כשצגאי ברהה, מבקש מקלט מאריתריאה בן 44, נתן למטופלת שלו בהוסטל למתמודדי נפש ופיגור שכלי את הציור שצייר של שניהם, היא נעה בתנועות ריקוד מרוב התרגשות. צגאי צייר את הציור במסגרת סדנה לאמנים מבקשי מקלט שהעברתי בשנה שעברה, יחד עם חוקרת ההגירה הצרפתיה ד"ר קארן אקוקה והאמנית-אקטיביסטית ענבל אגוז. בסדנה חקרנו ביחד עם האמנים והאמניות – צגאי ברהה, סלאם ממוש, נאקה פיטיה וטספעלם פיסהא – את סוגיית המבט: שאלנו איך הם רואים את עצמם, את הסביבה הקרובה שלהם ואת החברה הישראלית?

>> אור בקצה המנהרה: 17 תערוכות חדשות שיאירו לכם את השבוע
>> עדיין שבעה באוקטובר: הצצה לתערוכת הצילום המצמררת של זיו קורן

במפגש שהתייחס לחברה הישראלית, צגאי הסביר שבעוד שישראלים רגילים לראות את מבקשי המקלט כמנקי רחובות וכשוטפי כלים, כשהם מבקרים בתערוכות שלו, הם פתאום רואים אותו באור אחר, כאמן וכיוצר. בציור "עזרה ואנושיות" רואים אותו עומד לצד המטופלת שלו היושבת בכסא הגלגלים ומניח יד מרגיעה על כתפה. משני צידיהם, קירות המוסד האפורים כמו סוגרים עליהם, אבל מאחורי דמותו של צגאי יש פתח לחורשה ירוקה, כמו כדי לרמז על הרוגע והאור שהוא מביא עמו מבחוץ אל תוך המוסד. משני צידי הציור מתנופפים דגלי ישראל ואריתריאה, המצביעים על החיבור בין שתי התרבויות.

טספעלם פיסהא גם הוא מבקש מקלט מאריתריאה, בן 39. בימים הוא עובד כפועל בניין. לפני שהוא מסייד את קירות הבניין, הוא מצייר עליו עם מברשת הצבע והסיד. לאחר העבודה, הוא יושב בבית הקפה "שאפה" ביפו ומצייר במחברתו ציורים מיסטיים ונרטיביים בסגנונו האישי והמיוחד. הוא אוהב לראות את מבטיהם הבוחנים של האנשים סביבו המתעניינים בציוריו.

כשנשאל איך הוא רואה את החברה הישראלית טספעלם בחר לצייר את רגע כניסתו לישראל. לאחר שברח משירות צבאי לכל החיים תחת השלטון הדיקטטורי באריתריאה, הוא חי במשך שנתיים במחנה הפליטים באתיופיה. משם נדד לסודן וצפונה למצרים עד שהגיע לגבול הישראלי. הוא הלך עם קבוצת אנשים קטנה בלילות ובשבילים מחוץ לערים, ללא מים ומזון. בציור "גבול סיני" (בתמונה הראשית) הוא מתאר את היריות של החיילים המצרים שירו עליהם כשניסו לחצות את הגדר לצד הישראלי. מהצד השני של הגדר עומדת משפחה חרדית המגישה לו מזון ושתייה.

בציור טספעלם מבטא את הכרת התודה שלו לחברה הישראלית ולמדינת ישראל על המקלט שהוא מקבל כאן. כאדם נוצרי, יש לישראל מקום חם בליבו. עם זאת, בריאיון שערכתי איתו לאחרונה, הוא סיפר לי שלא הצליח לחדש את רישיון השהייה שלו (רישיון 2א5 שמאפשר שחרור מהכלא בתנאים מגבילים עד שיתאפשר גירוש למדינת המוצא) בגלל שרירות ליבו של פקיד רשות ההגירה. הוא אמר לי שזאת הפעם הראשונה מאז שהגיע לישראל שהוא הרגיש שהוא פליט, שאין לו אותן זכויות כמו לישראלים.

בנוסף, רישיון השהייה הרעוע שלו והעובדה שלא בודקים את בקשת המקלט שלו (כמו גם את הבקשות של קרוב לעשרים אלף האריתראים האחרים שחיים בישראל), מונעים בעדו מלצאת הארץ למדינה בה יוכל להיפגש עם אימו. היא בת 75, הוא לא ראה אותה כבר שני עשורים והוא מפחד שלא יזכה עוד לראות אותה.

לעומת נקודת המבט של צגאי וטספעלם השייכים לדור שהגיע לישראל כבחורים בוגרים, סלאם ממוש, מבקשת מקלט חצי אריתראית–חצי אתיופית שנולדה בסודן, הגיעה לארץ עם הוריה כקטינה בת 8. סלאם, בת 24, היא בוגרת תואר ראשון בחינוך ובאמנות בסמינר הקיבוצים ועומדת לעבור עם משפחתה לקנדה בקרוב, במסגרת מסלול הגירה באמצעות תמיכה של אזרחים קנדיים שבאמצעותו עוזבים את ישראל אריתראים רבים. סלאם, שמגדירה את האמנות שלה לרוב כא-פוליטית, בחרה לצייר מבקשי מקלט העומדים בהפגנה.

