הרכבת יורדת מהמסלול: הודעה חריגה פורסמה במהלך הצהריים מטעם רכבת ישראל, אשר הכריזו מרגע לרגע כי החל ממחר (20.8) תיסגר תחנת הרכבת השלום, והתנועה תופסת בין תחנות תל אביב ההגנה ותל אביב סבידור מרכז. המשמעות מכך היא שעד סיום העבודות ב-26.8, רכבת ישראל לא תנועה לאורך תל אביב, והרכבות מצפון יעצרו בסבידור. מכתבי תודה יש לשלוח ללשכת השרה רגב.
>>הרחוב הכי לוהט בעיר: 25 מקומות לאכול ולשתות בנחלת בנימין

הסיבה לסגירת התחנות היא החלטה "לנצל את ההזדמנות" – שזה איך שקוראים שם לתקלת החשמול הענקית שמשבשת את תנועת הרכבות ברחבי הארץ כבר 6 ימים – ולהתחיל "עבודות בטיחות חיוניות, שתוכננו במקור לחודש ספטמבר", כך לשון ההודעה. "המהלך נועד למנוע פגיעה כפולה בציבור הנוסעים – גם עתה וגם בעוד מספר שבועות. העבודות יבוצעו במרכז הרשת הרכבתית, בין תחנות תל-אביב ההגנה ותל-אביב סבידור מרכז, ויכללו טיפול ושדרוג של מרכיבי תשתית חיוניים".

תקלת הענק איתה מתמודדת הרכבת נוצרה, ככל הנראה בשלב זה, כתוצאה מפגיעה של רכבת משא בתשתיות החשמל בתחנות באזור צומת גנות שמדרום לת"א, ובאזור כפר ויתקין. "אין כאוס תחבורתי", אמרה אמש שרת החבורה מירי רגב בהתייחסות ראשונה, במהלך מסיבת עיתונאים להשקת קו קריית שמונה-תל אביב. "זו תקלה חמורה שגרמה לשיבושים כבדים. הקמנו צוות בדיקה שעובד כרגע על כמה כיוונים. זה לא נעים, אבל הרכבת המשיכה לעבוד". כלומר, עד שלא, מירי.

הפסקת פעילות הרכבת צפויה לפגוע בתחנה במיליוני ישראלים המתניידים ברכבת, שכן לפי הערכות שונות כ-2 מיליון איש עוברים מדי חודש רק בתחנת רכבת השלום. בעקבות סגירת השירות לימים הקרובים, ברכבת ישראל יפעילו קו אוטובוס ייעודי בין תחנות ת”א ההגנה, ת”א השלום ות”א סבידור מרכז, שיפעל בתדירות גבוהה של כל חמש דקות, וללא עלות. זה המעט שהם יכלו לעשות, עכשיו רק נשאר לחכות שהרכבת תחזור לעצמה, שמירי רגב תתפטר ושהממשלה ששוב לא הצליחה לספק מינימום לאזרחיה תיפול. נו, אפשר לחלום.

• הבועה
• רכבת ישראל
• דרך השלום
• תל אביב השלום
• מירי רגב

לפני שבועיים, בעודי בנקודת השבירה היומית שלי, נכנס בן זוגי לחדר עם הפתעה: כרטיס להופעה של ביונסה בלונדון – מחווה שנועדה לרומם את רוחי אחרי החודשים הקשים שכולנו חווים. הצטרפתי בדקה ה-90 לגיסתי ושתי האחייניות שלי, שתכננו את הנסיעה הזו בקפידה חודשיים קודם לכן. השארתי מאחור עסק קטן עם מחוייבויות שונות ולו"ז מתוכנן, בן זוג, שני ילדים קטנים וכלבה.

>> שמירי רגב תתקף את הרב קו שלה. אני סיימתי // טור דעה
>> שחררו אותנו מהזום, באמא שלכם. מספיק קשה ככה // טור דעה

התכנון היה לנצל כרטיס טיסה חינמי שצברתי בנקודות, לביקור מאוורר וקצרצר של יומיים עם בנות משפחה, בלי הוצאות גדולות – קוויקי! מה אני אגיד? למזלנו, ביונסה יודעת את העבודה ונתנה לנו שלוש שעות של אוויר לנשימה. כשעה אחרי סיום המופע התחילו לקפוץ לי בטלפון הנייד התרעות על תקיפה איראנית. תוך שניות הבנתי את משמעות הדבר, ולא האמנתי שזה קורה לי – שוב.

מאז הקורונה אני מקפידה לטוס עם אל על, מתוך ההנחה שלא משנה מה – אל על טסה. בפעם הראשונה שהתבטלה לי טיסה, במהלך מבצע שומר חומות, נאלצתי לשלם סכום מופקע על טיסת חילוץ. מאז כבר רצה עליי בדיחה: בכל פעם שאני טסה, קורה משהו נורא בארץ. כצפוי, ולא שהייתי צריכה את ההודעה הרשמית, כמה שעות אחרי תחילת המערכה האיראנית הגיעה ההודעה מוויז – הטיסה בוטלה.

