כבר שבע שנים שבלב כרם התימנים, רחוב וחצי משוק הכרמל וכמה רחובות מחוף הים (התיכון), בוקעים צלילי עוד, קמנצ'ה, טאר ושירה עמוקה מחלונות "מרכז אלשיך למוזיקה מסורתית מהמזרח". זה רק טבעי שבמקום כזה יצמח גם פסטיבל מוזיקה עצמאי שמוקדש למסורות המוזיקה מהמזרח, וזה בדיוק מה שצמח כאן: פסטיבל הקסם השחור שחוזר החודש אל השכונה האהובה בפעם הרביעית (23.10-21.10).

הפסטיבל יוקדש השנה למוזיקה תימנית בגלגוליה השונים, עם שלושה ימים של מופעים, כיתות אמן, סדנת ריקודים תימנים, תקלוטים של אוספים נדירים ועוד. בלב שכונת כרם התימנים בתל אביב יארח את הפסטיבל מרכז אלשיך למוזיקה מסורתית – על הגג הנדיר שלו שצופה לים יחד עם בר ההופעות היפהפה והנהדר טרב (Tarab) – ובכיתות המרכז יודגשו אספקטים שוני של העושר המוזיקלי שיוקדש השנה למוסיקה תימנית בגלגוליה השונים.

'פסטיבל הקסם השחור' הוא חלק מהפעילות הענפה של המרכז, אליו מגיעים תלמידים ומורים בכל הגילאים כשהם נושאים איתם כלי נגינה מסורתיים ומשיכה עזה להעמיק במסורות המוזיקה מהמזרח. המרכז כולל גם את ספריית "אל המזרח" – פרויקט שימוש ותיעוד של מסורות מוזיקליות שונות בהובלת פרופ' חביבה פדיה ומר שמעון שי. בין המשתתפים בפסטיבל השנה: רביד כחלני ורוני עברין, קולות תימן, שירן & בקל, די.ג'יי וואג'ימה, סהר דוד, אנסמבל זיו יחזקאל ועוד. השנה הצטרפה לפסטיבל גם תימא – האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת יהודי תימן מיסודו של עובדיה בן שלום ז"ל. והליינאפ? או, טוב ששאלתם:

>> מזל טוב תל אביב, יש לך פסטיבל חדש ושלומי שבן מנהל אותו
>> קולנוע הפסגה מציג: הפסטיבל שיכניס את יפו העתיקה לסינק

21.10 // Sahar – סהר והטוראג התימני

סהר דוד הוא אמן היוצר מוזיקה מקורית המורכבת מקיבוץ הגלויות התרבותי ישראלי, ומחברת מחדש בין הצלילים והמקצבים מדבריים מהסהרה לבין פיוטי הדיוואן התימני, כשהוא מלווה בהרכב מוזיקלי של 5 נגנים. ההרכב משלב צלילי גיטרה מדבריים עם כלים מסורתיים (ניי, קוואלה ,ריבאב) – ומביא חוויה מוזיקלית שבטית וקצבית, חיה ונושמת, השואבת מן השורש ומביאה עמה רוח חדשה.

22.10 // Shiran & Bakal

חגיגה מוזיקלית סוחפת שמחברת בין השפעות תימניות, עירקיות וערביות לבין גרוב עכשווי ומדבק. הצמד Shiran & Bakal חורכים במות בארץ ובעולם מתל אביב ועד סיביר, מטייוואן ועד אירופה – עם מופע חי שמפגיש בין שורשים מסורתיים לביטים אלקטרוניים בועטים.

23.10 // קולות תימן

הרכב בהובלת רביד כחלני. אנסמבל מוזיקלי שנוסד בשנת 2021 על ידי רביד כחלני (ימאן בלוז), האנסמבל נועד לשמר, להחיות ולהציג את המוזיקה והשירים העתיקים של יהודי תימן, תוך שימוש בקולות שבטיים, הרמוניות אורגניות, ותיפוף על תופי פח, להופעה המייצרת חווית טראנס ושמחה.

כיתות אמן וסדנאות:

21.10 // רוני עיברין ורביד כחלני:"אינטואיציה מתודית" כיתת אמן חד פעמית של שני המאסטרים המגיעים מרקעים מוזיקלים שונים ומשתפים פעולה מזה שנים. במפגש הם ישתפו על כלי העבודה שלהם ביצירה המשותפת. מפגש שהוא מעגל השראה ריתמי המטייל בין חופי תימן לקובה ויוצר עולם חדש.

