"לצד סירוב של אמנים להגיע לכאן בתקופה זו, ספייסי נענה לפנייתנו בחיוב ויגיע לחבק את הקהל הישראלי", אמר מפיק האירוע של קווין ספייסי. ו… בדיוק מזה חששתי. תגידו, קווין ספייסי לא חיבק לכאורה מספיק? לואי סי. קיי לא פתח את הרוכסן לכאורה מול קולגות, לפני שפתח את הקופות בישראל? מה יש במדינה הציונית שמושך לכאן פרפורמרים דווקא בשיא הרגעים הגרועים שלהם – תחת ההנחה שפה, אצלנו, הכל מתקבל בברכה?

אני לא באמת יכולה להאשים אותם; כשאייל גולן עושה סולד-אאוטים (נכון, הוא לא הורשע בבית משפט, אבל קונספט "הפותמוביל" זה לא בדיוק משהו שיכנס לתכנית הלימודים), כשחנוך מילביצקי עדיין מכהן כחבר כנסת (ולא הושעה אפילו עד לסיום החקירה בחשד לאונס), כשאפילו מדליקי משואות "צדיקים" כמו יהודה משי זהב לכאורה, התגלו כאבות המייסדים של תרבות הטרף.

בקיצור, כשבכל תחום אפשרי גבר מצליח שנחשד או הואשם בהטרדות ועד אונס, ממשיך לשגשג – שמעו, זה מטמטם. משחקנים בתיאטרון ועד נשיא המדינה, נדמה שאנחנו מוקפות מכל עבר בגברים שחשבו שביחד עם הקריירה המשגשגת שהעמידו הם חייבים להעמיד גם דברים אחרים. לפעמים בכוח. נכון, רוע קיים בכל מקום, את זה עוד אפשר איכשהו להבין. אבל העובדה שהם ממשיכים אחר כך בחייהם כאילו כלום לא קרה, בזמן שהקורבנות אוכלות חרא ונשארות להתמודד עם ההשלכות לשארית חייהן – זה כבר בלתי נתפס.

ומה קורה לתוקפים? כלום. פשוט כלום

השנה היא 2010. אני בעבודתי הראשונה בעולם הפרסום, כשמנהלת הלקוחות מספרת לי על משרד ידוע שבו שני השותפים מטרידים, ועל תקציבאית שהבוס ביקש ממנה להגיע בשבת כדי "לעזור" לו במשהו – ואז שלף את בולבולו החוצה. התחרפנתי. לא הבנתי איך דבר כזה קורה ואף אחת (או אחד!) לא הופכת שולחן, אבל הייתי אז קופירייטרית מתחילה לבד במערכה – מה כבר יכולתי לעשות עם זה.

כעבור שלוש שנים: "תא העיתונאיות" – הדס שטייף, טל שניידר וענת סרגוסטי – חושפות שאיש התקשורת עמנואל רוזן הטריד לכאורה מעל 40 נשים. בהשראת החשיפה, פרסמתי טור באתר "המזבלה" שפנה לפרסומאיות ופרסומאים וביקשתי עדויות על הטרדות מיניות בעולם הפרסום. נחשו מה קרה, המייל שלי נשאר דומם לחלוטין.

קופצות ל־2021. אני וחברתי מרינה פאפ מנהלות את קבוצת הפייסבוק "צריכה את זה לאתמול" – מעל 10,000 נשים מעולם הפרסום – והנושא עדיין לא נותן לי מנוח. בשיתוף פעולה עם העיתונאית שרון שפורר יצאנו ב"קול קורא" לעדויות על הטרדות מיניות בענף. עלו הרבה שמות, ונעשו הצלבות, ולבסוף פורסם תחקיר על הבעלים של אחד מחמשת המשרדים הגדולים – רמי יהושע. התגובה שלו לעניין: "אנחנו משרד מחבק". ומה קרה אחר כך? כלום. להפך. המשרד גדל, רכש אפילו משרד סושיאל מצליח. וכלום. נאדה. אני אדגיש שוב למקרה שזה לא ברור: כלום.

איך אפשר לשמור על מצפון ערכי?