בערב התקיפה, חברה שהייתה בתהליך נחיתה בנתב"ג הועלתה חזרה לאוויר ונחתה בלרנקה – רק כדי להתמודד לבד בשתיים בלילה עם מציאת מלון לזמן לא ידוע. הבנתי שלרנקה היא היעד שכדאי שאגיע אליו, מתוך הנחה שרוב צי המטוסים של אלעל נמצא שם, ואולי גם הפלגה היא אופציה. הזוי ככל שזה נשמע, באותה נקודה כבר היה לי ברור לאן זה הולך. הצטרפתי לחברתי בטיסה שסגרתי מהיום למחר – הוצאה שממש לא תכננתי כרגע. מאז אנחנו כאן. שלושה ימים שאנחנו נעות בין תקווה לייאוש, ומנסות לחשוב על דרכים הזויות לחזור לילדים שלנו שנשארו בארץ.

אנחנו גרות בשכונה תל־אביבית שנפלו בה טילים קרוב מדי לאהובינו. מנסות לנהל בני זוג מרחוק, להרגיע ילדים בחרדה ששומעים ורואים הכל, שלא ישנו כבר ארבעה ימים ומתחננים שנחזור אליהם. בינתיים, צפייה מהצד בקבוצות הישראלים שעוברות כאן או בפייסבוק מוכיחה שוב – הופקרנו לחלוטין על ידי מי שאמור לדאוג לנו. נטען שמבצע "השמדת פרויקט הגרעין האיראני" תוכנן במשך שנים. אלא שאת היערכות העורף לא טרחו לתכנן – עורף מותש, שוב בלי מיגון מתאים, שוב מופקר לגורלו. וגם כל אותם ישראלים שבחו"ל שנשארו לבד, בלי צפי חזרה. איך יוצאים למבצע כזה בלי להכין תכנית חירום עוקפת נתב"ג?

גם הפעם, החברה האזרחית הוכיחה שפתרונות יש, בעוד שמענה ממשלתי אין. לראיה, רמת הניתוק מעוררת הפלצות שהפגינה שרת התחבורה "מירי אנטואנט", שענתה להורים טרוטי עיניים, בעלי העסקים, הסטודנטים, נשים, גברים וטף: "אין מה להילחץ, אתם בחו"ל – תיהנו". לפי הדיווחים בתקשורת, רגב – כמו שאר חברי הממשלה – שוהה מאז תחילת מלחמת "עם כלביא" לצד בני משפחתה, במקלטים ממוגנים שארגנו לעצמם. כן, אותם אלה שאישרו בלי למצמץ מבצע עם תרחיש של 4,000 אזרחים הרוגים בעורף – מחיר שהם מוכנים לשלם כל עוד הם עצמם לא משלמים אותו.

מרגע לרגע מתברר שגם כאן נכנסים שיקולים פוליטיים, במה שנראה כמו "שיטת היהלומים". בעוד נטען שאין טיסות לישראל – בפועל יש, ולא מעט. הן פשוט שמורות ל"עובדים חיוניים" ו"אנשי ציבור", רק שאיש לא טורח להסביר מהם הקריטריונים ומי בדיוק מחליט מי זוכה לחזור הביתה ומי לא. התנועה לחופש המידע כבר עתרה בנושא, אבל כרגיל – יש להם 30 יום להשיב. פיסת בירוקרטיה פעוטה באמצע מצב חירום. לצדי באים והולכים זוגות שהותירו ילדים קטנים מאחור, אנשים חולים שזקוקים לתרופות, כל אחד והסיבה שלו. כולם מוכנים לשלם כל מחיר, מופקע ככל שיהיה, ולבלות ימים בשיט צפוף כאילו אנחנו במלחמת העולם השנייה – רק כדי לחזור למדינה הכי מייאשת בעולם.
>> פורסם לראשונה באתר המגזין "את", 17.6.25

• טור דעה
• תל אביב נלחמת
• מירי רגב
• מלחמת איראן

זה נראה היום כמו היסטוריה רחוקה, אבל פעם טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות היה אירוע לאומי חגיגי. כל מי שקצת מעורה בעולמות הטוויטר של פעם, יודע שזה היה אחד הלילות שבהם היה שווה לגלול שם – זה היה אירוע קאלט, משעשע, עם פיקים מרגשים ורגעים סנטימנטליים. וגם אם לא כולנו מחוברים במאה אחוז לממשלות שהיו כאן, כשטקס המשואות הגיע – הרגשנו בבית. לפחות לכמה שעות. לכן הביטול של טקס המשואות של מירי בעקבות מזג האוויר והשריפות המשתוללות באזור ירושלים הוא רק סמלי למשהו הרבה יותר עמוק שהביאה איתה ממשלת נתניהו לטקס.