22.10 // סדנת ריקוד תימני עם האחים סעיד:דוד ואביתר סעיד בסדנה חווייתית של מחול תימני. הסדנה חושפת את העושר התנועתי והמקצבי של המחול התימני, ומאפשרת לכל משתתף/ת לקחת חלק פעיל במסורת החיה. נוצר מרחב פתוח ושמח שבו התנועה הופכת לחוויה משותפת.

23.10 // סדנא עם יובל וואג׳ימה(בטרב Tarab): יובל וואג'ימה הוא אספן, חוקר מוזיקלי נדיר ודי.ג'יי, והמפגש עמו הוא שיטוט מודרך ומרתק במרחבי הים התיכון, הנילוס ודרום אסיה. איך תעשיית הקסטות הניעה את מהפיכת המוזיקה המזרחית? על התקליט האגדי של ג'קי מקייטן, "הקסם השחור", שירי בדואים ישנים שסללו את דרכם לשירי חלוצים ועוד.

במת מקור הציפור – טרב Tarab:

בכל ערב בין 18:00-19:30 יתקיימו על במת מקור הציפור הופעות קצרות של מוזיקאים תלמידי המרכז בעבר ובהווה בהרכבים קטנים שיתנו מקום ליצירה חדשה ומקורית הקשורה אל מקורותיה. בין המופיעים אנסמבל בהובלת זיו יחזקאל המחדש מוזיקה ערבית קלאסית לצד פיוטים הנשענים עליה. הכניסה לבמה זו חופשית!

>> פסטיבל הקסם השחור, 23.10-21.10, מרכז אלשיך למוזיקה מסורתית, רחוב אלשיך 25 תל אביב.פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• מוזיקה שחורה
• תימן
• כרם התימנים
• פסטיבל

המילה גאון, ונראה שזו כבר כמעט קלישאה, משומשת יתר המידה בימינו. אבל עבור סילבסטר "סליי סטון" סטוארט, זו מרגישה מילה יחסית עדינה. בחור שחור אחד ששינה לעד את המוזיקה הפופולרית בהינף של פחות או יותר 5-6 שנות פעילות אינטנסיבית; מולטי-אינסטרומנטליסט שערבב בין ז'אנרים בקלילות ששמורה לעוגה בחושה, והפך בכך לחלוץ ז'אנריסטי שעד היום שואבים ממנו השראה; מהפכן רדיקלי שחור שהאמין בערבוב גזעי מוחלט. וכן, גם ג'אנקי שעשה את כל הטעויות שאדם שחור מצליח יכול לעשות, והפתיע את כולם כששרד עד גיל 82, מסע פסיכדלי שעצר אמש עם מותו.

>> תבכה אם אתה גבר: איך טונה חותר תחת הגבריות הישראלית?

בסרט הדוקומנטרי הנהדר "חיי סליי! (נטל הגאונות השחורה)", שעלה לשירות דיסני+ רק לפני מספר חודשים, קווסטלב (מי אם לא הוא) מבסס תזה שגורסת כי לגאונות שחורה יש מאפיין יחודי. שבשביל אמנים שחורים, הצלחה מסוכנת יותר מכישלון. זו תזה קצת רעועה, אבל היא בהחלט משכנעת בנוגע לאמנים שחורים מסוג מסוים שלא מצליחים לשאת את כובד ההצלחה, ומחסלים את עצמם בדרך כזו או אחרת. סליי, כך גורס קווסט, הוא אחת הדוגמאות הראשונות הבולטות לכך – עילוי מוזיקלי ומהפכן תרבותי שברח לסמים מכובד משקל ההצלחה, והפך לצל של עצמו. אבל עוד לפני כן, הספיק להשאיר קטלוג מוזיקלי יוצא דופן המספר את סיפורו, וגם את הסיפור של אמריקה השחורה, שנע בין מהפיכה להדחקה. לפחות הוא השאיר חתיכת מהומה.

1. Underdog (1967)

השיר הפותח את אלבומם הראשון של להקת הסליי אנד דה פאמלי סטון לא מתקרב להזיות פסיכודליה וערבוב הז'אנרים המאסיבי שהפכו מוכרים בזכותו בהמשך, אבל הוא כן הציג את גישתם החדשה, הגרובית והבועטת של הלהקה הרב-גזעית הראשונה. תוצר מובהק של דור ההיפים, סליי תופס מיידית את עמדתו של האנדרדוג, וגם במילות השיר מבטא את החיבור שלו לאדם הפשוט ("אני יודע איך זה מרגיש" הוא פותח בכל בית, ומתאר את קשיי היום יום). הגרוב העוצמתי של הלהקה מוביל את האנרגיה של השיר, וסליי רק מתחיל לפתוח את הגרון – אבל זה היה צעד ראשון חשוב, בעיקר כדי להבין מה הם לא.