פניו של המפגין העומד אל מול הצופה צבועים בלבן והוא מחזיק שלט לבן ללא כיתוב. את הציור היא ביססה על תמונה שמצאה מאחת ההפגנות בתל אביב. לגבי הפנים הצבועות, היא אמרה שבכל יצירותיה היא מציירת "אנשים שחורים", לא מסיבה פוליטית או עיסוק בגזע, אלא מפני שאלו האנשים שהיא רואה סביבה – המשפחה והחברים שלה. למרות זאת, במכללה, חברותיה ללימודים והמרצים היו מפרשים את ציוריה כעוסקים בגזענות. כתגובה, בציור הזה, היא בחרה לצייר אדם שחור צבוע בלבן כדי להבחין בין הציור הזה – פוליטי ושעוסק במצב מבקשי המקלט בישראל – לבין ציוריה האחרים.

לאורך השנים מבקשי המקלט נאלצו להפגין נגד גזרות שונות של הממשלה במסגרת מאמציה "להמאיס עליהם את חייהם" כדברי שר הפנים לשעבר אלי ישי. לכן, השלט שמחזיק המפגין נותר לבן וללא כיתוב, מוכן לכל גזרה חדשה. סלאם, שגדלה והתחנכה בישראל, מספרת שגדלה עם תודעה פוליטית ושהיא חווה בעיקר כעס על מדיניות הממשלה נגד פליטים. לאור הנסיעה הקרובה לקנדה, שם תקבל מיד תושבות קבע ולאחר מכן אזרחות, היא כבר לא מרגישה "פליטה".

כמו סלאם, גם נאקה פיטיה, מבקשת מקלט בת 27 מדרום סודן, מציגה נקודת מבט מפוכחת. נאקה, שהגיעה לארץ כקטינה וגדלה בנהריה, הייתה מלווה בילדותה את אמהּ להפגנות בתל אביב נגד החלטת הגירוש של מבקשי מקלט לדרום סודן. דרום סודן נוסדה ב-2011 לאחר הפרדתה מסודן, אך לאחר הקמתה פרצה בה מלחמת אזרחים. למרות המלחמה המתמשכת, ב-2012 נאקה גורשה יחד עם אמה, אחיה ואחותה לדרום סודן. משם, הם נמלטו לסודן ובהמשך לאוגנדה, שם שהתה במשך שנה. היא הצליחה לשוב לישראל עם אשרת לימודים, והשלימה תעודת בגרות מלאה בתיכון בינלאומי בכפר הירוק.

האקטיביזם שבו עסקה לפני הגירוש הוביל אותה ללמוד לתואר ראשון בלימודי ממשל באוניברסיטת רייכמן. ביחס לשאלת יחסה לחברה הישראלית, בחרה נאקה לצייר את הנוף הנשקף מנהריה: את הים, הגבעה ובראשה הכנסייה. היא הסבירה שכשתחושות קשות מציפות אותה, היא הולכת לים להירגע. הציור הוא גם מקום המפלט שלה מהעיסוק הפוליטי, המקום בו המחשבות נשארות בחוץ. מותשת מהמאבקים הפוליטיים, בציור "כנסיית הלב הקדוש" נאקה בחרה במבט הצופה אל הים, כמו עומדת בגבה אל החברה הישראלית ומשקיפה אל האופק, אל מחוץ לישראל. אמה של נאקה ואחותה חיות היום במצרים וממתינות להליך יישוב מחדש בצפון אמריקה. נאקה מקווה להתאחד איתן בשנים הקרובות באמצעות הליך איחוד משפחות.

ארבע נקודות המבט של ארבעת הציירים והציירות – של טספעלם שמכיר תודה לישראל על אף הקשיים, של צגאי המטפל התומך במטופלת הישראלית שלו, של סלאם המבקרת את מדיניות הממשלה ושל נאקה שמביטה אל העתיד שלאחר ישראל – משקפות את המורכבות באופן בו מבקשי מקלט רואים את החברה הישראלית ואת המקום שלהם בתוכה.

בעוד מבקשי מקלט מוצגים לעיתים קרובות בתקשורת באופן אחיד ולעיתים מגמתי, הגיוון בסגנונות הציור וברעיונות שהם נושאים מראה לא רק את כישרונם, אלא גם את העושר התרבותי של האמנים. ציוריהם מאפשרים היפוך של המבט: במקום לדבר על מבקשי המקלט ולייצג אותם באמנות ישראלית, אנו צופים בייצוג העצמי שלהם ומקשיבים לחוויות שלהם בישראל. התבוננות בציורים שלהם, מאפשרת לנו ללמוד על עצמנו כחברה ועל היחס שלנו ל"אחר".