>> לא נזכור כלום: איך ולמה ויתרו יוצרי הטלוויזיה בישראל על השואה
>> יש הזדמנות לתמוך: פסטיבל אוכל של מילואימניקים מגיע לשרונה מרקט

בניגוד למה שנהוג לחשוב, זה לא השתנה מיד עם עלייתו המחודשת של בנימין נתניהו לשלטון ב-2009, ואפילו לא עם הפיכתה של מירי רגב לשרת הטקסים הלאומיים. בראשית הדרך, רגב ארגנה כמה טקסים לא רעים, כאלה שהצליחו להתעלות מעל המחלוקות (למרות השרה, שהיא מחלוקת בעצמה) ולספק רגעים יפים ומאחדים.אבל אז, כמו עם דברים הרבה יותר גדולים – משהו קרה. כפי שממשלת הימין בשנים האחרונות מתעקשת לנתץ כל פרה קדושה, כל דבר שחשוב לנו כעם וכל דבר שקשור לכללי משחק שאינם נאמנים להם אישית – כך קרה גם עם הטקס שסימל את אחדות העם ותפארתו. הטקס שבו גם מי שלא הצביע לממשלה, יכול היה להרגיש במקום.

פעם זה היה טקס של כולם. לוסי אהריש מדליקה משואה ביום העצמאות ה-67 (צילום מסך: יוטיוב)

וכמו תמיד בדברים האלה, זה התחיל עם החלטה אחת קטנה. ביום העצמאות ה-70 למדינת ישראל, החליטה וועדת הטקס לשבור טאבו ולתת לראש הממשלה, בנימין נתניהו, לנאום בטקס. בהתחלה עוד התאמצו לתרץ – שמדובר במסורת לפיה מדי עשור ובכל יום הולדת עגול גם ראש הממשלה מצטרף לחגיגה. אחר כך הם ויתרו אפילו על התירוץ. כייש סיבה שטקס המשואות לא כלל אף פעם נאום של ראש הממשלה. גם אם נשים את נתניהו בצד (לרגע), ראשי ממשלה בישראל תמיד היו דמויות שנויות במחלוקת. ואולי באופן טבעי – הם אלה שתפקידם הוא לעשות, לנקוט בצעדים לא פופולריים, להוביל תוכניות שגורמות לנו להתווכח – להחליט על שלום ומלחמה. שרון, רבין, בגין, שמיר, פרס – לא משנה מה דעתכם האישית עליהם, היו אנשים שלא היו מקובלים על כלל חלקי העם.

ולכן מייסדי הטקס המקורי ידעו היטב להשאיר את הפוליטיקה מחוץ למשוואה. הנואם היחיד בטקס היה יו"ר הכנסת – אמנם גם הוא פוליטיקאי, אבל כזה שלפחות מתיימר לייצג את השיח הציבורי-ממלכתי, את הניסיון לאחד בין המפלגות השונות ולייצר איזשהו "יחד". גם אם ראשי הממשלה השונים מאוד רצו, הם ידעו שהם לא יתקרבו לנאום בטקס. לרוב הם אפילו לא נכחו בו ומילאו תפקיד ממלכתי בטקסים אחרים.עד שכאמור, מישהו החליט לשבור גם את זה. וההחלטה הקטנה הזאת, לכאורה קטנונית ולא חשובה (מה אתם עושים עניין?), היתה הרגע שבו נסדק הסדק שאפשר לטקס לחיות מעל המחלוקות הבוערות שתמיד היו בינינו.

בנימין נתניהו, תרצו או לא, תסכימו או לא – הוא דמות שאינה מקובלת על חלק עצום בעם. צד שלם במפה הפוליטית, כרגע בין 60 ל-70 אחוז מהבוחרים אם להאמין לסקרים, מסתכל על נתניהו כמי שפגע במדינת ישראל, כפי שהימין הסתכל על שרון אחרי ההתנתקות או על רבין אחרי אוסלו. אפשר להתווכח על הפרסונה, אבל אי אפשר לבטל את התחושה הזאת.ההחלטה לכבוש עבור נתניהו מקום בטקס הממלכתי, בדיעבד, היתה אם כל חטאת. מהרגע הזה רבים הרגישו מנותקים מהטקס ושהוא לחלוטין אינו מייצג אותם. ומשם, טקס המשואות הממלכתי – כמו הרבה דברים ממלכתיים – הוחרב לחלוטין.