2. Dance to the Music (1967)

לאחר שהאלבום הראשון כשל במצעדים, מנהל התקליטים קלייב דיוויס לחץ על הלהקה לעשות שיר קצת יותר פופי, והממזר שהוא סטון הביא את הלהיט הזה, שערבב בין הסאונד הפסיכדלי של הלהקה למקצב פופי יותר. התופים כמעט מחקים את מקצב ארבעת הרבעים של מוטאון, אבל הגרוב שמתפתח סביבו כבר היה משהו אחר – ריף גיטרה חשמלית מניע, בייסליין בן תו בודד של לארי גרהאם (ממציא שיטת ה"בייס סלאפ" וגם דוד של דרייק), אורגן גוספל, כלי נשיפה מנקדים והרמוניות קוליות. השיר עצמו נבנה ומתפרק לאוזני המאזין, ויוצר סוג של אבטיפוס ללהיט מוזיקלי שמכיר את הכלים השונים ומרמז לרוח הסול הפסיכדלי של ההרכב. זה גם עבד, והיה הלהיט הראשון שלהם.

3. Everyday People (1968)

מעבר לבשורה המוזיקלית שבאה עם סליי, הסיפור של הלהקה היה – לפחות בתחילת הדרך – אחדות של כולם. שחורים, לבנים, גברים ונשים עובדים ביחד באותה להקה כדי לייצר מוזיקה יפהפיה. השיר הזה, שנטה יותר לצד הפופי של הסטון, היה מעיין מניפסטו היפי שמגלם בעצמו את מה שהוא מטיף: למרות שסליי הוא הסולן והראש והכוח המוביל של הלהקה, הבתים כללו שירה של הנגנים רוז ופרדי סטון (אחיו של סליי) ולארי גרהאם עצמו, בערבוב קולות כמעט מבלבל שקורא להתעלמות מהשוני בין אנשים (וסקובי דובי דו). רק כשהקולות מגיעים לפזמון, ההרמוניה הנפלאה מעבירה את הפואנטה – שההרמוניה היא המסר. שנים אחר כך להקת ארסטד דיבלפמנט סימפלה אותו ללהיט ענק, אבל עוד על זה בהמשך.

4. Sing A Simple Song (Live at The Woodstock,1969)

אחרי מספר להיטים הצליחו הסליי אנד דה פאמלי סטון לסגור הופעה מבוקשת מאוד – בשעות המוקדמות של היום השלישי לפסטיבל וודסטוק, שפחות או יותר פוצץ אותם לתוך סצינת ההיפים והזניק את מעמדם כלהקת הופעות עצומה שמספקת חוויה פסיכודלית ופ'אנקית כאחד. השיר הזה, שיצא כבי סייד ל"Everyday People", קיבל עיבוד פרוע ומשוחרר על במת וודסטוק ועזר למסגר את ההרכב בתור החלק הכי רקיד בוודסטוק (ניסיתם פעם לרקוד לצלילי ג'ימי הנדריקס?). גם פה, ברייק פשוט ומדויק באמצע, הפך לאלמנט מסומפל בהמוניו.

5. Stand! (1969)

השיר הפותח של אלבומם מ-69, שנה מהפכנית בכל מובן אבל במיוחד במאבק לזכויות האזרח, הוא הסמן הראשון לשינוי שהחל לעבור על סליי. המודעות הפוליטית של אותם שנים חלחל ללהקה הבין גזעית, וסליי כתב שיר תמיכה במחאה השחורה של אותם השנים, גם אם לא קרא לה בשמה. בפועל יצא לו המנון מחאה מעצים שנוגן ברחובות השחורים, וסיפק דלק למחאה. המבנה החזרתי שלו כשיר סול קליט נשבר בדקה האחרונה של השיר לגרוב קטרזיסי במהותו, שאמור להניע את המהפכה קדימה.

6. Everybody Is a Star (1969)

השיר הזה, שבאופן סמלי שוחרר בדצמבר של אותה שנה מהפכנית, הוא אולי השיר האחרון של סליי אנד דה פמלי סטון בצורתם הקלאסית. גם כאן יש דמוקרטיזציה של זמרים, כחלק מהאמירה שמתמקדת בייחוד והצבעוניות של כל אחד מול "מערכת שמנסה להוריד אותך". גם כאן יש דמוקרטיזציה של שימוש בקולות רבים במטרה להעביר את המסר, ולא סתם השיר הזה הדהד לאורך שנים בקהילה השחורה – וכמו שירים רבים של סליי, סומפל בהמשך כפיסת אמנות שחורה מקורית וחשובה. גם הרוטס השתמשו בסימפול ב-"Star" המצוין, שמדבר באופן אירוני על הקושי להתמודד עם הצלחה, ואולי היה הבסיס לתזה של קווסטלאב, אבל בשנים האחרונות הוא נזכר דווקא בזכות המחווה של המוזיקאי הג'מייקני "Every Nigger Is a Star", שסומפל באלבום המופת "To Pimp a Butterfly" של קנדריק למאר.

