מגיל קטן אני מאד אוהב שעשועונים. זה התחיל מצפייה ב"מי רוצה להיות מיליונר?" ו"החוליה החלשה", והגיע עד צפייה חוזרת ביוטיוב בלקט של סטיב הארווי מגיב לתשובות מטומטמות. בתור ילד הייתי מנסה לנחש בעצמי את התשובות לשאלות, בתור מבוגר אני נהנה מהטמטום האמריקאי במלוא תפארתו. כמו בארה"ב, גם בישראל אהבו שעשועונים לתקופה. היא הסתיימה.

אבל אי אפשר להתעלם מההצלחה הבינלאומית האדירה של ג'ימי פאלון בהחזרת השעשועונים לטלוויזיה. הוא גילה שאנשים אוהבים לראות אנשים מפורסמים ואהובים עושים דברים מטופשים, וזה הפך לאסופת סרטונים מוצלחת ביוטיוב. אני יודע שהיא מוצלחת כי צפיתי בכולם. צפיתי בג'ניפר אניסטון ממששת מנה של KFC מבלי לדעת מהי, צפיתי בכריס פראט מנסה לתאר לפאלון דגם קטן של סטודיו ליוגה שבו גמדי גינה מבצעים מתיחות וצפיתי בקווין הארט מקבל סטירה מפאלון בסלאפג'ק. למה אני מספר לכם את זה? כי כל הסרטונים האלה מהנים וזה הדבר האחרון שאפשר להגיד על השעשועון המיובא החדש של רשת 13, "פאסוורד".

ברשת 13 חיפשו שעשועון אמריקאי שטרם אומץ בישראל והלכו על השעשועון "פאסוורד", בו נאבקים שני צוותים של שני צמדים המורכבים מאנונימי ומפורסם. במהלך המשחק אחד מחברי הצמד מקבל מילה סודית, סיסמה אם תרצו, וחבר הצוות השני צריך לנחש אותה לפי הרמז, שגם הוא מילה אחת. השעשועון בגרסתו האמריקאית המקורית היה מהנה מאוד ובגרסה של פאלון, שהחזיר אותו למסך ב-2022, זה היה מהנה גם כי לא היה פרס, פשוט מפורסמים מגיעים, משחקים משחק מטופש, משתטים קצת כמו איכרים וממשיכים בדרכם.

וזה העניין בשעשועונים: אם הם מצליחים להיות מהנים, אפילו לא צריך פרס, ואחד הגורמים המרכזיים שמייצרים את ההנאה הוא המנחה. המנחה הלאומי של ארה"ב הוא סטיב הארווי ולמרות שכיום הוא מוכר בתור חיקוי צולע של ד"ר פיל, כמנחה שעשועונים הוא זורח. הוא שנון, הוא חד, הוא מצחיק. בישראל יש כמות נכבדת של מנחי שעשועונים מיתולוגיים, אבל בשדה הנוכחי אין הרבה אופציות. אולי בגלל זה ברשת 13 הימרו על מאיה ורטהיימר.

ורטהיימר היא שחקנית טובה, לא ראיתי אותה כמנחה ב"אהבה חדשה" ואולי פספסתי משהו, אבל קשה מאוד להבין מדוע בחרו בה. היא מתאמצת מאוד להצחיק, ובכל פעם שמישהו נותן רמז היא פשוט מחקה את האופן שבו הוא אמר את זה בצורה מוגזמת וברקע שומעים קהל צוחק לפי פקודת עוזרי ההפקה. עברנו את הימים בהם האשליה הזאת עובדת. התוצאה היא פשוט קרינג'פסט. הרגשתי כאילו אני צופה בסצנת הסטנדאפ של ארתור פלק בסרט "ג'וקר".

צריך לתת לזה עוד כמה פרקים, ואולי ורטהיימר היא הבעיה המרכזית כאן, אבל היא בטח לא הבעיה היחידה של השעשועון הזה.בעוד השעשועונים בארה"ב משודרים לרוב לפני הפריים טיים, בארץ זה לא המצב. כאן אנחנו מקבלים שעשועון בפריים טיים והוא לא מרגיש פריים טיים במיוחד. התאורה והתפאורה נראות זולות ומיושנות, הניסיון לייצר מתח או הומור מורגש מאוד, ולא בקטע טוב, וליהוק המפורסמים ממש מוזר.מילא להביא את קובי מימון כמשתתף קבוע, אבל מה הקשר להראל סקעת? למה שמישהו ירצה לראות את הראל סקעת משחק משחקי חברה? אני יכול להבין למה ירצו לשמוע אותו שר או אפילו שופט בריאליטי שירה, אבל איזה ערך מוסף יש להראל סקעת בתכנית כזאת? הוא לא מצחיק במיוחד ובעיקר נראה בחור מקסים לכל הדעות, אבל מה הוא עושה בפורמט הספציפי הזה?

