדינה, צבא הגיבורים שנולדים מהים והולכים בשדות, היה כור היתוך ב"התגנבות יחידים", ומקום בו גברים יכולים לעבור סוף שבוע אבוד ב"גבעת חלפון", מגיע לתחנה סופית במערכון שכתב אתגר קרת לדב נבון בדובון מול שי אביבי במדים מקופלי שרוול -והוא שמראה את מה שהצבא היה בשביל כולנו: פאזה מיותרת באמצע החיים שלא מועילה לאף אחד, והכי פחות לביטחון המדינה. המערכון גדוש בשורות מחץ: "תיזהר עם הדוגמאות חייל, השבת שלך כבר בסכנה", "מי הביא כזה לטח לגולני", וכמובן התגובה האולטימטיבית לחיילים הבוכים בכותל, "(פחח) צנחנים". אבל כמו אצל החמישיה, אין פאנץ', והמערכון מסתיים בדב נבון קורס ומתמוטט לבדו לחלוטין תחת משקל הצער שלו.

ואחד שלכאורה לא צריך לדאוג, אבל לגמרי כן: "אורח נטה ללון" / ש"י עגנון

וידוי אישי, כשהתבקשתי לערוך רשימה זאת, אמרתי שאני לא מרגיש בנוח לדרג יצירות, ושאני בטח לא מוכן ליצור רשימה בלי עגנון. נראה דווקא שמקומו של עגנון בקאנון מובטח, לא משנה מי יהיה בשלטון. ירושלמי דתי, שמרן, שמאוד שמח על כיבוש יהודה ושומרון. אבל בואו לא נטעה. כשמירי רגב התמנתה לשרת תרבות, היה לה מאוד חשוב להגיד שלא קראה צ'כוב. זה כשלעצמו לגיטימי, אבל לא לגיטימי לשרת תרבות לנפנף בגאווה בכך שהיא *לא* קראה משהו. כמו ש"לא ראיתי ואני לא מתכוון לראות" לא הייתה בעיני דעה קבילה על פוקסטרוט. בורות אינה דבר להשוויץ בו. וזו הסיבה שמקומו של עגנון, כדרך סעיפים אחרים ברשימה הזו, גם בסכנה. עגנון היה מעמיק, פרטן, לא דיבר במשפטים שקל להדפיס על סטיקרים. יותר מדי אשכנזי, יותר מדי תובעני, או במילות התקופה – חופר. ומה עם פרס הנובל? גם לרבין היה. לא הרשים

• ❤ תרבות
• יהדות
• עברית
• לאה גולדברג
• החמישייה הקאמרית
• דליה רביקוביץ'
• החצר האחורית
• מאיר שלו
• חנוך לוין
• אריק שגב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 930 // השאלה היהודית

• Facebook
• Twitter
• Email

כמו באוכל, בבידור ובתיאטרון, גם בעולם המוזיקה מקובלת הפרדה דיכוטומית מאוד בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. "מוזיקה לילדים" – אם אפשר בכלל לאחד את "הכבש ה־16", הפסטיגל ומחזות זמר (המיועדים לילדים) תחת קטגוריה אחת – היא תחום שחי כמעט תמיד בבועה משל עצמו. למה כמעט תמיד? ובכן, בשבוע הקרוב יוצא לאור האלבום "בייבי אוריינטל 3", שכבר הצליח לפרוץ את הבועה המלאכותית הזאת ולהכניס שירים לפלייליסט של גלגלצ. הפרויקט של המפיקה בפועל יעל אופנבך והמפיק אלון אוחנה, שלקח את המושכות המוזיקליות באלבום הנוכחי, מנסה לשלב לא מעט עולמות שהקשר ביניהם היה רופף עד לא קיים: מוזיקת עולם, שירים לילדים, לחנים מתקופת מפא"י וכלי נגינה ומבצעים שרגילים להפקות מושקעות יותר מהמקובל בענף.

"לרוב אנחנו בוחרים קלאסיקות, דברים שהם נכסי צאן ברזל, כך שיהיה בסיס מספיק רחב של היכרות עם השיר בשביל לעשות עליו את הווריאציות. אלו צריכים להיות שירים שההורים גדלו על המקור שלהם, ואנחנו חושפים אותם מחדש לילדים של היום", מסביר אוחנה. "אנחנו בוחרים ומטפלים בכל שיר בנפרד – זה עולם רחב מאוד מאוד, מהתקופה של לאה גולדברג ועד האייטיז־ניינטיז – ואז בוחרים איך לפצח אותו. לפעמים זה לא עובד ולפעמים מגלים בלחן הקיים משהו שלא ראינו בו קודם". ככה יצא שדיוויד ברוזה מטפל ב"בואי אימא" ויסמין לוי מבצעת את "הצריף של תמרי".

אין פחד בהתעסקות עם קלאסיקות?

"אנחנו לא באים ממקום מסחרי של לעבד את השיר בכוח, אנחנו בכוונה לא נוגעים בטקסטים ומשאירים את הלחן דומה למקור ומנסים לשמור את זה פשוט. אחת המטרות היא לפנות גם אל ההורים, שמכירים את המקור וגדלו עליו בעצמם, לנסות שיהיה להם מעניין אבל עדיין למצוא משהו במלודיה המקורית שאפשר לגלות מחדש. אני לא מודאג כי אני מכיר את כמות ההשקעה והזמן שהשקענו בכל שיר״.