חמוטל סדן היא סטודנטית לדוקטורט בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, החוקרת אמנות של ציירים מבקשי מקלט בישראל ורכזת פיתוח משאבים ב"מוקד לפליטים ולמהגרים". ב-19.5 ייפתח בבית לאמנות ישראלית הקורס"אפריקה מעוררת"שיעסוק באמנות אפריקאית בעבר ובהווה והשפעתה על היצירה הישראלית. בסוף יוני תשתתף בו חמוטל סדן בהרצאה אודות אמנות של מבקשי מקלט.

• ❤ תרבות
• מבקשי מקלט
• פליטים
• אמנות

עד לפני שמונה שנים התגוררתי ב־Bukavu, עיירה בדרום קיוו (Kivu) השייכת לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. גדלתי במשפחה מוזיקאית. אבי היה זמר ומלחין ידוע ושימש פסטור (כומר) של כנסייה בת כ־10,000 חברים. בקונגו ניצחתי על מקהלת צעירים כנסייתית שמנתה 150 זמרים וזמרות, וכן על מקהלת בוגרים כנסייתית שמנתה כ-200 זמרים וזמרות. לישראל הגעתי לפני שמונה שנים, בשנת 2016. לצד פעילותי המוזיקלית שימשתי בקונגו כעיתונאי בנושאי זכויות האדם. נאלצתי לברוח לאחר שהובהר לי על ידי השלטונות שעליי לחדול מכתיבה ביקורתית נגדם ושאם אמשיך בכך – חיי וחיי משפחתי יהיו בסכנה.

בעקבות חבר קונגולזי שהגיע לישראל לפניי החלטתי להגיע לכאן גם אני. בקונגו הותרתי את אשתי לילי ואת שתי בנותינו הצעירות. לילי עברה להתגורר עם אחיה בביתו אבל בעת שהותה שם נרצח האח על ידי גורמים עויינים – ויש הרבה כאלה בקונגו. בעקבות הרצח עזבה לילי לאחותה באוגנדה. היא גידלה שם את הבנות ואני סייעתי להם כספית, מישראל. לפני ארבע שנים הצליחה להגיע לילי ארצה, אבל בנותינו לא הורשו להיכנס והן חיות עד היום עם אחותה באוגנדה. בינתיים, נולדו לנו בארץ שתי בנות נוספות, צבריות – בת ציון וחן. אנחנו מאוד מקווים שבנותינו הגדולות יוכלו להגיע לישראל ושנוכל לאחד את המשפחה. לילי עצמה היא זמרת נפלאה ושנינו מופיעים גם כזוג באירועים שונים.

חודש אחרי שהגעתי ארצה בשנת 2016 הצטרפתי לכנסייה האוונגליסטית החדשה בדרום תל אביב, ושם יצרתי את ההרכב "חיים חדשים" (בצרפתית Chorale Vie Nouvelle). המקהלה שלנו הוקמה ביוזמת הפסטור-הכומר-הרועה הרוחני של הקהילה הקונגולזית, שאמונתם נוצרית אוונגליסטית. החזרות מתבצעות בכנסיה עצמה, ברחוב לוינסקי בתל אביב. אנחנו מקווים שיום אחד יבינו שגם אם אנחנו נראים שונים – כולנו אחים, ויש הרבה מה ללמוד מאיתנו. במקום לשפוט אותנו מרחוק ולתייג אותנו, עדיף שייגשו אלינו ויקשיבו לנו. לא מצאנו דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר באמצעות מוזיקה

רוב משתתפי המקהלה מתגוררים בדרום תל אביב ובבת ים. הפעילות שלנו ממומנת מקופה קטנה של ההרכב ומהכנסות ממופעים. עד כה הופענו בהיכל התרבות בהוד השרון, במועדון הג'אז שבלול בתל אביב, במתחמי דיור מוגן ובבתים פרטיים. כדי לשרוד, כולנו עובדים לפחות 12 שעות ביום – עבודה פיזית עם שכר שכמעט ולא מכסה את החודש. אחרי העבודה אין לגוף רצון אחר מלבד לנוח. אבל לנו אין את הלוקסוס הזה של מנוחה. 99% מחברי המקהלה הם בעלי משפחות עם יותר משני ילדים (תודה לאל). מה שעוזר לנו להחזיק מעמד הם האהבה שיש לנו לארץ ישראל, התשוקה למוזיקה, אבל בעיקר האמונה שיש לנו באלוהים. אנחנו מהמקהלות הבודדות שיש להן שתי חזרות בשבוע, למרות כל האחריות המשפחתית והציוויים החברתיים האחרים.

מוזיקה היא הדרך היחידה שבאמצעותה אנחנו יכולים להציג את עצמנו בפני הציבור הישראלי, שלצערי יש לו עדיין תפיסה מוטעית מסוימת של מי אנחנו באמת. אנחנו מקווים שיום אחד יבינו שגם אם אנחנו נראים שונים – כולנו אחים, ויש הרבה מה ללמוד מאיתנו. במקום לשפוט אותנו מרחוק ולתייג אותנו, עדיף שייגשו אלינו ויקשיבו לנו. לא מצאנו דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר באמצעות מוזיקה. אי אפשר שלא להודות למי שכבר מבין אותנו ושהכיר אותנו ומסכים ללוות אותנו, כדי שנוכל להיות במקום שמגיע לנו. כן זה לא קל, אבל עם האהבה שיש לנו לישראל והתשוקה למוזיקה – נגיע לשם.