גם הבחירה בשאר המתמודדים המפורסמים לא מאוד ברורה. צפויים להופיע בתכנית גם אושרי כהן, מוקי, דנה פרידר וטל מוסרי, אנשים שהיו רלוונטיים באמצע העשור הקודם, כשמישהו ידע מי זה אושרי כהן, כשעדיין אפשר היה לשמוע את "ילד של אבא" כל שעה בגלגל"צ וכשטל מוסרי הוכרז כבוגד אחרי שעבר לניקולודיאון. קובי מימון הוא הליהוק היחיד שמרגיש נכון ומדויק לסדרה. לפעמים הוא אפילו מצליח להצחיק, אבל גם הרגעים האלה מוחרבים בעריכה מוזרה או קאט חד וחובבני להכרזה על הפסקת פרסומות. יש דרכים לסדר את השיט מהסוג הזה בעריכה, אז למי שיושב שם בהפקה של רשת 13: תתאפסו על עצמכם, זה פריים טיים ברשת שידור מרכזית, לא תכנית בוקר שאף אחד לא רואה, מה נסגר?

"פאסוורד" הוא שעשועון שצריך להצליח. הפורמט חמוד ומצליח, יש פרס שרבים היו רוצים לזכות בו, אבל משהו בהפקה הזאת השתבש לגמרי. הצפייה במאיה ורטהיימר מנחה את השעשועון היא קרינג' מענה ולא מהסוג המהנה שרואים בתכניות כמו "המשרד". אני לא אומר שצריך לבטל את "פאסוורד", להפך, אני ממש מקווה שהיא תישאר לפחות לעוד עונה, רק כדי שיוכלו להוריד שומן עודף, להדק את הליהוק ולהציג משהו טוב יותר ופחות מתאמץ להצחיק. ולא, אם תתנו לאחות מהטיקטוק את המילה "צינור", בתקווה שהיא תגיד דבר מה בעל קונוטציה מינית, זה לא ישפר את איכות ההומור. מצטערים.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• שעשועונים
• רשת 13
• מאיה ורטהיימר

זה לא חדש שתופעת ריאליטי השידוכים עולה כפורחת – הסיפור התחיל, כמובן, אי שם בתחילת המילניום עם "קחי אותי שרון", לאחר מכן עם "הרווק" או "24/7" הכושלת וסליחה משאר הכישלונות ששכחנו, והגיע לשיאו עם "חתונה ממבט ראשון" (או "חתונמי", בכינויה הקצר והמעצבן) שהצליחה בענק בקשת.בעקבות הפורמט המצליח באו גם "הקבוצה" (שנחלה כישלון חרוץ), והמתחרה האמיתית מצידה של "רשת" היא "אהבה חדשה" שעלתה אמש (שלישי) לעונה שלישית. הסדרה, שהחלה ממש בצאת ישראל מהקורונה, מובלת על ידי מאיה ורטהיימר – ומקווה להמשיך את ההצלחה היחסית שבאה בשתי העונות הקודמות.

"אהבה חדשה" מציעה טוויסט: ריאליטי רומנטי שמגיע מהזווית הנשית. כלומר, מקום שבו האישה היא שמובילה את התהליך – ומנסים להתאים לה גבר, ולא כפי שנהוג בדרך כלל בעולם שלנו, מערכת יחסים שבה הגבר הוא היוזם. שלוש נשים מופיעות בפנינו – נויה (דוגמנית ונטורופתית), דניאל (עורכת דין) ויובל (מנהלת פרסום).הן מגיעות במצבים שונים בחיים – נויה היא דוגמנית שהיתה מאוד נחשקת, אבל כזו שנלקחה כמובנת מאליה; דניאל בחרה בחיים של קריירה והתרחקה מזוגיות; יובל מנסה לתקן מערכת יחסים רעה שחוותה לא מזמן בעזרת "אהבה חדשה". ובכל זאת, כך נדמה, בסוף הן מגיעות מאותו מנעד – כולן מאוד יפות ונמצאות בערך באותו שלב של החיים, סוף שנות העשרים ותחילת השלושים.