7. Just Like a Baby (1971)

שנתיים וחצי אחרי הריליס האחרון שלהם, סליי אנד דה פאמלי סטון חזרו עם האלבום החשוב ביותר של ימי פוסט ההיפים, "There's a Riot Goin' On". הכותרת היא תשובה לשאלה הרטורית של מארווין גיי ("Whtat's Going On"), והמוזיקה היתה אחרת לגמרי – איטית ומלוכלכת, רדופה בפרנויה, שבורה ומחפשת תקווה לשווא – כשיקוף של המצב הרעוע של ארה"ב, וגם המצב הלום הקוקאין וה-PCP של סליי עצמו. הגאון צלל לסמים, הסתגר בחדרו, הקליט את רוב חלקי האלבום לבדו ואז שלח לנגנים שלו שינגנו במקומו, מה שהוביל לאלבום שמודבק בחלקיו, עם מיקס יוצא דופן ושירה מעוכה וממלמלת – בין היתר כי סליי הקליט את רובה ממיתתו. שיר הארנ'בי המיילל הזה מבטא היטב את הסאונד באלבום, ושנים אחר כך גם תשפיע על ניסיון הגרוב של צ'יילדיש גמבינו, כמו גם על להקות פ'אנק א-לה רד הוט צ'ילי פפרז.

8. Family Affair (1971)

הלהיט הגדול ביותר מאותו אלבום היה כנראה הדבר הכי חתרני שתחנות המוזיקה השחורה הכירו עד אז. שיר גרוב מדבק על משפחה לא מתפקדת שנאלצת להישאר יחד למרות שכולם רוצים להתפרק – סוג של הערה עצמית על יחסיו של סליי עם משפחתו האמתית, עם המשפחה של הלהקה וגם של אמריקה הקרועה בתוך עצמה. זה גם היה השיר הראשון שהגיע להצלחה על בסיס גרוב של מכונת תופים – המאסטרו רית'ם קינג ליתר דיוק – תוצאה של חוסר רצונו של סליי לעבוד עם אחרים והמתחים בתוך הלהקה עליהם הוא מזמר. איכשהו זה הפך ללהיט אהוב שמנוגן בכל ברביקיו שחור עד היום. לכו תבינו.

9. Runnin' Away (1971)

שיר עולץ ומתקתק שמסתיר בתוכו כאב כמעט בלתי נסבל, המדבר על ניסיון בריחה מהבית – אבל בפועל מציג את הפרנויה, הדיכאון והיאוש שפשט בקהילה השחורה באותם השנים. המקצב הקליל והקול הילדותי – שלא לדבר על ה"חה חה חה" הלגלגני – מכסים אמירות כואבות כמו "ככל שאתה עמוק יותר בחובות, ככה אתה מהמר יותר חזק" או "לברוח כדי להתרחק, אתה שוחק את נעליך", שמבטאות את תחושת חוסר היכולת לברוח מהעבר של הקהילה השחורה. תחשבו על זה כמו ללעוג בפני המוות – זה מגוחך, כמעט אבסורדי, אבל זו המציאות שהוא ראה.

10. If You Want Me To Stay (1973)

אחרי אותו אלבום מופתי וכאוב, ההתדרדרות החלה להכות בלהקה. Fresh, האלבום שהגיע אחר כך, הוא כנראה השריד האחרון לראן השירים המדהים של הלהקה ושל סליי סטון עצמו, שאמנם המשיך להקליט שירים עד אמצע שנות ה-80, אבל איבד מהקסם ונשמע בעיקר כמו צל מסומם של עצמו. אבל השיר המופתי הזה – שסליי הקליט בעצמו, ואז גנז, ואז הקליט שוב – נשמע כמו הפרידה האמתית שלו. השיר נכתב כשיחה עם בת זוג, ועם האמירה הפשוטה – אם את רוצה אותי, תצטרכי לתת לי להיות עצמי. וזה מה שהיה סליי, עצמו לאורך כל הזמן, עד לרמה שפירקה אותו. פרוע כמו הבייסלן המשתנה תמידית שבשיר (שראוי בעצמו לנהרות טקסט), מדגדג כמו הקצב הלא לגמרי ברור, עוצמתי כמו נגיעות כלי הנשיפה ורגיש כמו השירה החשופה שלו. סוג של סליי סטון במערומיו, עם כל הכישרון שבעולם, והעול של גאונות שחורה, והמון המון המון נשמה.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• מוזיקה שחורה
• פאנק