אבל באמת, לאיזה מוסר אפשר כבר לצפות מאנשים כאן, כשנשיא העולם החופשי אמר "Grab them by the pussy" ובכל זאת נבחר שוב? איך אפשר לצפות מאיתנו לשמור על אנושיות ומצפן ערכי, כשאנחנו רואות שלהיות חרא זו לא בעיה – להפך, זו נוסחה בטוחה להצלחה?

אני לא יודעת אם אני מתלוננת על המדינה, על העולם, על הממשלה או פשוט על חארות בכללי. מה שכן, אני מקווה שבעתיד יהיו כאן יותר נשים בעמדות השפעה בממשלה (לא מהסוג שיש בקואליציה הנוכחית, תודה רבה), בראשי חברות מסחריות, ובעיקר כאלה שלא מתביישות לומר את המילה המאיימת ההיא – "פמיניזם". רק אם נביט למציאות בעיניים, נוכל באמת להשפיע. אז אם את עונה להגדרה הזו, בפעם הבאה שאת רואה מכרז או משרה שאת אולי חושבת שלא תתקבלי, פשוט תגישי. למען כולנו.

• טור דעה
• קווין ספייסי
• לואי סי.קיי
• metoo#
• אייל גולן

בכל הנוגע לתחומי המיטו, סיפורו של לואי סי.קיי היה אחד מהיותר אפורים, גם אם אחד מהקשים לעיכול. הקומיקאי המבריק שחשבנו שחושף את כל כולו על הבמה התגלה כצבוע שנהג בעיקר לחשוף את עצמו בפני קומיקאיות מאחורי הקלעים. כשהסיפורים אודותיו נחשפו ב-2017, התבאסנו לגלות שדווקא מי שחשבנו שהוא נביא האמת התגלה כעוד מטרידן שקרן, אבל לפחות חצי התנחמנו בחצי התנצלות שלו. ואז הוא המשיךלעשות סרטים,הריץ סיבובי הופעות(בשניים מהם אףהגיע לביקור בישראל) ובאופן כללי חי את חייו.

>>תדברו על אריק: בנדיקט קמברבאץ' מקבל סדרה כמעט מושלמת. כמעט

אבל האינטרנט לא שוכח. בעצם, גם הנשים. הסרט הדוקומנטרי "לואי סי.קיי: מצטער/לא מצטער" – שהוקרן ממש לפני כמה ימים בדוקאביב, וכעת מגיע ל-HOT ו-yes – מנסה לחזור לאותם ימים ראשונים של גילוי-הודאה-היעלמות, ואז לפענח מה, אם בכלל, השתנה. הסרט חוזר לפענח את ההתנצלות מעוררת המחלוקת שלו, מנסה להבין אם באמת לקח אחריות או התחמק, ובעיקר מוודא מה קרה מאז, ואם היו השלכות על חייו של סי.קיי. ספוילר: לא מספיק.

מיותר אולי לציין שהקומיקאי עצמו לא מתראיין בסרט, ומכיוון שזו הפקה של מגזין דה טיימז, שחשף את הסיפור המקורי, תקבלו בעיקר ריאיונות עם צמד העיתונאיות שחשפו את הסיפור, כמו גם עם אחת מחמש הנשים שטענו כי הוטרדו על ידי סי קיי, הקומיקאית אבי שכנר (Abby Schachner, לא כמו שחשבתם). ספק אם הסרט הזה יביא שינוי, וספק אם אפילו ישאיר סימן על הקריירה המתאוששת של סי.קיי, אבל זה בהחלט הולך להיות מעניין לראות איך סיפורי המיטו משתנים, מתפתחים ומתגבשים לאורך השנים למשהו חדש לגמרי. הפעם אנחנו לא יכולים להבטיח שיהיה מצחיק. סורי נוט סורי.
"לואי סי.קיי: מצטער/לא מצטער". 21:15 ב-HOT8, ו-22:00 ביס דוקו