כן, גם "אהבה חדשה" לוקה באותו סינדרום שראינו בה"קבוצה" – מה שאני מכנה "נשים ביוגה, גברים בחדר כושר". הנשים הן תמיד עדינות וסימפטיות באופן יחסי, הגברים – ברוב המקרים – מסוקסים ומאצ'ואיסטים. מורכבות? טייפקאסט קצת שונה מהרגיל? כנראה שלא נמצא כאן.אם בדרך כלל אנחנו מגיעים לריאליטי כדי לחפש מישהו להזדהות איתו – הרי שהמשימה הזאת מתפספסת. רוב הגברים ורוב הנשים לא נראים ככה, והעולם שמצויר ב"אהבה חדשה" מרגיש קצת כמו שכדורסלן ממוצע רואה משחקים ב-NBA. מין קרקס של אנשים שלכאורה נמצאים באותו מקום, אבל חיים בספרה אחרת לגמרי. אולי זו הבריחה שאנחנו מחפשים לעולם שונה משלנו, אבל יש משהו קצת מרוחק ואפילו קצת קלישאתי בהליכה אל המוכר והצפוי.

בעיה נוספת בעלילה של "אהבה חדשה" נגע גם לסוג הגברים שנבחרו – מאיר ומולי, שנבחרו בהתאמה ע"י דניאל ויובל, הם כמעט מאותו המקום ממש. שניהם גברים שגדלו במשפחות דתיות, שניהם חזרו בשאלה ויצאו אל העולם החילוני, שניהם – איך ניחשתם – מנהלי הייטק בתל אביב. דור, השלישי, הוא אמנם דוגמן – אבל כן משמש כסוג של דמות להזדהות איתה, מישהו קצת פחות בנאלי (וקצת פחות מתיש) שאיתו הגבר הממוצע יוכל בכל זאת להזדהות, ברמה מסוימת.

ויש, כמובן, את שאלת המנחה: מאיה ורטהיימר היא דמות שמעוררת לא מעט אנטגוניזם (לטעמי – לא תמיד בצדק), אבל היא כן מגישה את העסק בטבעיות. היא מצליחה להיות אמפתית למדי בשיחות שלה עם הבחורות (כולל עם דניאל, שבשלב מסוים כמעט ונשברת – מוטיב חוזר בתכניות מהסוג הזה), וגם ההגשה שלה זורמת ומצליחה אפילו להעלות חיוך מדי פעם. הדבקות בוורטהיימר בהחלט מוכיחה את עצמה.

מי שפחות ברור לי מה הם עושים הם הפסיכולוגים, ד"ר רן פלד וד"ר סנדרין ברנר דז'יאן – ברור שהמעורבות שלהם בתהליך (בגלל הרגישות) היא חשובה, אבל הקומנטים שלהם במהלך "סצנות הקניות" (בהן הם מסבירים את מה שאנחנו רואים מול עיניינו) היו קצת מיותרים. יש דברים שאפשר לתת לצופים לפרש בכוחות עצמם (כמו, למשל, הקלאש הראשוני בין דור לנויה) ולא צריך לאיית אותו בצורה מפורשת מדי. לפעמים הסאבטקסט מדבר בעד עצמו.

ואם התחלנו את הדרך ב"קחי אותי שרון", הרי ש"אהבה חדשה" מסמלת את סגירת המעגל: אם בתקופת "קחי אותי שרון" הרעיון של אישה שבוחרת גברים המתחרים על ליבה נחשב לרעיון עוועים (ברמה שאורי שנער, מנכ"ל קשת באותו הזמן, סיפר פעם בגילוי לב שהוא התלבט מה המסר שזה משדר לבת שלו), היום הוא כמעט מציאות מובנת מאליה.שלוש הנשים שלפנינו בחרו בבירור בין שני גברים על סמך קליפ של דקה וחצי, ולאף אחד מאיתנו זה לא מרגיש מוזר. אלה ימי ריאליטי השידוכים שאנחנו חיים בהם. מצד שני, כנראה שבעולם חסרה אהבה, העיסוק הזה ברומנטיקה נטולת הרומנטיקה שעל המסך – רק יילך ויגבר.