רוב החברים במקהלה בכלל לא עסקו במוזיקה לפני כן, והיום הם חלק ממנה לכל דבר. למרות שבתחילת דרכה הייתה מיועדת לשיר שירים צרפתיים, המקהלה שרה היום ביותר מחמש שפות. אנחנו מנגנים מוזיקת גוספל שבמקורה היא מוזיקה דתית נוצרית, בכמה סגנונות. מטרתה של המוזיקה היא להביע אמונה אישית או ציבורית ודבקות בחיים נוצריים, ובמקביל לתת חלופה דתית למוזיקה הפופולרית החילונית.

הגוספל התפתח משני סגנונות: הראשון הוא ה"ספיריטואלס" – שירת העבדים האפרו-אמריקאים שהגיעה איתם מאפריקה והתפתחה בארצות הברית, והשני הוא מזמורי הדת הכנסייתיים שהגיעו לארצות הברית מאירופה. בהמשך התפתח הגוספל גם לשירה רוחנית מודרנית. ההרכב שלנו מבצע בעיקר את הגוספל המקורי בסגנון הקונגולזי אפריקאי הייחודי שלהם, כשהרעיון המרכזי העובר כחוט השני במילים ובלחן של מוזיקת הגוספל המקורית הוא האדרה, שבח ותודה לאלוהים, לצד הטפה לחיזוק האמונה באל. זהו מופע ייחודי שמשלב את הגוספל המסורתי ונגיעות מהמודרני המובעים בשירה, תלבושות וריקוד. בשלב מסוים במופע הזמרות פוצחות בריקודים מקונגו והקהל מצטרף ורוקד בהתלהבות.

בהרכב שלנו שר ישראלי אחד: אמנון אגסי. הזמנתי אותו להצטרף אלינו לחזרה אחרי ששרתי איתו בהרכב אפריקאי אחר, והוא נשבה בקסמי המוזיקה האפריקאית הקונגולזית. מעל חמש שנים שהוא חלק מאיתנו, ופועל להרחבת מעגל החשיפה שלנו לציבור הישראלי. הוא למד לשיר בצרפתית, בלינגאלה ובסוואהילי, ובמהלך ההופעה הוא פונה בעברית לקהל ומספר על המצב הקשה בקונגו ועל מצבם של מבקשי המקלט.

בסוף חודש יוני (25-28.6) יופיע ההרכב שלנו במסגרת זמריית "בין קודש לחול" בהיכל התרבות החדש בעכו העתיקה. אנחנו נהיה ההרכב הלא-ישראלי היחיד שיופיע באירוע כשלצידנו יופיעו מאות זמרים, עשרות מקהלות ומנצחים מובילים מחו"ל. במהלך הימים הללו יתקיימו גם סדנאות ומפגשים באולמות האבירים ובהיכל התרבות החדש של עכו.

זמריית בין קודש לחול, 25-28.6 בהיכל התרבות החדש ואולמות האבירים, עכו העתיקה. מחירי כרטיסים: 80-320 ש"ח.לפרטים

• טור אישי
• מוזיקה
• מבקשי מקלט
• פליטים
• מהגרים
• מוזיקה שחורה
• הופעות
• עכו
• דרום תל אביב

ביום רביעי הקרוב (4.1) בשעה 20:00 יערך בבית של סולידריות (מתחם התדר, מול הרומנו) ערב פאנקי, מיוחד ומרגש: שרובין נגמבה, מוזיקאי ומבקש מקלט מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, יספר את סיפורו בליווי להקתו אפרו-כאן שינגנו קצת מהרומבה הקונגולזית שהוא הביא איתו לישראל. את האירוע יפתח בר פלג, עיתונאי "הארץ", שיתן קצת רקע על מצב הקהילה הקונגולזית בישראל. כל ההכנסות מהאירוע יועברו למאבקו המשפטי של שרובין לקבל הכרה כפליט, מאבק שיוכל לקדם את החיים שלו בישראל ואת המגוון המוזיקלי של כולנו. ואם להשתמש במילותיו: "הרומבה הקונגולזית מכה שורשים בישראל, למה אני לא יכול?".

שרובין הקדיש את כל חייו למוזיקה. עוד בקונגו למד מוזיקה באוניברסיטה ועבד כמוזיקאי. כשהגיע לישראל, הוא החל להופיע בכנסיות של יוצאי אפריקה, והפך מוכר בקרב הקהילות השונות. רבים ממבקשי המקלט בארץ הסתקרנו מצלילי הרומבה שהביא איתו, ורצו שילמד אותם לנגן. כך, באופן אורגני הוא ייסד בית ספר ללימודי מוזיקה, אותו נאלץ לסגור בגלל שהיעדר המעמד לא אפשר לו לקבל את הרישיונות המתאימים – שרובין הגיע לישראל ב-2016 לאחר שברח מעיר הבירה קינשאסה בה גדל, לאחר שהותקף על ידי תומכי שלטון בעת שהופיע על במה באירוע למען זכויות אדם, אירוע בו מצאו את מותם ארבעה מחבריו ללהקה. מאז, שרובין מתמקד במוזיקה כדרך להתמודד עם הטראומה ועם הגעגועים למולדתו, אליה לא יכול לחזור מהחשש שמא יוצא להורג.