ועוד לא דיברנו על מדליקי המשואות: מה שפעם היה מעמד מיוחד לאנשים לא בהכרח מאוד מוכרים שתרמו לחברה הישראלית, נקבע היום במקרה הטוב על פי שיוך פוליטי וסלבריטאות, ובמקרה הפחות טוב לפי השאלה "מי ענה למירי רגב בטלפון". בשנים האחרונות, המעמד המקודש של הדלקת משואה ביום העצמאות הפך למטבע עובר לסוחר, ומגיעים אליו הרבה מאוד אנשים שאולי עשו דברים יפים, אבל בינם לבין תרומה משמעותית לחברה הישראלית אין הרבה. במקומם התייצב מצעד הסלבריטיז שמירי רגב הצליחה לקבץ, שמוסיפים לו זוהר גיא פינסי מפוקפק ובטח לא מוסיפים הרבה כבוד.

מישהו צריך כאן סלבז? טקס המשואות ביום העצמאות ה-75, 2023 (צילום מסך: רשת 13)

קחו, למשל, את דני אבדיה. גילוי נאות: אני מאוד אוהב את אבדיה. אני חושב שהוא כדורסלן נפלא, שהולך ומתפתח להיות אגדת ספורט ישראלית. כבר היום, במידה רבה, הוא הכדורסלן הגדול ביותר שצמח במדינה שלנו. אבל הדלקת משואה? באמת? האם זה לא משהו שצריך לתת לספורטאים בסוף הקריירה, ולא בתחילת הדרך? אחרי שתרמת רבות לספורט הישראלי, ולא במהלך? מה זה אם לא רצון לרדוף אחרי הלייקים וההערצה של בני נוער?

כנראה שלשם הגענו – מירי רגב יודעת שלא מעט אמנים לא רוצים להשתתף בטקס, אז היא ממציאה אמנים ישנים שיבואו לשיר. זה פאתטי, זה עלוב, וזה ממחיש כמה הממשלה מתעקשת להמשיך ולסדוק כל דבר שפעם היה ממלכתי והתיימר לדבר אשכרה לכולם

גם ההחלטה הפופוליסטית לתת לבן שפירו להדליק משואה – כן, שפירו ידע להגן עלינו וזה נחמד מאוד. אבל שפירו הוא, קצת כמו נתניהו, ימני קיצוני שונא ליברלים ודמות רעילה מאוד בעיניי הרבה מאוד אנשים גם כאן בישראל. האם טקס שאמור לייצג את כלל העם (וכן, זה כולל נשים וזה כולל להט"בים וזה כולל – לא תאמינו, אפילו שמאלנים) יכול לכלול איש כזה?ואפילו לא דיברנו על זה שאם פעם הספיק בן אדם אחד כדי להדליק משואה – היום דוחפים שלושה במשואה אחת כדי שיהיה שמח. אי אפשר שלא לראות את אובדן הדרך אפילו באופן שבו הטקס מתנהל.

ותסלחו לי אם זה קטנוני, אבל ההחלטה שבאמת הביאה את הסעיף הגיעה אתמול (ראשון): בהחלטה שהלוואי שהיא לא עקיצה לירדנה ארזי שסירבה להדליק משואה, מארגני הטקס הודיעו כי השנה נזכה במהלכו להופעת AI – הולוגרמות של עפרה חזה, שושנה דמארי, ג'ו עמר ועוזי חיטמן, ש"יופיעו" (או במילים יותר פשוטות, יהונדסו טכנולוגית) בפני הקהל הנרגש. ומדובר בלא פחות מחרפה.חזה, דמארי, עמר וחיטמן הם אמנים נפלאים שתרמו רבות ליצירה הישראלית, רק שמה לעשות, הם קצת מתים ולא יכולים להופיע בכוחות עצמם במצבם. מה עושים? משתמשים באיזה ויץ טכנולוגי מטופש (תכף תעשו מהם איור של ג'יבלי), מעלים באוב את דמותם ותופרים הופעה שתצמרר את הקהל (אולי צמרמורת מהזן הקריפי).

זו החלטת עוועים. רוצים לכבד את מורשתם של האמנים הגדולים האלה? קחו זמרים אמיתיים, שממש חיים, ותנו להם לבצע את שיריהם. זו תהיה מחווה הרבה יותר מדויקת מאשר שימוש מניפולטיבי בקול שלהם, אחרי שמתו ובלי שנתנו את הסכמתם לכך. מרוב רצון "לכבד", יש כאן משהו שמבטא חוסר כבוד מובהק ליצירה האותנטית שלהם בחייהם. רק רצון להשתמש בדמות שלהם באופן נצלני, אחרי שמתו, כדי לייצר עוד תהודה מלאכותית להפקה של מירי. חבל שלא היתה שם קצת אינטליגנציה לא מלאכותית כשקיבלו את ההחלטה.