• ביקורת טלוויזיה
• ריאליטי
• רשת 13
• המסך
• מאיה ורטהיימר

אחרי תקופה ארוכה בשבי "הישרדות" – שגרמה לנו להאמין שסופית רשת כבר לא מסוגלת להחזיק בפורמט מבלי להרוס אותו ולגרום לנו להתחנן שתגאול אותו מייסוריו – הגיעה העונה השנייה של "אהבה חדשה", התשובה שלה ל"חתונה ממבט ראשון", ומה שמסתמן כמרענן הרשמי של הקיץ.בעוד שחתונמי לא עשתה הרבה בעונתה האחרונה מלבד להעיק לכולם ולגרום לאדם פרטי לשכור משרד יח"צ על מנת להתאושש מהנזק, "אהבה חדשה" לומדת מהטעויות של זו ומבדילה את עצמה בכמה דברים הכרחיים ליצירת טלוויזיה טובה. הראשון – פשוט לא לקחת את עצמך כל כך ברצינות.

הנשים

נתחיל מהאובייס: ליהוקים של גרושה ובת מסוג לא רזה. שתיים מארבעת הנשים מתהדרות במאפיינים שעוד לפני שהתחילה העונה, כבר מזכים את אהבה חדשה בנקודות זכות בשאלת הייצוג. מה גם שמריאנה באר שבעית וככל הנראה, גם מזרחית. כמו שכברכתבתי בעבר, המתמודדים בחתונמי אשכנזים מדי, תל אביביים מדי ומכורים לטינדר מדי – כלומר בגדול, דמויות שקשה להיות בעדן ומתישות אותנו עם ההתעקשות לתווך את החרדות שלהן דרך כלבים. כשדנה אומרת "אני רוצה בית" היא לא מרפררת לאידיאל האמורפי של אשה שאיתמר התעקש לכפות על קארין, והיא מרחיבה גם במילים של אנשים נורמלים, שנבין: פרימיטיבי, מזרחי, שחום, שום שקשוקה וטרנינג. דנה רצתה תימני וקיבלה, לא יותר פשוט ככה?

הגברים

המחווה הבאמת יפה ש"אהבה חדשה" עושה לגברים היא להודות בפניהם שהם לא פקטור. כפי שלמדנו כמעט מכל מתמודד בחתונמי מלבד ניר, אם תשאלי גבר אם הוא רוצה את האישה שמולו, התשובה לעולם לא תהיה "כן". הוא אף פעם לא יהיה בטוח ותמיד יבסס תחושת חוסר ודאות אצל הפרטנרית. "אהבה חדשה" אומרת להם בפה מלא: "עזוב לא צריך. ההחלטה לא בידיים שלך, זה לא עלייך. שב פה כמה ימים עד שהצ'וצ'ה פה עוברת תהליך, יש טלוויזיה, תתפנן".

המצלמות

באופן הדרגתי שהגיע לשיא בעונה האחרונה, בחשיפה של קארין, המצלמות בחתונמי הפכו לדמות. אנחנו כצופים עסוקים ללא הרף ברדיפה אחר קצי חוט בניסיון להרכיב תמונה מלאה של האדם לפני ואחרי שנכבות המצלמות. המצלמות האינהרנטיות, סטייל האח הגדול, הן פתרון כל כך פשוט שלא ברור איך חתונמי פספסה אותו. בעוד שנוכחותם של הצלמים (או, בהיעדרם, של מצלמת ה"מחוברים" המייסרת שמחזיקים המשתתפים) מורגשת בכל פריים, כאן המצלמות מובנות בתוך הדירה (המכוערת משהו לא נורמלי) של כל אחת מהבנות וחוסכות מאיתנו מניירות הזויות. גם המשתתפים יודעים שלזייף אי אפשר 24/7, אז עדיף לוותר מראש.

המומחים

בחירתה של סופי – שתי נשיים וסטרייט, או אישה והומו, מה יותר WOKE? לדעתי יעל ודני, אבל זה ממש לא משכיח ממני את העובדה שהם הולכים וחוטאים למקצוע, לאתיקה ולשמו הטוב של טיפול. הצלקות ממשחק הצמר בשלישי זוגות עוד לא החלימו, וכרגע כל מי שלא עוסק אקטיבית בגזלייטינג נגד המטופלים הטלוויזיונים שלו הוא די והותר.