• מה רואים הלילה
• דוקומנטרי
• המסך
• לואי סי.קיי
• הטרדה מינית

שועלות ושועלי קומדיה ותיקים בטוח שמו לב לשינוי הקיצוני שעובר על התחום המצחיק בעשור האחרון – השדה הפך פוליטי באופן דו-קוטבי: מהביטול של לואי סי. קיי. שעד לפני רגע נחשב פמיניסט "פרוגרסיבי", דרך חילופי האגרופים בין דייב שאפל והקהילה הלהטבי"ת, קמפיין ה-Jewface של שרה סילברמן נגד אנטישמיות בהוליווד ועד למודעות היתר שאוכלת את בו ברנהם מבפנים. מהעבר השני של האוקיינוס נמצא גם את האנטי קומדיה המוצהרת של האנה גטסבי.הדוקו החדש מבית HBO, "החלום האמריקאי של ג'ורג' קרלין", מאבות הקומדיה של סוף המאה ה-20 בארה"ב, משרטט את הנתיב ההיסטורי שהוביל אותנו למצב הסכיזואידי הנוכחי של הקומדיה. פעם, כך נדמה, דברים נראו ממש הפוך.

בשיא הפופולריות הטלווזיונית של קרלין (שנות ה70), סביר להניח שכל הקומיקאיות והקומיקאים הללו היו מזוהים עם השמאל הליברלי החתרני. זה מה שכונה בזמנו "תרבות נגד" סביב התנועה ההיפית שקמה כנגד מלחמת וייטנאם. קרלין היה לא פחות מהפילוסוף המרדן של אותה תנועה. היום אין כבר תרבות נגד, אלא תרבות אלה נגד אלו. קומיקאי אחד יקרא לשניה פוריטנית והיא תקרא לו ריאקציונר. אבל לא ברור מי בשמאל ומי בימין, מי פונה לליבו של איזה קונצנזוס או מיעוט.

כציניקן מדופלם, קרלין משך עד הקצה את ה"חחח" במילה זחוחחח. ממבט ראשון, הוא נראה כאבטיפוס לגבר הלבן השבע שזרח ואז סרח. אבל הדוקו מבהיר די מהר שאת המרירות האנטי-ממסדית שלו הביא קרלין הישר מאשפתות הרחוב הניו יורקי. כילד הוא ישן בפחים, כשהתבגר עבר לישון באוטו עם אשתו, בדרכים, בין הופעות. משם נשלף לתכניות הווי ובידור מסוּכּרות בטלוויזיה של שנות ה-60, עד שכבר לא יכל להסתיר את האצבע המשולשת שלו. כך, בין רכסי הקוקאין שהחל לצרוך על בסיס קבוע, צמח לו גם שיער הפנים ונולדה הפרסונה שמזוהה עם קרלין עד היום: ההומניסט הבנזונה, אוהב האדם שונא האנושות, הרציונליסט הרגשן, לוליין המילים שיצאו מפיו כג'ורה מריחת מרגליות.מה נשתנה מאז? האם היום קרלין היה נחשב גאון קומי, או טרול ליברטריאן בשירות האלט-רייט?

אולי הרגע החושפני ביותר בדוקו הוא הגילוי (שלי) שקרלין היה המגיש הראשון של "Saturday Night Live", הלא היא ה"ארץ נהדרת" האמריקאית. תכנית המערכונים שהציגה לעולם הרבה מהקומיקאיות והקומיקאים המוכרים של אמריקה ב-50 השנים האחרונות: אדי מרפי, ג'וליה לואיס-דרייפוס, אדם סנדלר, טינה פיי, ויל פרל, כריס רוק, ביל מאריי והרשימה עוד ארוכה. בתחילת דרכה השתלב קרלין באופן טבעי בקאסט של התכנית – ממשיך דרכו של לני ברוס האגדי, קומיקאי הרחוב קרלין, שנלחם על הזכות לומר בטלוויזיה את המילים Shit, Piss, Fuck, Cunt, Cocksucker, Motherfucker ו-Tits, היה בן בית ב-SNL.

זה כמעט בלתי נתפס לגלות שהמגיש הראשון של SNL אמר שלו עצר לחשוב מה מדבריו עשוי להיות פוגעני, לא היה יכול להמשיך ליצור קומדיה. הרי אין מראה יותר עצורה של פני החברה האמריקאית כיום, מזו המשתקפת בכל ערב שבת ב-NBC. את פיט דוידסון, למשל, אילצו להתנצל בשידור בפני חבר קונגרס רפובליקני על "חיקוי פוגעני". מנגד, נדמה שקינן תומפסון הוא היחיד ב SNL ש'מותר לו' לחקותשחקן בייסבול ממוצא דומינקני-היספני. זה בטח מעורר פחות מחלוקת בדירוג הפרבילגי, כי תומפסון הוא שחור אמריקאי. בנוסף, הרוב המכריע של הפוליטיקאים הגברים משוחק על ידי נשים, למעט הנשיאים (בכל זאת, טיפה פטריארכיה צריך, כדי להשאיר טעם של עוד) ואילו מגברים שמשחקים נשים אפשר לשכוח. דיר בלאק אם תפגע הקהילה הטרנסית. נדמה שאת ההפקה פחות מעניינות אמיתות חברתיות ומעניין יותר המוסר שקובע מה מותר.