https://www.youtube.com/watch?v=OUslhTPbQ_I

ערב אחד בזמן שישב בבר, בו התנגנה מוזיקת סלסה ורגאיי, הוא חשב לעצמו "איפה הרומבה? מה עם הרומבה?". כך עלה במוחו הרעיון להכיר לישראלים את הרומבה הקונגולזית, ודרכה גם את סיפורה של הקהילה הקונגולוזית בישראל: "רציתי שידעו בישראל שגם מקונגו בורחים פליטים שראויים למקלט". עם הזמן, הוא הכיר מוזיקאים ישראלים שהתעניינו גם הם ברומבה הגרובית עם המבטא הצרפתי, והחזון שלו הפך למציאות כשג'מג'ומים ספונטניים הפכו ללהקת אפרו-כאן, איתה הוא יופיע ביום רביעי.

עם זאת, קשיי המעמד של שרובין לא פוסחים גם על הלהקה, שכבר מקבלת הזמנות להופעות בחו"ל – אך לא יכולה להיענות להן. אמנם הלהקה והמוזיקה אותה היא מנגנת הן שילובים של מקומות ותרבויות שונות, אך היעדר המעמד של הסולן לא מאפשר לו לצאת את גבולות ישראל, או לפחות לא לחזור אליה אם יצא – על אף היותה המקום היחיד בו יש לו ביטחון. בינתיים, שרובין ממשיך להופיע בישראל בתקווה שיוכרע המאבק המשפטי אותו הוא מנהל כבר שנים במטרה שיוכר כפליט בישראל ויוכל להתחיל את חייו מחדש כאדם חופשי.

ההליכים המשפטיים גובים ממנו אלפי שקלים, אותם הוא משלם באמצעות עבודה קשה במשך 15 שעות בבית מלון, תוך שהוא ממשיך להופיע עם להקתו – הזיכרון היחידי מחייו הקודמים בקונגו. בשנה החולפת מאבקו המשפטי הפך הישרדותי במיוחד. רגע לפני שסיימה את תפקידה, החליטה שרת הפנים היוצאת איילת שקד, במעין "מחווה" אחרונה, להסיר את ההגנה הקבוצתית שהייתה נהוגה ב-30 השנים האחרונות על מבקשי מקלט מקונגו. משמעות הדבר היא שמי שלא הגיש בקשת מקלט או מי שבקשת המקלט שלו תידחה יעמוד בפני גירוש. התחושה בקהילה היא שבכך סימנה השרה לשעבר מה לדעתה צריך להיות גורלה של הקהילה הקטנה הזו – גירוש.

https://www.youtube.com/watch?v=BKg6sjt8JMs

לפי ההערכות, בישראל חיים כ-250 אזרחים קונגולזים, שלפחות 200 מהם הגישו בקשות מקלט. מעטים ביותר קיבלו תשובות. זוהי פרקטיקה מוכרת של רשות האוכלוסין, שאינה בוחנת בקשות מקלט שמא תצטרך להכיר באנשים כפליטים. בהתנהלותה זו, דנה הרשות אנשים, שברחו מזוועות נוראיות, לחיים של המתנה תמידית ללא מעמד או זכויות בסיסיות.

נכון להיום, שרובין ממתין להחלטה מבית המשפט העליון, הערכאה השלישית אליה נאלץ לפנות כדי שתיבחן בקשת המקלט שלו והוא יוכר בתור פליט שהוא. הוא מקווה שההחלטה תשים סוף לחיים ללא מעמד כדי שיוכל אחרי שנים להביט קדימה אל העתיד ולהפסיק לעסוק בעבר: "האנשים בישראל גורמים לי להרגיש בבית, רק משרד הפנים לא נותן לי להרגיש בבית". כדי להמשיך ולממן את ההליכים המשפטיים היקרים הוא זקוק לסיוע כלכלי, ובתמורה הוא מציע לנו משהו יקר הרבה יותר – היכרות עם הסיפור האישי שלו ועם תרבות עשירה שמעטים מאיתנו מכירים.

שרובין נגמבה ואפרו-כאן יופיע בבית של סולידריות, דרך יפו 9, רביעי (4.1) 20:00. האירוע במתכונת "שלמ.י כפי יכולתך" כשכל הכנסות הערב ייתרמו לטובת סיוע משפטי לשרובין,רכישת כרטיסים כאן עם אפשרויות בין 15 ל-540 ש"ח

• ❤ תל אביב
• ❤ תרבות
• מוזיקה
• פליטים
• מבקשי מקלט

לו המדינה בה נולדת היתה סוגרת עלייך, בלי יכולת להביע את דעתך על הממשל שמשאיר את העם שלך בעוני. לו ידעת שעם סיום התיכון בגיל 16 תאלצי להתגייס לצבא לכל החיים. לו שמעת שמועות על נשים שהפכו לשפחות בצבא, על כאלו שנשלחו הרחק מהבית וחזרו רק לאחר שנים. האם היה לך האומץ לקום וללכת לעבר הלא נודע? האם היית שורדת את המסע?ומה אם כמו רבות היית נתפסת בדרך, נלקחת למחנה עינויים ונדרשת להשיג כופר ממשפחתך כדי להציל את עצמך? מה היה קורה לנפש שלך?