הדינמיקה

עוד דבר שאולי לא שמתם לב אליו בחתונה ממבט ראשון – הם נפגשים בחתונה שלהם, עם כל מי שהם מכירים מסביבם.כמו שאומרים אצלנו בצה"ל, אתה מתחיל הכי חזק שלך ולאט לאט נכנס להתקף חרדה בן 42 יום. מי שמחפש מחוות גרנדיוזיות שבסיסן בפטריארכיה לא ימצא אותן ב"אהבה חדשה", כך שהיעדר החתונה ונקודות היציאה התכופות (פעם בשלושה ימים) מורידות משמעותית את מפלס החרדה ומאפשר לזוגות ל-ת-ק-ש-ר.כן כן לא יאומן, בזמן שבחתונמי בחירת ספה הופכת לריב + טיפול שתיקה ממושך, המתמודדים באהבה חדשה יודעים שזמנם קצוב, וקל להם יותר לשמור על רוח ספורטיבית.

כך למשל, כשרזי, האדם האידיוט ביותר שנראה על המסך הישראלי (ואני כוללת את עודד מהפיג'מות וששי משמש), שואל את מריאנה אם היא פתוחה מינית, היא עונה בנונשלנטיות אגבית במקום להעיף לו סטירה ולשאול אותו אם הוא יודע בכלל איפה הדגדגן. שאלה זהה בשלב אפילו יותר מתקדם בקשר בחתונמי הייתה הופכת לסאגה עם מוזיקה דרמתית, פרומו ואינסוף טסטות לנסות ולאבחן את הסיטואציה, אבל מריאנה יודעת שעוד כמה שעות המטומטם ששאל אותה אם היא קשורה לילד שלה (!!!) יעוף לה מהפנים, אז אין צורך בכינורות.

הסיכוי לקשר

אף אחד לא עובר תהליך התאהבות מול המצלמות שממשיך באופן אורגני לקשר אותנטי, אף אחד. אין דרך להאיץ מערכת יחסים, אפשר רק להפגיש בין אנשים, וחתונמי הורסת גם קשרים שהיה להם פוטנציאל עד לנקודה בה שני האנשים הללו לא מסוגלים יותר לראות אחד את השני. אולי בפורמט שלא מתיימר באמת ליצור מערכת יחסים, אלא להפיק מעיין ספיד דייטינג על סטרואידים, יותר סביר שיידלק ניצוץ שיהפוך ללהבה, אם כי קצת מגוחך לומר "אם אני ממשיכה הלאה הוא לא יכול לחזור אף פעם" על מישהו שאת יכולה מחר למצוא באינסטגרם.במקרה כמו של אל ואמיר, למשל, הפרידה אמנם הייתה מלווה בדמעות, אבל לא מופרך שמישהו מהם ינסה ליצור קשר בהמשך הדרך ולתת לזה ניסיון נוסף. במידה והם היו מחויבים לגור בדירה הבאמת מזוויעה הזו ביחד לעוד חודש וחצי, היינו חוזות בהם ממאיסים את עצמם אחד על השניה ומעוררים בוז וטינה בהדרגתיות.

אוהבת/לא אוהבת

קשה לי לשבת פה ולהשחיר כל כך על חתונה ממבט ראשון, תכנית שאני אוהבת כל כך, שראיתי בטלפון בשעת ט"ש בטירונות ושעברה איתי מסע עד לערב צפייה משותפת בהנחייתי. ואולי הרומן שלי עם "אהבה חדשה" בכלל לא יאריך ימים – אמנם מאיה ורטהיימר, באופן לא פחות מפלאי, הצליחה לא להביא לי עצבים אפילו פעם אחת, אבל שודרו רק 3 פרקים, אז אולי היא תחזור לעצמה.הקונפליקטים באמת לא משמעותיים כל כך, התוקף הקצר של השהות המשותפת מרחיק את הזוגות מיצירת בסיס משמעותי להתנגח סביבו, אבל אחרי שאיתמר עמי תבע את פוליטיקלי קוראת, יעל ניסתה מטאפיזית לחנוק את הזוגות עם חבל ודני בכה לשני בידיים בבריכה כמו בפרק לייב אקשן של בוג'אק הורסמן – אולי קצת קלילות היא בדיוק מה שאנחנו צריכות.