אורן גטהון הוא יזם ומפיק בן 33 שעבר לעיר לפני כ-6 שנים כמנהל אמנים ואיש חיי לילה עם זיקה לתרבות השחורה. הערב (23.1) הוא ישיק את האירוע השאפתני BE.MC LIVE 2025 בהאנגר 11 תל אביב, בהשתתפות עשרות אמני היפ הופ, אפרוביט ודאנסהול בליווי הרכב חי ובהנחיית אסתר רדא ושלמה בייבי בייבי. עוד ישתתפו באירוע פלד, טדי נגוסה, סאבלימינל, וייב איש, איילאו, יא-נה, צוקוש, עדן דרסו, דור 3, חני מסלה, פוצ'ו, פלא אוזן ועוד, וגם פופ-אפ של יצירות אמנות שחורה יוצג בחלל ההאנגר.נשארו עוד כמה כרטיסים אזתזדרזו לתפוס מקוםבמה שעשוי לגדול לאירוע קבוע.

>>מערת אלאדין של טעמים ומרק לנשמה. העיר של אביבית פריאל
>>השווארמה הכי טובה והקווין אמאן האלוהי. העיר של רומי שטייניץ

1. בית פייטלוביץ

מבנה מגורים מודרניסטי ששימש את ד"ר פייטלוביץ – מזרחן ישראלי וחוקר יהדות אתיופיה ותרבותה – ואת אשתו מארה. בני הזוג תרמו את המבנה לטובת שימוש ציבורי, ובמהלך השנה האחרונה הפך לתא תרבות המיועד לקידום ועידוד אמנים יוצרים מהקהילה האתיופית בישראל, לטובת תערוכות, סדנאות שירה ועוד.
ויתקין 10

2. פלורנטינה בפלורנטין

פסטה מיוחדת וכשרה, קרפצ'יו חצילים טעים במיוחד ואווירה שאין בשום מקום אחר.
אברבנאל 56

3. בפארק המסילה

קפה של שבת בבוקר בבית קפה קטן, קרוב לתחנת הרכבת. הקפה טעים מאוד והאווירה סופר נעימה. יש חנויות של מזכרות ופופ-אפ של אמנות שפתוחות על קו הפארק.

4. התדר

הפיצה האלוהית, כדורגל שפל, פופ אפ תקליטים ואופנה, ובעיקר מגוון ההופעות במתחם שאין כמותו בעיר.
דרך יפו 9

5. פארק אריאל שרון

צמוד לחירייה ירוק ופורח בתקופה זו של השנה, במאות פרחים וצמחים שעושים טוב על הנשמה, במיוחד בתקופה הנוכחית. לפעמים מוצא את עצמי מגיע לפארק עם הלפטופ אוזניות וממשיך לעבוד, כשהטבע סביבי.

מקום לא אהוב בעיר

השכונות בדרום העיר, שלמרות כל השנים עדיין משוועות להתייחסות רצינית והשקעה מקסימלית. שנים של הזנחה והעדר תכנית מסודרת של בנייה, ניקיון, שיפור ועוד מציבים את דרום העיר כל השנים כאזור בעייתי.

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פעילות לרגל חג הסיגד שנעשתה לאחרונה בבית פייטלוביץ – תערוכות של אמנים, מעצבים, קולינריה אתיופית ועוד. חימם ופתח את הלב מאוד.

2. איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
שירים חדשים של מגוון אמנים כמו עידן עמדי עם כל סיפור הפציעה שלו במלחמה, נס וסטילה, אברהם איילו, צוקוש, טדי נגוסה, פלד, אסתר רדא ועוד.

3. לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
האגודה לבריאות הציבור, על עשרות סניפיה ברחבי הארץ. מאז ה-7.10 עושה האגודה רבות למען הלומי קרב ופוסט טראומה, פגועי הנפש. בנוסף היא דואגת לתכניות ייחודיות עבור מכורים, דרי רחוב ועוד.

4. מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אמנים ויוצרים בתחילת דרכם. ובאופן ספציפי, אמנים אתיופים ולא רק – כאלה שבתחילת דרכם בתחומי המוזיקה והאמנות השחורה.