איך בעצם קובעים מה נחשב מוזיקה לילדים? יש איזה דפוס, שפה או חוקים? ואיך זה שבכל זאת יש סאונד כזה, "מוזיקה לילדים"?

"הקו המנחה שלנו הוא שיהיה פשוט, לא במובן של חוסר מורכבות אלא של עיבוד שאין בו עומס. במובן הזה למדנו שפחות הוא יותר, גם אצל מבוגרים לפעמים: יש כלי אחד שמוביל ושאר הכלים מלווים אותו ברקע בדרך כלל. מלבד זאת היחס שלנו הוא כמו אלבום למבוגרים".

העניין הוא שהשירים הללו הפכו לנכס צאן ברזל קודם כל מפני שהם לא מכוונים לגיל מסוים.

"נכון, כי הטקסטים מכבדים, והם לא מתיילדים ולא מטופשים וזה חשוב מאוד מאוד. אני לא חושב שהילדים צריכים שפה פשוטה, להפך. לא תמיד אנחנו עובדים עם טקסטים והאלבום הראשון היה אינסטרומנטלי כולו, אבל כשיש אז חשוב שזה יהיה ברמה גבוהה, עם כותבים שכתבו קודם כל למבוגרים. היה עניין פעם של כותבים ומבצעים שעבדו על תכנים לילדים באותה השקה ובאותה רצינות ובאותו יחס כמו הטקסטים למבוגרים שלהם. מה שאתה נותן לילדים זה מה שהם הופכים להיות, זה כמו אוכל: תכנים לילדים הם לפעמים הכי ג'אנק, אף שבעצם אתה רוצה לתת להם תוכן מזין ועם ערך. יש דבר שנקרא 'שוק הילדים', שהוא רק לילדים. אין חפיפה בין תכנים למבוגרים לבין תכנים לילדים".

אוחנה מצביע על אחת הנקודות הכי קריטיות בתחום ההפקה לילדים, במוזיקה ובכלל. עד לפני לא המון זמן תוכן לילדים הגיע כמעט בלעדית מאמנים שיצרו תוכן גם למבוגרים. חלק משירי הילדים והצגות התיאטרון החשובות בהיסטוריה הישראלית נעשו לילדים, על ידי יוצרים שלא עשו את ההפרדה בין העולמות. היום כוכב ילדים הוא "כוכב ילדים" בהגדרה וזה גטו שקשה מאוד לצאת ממנו, כפי שיעידו מיכל ינאי, טל מוסרי ויובל המבולבל. חלק מהמבצעים באלבום הם זמרים בעלי שיעור קומה שזו הפעם הראשונה בה הם מקבלים הזדמנות לשיר לילדים.

"במשך עשור היה לי איזה קושי בעברית, ודווקא כשהבן שלי מיכאל נולד, חזרתי לעברית וגיליתי אותה מחדש. יש בזה משהו חשוף מאוד וגם יומיומי בשבילי. יותר מזה, דווקא מפני שמדובר במוזיקה לילדים זה הרבה יותר קשה בשבילי. יש לי אחריות כפולה ומכופלת על השיר שלי ועל מה שהילדים מקבלים". כך מספרת יסמין לוי, שאחרי קריירה של עשור שבמהלכו שרה בלדינו ולא התקרבה לעברית, קיבלה החלטה להשתתף באלבום עם "הצריף של תמרי".

"אני יכולה להביט על זה מהצד ולהגיד שנדרש הרבה אומץ להכין כלים אוריינטליים לילדים, לדעת לתת במה לשיר עצמו וגם לעיבוד זו אחריות גדולה מאוד. כשילד שומע את המוזיקה שאתה שמעת כהורה, אז אתה חולק איתו היסטוריה, תרבות, דברים שמשותפים לשניכם ולא רק לך. יש בכך חשיבות עצומה".

את מרגישה שמפני שזה שיר ילדים את יכולה קצת לצאת מאזור הנוחות שלך?

"בטח, אני באתי לשיר הזה בראש רציני מאוד בהתחלה, עם אותו הלך רוח שאני באה לאלבומים שלי, ומצאתי את עצמי ממש משתובבת באולפן. השיר מדבר על חיות, אז מצאתי את עצמי עושה חיקויים של חתולים ותרנגולות ודברים שאני בחיים לא מרשה לעצמי באלבומים שלי. אבל כן, כשקיבלתי את ההצעה לשיר לאלבום חששתי, כי זה לא העולם שלי וזה הרבה יותר מרתיע לעשות משהו כזה, בגלל החשיבות שביצירה לילדים. אבל האמת שאני לא חשובה פה בכלל, זה לא אלבום שלי שאני המרכז, אני רק באה לעזור, המאזינים הם המרכז".

• הכבש ה-16
• דיוויד ברוזה
• הכבש השישה עשר
• יסמין לוי
• טל מוסרי
• שירי ילדים
• יובל המבולבל
• לאה גולדברג
• מיכל ינאי
• עם הילדים
• חינוך