וכל זה עוד לפני שכף רגלך דרכה בישראל, אליה לא תכננת להגיע. אבל הדרך לאירופה היתה חסומה. והנה את מוצאת את עצמך בתל אביב, בלי שפה, בלי עבודה, בלי מעמד. מתחברת עם אריתראים אחרים, מכפרים אחרים, זרים אבל זרים כמוך.עובר זמן והנה את אמא, עדיין מתגוררת בחדר עם משפחה נוספת בחדר ליד, עובדת בשתי עבודות. לבעלך גם לא קל. כאן בישראל תפקידי הגבר והאישה שונים מאלו שבאריתריאה. והוא עוזב. את נשארת לבד כמו 30 אחוזים מנשות הקהילה. לבד עם הילדים, בלי שפה, בלי זכויות ובלי אופק.

יותר מעשר שנים שמבקשי המקלט בישראל חיים בעוני, ללא זכויות ועם נגישות מוגבלת לשירותי בריאות. בעלי המזל ביניהם הצליחו להשיג אישורי הגירה לקנדה. אלו שנותרו כאן הם בלי דרכון ובלי אפשרויות.יש קורונה ואין עבודה? גם אין דמי אבטלה. אתם הורים? תשכחו מקצבאות. חליתם? בעיה שלכם. הגשתם בקשת מקלט להכרה כפליטים? חכו. מסתבר שעשור זה לא מספיק זמן כדי לדון בבקשות.

מה כן תקבלו? מגיל 3 הילדים מקבלים חינוך חובה חינם.כבר עשור שעמותת אליפלט מלווה את הילדים שנמצאים מראשית חייהם במחסני ילדים (או בשמם המכובס "בייביסיטרים"). שם, בפעוטונים הפיראטים של הקהילה, החלה דרכה של העמותה. כי איזו עוד אופציה יש להורים? מה עושים כשצריכים לעבוד מחמש בבוקר ועד שבע בערב? איפה עוד ניתן להשאיר את הילדים ב-650 ש"ח לחודש? אז יש מטפלת עם 20 תינוקות ומאוורר.

ועכשיו, רוב הילדים האלה שגדלו בינתיים, נמצאים בבתי הספר היסודיים, סוחבים בגופם ובנפשם את העיכובים שצברו במחסנים. אחרי שעות, חודשים ושנים שהעבירו בלול כל היום, ללא תנועה ואפילו ללא זחילה על הרצפה, האונה הימנית לא לומדת לתקשר עם השמאלית. כשאתה מקבל מזון על פי תור ולא על פי דרישה, מתפתחות גם בעיות ויסות רגשי, והשק רק נעשה כבד יותר ומורכב יותר. כל זה כתוספת לעוני בבית, לפוסט טראומה של ההורים ולהיעדר שפת אם.

אין ויכוח שזה מצב מדכא ומייאש. אבל מה שהכי מדכא זה שזה כאן. חמש תחנות מדיזינגוף סנטר.עד שלא התחלתי לנהל את עמותת אליפלט למען ילדי פליטים, לא הכרתי את סיפורם של מבקשי המקלט בישראל. רוב הציבור בישראל לא מכיר – לא תושבי צפון העיר, וגם לא רבים מתושבי דרום העיר החיים לצדם וחווים את הקושי והתסכול אך לא את האנשים ואת סיפור חייהם.לפני שהגעתי לאליפלט גם אני לא הכרתי. אבל היום אני מכירה את דאימונד, ובטי, את זקריאס ופרינסס. ליווינו אותם ב"בייביסטרים" והיום הם אצלנו במועדוניות מסוף יום הלימודים ועד 18:00 (כשההורים חוזרים מהעבודה) והם מוגנים, עם אוכל, חוגים, טיפולים רגשיים ועזרה בלימודים. להורים שזקוקים אנחנו מסייעים עם מזון, ציוד ומענקי חירום.

לו הייתי מבקשת מקלט בישראל, דבר אחד בטוח הייתי עושה: הייתי מתחננת שיתנו לילדים שלי את ההזדמנות לחיים טובים יותר. אני לא מצליחה לדמיין איך הייתי מוצאת את האומץ לעזוב את הבית שלי, לעבור את המסע, לייצר לעצמי חיים יש מאין, לגדל ילדים ללא משאבים ותמיכה, לרשום אותם לגנים ולבתי הספר ללא שפה, לעבוד בכדי לשרוד, ולשרוד בכדי לעבוד.אנחנו יוצאים בקמפיין גיוס המונים כדי לתת לילדים האלה תקווה, עזרה ותחושה שרואים אותם, שהם חשובים, וכל שקל יכול לעזור.