ומה באמת מותר? מותר לצחוק על זה שכבר אסור. ממתי אסור בדיוק? לפיהמערכון המבריק הזה, בערך מאז 2014. לואיס סי.קיי, ביל בר ודייב שאפל ה'בעייתיים' אמנם התארחו בתוכנית, אלא שכבר ממונולוג הפתיחה שלהם, ניכר שזהו אירוח חד פעמי, מסוכן וחוצה גבולות, ושקדם לכך הרבה משא ומתן. בארה"ב רבתי של 2022, קרלין בטח היה מקבל יחס דומה.

כשסבא רוקד בלט עם האמת

זה יהיה ממש פשע לסכם את התפקיד ההיסטורי של קרלין כבּוּמר המפוכח שהשמיע גסויות בטלויזיה והשתין בקשת על עורכי דין, נשיאים וכוהני דת כאחד. באמת שלא חסרים קומיקאים כאלו. הם היו שם לפניו ובאו בשרשרת אחריו. גם אם קרלין היה להם למלך לרגע, הרבה יותר מעניין לראות כיצד עיצב את כלל אומנות הקומדיה באופן על זמני.

קרלין לא היה רק אקרובט של מילים עם קול עמוק, הוא גם פלט כל הברה בתנועה של רקדן קלאסי. הדוקו מספק רגעים מהפנטים שמראים אותו בפעולה, וזה מרגיש כמו לראות את סבא רוקד בלט. אפילו בסוף שנותיו הנרגנות, בניינטיז, קרלין יורה משפטי מחץ ארוכים, מבלי לעצור לנשום ובדיקציה מושלמת. הפאנץ' נוחת מלמעלה בקול באס וכדי לחזק את התחושה, קרלין פוסק רגליים כמעט עד לרצפה. תנועות הזרוע שלו, שמציירות את המילים באוויר, כאילו מקיפות את כל שטח הבמה.

תרבות הנגד הניינטיזית חקוקה לי בזכרון כגאנגסטר-ראפ תוקפני וגראנג' צרוד. אבל במבט לאחור, היא בהחלט התאפיינה באותו "ריקוד רטורי" נשכני של קרלין. במובן הזה, היורש הרשמי של הסגנון היה ביל היקס, שלזמן קצר – קצר מדי – הציע אדפטציית מטאל אפלה להארד רוק הקצבי של קרלין. גם היקס מדד כל צעד, כל תנועה על הבמה וכל נשימה כבדה לתוך המיקרופון. ניתן לראות את חישוב הצעדים הזה גם בתנועה ה'נקייה', נטולת הניבולים של ג'רי סיינפלד הצעיר. היום מניירות מסוגננות מסוג כזה כבר לא נדמות וירטואוזיות כשם שמרגישות מלאכותיות, מהונדסות.

אולי לואיס סי. קיי. הוא זה שקבע את הסטנדרט החדש? הוירטואוזיות של המאה ה-21 שונה בתכלית. הכל נראה מאולתר, מגושם לכאורה, ואז פתאום בא הפאנץ'. ככל שזה נדמה יותר חסר מאמץ, כך מפתיע אותנו יותר. גם המודעות לטכנולוגיה שינתה אותנו. מי שראו את Inside של בו ברנהם – הישו המילניאלי – הזדהו בוודאי עם המסר הנואש שלו: גם האותנטיות החושפנית של יוטיוב מורכבת מרצף פעלולים מתוזמנים להפליא. אותנטיות היא רק סגנון.