5. מה יהיה?
כמי שלוקח השראה יומיומית ממוזיקה שחורה, אני בטוח שיהיה עוד יותר טוב. אני אופטימי.

• העיר שלי
• מוזיקה
• מוזיקה שחורה
• יוצאי אתיופיה

יחד עם למעלה מ-60 אלף איש, חזרתי שטופת זיעה ומלאת אדרנלין מההופעה שהתקיימה אתמול (רביעי) בפארק הירקון, של האחד והיחיד – ברונו מארס. כן, זה שלא הוציא להיט (או שיר, ככלל) של עצמו בלבד משנת 2018, ובכל זאת איכשהו מילא את הפארק בסולד אאוט מהיר לשתי הופעות שאני לא זוכרת כמותו בשנים האחרונות.

כשישבתי אתמול עם חבר מהעבודה ניסינו להמר ביחד כיצד תתנהל ההופעה, וניחשנו ניחוש פרוע שהיא תהיה הופעת פופ מהונדסת וקיטשית. אחרי הכל, מה אפשר לצפות מכוכב פופ מתוק ששר על אהבה וסקס? אוהו, מתברר שאפשר.

ראיתי המון הופעות של אמנים בינלאומיים בירקון ולא בירקון. אני כבר רגילה ל"אני אוהב אתכם" האמריקאי המצוי, ל"בואו נהיה אנשים טובים יותר ונעשה טוב בעולם" המאוס, ולתחושה שלאמן אין באמת כוח ליצור איתי קשר. אבל הערב? לא הפסקתי להיקרע מצחוק עם בן הזוג שלי, ולתהות האם הגעתי למופע סטנד-אפ של ברונו מארס או למופע של הבקסטריז בויז או פשוט ברונו אנד דה בויז.

מופע להקת הבנים שמארס ארגן באמצעות זמרי הליווי שלו, העברית הצחה והמפתיעה עם שלל ביטויים שנזרקו לחלל הירקון העצום – "אני ביישן", "הלו מאמי", "אני אוהב אותך" לחברה מדומיינת שדיבר איתה בטלפון מהאייטיז במהלך ההופעה, או סתם תחושה שזה פשוט המופע של ברונו – אז על הזין שלו הכל בקטע הכי טוב שיש. אם הוא רוצה לתת סולו משוגע על הגיטרה שלו הוא ייתן, אם הוא רוצה להפגיז בצעדי ריקוד הוא יפגיז – ואם הוא ירצה לעשות מעברים לא פחות מהזויים בין שיר לשיר, שלא ברור לך אם הוא באמצע ביצוע, אם הוא שר או יושב איתך לקפה – שיעשה. זה המופע שלו.

כאמור, לא תכננתי להרגיש הערב. ולא רק שלא תכננתי להרגיש, תכננתי בגג לרקוד למוזיקה טובה, לגלגל עיניים לנוכח קיטשיות מופרזת, ולהגיד 'יאללה ברונו, טוב שהיית פה, לך תשכנע חברים שלך לבוא גם, אנחנו הישראלים לא כאלה רעים כמו שהעולם חושב שאנחנו', אבל האדם מתכנן ואלוהים צוחק – ויצאתי מאושרת.

יצאתי מאושרת מאלפי הרגעים הרומנטיים שמארס סיפק, שאפשרו לי לשכוח שאני במופע פופ לא קיטשי בכלל ולהסתכל מאושרת בעיניים לבן זוגי כש-Just The Way You Are התנגן, ודרך מופע פופ הזכיר לי כמה טוב יש לי בחיים, ברגע שהרגיש שלי אבל חלקתי אותו עם עוד 60 אלף אנשים.

יצאתי מאושרת מלראות עשרות אלפי אנשים משולהבים, מתפקעים מצחוק ומהפתעה כשהם מבינים ששילמו מאות שקלים על מופע סטנדאפ לאדם שהוא ספק זמר ספק קומיקאי, מאושרת מלראות כמה שכשהאמן צנוע, צוחק, מאושר בעצמו על הבמה, אנושי – זה כל מה שצריך כדי שהקהל יהיה שלך. אלפי רקדנים? החלפת תלבושות? למה צריך את כל זה כשאתה ברונו, אנד דה בויז כמובן, ויש לכם דאנס מובס שלא יביישו את היי פייב או וואן דיירקשן?

יצאתי בתחושה שהתייחסו אליי. שבניגוד לכל אמן שמגיע לפה וזורק שני משפטים בין לבין, בהופעה של מארס הקהל היה במרכז בדיוק כמוהו. היה חשוב לו לקשקש (כאמור גם בעברית), לזרוק משפטים אקראיים לאלו שישבו בשורות הראשונות ולעשות איתנו חיים. To own the fucking stage ולתת לזה להיות הכי המופע של ברונו, בשיתוף מלא של הקהל.