הכותבת, שרון טל היא מנכ"ליתעמותת אליפלט למען ילדי הפליטים
>>עמותת אליפלט למען ילדי פליטים תציין החודש עשור לפעילותה. במסגרת ציון העשור יוצאת העמותה בקמפיין גיוס המונים תחת הסלוגן: "רואים את הילדים", במטרה לתת מענה לכמה שיותר ילדים חסרי מעמד בישראל. אליפלט שמה לה למטרה להעניק לילדי מבקשי המקלט ילדות מוגנת, לסייע להתפתחותם התקינה ולגשר על הפערים בין המענים המוסדיים המצומצמים לבין הצרכים האקוטיים של ילדים. בישראל חיים כיום כ-8,000 ילדי פליטים ללא מעמד והם מהווים כשליש מכלל אוכלוסיית הפליטים בישראל. אחד מכל עשרה ילדים בתל אביב הוא ילד חסר מעמד.קמפיין גיוס ההמונים יחל ב-12.9 ויימשך עד ה-19.9.

• הבועה
• טור אישי
• ילדי מהגרים
• פליטים
• מבקשי מקלט
• אליפלט

שיבוץ של 8 ילדים של מבקשי מקלט לבית הספר היסודי כפיר בדרום-מזרח העיר הוביל בשבוע האחרון למחול שדים בקבוצות ווטסאפ בשכונות יד אליהו, כפר שלם והסביבה, איומים להשבתת הלימודים ולמחאות.

בשלישי בערב בשבוע שעבר נפתחו דיונים סוערים לאחר שחלק מהתושבים גילו שילדי מבקשי מקלט יתחילו את שנת הלימודים בבבתי ספר ובגנים באזור. מדובר בריטואל שקורה כל כמה חודשים: אירוע מסוים מצית קבוצות מסוימות בקרב תושבי שכונות הדרום והן יוצאות למאבק מתוקשר נגד מבקשי מקלט ומהגרי עבודה – הנקראים בפיהם 'מסתננים'. הפעם הצטרפו אליהם גם תושבי שכונות המזרח שפתחו קבוצות ווטסאפ שהתמלאו במהירות, הרימו איוונטים בפייסבוק ולא בחלו בהודעות דרמטיות.

"חברים יקרים, בימים אלו ממש אנחנו עושים ככל שנדרש על מנת לעצור את כניסת העובדים הזרים לאזור שלנו… ביום ראשון האחרון התקיימה פגישה בזום עם שירלי רימון מנהלת החינוך (שירלי רימון היא ראש מנהל החינוך בעיריית תל אביב, הטעות במקור) של עיריית תל אביב, לא הצלחנו להגיע להבנות ולמוסכמות, ונראה כי בעירייה לא באמת מתייחסים לבעיה שנוצרה ומבחינתם אנחנו אלה שלא בסדר בכך שאנחנו לא רוצים לקבלם. כל ילד של עובד זר שמגיש בקשה להגיע לכפיר מקבל אישור וכל מי שמגיש בקשה לעבור מכפיר אין לו אישור לזה. לצערנו כל שנותר לנו הוא להראות כי תושבי השכונה, הורי בית הספר והורי הגן אינם מוכנים לקבלם בשום אופן", נכתב באחת הקבוצות.

על מה המהומה? ובכן, מבירור שערכנו עם העירייה מדובר ב-8 ילדי זרים המתגוררים בשכונת התקווה, במרחק 800 מטר מבית הספר ולכן שובצו בו לפי עיקרון של מסגרת חינוכית ליד הבית. "כמו כל ילדי העיר גם ילדי הקהילה הזרה לומדים בגנים ובבתי ספר הסמוכים למקום מגוריהם. העירייה תמשיך להעניק לכלל ילדי העיר חינוך איכותי ופורץ-דרך המותאם לצורכיהם הייחודיים, כשרק טובת הילדים עומדת מול עיננו", נמסר מטעם העירייה. אגב ביד אליהו הקרובה, שגם בה הרוחות סערו, לומדים בסך הכל 7 ילדים של מבקשי מקלט או מהגרי עבודה, זה הכל. מרמות הפאניקה והשנאה שהציפו את הרשתות ניתן היה לחשוב שמדובר בפלישת חייזרים מתוזמנת היטב ולא בהשתלבותם של 15 ילדים שנולדו בתל אביב.

החשש בקרב המקומיים מהפיכת שכונות המזרח לנווה שאנן הבאה, טיעון שצריך וראוי להתייחס אליו, נקבר תחת ים הגזענות וההסתה המפחידה בקבוצות הווטסאפ. "חייבים לעמוד בכניסות לגנים ובתי הספר ב-1.9 ולא לתת להם להיכנס ממש בכל הכח", כתב אחד התושבים, "מטרת הבאת המסתננים היא מחיקת הזהות היהודית של המדינה. זה מה שהם רואים לנגד עיניהם", כתב אחר. מילים כמו "כושים", "שחורים", "אוכלוסיה אלימה, שוביניסטית, שאחוז ההטרדות בה כלפי נשים וקשישים גבוה פי כמה" היוו רק חלק מהאמירות הזועמות.