סי. קיי. וברנהם נדמים הפוכים זה מזה בלהטוטנות שלהם. אלא שדווקא הייחוד הקוטבי שלהם הוא זה שבעיניי עושה אותם יחד הדבר הכי קרוב לקרלין כיום. אולי כי הם בכל זאת מגלמים את מהות הביקורתיות הגברית הלבנה האמריקאית שהפכה לאשמה לבנה. אולי כי כמו קרלין, הם פיתחו שפה קומית צורנית כה רעננה ומהוקצעת שלא ניתן להגיב לה באדישות. לעומתם ולעומת קרלין, נראה שאר הסטנד-אפ בנטפליקס כמו בופה זהותני מותאם אישית לכל צופה. שפת הבמה של כולן ככולם נראית כאילו נגזרה מאותה חוברת הדרכה.

בסוף החלק השני של הדוקומנטרי, מודה הקומיקאי פול פרובנזה שבכל אירוע חדשותי מסעיר הוא מתגעגע לחבר שלו, ג'ורג'. מה היה אומר על זה? בטח מטיח הכל בפרצוף, מרקיד, מקפיץ ומטביע בסל את כל האמת הקשה האחת והיחידה. בזמנו עוד האמינו שיש דבר כזה.

"החלום האמריקאי של ג'ורג' קרלין" זמין ב-yes VOD

• המסך
• דוקומנטרי
• קומדיה
• סטנדאפ
• קומיקאי
• לואי סי.קיי
• HBO

איך קוראים לאישה שעושה הרבה סקס? בשם שלה. אנחנו יודעות, זאת לא הבדיחה המצחיקה בעולם. אחרי הכל, לא כל אחד או אחת יכולה להיות סטנדאפיסטית מוצלחת. אבל כל אחד, אפילו קומיקאי מפורסם, יכול בהחלט לא לתקוף מינית.

לואי סי קיי יגיע בשבוע הבא להופעה שנייה בארץ מאז שהודה שאונן בפני נשים שונות בלי הסכמתן, אי שם ב־2018 הלא מאוד רחוקה. על אף הודאתו, ההשלכות של מעשיו הסתכמו בכמה חודשים של הרחקה מרצון מאור הזרקורים. לפני חודשיים יצא במופע חדש בשם "SORRY", שכולל בין היתר בדיחות על הפחד של גברים מלהיות מואשמים באונס, ועל כך שהקרונה הכריחה את כולם להרגיש את מה שהוא הרגיש כשלא היה יכול לצאת מהבית בעקבות חשיפת מעשיו. נראה שלואי סי קיי לא מנסה יותר להעמיד פנים שהוא מצטער. הוא רק בא לצחוק על הציפייה שיצטער, ולעשות כסף והצלחה מסיפור הפגיעה בנשים. אולי הוא חושב שאם הוא יצחק על כך – זה יהפוך לגיטימי.

אנשים אוהבים לומר שמותר לצחוק על הכל, ואם מישהו נעלב אז מיד אומרים לו "הומור שחור", כאילו ביכולתה של ההגדרה הזאת לפתור הכל. בואו נדבר על זה: קומדיה שחורה, הידועה גם כהומור שחור או קומדיה אפלה, עוסקת בנושאים ואירועים רציניים ביותר: מוות, מלחמה ועוד, בלשון סאטירית, אירונית וביקורתית. כפי שתיארה הקומיקאית האנה גדסבי, כשבדיחה "מכה כלפי מעלה" (punch up) כלומר על חשבון הקבוצה החזקה, היא מאפשרת למתוח ביקורת על ההגמוניה, לפרק את הסדר הקיים ולחתור תחת מוקדי כוח (למשל בדיחות על פוליטיקאים או מיליארדרים). לעומת זאת, כשהבדיחה ״מכה למטה״ (punch down), כלומר לועגת למי ששייכים לקבוצות מוחלשות או מופלות מלכתחילה, הבדיחה מפסיקה להיות קומדיה טובה והופכת להיות לעג כוחני המבטא גזענות, מיזוגניה, הומופוביה, קסנופוביה ושאר מיני גועל.