האם זה היה המופע עם היכולות הווקאליות הכי מרשימות שראיתי בישראל? התפאורה הכי מרשימה וכוריאוגרפיה מטורפת? לא, ממש לא אפילו. אבל זה בהחלט היה המופע הכי שובה לב, מלא בענווה ואנושי שראיתי.כל כך בניתי על לא להרגיש, להוכיח לעצמי שצדקתי ושזה מופע אמריקאי מא' עד ת', כל כך אמרתי לעצמי 'שחר, את בת 24, תתעשתי על עצמך' – ויצאתי עם לבבות בעיניים כמו פאן גירל בת 16. השטויות, הצחוק, הטוטאל פאקינג פאן – הם היו קסומים לעין, לאוזן, ובעיקר ללב.

• ביקורת הופעה
• מוזיקה
• ❤ תרבות
• מוזיקה שחורה
• פארק הירקון

עד לפני שמונה שנים התגוררתי ב־Bukavu, עיירה בדרום קיוו (Kivu) השייכת לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. גדלתי במשפחה מוזיקאית. אבי היה זמר ומלחין ידוע ושימש פסטור (כומר) של כנסייה בת כ־10,000 חברים. בקונגו ניצחתי על מקהלת צעירים כנסייתית שמנתה 150 זמרים וזמרות, וכן על מקהלת בוגרים כנסייתית שמנתה כ-200 זמרים וזמרות. לישראל הגעתי לפני שמונה שנים, בשנת 2016. לצד פעילותי המוזיקלית שימשתי בקונגו כעיתונאי בנושאי זכויות האדם. נאלצתי לברוח לאחר שהובהר לי על ידי השלטונות שעליי לחדול מכתיבה ביקורתית נגדם ושאם אמשיך בכך – חיי וחיי משפחתי יהיו בסכנה.

בעקבות חבר קונגולזי שהגיע לישראל לפניי החלטתי להגיע לכאן גם אני. בקונגו הותרתי את אשתי לילי ואת שתי בנותינו הצעירות. לילי עברה להתגורר עם אחיה בביתו אבל בעת שהותה שם נרצח האח על ידי גורמים עויינים – ויש הרבה כאלה בקונגו. בעקבות הרצח עזבה לילי לאחותה באוגנדה. היא גידלה שם את הבנות ואני סייעתי להם כספית, מישראל. לפני ארבע שנים הצליחה להגיע לילי ארצה, אבל בנותינו לא הורשו להיכנס והן חיות עד היום עם אחותה באוגנדה. בינתיים, נולדו לנו בארץ שתי בנות נוספות, צבריות – בת ציון וחן. אנחנו מאוד מקווים שבנותינו הגדולות יוכלו להגיע לישראל ושנוכל לאחד את המשפחה. לילי עצמה היא זמרת נפלאה ושנינו מופיעים גם כזוג באירועים שונים.

חודש אחרי שהגעתי ארצה בשנת 2016 הצטרפתי לכנסייה האוונגליסטית החדשה בדרום תל אביב, ושם יצרתי את ההרכב "חיים חדשים" (בצרפתית Chorale Vie Nouvelle). המקהלה שלנו הוקמה ביוזמת הפסטור-הכומר-הרועה הרוחני של הקהילה הקונגולזית, שאמונתם נוצרית אוונגליסטית. החזרות מתבצעות בכנסיה עצמה, ברחוב לוינסקי בתל אביב. אנחנו מקווים שיום אחד יבינו שגם אם אנחנו נראים שונים – כולנו אחים, ויש הרבה מה ללמוד מאיתנו. במקום לשפוט אותנו מרחוק ולתייג אותנו, עדיף שייגשו אלינו ויקשיבו לנו. לא מצאנו דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר באמצעות מוזיקה

רוב משתתפי המקהלה מתגוררים בדרום תל אביב ובבת ים. הפעילות שלנו ממומנת מקופה קטנה של ההרכב ומהכנסות ממופעים. עד כה הופענו בהיכל התרבות בהוד השרון, במועדון הג'אז שבלול בתל אביב, במתחמי דיור מוגן ובבתים פרטיים. כדי לשרוד, כולנו עובדים לפחות 12 שעות ביום – עבודה פיזית עם שכר שכמעט ולא מכסה את החודש. אחרי העבודה אין לגוף רצון אחר מלבד לנוח. אבל לנו אין את הלוקסוס הזה של מנוחה. 99% מחברי המקהלה הם בעלי משפחות עם יותר משני ילדים (תודה לאל). מה שעוזר לנו להחזיק מעמד הם האהבה שיש לנו לארץ ישראל, התשוקה למוזיקה, אבל בעיקר האמונה שיש לנו באלוהים. אנחנו מהמקהלות הבודדות שיש להן שתי חזרות בשבוע, למרות כל האחריות המשפחתית והציוויים החברתיים האחרים.