כנראה שלשם הגענו – מירי רגב יודעת שלא מעט אמנים לא רוצים להשתתף בטקס, אז היא ממציאה אמנים ישנים שיבואו לשיר. זה פאתטי, זה עלוב, וזה בעיקר ממחיש כמה הממשלה הנוכחית מתעקשת להמשיך ולסדוק כל דבר שפעם היה ממלכתי והתיימר לדבר אשכרה לכולם. זה הסמל המובהק לתקופה שבה אנחנו חיים – הממשלה אפילו לא מתיימרת לפנות לצד שלא הצביע לה. לא רוצה להושיט יד, לא מחפשת לשמוע את דעתו. יש לה את תומכיה הנאמנים ושכל השאר (מחילה על הצרפתית) ילכו להזדיין. לא טוב לכם? תעבירו לטקס המשואות של ברלין, יא חמוצים.

נשמע וולגרי? כששומעים את נציגי המדינה, ומסתכלים על הליינאפ של הטקס שאמור לייצג את כלל החברה הישראלית ביום חגה – מבינים ש"וולגרי" זו מחמאה. גםביום העצמאות הזה בטח נשמע דיבורים על "אחדות" ועל האמונה שבסוף, גם אנחנו חושבים אחרת, כולנו חלק מאותו עם. יכול להיות שהשאיפה הזאת מיושנת, אבל אם רוצים שמשהו ממנה יתקיים – ועד כמה שזה נשמע קטן ושולי – זה מתחיל מטקס המשואות, שצריך לצאת מהידיים של הפוליטיקאים, ולחזור לידיים המחבקות של אזרחי ישראל. כולם.

• טור דעה
• יום העצמאות
• מירי רגב
• בנימין נתניהו

השורות האלה החלו להיכתב לפני הפוגרום בבית הכנסת הרפורמי ברעננה. הוא הגיע כאילו כדי לאייר את הפואנטה שהשארתי לסוף: הרעיון שבעוד שעות ספורות נצא לחגוג את יום העצמאות ה-77 של מדינת ישראל ולשמוח בו, כשהתאריך הוא 571 באוקטובר 2023 ובידי החמאס מוחזקים עדיין 59 חטופים, הוא רגע מחליא בתולדותינו. רגע של קריסה מוסרית מוחלטת. מאות מסיבות יתרגשו הלילה על תל אביב ויתמלאו בהמוני אדם שיגיעו מכל הארץ להתקרחן, לשתות יותר מדי, לאכול יותר מדי, להסניף יותר מדי. הטשטוש, האלחוש, ההדחקה והנרמול כה עמוקים שאיש כמעט אינו רואה שעל הדם של עצמנו אנחנו רוקדים.

>> לתפארת מדינת נתניהו: כך הוחרב הטקס הכי ישראלי שהיה כאן
>> לא נזכור כלום: איך ולמה ויתרו יוצרי הטלוויזיה בישראל על השואה

ביום העצמאות הקודם, חצי שנה אחרי הטבח,פרסמתי כאן טור עורך נרגששהסביר מדוע, לראשונה בתולדות "טיים אאוט", לא תתפרסם את רשימת המסיבות הכי שוות של חגיגות העצמאות בתל אביב. חשבנו אז שבלתי נתפס ובלתי מתקבל על הדעת לחגוג עצמאות כש-132 חטופים עדיין בשבי וחבלי ארץ שלמים נטושים. היינו מאוד מרוצים מעצמנו, כהרגלנו, איחלנו למדינה ימי הולדת שמחים יותר ונפרדנו בברכת לשנה הבאה על רחבת הריקודים. העובדה שאפשר לפרסם את אותו טור בשינויים קלים גם שנה אחרי, היא עדות לשנה של שכול וכישלון, שנה שבה במקום ריפוי ותיקון קיבלנו רק רעל והתפרקות, שנה שמאיפה שלא תהפכו אותה אינה מציעה אף רגע לאומי שיצדיק את החגיגה.

בימים האחרונים חורך את הרשתות קמפיין מחאה בהובלת עינב צנגאוקר, תחת הקריאה "אין לי עצמאות כשהם עדיין שם" וההאשטאג שובר הלב #עצמאות59. המוני אזרחים ובני משפחות החטופים מעלים תמונות כשהם אוחזים בדף ועליו הטקסט בכתב ידם. משפחות החטופים החיים והמתים, אלה שחזרו ואלה שעדיין שם, מתחננות שלא נחגוג את יום העצמאות כאילו כלום, כאילו לא קרה לנו הנורא מכל, כאילו זה לא ממשיך לקרות ברגעים אלה ממש. דרך הפריזמה של הקריאה הנואשת הזאת, חגיגות העצמאות מקבלות מימד מפלצתי של התבהמות, יום שבו אנחנו לוקחים את ערכי הערבות ההדדית, המוסר היהודי והאתוס הישראלי ועושים מהם קונפטי שיתעופף לו בעשן המנגלים.