• המסך
• ריאליטי
• חתונה ממבט ראשון
• מאיה ורטהיימר
• רשת 13
• קשת
• ערוץ 12

1. רצועת החוף והפארקים

רצועת הים היפה שלנו, הנופים המשתנים בריצה. כשאני מתחילה בפארק, עוברת דרך הנמל הצפוני וממשיכה עד יפו – והנוף משתנה כל הדרך. מתחילים בפארק הירוק רחב הידיים ומסיימים בעיר העתיקה ביפו. בחופים השונים אנשים צבעונים רצים ורוקדים ומשחקים כדור עף ומטקות. זה לא נתפס בעיניי שבמרחק של 10 ק"מ יש כל כך הרבה שוני וקסם, וזה רק אצלנו בעיר. בארה"ב אני מרגישה תמיד כאילו כל אזור של 100 ק"מ נראה אותו דבר – פארק/מדבר/עירוניות. הרבגוניות שפה – זה הקסם.

2. גשר המזלות ביפו

האמונה אומרת שצריך לשים שתי ידיים על המזל שלך, לעצום עיניים ולבקש משאלה. אני לא מבקשת דברים מאוד ספציפיים, תמיד הולכת על דברים כלליים, אז אין לי איזו קבלה לומר אם זה עובד. אבל אני אוהבת שתמיד כשאני שם אני עוצרת לרגע הכל ורק עוצמת עיניים וחושבת על החלומות שלי, מה שלא קורה ביום-יום. תנסו את זה: לעצום עיניים, לקחת נשימה ולחשוב על חלום שלכם. רק לרגע. זה אולי אידיוטי אבל מה אכפת לכם לנסות?

3. נווה צדק

מאוד אוהבת את נווה צדק, אם אם זה מאוד בנאלי. זה שפתאום תל אביב הסוערת והמודרנית נגמרת ואת מרגישה שאת בצרפת מטיילת לך בשיא הסטייל, ועוצרת תמיד בסניף הראשון של אניטה. גם אם אני בריצה ספורטיבית, וגם לפני ארוחת ערב – אין מה לעשות הגלידה הזו, האווירה, לא עוברים ליזה זה מבלי לעצור.

4. ניסן נתיב ביפו

אני אוהבת את האזור של בית הספר למשחק ניסן נתיב ביפו. הכתובת המדויקת היא "נעם 5". מתחת למוסד המדהים הזה, שבו למדתי, יש בית קפה שנקרא "ניסו" והאווירה שם מדהימה. תלמידים צעירים לצד אנשים מבוגרים, כולם צבעוניים ומביאים את אווירת השוק של יפו. פשוט תשבו שם, קשה להסביר את זה במלים. שווה ללכת להצגה של "תיאטרון הבית" שכל פעם משתנה ואז לשבת לאכול משהו. זה שלמות.

5. שדרות חן

אין לי דרך להסביר. בכל פעם שאני רוכבת שם עם האופניים והעצים הגדולים והמרשימים מעל ראשי מספרים לי באיזו עונה אנחנו או מה מתקרב. אין יום שאני לא עוברת שם ולוקחת נשימה עמוקה ואומרת לעצמי "זה הרחוב היפה ביותר בעיר, איזה מזל יש לי שאני פה!".

6. כיכרות רבין ודיזנגוף

ההחלטה באיזו אחת מהכיכרות לטייל היא לפי מצב הרוח של אסיה, בתי. אם היא בקטע של טיול ארוך אנחנו עוברות דרך החנויות ובתי הקפה הנפלאים של דיזנגוף אם לא – כיכר רבין. היא כל פעם מכריחה אותי לעצור ולהתבונן בדגים ובברווזים ובכל בעלי הכנף שמתגוררים בבריכה. מסביב לבריכה יושבים זוגות ופרלמנטים וכל אחד בעל אופי שונה וסיפור משלו. לפעמים אני מספרת לה סיפורי מעשיות על כל אחד ואחת מהם ואני לא יודעת עד כמה היא מתחברת, אבל אני נהנית. ואז אנחנו מקנחים בפיצה או לוקחים משהו מהבייקרי/דליקסטן. וגם מוסיפה דברים מתוקים לסבתא שלי. ודברים בריאים לסבא. ולחמניות ביס לאסיה. לא ממש יודעת לעצור, אני חוזרת עם פינוקים לכולם, ומברכת שהמקום הזה קיים כי אני בשלנית מזעזעת.