מוזיקה היא הדרך היחידה שבאמצעותה אנחנו יכולים להציג את עצמנו בפני הציבור הישראלי, שלצערי יש לו עדיין תפיסה מוטעית מסוימת של מי אנחנו באמת. אנחנו מקווים שיום אחד יבינו שגם אם אנחנו נראים שונים – כולנו אחים, ויש הרבה מה ללמוד מאיתנו. במקום לשפוט אותנו מרחוק ולתייג אותנו, עדיף שייגשו אלינו ויקשיבו לנו. לא מצאנו דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר באמצעות מוזיקה. אי אפשר שלא להודות למי שכבר מבין אותנו ושהכיר אותנו ומסכים ללוות אותנו, כדי שנוכל להיות במקום שמגיע לנו. כן זה לא קל, אבל עם האהבה שיש לנו לישראל והתשוקה למוזיקה – נגיע לשם.

רוב החברים במקהלה בכלל לא עסקו במוזיקה לפני כן, והיום הם חלק ממנה לכל דבר. למרות שבתחילת דרכה הייתה מיועדת לשיר שירים צרפתיים, המקהלה שרה היום ביותר מחמש שפות. אנחנו מנגנים מוזיקת גוספל שבמקורה היא מוזיקה דתית נוצרית, בכמה סגנונות. מטרתה של המוזיקה היא להביע אמונה אישית או ציבורית ודבקות בחיים נוצריים, ובמקביל לתת חלופה דתית למוזיקה הפופולרית החילונית.

הגוספל התפתח משני סגנונות: הראשון הוא ה"ספיריטואלס" – שירת העבדים האפרו-אמריקאים שהגיעה איתם מאפריקה והתפתחה בארצות הברית, והשני הוא מזמורי הדת הכנסייתיים שהגיעו לארצות הברית מאירופה. בהמשך התפתח הגוספל גם לשירה רוחנית מודרנית. ההרכב שלנו מבצע בעיקר את הגוספל המקורי בסגנון הקונגולזי אפריקאי הייחודי שלהם, כשהרעיון המרכזי העובר כחוט השני במילים ובלחן של מוזיקת הגוספל המקורית הוא האדרה, שבח ותודה לאלוהים, לצד הטפה לחיזוק האמונה באל. זהו מופע ייחודי שמשלב את הגוספל המסורתי ונגיעות מהמודרני המובעים בשירה, תלבושות וריקוד. בשלב מסוים במופע הזמרות פוצחות בריקודים מקונגו והקהל מצטרף ורוקד בהתלהבות.

בהרכב שלנו שר ישראלי אחד: אמנון אגסי. הזמנתי אותו להצטרף אלינו לחזרה אחרי ששרתי איתו בהרכב אפריקאי אחר, והוא נשבה בקסמי המוזיקה האפריקאית הקונגולזית. מעל חמש שנים שהוא חלק מאיתנו, ופועל להרחבת מעגל החשיפה שלנו לציבור הישראלי. הוא למד לשיר בצרפתית, בלינגאלה ובסוואהילי, ובמהלך ההופעה הוא פונה בעברית לקהל ומספר על המצב הקשה בקונגו ועל מצבם של מבקשי המקלט.

בסוף חודש יוני (25-28.6) יופיע ההרכב שלנו במסגרת זמריית "בין קודש לחול" בהיכל התרבות החדש בעכו העתיקה. אנחנו נהיה ההרכב הלא-ישראלי היחיד שיופיע באירוע כשלצידנו יופיעו מאות זמרים, עשרות מקהלות ומנצחים מובילים מחו"ל. במהלך הימים הללו יתקיימו גם סדנאות ומפגשים באולמות האבירים ובהיכל התרבות החדש של עכו.

זמריית בין קודש לחול, 25-28.6 בהיכל התרבות החדש ואולמות האבירים, עכו העתיקה. מחירי כרטיסים: 80-320 ש"ח.לפרטים

• טור אישי
• מוזיקה
• מבקשי מקלט
• פליטים
• מהגרים
• מוזיקה שחורה
• הופעות
• עכו
• דרום תל אביב