וצריך להיות מאוד ברור: לא רק למשפחות החטופים ול-70 אחוז מאזרחי המדינה שתומכים בהן אין ולא יכולה להיות עצמאות ביום העצוב הזה. כפי שאפשר היה להיווכח אמש ברעננה, אנחנו בעיצומה של מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה ובעיצומה של הפיכה משטרית מואצת. רוב הציבור עדיין לא הפנים את חומרת מצבו ואת רמת האיום על זכויותיו, ערכיו, רכושו וחירותו. מדינת ישראל נחטפה, המשטרה נחטפה, התקשורת נחטפה או התקרנפה. ברגע שמבינים את זה, ברגע שקולטים שעצם הדבר שאנחנו חוגגים מאוים ונרמס, 24 השעות הקרובות אינן יכולות להכיל מסיבות, חאפלות וחגיגות על האש. הנפש אינה יכולה להכיל זאת.

בשנה שעברה התגייסה המדינה כולה לטקס העצמאות האלטרנטיבי שערכו משפחות החטופים ותנועת "קומו" מול טקס התעמולה של מירי רגב הפקות, התרגשנו ביחד והתמלאנו תקווה שמכאן תתחיל התקומה והבנייה מחדש. מרבית הרשויות המקומיות ערכו אז חגיגות מקומיות צנועות ומאופקות שתאמו את אווירת האבל הלאומי. גם מהסולידריות ההיא לא נשאר הרבה. אנחנו מותשים מעוד שנה של חורבן וקריסה, מיואשים מחדלונם של מרבית נציגינו בכנסת, מוטרדים מיוקר המחיה ופצועים ממלחמה שלא נגמרת. החגיגות בערים יתקיימו כרגיל. במקום טקס משואות אלטרנטיבי נקבל עוד ערב של פסטיבל אצבעות בעין ורגעי קרינג' הולוגרמיים באדיבותה של שרת התחבורה שחוגגת שנת שיא במספר ההרוגים בתאונות הדרכים.

את עצמאותנו לקחנו כל כך כמובן מאליו עד שהפכה למילה ריקה שמשמעותה נשכחה. כל אזרח פרטי רשאי כמובן לחגוג כרצונו, כל מפיק מסיבות ובעל עסק רשאי להתפרנס כראות עיניו, זאת עדיין מדינה די חופשית. אם תרצו לציין את יום העצמאות בפריצה לבית כנסת רפורמי ובתקיפת יושביו, למשל, מתברר שיש לכם את החופש לעשות זאת ואפילו מנהיגי האופוזיציה לא ימהרו לגנות את זה. אם תרצו להקריא את שמות החטופים מחוץ לביתו של יו"ר הכנסת, לעומת זאת, יקפצו עליכם שלושה שוטרים וירביצו לכם ויקחו אתכם למעצר. ואם אתם אזרחים ערבים – יש לכם את החופש להגיד תודה שלא יורים בכם. עצמאות של ממש. תחגגו חופשי.

תל אביב שהתאפקה מלחגוג ביום העצמאות הקודם היא היום עיר אחרת, מוכת פוסט-טראומה והלומת יוקר מחיה, ומשמחת החיים שהייתה בה לפני שבעה באוקטובר נותרו רק הדים קלושים שמהבהבים מדי פעם כמו רגע צלילות של חולה אלצהיימר. בחגיגות שיהיו כאן ברחובות היום בלילה תשמעו אנשים צוחקים וצוהלים ותראו אנשים משתוללים ומתפרקים, אבל לא תמצאו שמחת חיים אמיתית ובטח לא גאווה במדינה ובהישגיה. אי אפשר לחגוג את מה שאיבדנו. אין לנו עצמאות.

• יום העצמאות
• שבעה באוקטובר
• כיכר החטופים
• בנימין נתניהו
• מירי רגב
• טור דעה

יום השנה הראשון ל-7 באוקטובר הסתיים עם תחושה עצומה של גודש. הסיפורים והעדויות שעפו מכל עבר, ים הכאב שעלה על גדותיו – ובסיומו, שני טקסים שמציינים את היום והשנה שחלפה. מצד אחד, בפארק הירקון שבתל אביב, הטקס שארגנו משפחות החללים, החטופים והעקורים ("הטקס הלאומי") – ומצד שני, הטקס שהוקלט ונערך מראש באופקים ("הטקס הממלכתי"), זה שארגנה מדינת ישראל באמצעות שרת התחבורה והטקסים מירי רגב. זה לא היה כוחות.