אז לא רק שלואי סי קיי הפעיל אלימות מינית על נשים ומעולם לא סבל מהשלכות מעשיו, הוא גם מנצל את עמדת הכוח שלו במרכז הבמה כדי לקרוץ לגברים אחרים ולהגיד "SORRY NOT SORRY". בהדגמה מושלמת של להכות כלפי מטה, הוא רוצה שנרגיש ממש רע עבורו ונצחק איתו על הקשיים שהוא חווה, קורבן מסכן של עולם אכזר. הוא רוצה שנצחק מהבדיחות האדג'יות שלו על האלימות המינית שהפעיל ונקבל אותו בחזרה לאותה עמדת הכוח שניצל לרעה. ובכן, נראה שמבחינת לא מעט ישראלים, זאת ציפייה סבירה לגמרי.

לואי סי קיי חושב שבישראל הוא מצא קהל שבוי שתקוע במאה שעברה, ושפה זה המקום להצדיק אלימות מינית בקול רם, במסווה של סטנד אפ כמובן. בפעם שעברה הכרטיסים למופע נמכרו מיד, וכך קרה גם הפעם. מאות ישראלים בחרו לנרמל גבר אלים מינית בעמדת כוח, על פני עמידה לצד נפגעות. מאות ישראלים החליטו ששעה של צחוק שווה יותר מעמדה מוסרית שלא מאפשרת ניצול, ביזוי והטרדה של נשים. מאות ישראלים בחרו לשלם מאות שקלים תמורת הזכות להיות חלק מתרבות אונס שמנרמלת אלימות מינית בכל יום ובכל העולם, תוך התעלמות מההשלכות של החלטה זו על ביטחונן של נשים בעולם.

אפשר גם לבחור אחרת. ב־2019 בחרנו לעמוד לצד הנפגעות וקיימנו משמרות מחאה מחוץ לאולם. השלטים שנשאנו קראו לאנשים לא לתת לגיטימציה לאלימות מינית והביעו תמיכה בנפגעות. משמרת המחאה שלנו סוקרה בהרחבה בתקשורת בישראל ובעולם, והזכירה לסי קיי ולחבריו בפטריארכיה שהעולם לא שייך רק להם. אנחנו דורשות צדק, אנחנו דורשות הכרה בכך שלמעשים יש השלכות. ומבחינת לואי סי קיי, ההשלכה המיידית היא שתהיה מושלך מכאן החוצה ויפה שעה אחת קודם.
גם הפעם, בזמן שמאות ישראלים יצחקו מהבדיחות של הנזלת האנושית, רצוי שיהיו מי שיפגינו מחוץ לאולם. האם תבחרו לשלם כדי להיות חלק מנירמול שיטתי של אלימות מינית? או שתבחרו לעמוד מולו בראש מורם, בסולידריות עם הנשים בהן פגע, בדרישה לחברה שבה מי שפגע נדרש לשלם מחיר ולפעול לתיקון? זו הבחירה של כל אחד ואחת מכם.

• טור דעה
• כולן: השבוע
• לואי סי.קיי
• metoo#
• תקיפה מינית

1. המכה בבטן

כשקראתי שלואי סי.קיי חוזר להופעות בארץ צנח לי הלב. סי,קיי הוא דוגמה מצוינת לכמה מעט התקדמנו כחברה במאבק במגיפת האלימות המינית. בסיבוב הקודם שלו כאן הפגינו נגדו פעילות פמיניסטיות בהובלת תנועת ׳כולן׳ֿ, הטוקבקיסטים קראו להן משועממות והכרטיסים נמכרו כסדרם. מה השתנה מאז? כלום. גם הכרטיסים להופעות האלו נמכרו. הפמיניסטיות ימחו והפעם במקום התיוג ׳משועממות׳ הן יקבלו – ״מה אתן רוצות, שהוא לא יתפרנס? להרוג אותו? לתלות אותו בכיכר העיר?״. אנחנו יודעות שזה מה שיקרה – כי שמענו את זה קודם, בפרשת ארז דריגס, פרשות דור מיכה ועומר אצילי.

2. העובדות

בתחקיר הניו יורק טיימס, מנובמבר 2017, פורסמו סיפוריהן של חמש נשים שסי.קיי בחר לאונן בפניהן ללא הסכמתן. הן הוזהרו לשתוק, קיבלו איומים מרומזים והסיפורים הרבים (שצצו בעקבות התחקיר) הושתקו במהלך השנים. יום אחרי פרסום התחקיר סי. קיי פרסם הודאה ארוכה מאוד ואישר שכל העדויות נגדו נכונות. הוא לא התייחס להאשמה ששלח את המנהל האישי שלו להשתיק נפגעות ואישר אך ורק את העדויות שפורסמו בתחקיר – למרות שהיה ברור (ואכן צצו מאז נוספות) שיש עוד נפגעות רבות.