"אסף התגייס לשרת את המדינה, אני לא". מאיה ורטהיימר לא ממהרת לניו יורק

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• יפו
• מאיה ורטהיימר
• נווה צדק

• Facebook
• Twitter
• Email

צילום:אלכס פרגמנט |סטיילינג:טליה בליסטרא |איפור:רינת שור |שיער:שי אוחיון |הפקה:גל זיסקין
צולם במלוןLightHouse by Brown Hotels, בן יהודה 1 תל אביב

ליטל גוראי, 30

מעצבת וארט דיירקטורית

“השראה גם בעולם העיצוב שאני עוסקת בו וגם בסטייל האישי שלי – יכולה להגיע מעציץ, חלון ראווה ואסתטיקה. אני פריקית של סימטריה וצבעוניות מדויקת, והנגיעה העיצובית הזו שיש לי בעולם של אנשים בעבודה שלי – אם זה בקריאייטיב ואם בלעצב קאבר לאלבום – גורמת לי סיפוק אדיר. סטייל זה מצב רוח, זה אווירה, כשאני עצובה אני לובשת צבעוני, כשאני שמחה אני לובשת שחור. איך שאת נראית יכול לשנות לגמרי את איך שאת מרגישה. אני חולת גרביים, גרביים בקיץ, בחורף, עם כפכפים וסנדלים, גרביים שקופים או אטומים – יו ניים איט, כבר אין לי מקום בארון״.gurait@

דין פוקס, 26

>>עיין ערך: סגנון – חלק א'
>>עיין ערך: סגנון – חלק ג'

מקעקע

“קעקועים זו אופנה. קעקוע הוא הפריט האידיאלי מבחינתי והוא אביזר לכל דבר, כזה שמאוד משלים את התחכום של הרחוב ואופנת הסקייטרים שאני מאוד מחובר אליה. כמעט אי אפשר למצוא אותי בלי כובע, ואם מוסיפים לזה חולצת אוברסייז וצבעי שחור־לבן אני מסודר. אני נותן לקעקועים לתת את הטון, לא צריך להשתגע מעבר לזה“.deanotattoos@

רנה גליקסמן, 35

סטייליסט, House of Style – rene&limka

“לא בחרתי בתחום שאני עוסק בו, הוא במידה רבה בחר בי. סטייל זה מה שבעצם גורם לי להישאר בתחום ולא להשתעמם – הוא משתנה אצלי כל הזמן. פעם הייתי אומר שזה אורח חיים או תשוקה, היום אני חושב שבאיזשהו מקום כל אחד רואה סטייל בצורה אחרת, וזה מה שהופך אותו לכל כך מיוחד ומלא באמירה. אני במקור מירושלים והמעבר לתל אביב חשף אותי לטווח מאוד רחב של אנשים, של מראות. במקרה שלי הסנדלר די הולך יחף – אין ממש קשר בין איך שאני מתלבש ואיך שאני מלביש – אני תמיד לובש שחור ותמיד בבגדים נוחים, את האמירות האישיות שלי אני לא לובש על עצמי, אלא מלביש אותן על אמנים ובהפקות שאני עושה“.renegliks@

מאיה ורטהיימר, 28

שחקנית, קומיקאית ומנחה

“אימא שלי תמיד אמרה לי שאיכות עולה על כמות ושמה שמשנה זה לא כמה בגד עולה, משנה כמה את הולכת להשתמש בו. הארון צריך להיות מורכב מפיסים אלמותיים, וההשקעה הכי טובה היא נעליים או תיקים כי המידה לא משתנה לעולם. הייתי בטוחה שמה שאעשה בחיים זה אופנה – התמחיתי בעיצוב באיטליה והייתי אסיסטנטית של מעצבת איטלקייה, החיים לקחו אותי למקום אחר בסוף, אבל האופנה תמיד נשארה אצלי בלב. סבתא שלי, אימא שלי ואחותי הן לגמרי הנשים שאני שואבת מהן השראה לאיך להיראות ואיך להתלבש – הגבול בין קלאסי מחויט לסטייל צבעוני ועם קריצה הומוריסטית – הקונטרסט הזה שם אותי באמצע“.mayawertheimer@

יותם שילה, 32

מיקסולוג ובעלים של ספייס האוס גרופ

“אני שם דגש במקומות שלי על לוק ופיל, תמיד. זה בא לידי ביטוי בתוכן שלהם, באווירה, בקוקטיילים ובנראות של הצוות, אני תמיד מעודד את העובדים שלי להביא את עצמם לידי ביטוי באיך שהם מתלבשים. אני מאוד מתחבר לאופי המחויט של קוקטייל ברים, אבל מאוד נהנה לראות את השוני שיש בין הברים. לכל מקום יש את האופי והסטייל שלו, חבילה אחת בה בונים איזושהי שפה שכוללת גם סטייל. הפריחה של תרבות הבר בניו יורק, לונדון וגם בתל אביב היא חלק בלתי נפרד מזה“.yotamshilo@