>> שבעה באוקטובר לנצח: כמה מהר הסתגלה תל אביב למצב המלחמה?
>> אל תעצמו עיניים: היצירות שידביקו אתכם למסך ב-7.10 ואחריו

ההחלטה הראשונה והבולטת הייתה לשדר את הטקסים בזה אחר זה, במטרה להימנע מהטעות המהדהדת של יום העצמאות – שבה קיבלנו את הפריים הכואב (ואני אומר את זה גם כמתנגד לממשלה) של מסך מפוצל – מצד אחד הטקס של משפחות החטופים, ומצד שני הטקס של הפוליטיקאים. כאן הייתה תבונה רבה של שני הצדדים שהיו מוכנים לדו קיום – הטקס הלאומי ב-19:00 בערב, הטקס הממלכתי ב-21:15, ולא היתה ביניהם אפילו חפיפה של דקה. במציאות הישראלית המקוטבת, גם זה היה משהו.

אבל אי אפשר להימנע מההשוואה בין שני הטקסים, וזה מה שנעשה כאן – עם סייג מסוים של זהירות. אלה היו שני טקסים מאוד שונים – הטקס הלאומי, באורך שעתיים, היה הרבה יותר גרנדיוזי והועבר בשידור חי. הטקס הממלכתי, באורך שעה בלבד, הוקלט מראש ונערך באופן מוגזם. שני הטקסים הורכבו ממשפחות שכולות – כאלה שהקריבו את הקורבן הכי גדול שיש למדינה – ועם כל ההתנגדות לממשלה, רק בגללן ראוי היה לתת לטקס הממלכתי את הצ'אנס שלו. פרט לכך, תנאי המגרש לא היו שווים.

בשני הטקסים היה ניסיון ברור להוכיח שאין להם אחות. הטקס הלאומי ניסה לברוח מהתיוג כ"קפלניסטי", ככזה שמייצג מחנה מאוד ספציפי בעם ולא את העם כולו. במקביל, הטקס הממלכתי ניסה לברוח מהתיוג כ"ביביסטי", כלומר כזה שמייצג את המדינה ולא רק את אסופת הפוליטיקאים שהשתלטה עליה. איך זה הלך לשניהם? לא ממש טוב. הטקס הלאומי הפסיד נקודות מאינסידנטים קטנים יחסית (כמו "השורה בשיר החדש של אביב גפן! געוואלד!"); והטקס הממלכתי, למרות ההבטחה להיות מעל המחלוקות, דחף לנו בכל זאת את הנאום של נתניהו – גם מתוך ידיעה כמה נתניהו הוא דמות רעילה בעיניי לפחות חצי מהעם.

עם כל הרצון לתת צ'אנס לטקס של רגב, ההחלטה לשבץ את נתניהו בטקס היא הההסבר הכי טוב להתנגדות הכל כך גדולה שהייתה לטקס הממלכתי מלכתחילה; בדומה לרעש סביב טקסי הדלקת המשואות בשנים האחרונות (ונזכיר שגם שם מירי רגב היתה זו שארגנה את הטקסים), זו הייתה פוליטיזציה. הכנסתו של ראש הממשלה השנוי במחלוקת, שלא נאם בטקסים ממלכתיים בעבר (בטקס הדלקת המשואות הדמות הממסדית היחידה שנאמה היתה יו"ר הכנסת) ולא לקח אחריות מנהיגותית על האסון, אל תוך טקס שאמור לייצג את הקולקטיב הישראלי ואת הטוב המשותף, היא אקט מתריס של אצבע בעין.

והנאום הזה של נתניהו המשיך את אותו קו מסרים עייף. דווקא בטקס לציון ה-7.10 הייתה לו הזדמנות לנסות ולהאיר בפנס איזושהי תקווה – איזושהי יד לציבור שאולי לא תומך בו, אבל ציפה אולי למעט אור בתוך התקופה החשוכה (בטח בקונטקסט שבו הטקס הופיע, פחות משבוע אחרי תקיפה איראנית ועם תחושה שאנחנו מתבוססים בבוץ). נתניהו לא התייחסות אמיתית לחטופים ולמחדל ולא הציג שום חזון גדול שאפשר ללכת אחריו ביום שאחרי. את מה שיונתן שימריז הביא בקלות בנאום שלו, נתניהו כנראה עוד לא מצא. חבל.

לפחות במובן הזה, הטקס הלאומי ניצח. היו שם מסרים פוליטיים מובהקים – קריאה לוועדת חקירה ממלכתית (שומו שמיים וזעקי ארץ!), ואפילו (רחמנא ליצלן) קריאה של יונתן שימריז להקמתה של מנהיגות חדשה – אבל הוא הצליח להאיר את הכוחות החיוביים שבעם הזה. זו היתה קריאה אותנטית של המשפחות, שכועסות בצדק על הממשלה, ומותר להן – בטקס שלהן – לבטא גם את הכעס הזה. זה חלק ממנעד הרגשות שהפך את הטקס לכל כך עוצמתי.