הוא אמנם כתב כי "כשיש לך כוח והשפעה על אדם אחר, כשאתה מבקש הסכמה להסתכל על איבר המין שלך, זו אינה בקשה" – אך באותה נשימה הצטדק בכך ש״ביקש מהן רשות״. המסמך שפרסם היה התנצלות שאיננה התנצלות, שכלל משפטים כמו ״ניצלתי את העובדה שאני מוערץ בקהילה שלנו״ – משפט שלו היה לוקח אחריות היה צריך להיכתב – ״ניצלתי את הכוח שלי בקהילה שלנו מול נשים צעירות פגיעות וחלשות ממני״. ההתייחסות המחליאה להיותו נערץ על ידי נשים חוזרת ושוב בטקסט ה״התנצלות״ שלו ומהווה הצדקה עצמית מהסוג הגרוע ביותר.

3. ומה קרה אחר כך

הימים ימי מיטו והתגובה לפרסום התחקיר חזקה – הספיישל המתוכנן שלו בנטפליקס בוטל, סדרה שעבד עליה נגנזה, המנהל שלו התפטר. ו.. תשעה חודשים אחר כך הוא חזר לבמות כאילו כלום והנה הוא מגיע גם אלינו שוב. והכרטיסים? אל תדאגו. הכול סולד אאוט.

4. ערפו את ראשו

אבל הוא קיבל את העונש שלו, מה אתן רוצות? אסור לו להתפרנס? השאלה הזאת רלוונטית היום מתמיד. פוסט עידן מיטו מה אנחנו מצפות שיקרה לתוקפים המיניים שחשפנו. התשובה פשוטה – אנחנו רוצות שהם ייקחו אחריות. אנחנו רוצות שהם יכירו בעוול שהם גרמו. אנחנו רוצות שהם לא ימקדו את הסיפור בהם כגיבורים הטראגים שלא שלטו ביצרם – אלא יאמרו בפשטות ״עשיתי מעשה שגוי וחמור. אני מתנצל״.

5. לא למדנו כלום

בפתח הטור כתבתי שסי.קיי הוא דוגמה מצוינת לכשל שלנו כחברה לאכוף את הלקחים שהמהפכה הפמיניסטית ותנועת מיטו לימדו אותנו. אנחנו כבר יודעים שלאונן מול נשים שלא הביעו רצון נלהב לכך – זה שגוי. מה שעדיין לא פיצחנו זה את היכולת לסמן את הקו בחול ולא לחבק תוקפים שלא לוקחים אחריות מלאה על המעשים שלהם. סי.קיי הוא אמן בזיקוק והפעלת מניפולציה רגשית – הוא ידע בדיוק על איזה מיתרים לפרוט בהתנצלות שלו על מנת לגרום לנו להלבין אותו ואת מעשיו כי ״מה אתן רוצות ממנו הוא התנצל״. הוא עשה את כל המהלכים הנכונים במדריך לתוקף שנתפס – התנצל בכאילו, נעלם מהבמות כמכה על חטא – ואנחנו בלענו את זה וחיבקנו אותו כשחזר. לא מצמצנו כשהוא התבכיין על המכה שספגה הקריירה שלו. כל כך התרגשנו לראות גבר תוקף שמודה בהאשמות, שפספסנו את התפקיד המהותי שלנו כחברה במקרים כאלו – לוודא שהתוקף יישא באחריות.

6. בפעם הקודמת

בהופעה הקודמת שלו בארץ התייחס סי.קיי לפרשה והפך אותה לחלק מהמופע, מהנראטיב שלו, בו הוא – הפוגע בעל הכוח – מגלה פגיעות כביכול ומבקש מאתנו לצחוק איתו ועליו וכמובן לגלות אליו חמלה – ובכך לנקות אותו מכל אשמה. העובדה שזה מצליח לו מראה כמה דרך עוד יש לנו כחברה לעשות.

• טור דעה
• טור אישי
• סטנדאפ
• לואי סי.קיי
• לואי סי קיי בישראל