אביחי דעי, 26

בלוגר אופנה

“התחלתי להתעסק באופנה מתוך תשוקה, רציתי לפרוץ גבולות ולהוכיח שאהבה לאופנה באה מבפנים. אני משתדל לשבור כמה שיותר סטיגמות בנוגע לאופנה וסטייל, והצורה שבה אני מתלבש ומציג את עצמי מחושבת, אני עובד עליה כל הזמן.
אי אפשר לקנות אטיטיוד, ועם הגישה הנכונה אפשר ללבוש כל בגד בעולם. אם אתה לא מביא את עצמך לידי ביטוי בחיים שלך – אתה בבועה שתתנפץ מתישהו. מאז שאני זוכר את עצמי כנער בטבריה ניסיתי לפרוץ את גבולות המותר בלבוש ולחפש את הקול הייחודי שלי, היום אופנה היא אוויר לנשימה“.avihay_dei@

עדי נוי, 31

די.ג׳יי ומפיקה

“תרבות ההיפ הופ וההנגשה שלה בארץ לא הייתה מדויקת לאוזן שלי, והתקלוט שלי הוא התשובה שלי לכך. מצד אחד הסטייל שלי הוא כמו המוזיקה שלי, מלא השראה וקשור בתקופה שאני נמצאת בה בחיים, ומצד שני צריך להיות קליל ונוח כי אני כל הזמן בתנועה. אני מנסה להציג את עצמי בצורה הכי מדויקת באמצעות הסגנון שלי – אבל אם זה לא נוח לי, אני לא אלבש את זה. אדג׳י, סקסי, נעים, משהו שאפשר לקפוץ איתו, להתחבר לקהל ולהרגיש כאילו אין עליי בגדים. ככה זה, כשאת חשופה את אותנטית“.adi_noy@

עומר עוז, 36

בעלים של קבוצת נוקס

“צוחקים עליי שחוץ מהחודשיים של החורף שיש פה, אני תמיד בכפכפים. ג׳ינס קרוע, גופייה, אני הכי לוס שיש – זה מה שנוח לי. בעולם חיי הלילה וכמנהל שמסתובב בין הברים – זו ברכה וקללה. העיסוק שלי לא מכריח אותי להיות בסגנון לבוש מסוים או להיות מגולח, להבדיל מחברים שלי שצריכים להגיע לעבודה בחולצה מכופתרת, יש לי הפריבילגיה להרגיש בנוח תמיד. אני לא קורבן של טרנדים אבל הייתה לי תקופת שרוואלים וליפה בשיער. מזעזע, אבל לכולם יש נפילות“.omerozzz@

טום אביב, 30

שף ומסעדן

“כמו בבישול, סטייל זה לקחת את החוזקות שלך ולהשתמש בהן. גם באוכל וגם בלבוש חשוב לי להיות אמיתי עם עצמי וללכת על מה שעושה לי טוב – לא להיות יותר מדי, אבל גם לא משעמם. חשוב לי להקפיד שאני עושה דברים שמרגישים לי טבעיים, שהם חלק ממי שאני ולא לרדוף אחרי מה שאופנתי וטרנדי, חשוב לי מאוד להרגיש בנוח ושלם עם עצמי“.tom_aviv@

עדי כרמלי, 25

אשת עסקים וחיי לילה

“אני עובדת על מי שאני כל הזמן. אני עובדת בארבע עבודות, למדתי משחק, אני מולטי טאלנט ואוהבת לעבוד. אני אוהבת לקנות בגדי גברים, והדרך הכי טובה לעשות את זה אצלי היא לחשוב על מה אף גבר לא יקנה ועליי הופכת את זה לסטייל. אני אוהבת לדפוק הופעות, גם ככה אני עוף מוזר, אז למה לא עד הסוף? יש הרבה אופי בסטייל, ואני מעריכה אנשים שאפשר ללמוד עליהם מלהסתכל על איך הם מתלבשים ונראים. חושבים שאני גנובה, אבל אני פשוט לובשת מה שבא לי – אין לי מושג מה קורה בעולם, יש לי מושג מה קורה אצלי”.adicarmeli@

• רנואר
• טום אביב
• עיין ערך: סגנון
• מאיה ורטהיימר