הגדילו לעשות אלה שחלקו עצות להפעלת לחץ על בעלי בתים בשכונה כדי שלא ישכירו "להם" דירות: "אני גרה במונש (רחוב ביד אליהו, נ"מ) ואחד מבעלי הדירות רצה להשכיר פה דירה לסודנים, כל השכנים יצאנו עליו והוא בסוף הרים ידיים ולא השכיר להם. אסור לוותר אחרת נרגיש באפריקה", כתבה אחת המשתתפות בקבוצת הווטסאפ 'המסתננים הגיעו ליד אליהו'. "בארגזים משכירים להם דירות וצריך להגיע לבעלי הדירות שם", כתב משתתף בקבוצת 'כפיר-מאבק פיזור זרים בעיר' – וזאת דוגמית זעירה בלבד מסוג הדיון המתנהל שם.

קשה להגיד שהופתענו לגלות שלקלחת הצטרפה גם מובילת המאבק הגזעני בתל אביב, שפי פז, חברה בארגון 'החזית לשחרור דרום תל אביב', שכתב אישום נגדה הוגש בדצמבר האחרון ומייחס לה ולשני פעילים נוספים, דורון אברהמי ואיליה גרנטובסקי, עבירות שהמילה גזענות קטנה עליהן. פז נאשמת בריסוס כתובת גרפיטי במוסדות של קהילת העובדים הזרים, בפגיעה בפרטיות של מבקשי מקלט שתועדו באופנים משפילים ופורסמו ברשתות החברתיות, בהסגת גבול בכך שנכנסה עם פעילים נוספים, ללא רשות, לגן לילדי מבקשי מקלט ועבירות אחרות של קשירת קשר לביצוע עבירות ושיבוש הליכי חקירה.

פז ייעצה לתושבים כיצד לנהל את המאבק, הבטיחה להצטרף להפגנה ולהשבתת בית הספר אם תוכל – והדגישה בפניהם עד כמה חשוב לקרוא למבקשי המקלט 'מסתננים' בלבד כדי שלא יחשבו חלילה שהם נמצאים פה באופן חוקי. את ההודעות שפז שולחת אפשר להצמיד במילון לערך 'הזרה' כדי להמחיש באופן מיטיבי איך הופכים בני אנוש אחרים לפחותים, בני אדם שאינם שווי ערך ולא מגיעות להם זכויות בסיסיות כמו שירותי חינוך ובריאות. קשה מאוד לקרוא באיזו קלות אמירות כאלו עוברות את התושבים האחרים.

אין צורך בהתלהמות והגזמות דרמטיות, העובדות גלויות לכל דורש: בישראל חיים כיום כ-28,000 מבקשי מקלט שהגיעו לארץ במסע קשה מאריתריאה וסודן שהותיר ברובם טראומה וצלקות לא מטופלות, רבות מן הנשים נאנסו והותקפו בדרך. לפי הערכות שונות בין 10,000 ל-13,000 ממבקשי המקלט גרים בתל אביב, רובם המוחלט בשכונות הדרום. רשות האוכלוסין מעריכה שיש כ-7000 ילדי מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, מרביתם נולדו פה. כ-5,230 מהם בתל אביב עצמה ומתוכם 3,834 לומדים כעת בבתי ספר יסודיים ועל יסודיים. כ-1,400 ילדים נוספים הם בגילאי הגן. כאמור, ביד אליהו עצמה כאמור יש כרגע 7 ילדים בלבד, המחולקים בין שני בתי ספר שונים. וזאת בנוסף ל-8 הילדים המתעדים לעלות לבית הספר כפיר הסמוך לכפר שלם שבכלל לא נמצאת בשכונה.

רובם המוחלט של מבקשי המקלט ומהגרי העבודה גרים בדרום תל אביב כבר כעשור. שם הם מחזיקים באשרה מסוג 2א5 אותה עליהם לחדש מדי כמה חודשים, בעודם ממתינים שמדינת ישראל תואיל בטובה להסדיר את מעמדם. המדינה מכירה בעובדה שגירושם משמעו לעתים גזר דין מוות בארצות המקור – ולכן לא מגרשת אותם. יחד עם זאת, המדינה גם מונעת מהם הכרה כפליטים ובקשות המקלט שהגישו לא נבדקות. לפי נתונים שפרסמה האגודה לזכויות האזרח, נכון למאי 2019 – כ-15,000 בקשות מקלט עדיין ממתינות לבדיקה – רבות מהן ממתינות כבר קרוב לעשור. אי הסדרת מעמד כפליטים מונעת מהם קבלת שירותים בסיסיים כמו בריאות ושירותים סוציאליים באופן סדור.

בניסיון לייצר פתרון, נפגשו צוותי מינהל החינוך עם נציגות הורי כפיר להדברות והבטיחו השקעות תקציבים ממשיות בבית הספר. ההורים בחרו להמשיך בניסיונות ההשבתה.

• הבועה
• יד אליהו
• שכונת התקווה
• מבקשי מקלט
• ילדי מהגרים