הטקס הלאומי היה מופע ישראלי מרגש, כזה שנתן מקום לכאב הגדול, לטרגדיה העצומה של עוטף עזה, לקורבנות הרבים, לסיפורים האישיים. הוא הציג את הישראליות שכולנו מקווים שעוד קיימת, וחלקנו כבר כמעט התייאש מלראות אותה – ישראליות שמסוגלת להכיל גם את בני הציונות הדתית וגם את החילוניות. במובן הזה, הבחירות האמנותיות – לשים בטקס גם את אמיר דדון, שולי רנד וישי לוי, אבל גם את היהודים, שלום חנוך ורן דנקר – היו סמליות במיוחד. זה ניכר גם בבחירת המנחים, חנוך דאום שמייצג זרם מאוד מסוים במדינת ישראל ולצידו רותם סלע, מי שלא פעם התבטאה בחריפות נגד הממשלה. ניכר שמארגני הטקס למדו מטקס כיבוי המשואות ביום העצמאות – גם ברמת הטיימינג, אבל בוודאי ברמת הווליום והזעם. הטקס התמקד הרבה יותר במשותף, או לפחות ניסה.

וכן, הניסיון הזה לא תמיד הלך חלק – היו לא מעט פאשלות ונפילות אמנותיות, ועוד נגיע לשורה ההיא של אביב גפן. אבל הטקס הלאומי הצליח לשדר משהו אותנטי, משהו אמיתי – שבטקס המקביל והערוך היה קשה לייצר, גם אם נורא התאמצו. העובדה שהטקס היה בשידור חי, עם קהל שהיה במקום (גם אם מצומצם יותר, בגלל הוראות פיקוד העורף) תרמה בסופו של דבר לא מעט ליכולת להתרגש ממנו. הטקס הממלכתי היה ערוך מדי, משופץ ומיופייף מדי, ולא הצליח לייצר קשר אמיתי עם התחושות של הקהל. וזה עוד בלי לדבר על המניע שגרם לטקס להיות מוקלט – הפחד הרעיל ממשפחות החטופים, שחס וחלילה ימחו בטקס. החלטה שהגיעה ממניעים פחדניים, ומחוסר רצון להתעמת עם ציבור שיש לו שאלות מוצדקות.

כל זה לא אומר שלא היו לטקס הממלכתי גם נקודות זכות – הביצוע של ילדי העוטף ל"אצלנו בגן" היה רגע נהדר (וגם ההספד לילדי מג'דל שאמס, ובכלל ליישובי הצפון – שקצת נדחקו מהסיפור של הטקס הלאומי), והיו עוד ביצועים טובים מוזיקלית. גם הבחירה החכמה לתת למשפחות להוביל את הטקס (כולל המנחה, חן זנדר, בעצמה אחות שכולה), סייעה לטקס הזה והוסיפה לו נקודות. אבל זה יכול לקחת אותך עד מקום מסוים; ובסופו של דבר, בכל הקשור לבטן ולרגש – שהן הגורם המכריע בטקסי זיכרון – הטקס הלאומי ניצח בענק.

מתוך הרגש נולדו האירועים שנזכור מליל אמש: החיבוק בין ערין חבקה לאשירה גרינברג; עברי לידר מעלה את יובל שרביט טרבלסי, שבעלה מור מאיר נרצח במסיבת הנובה – לשיר איתה את "זכיתי לאהוב"; וכן, גם את הנאום של יונתן שימריז שברור שמכונת הרעל תעכל ותקיא אותו באיזשהו שלב – אבל הוא סימל את רגע התקווה הגדול של הטקס. הרגע שבו האנרגיות והעצב העמוק שהוא נתן להם מקום, התפרץ לטובת חזון של ישראליות חדשה – שהיא הישראליות שהופיעה בטקס, ישראליות שמנסה לאחד ולא לתקוע אצבעות בעיניים, שמנסה לחפש את המחבר ולא את המפלג.

ואי אפשר היה להימנע, בכל זאת, מפרובוקציה אחת של אביב גפן – שקרא מעל הבמה ש"גנבו לנו את המדינה" (כשורה מהשיר החדש שביצע, "ארץ הפוכה"). מה שמוזר הוא שעל האמירה הזאת אמור להיות קונצנזוס – הרי גם הצד הפופוליסטי-ימני מאמין שהמדינה נגנבה (השאלה היא רק מי הגנב). זה היה רגע שהפקת האירוע אולי הייתה מעדיפה להימנע ממנו. ובכל זאת, חלק ממתן הביטוי למשפחות הוא גם מקום לאקורדים יותר צורמים. ובהתחשב בתחושת הבגידה וחוסר האמון שמפעמת ברוב העם, המשפחות שהובילו את הטקס היו מאוד מאוד עדינות.

ברמה הצורנית, שני הטקסים הריחו מדה ז'ה וו לדברים שראינו בעבר: הטקס הלאומי נבנה על המתכונת של "שרים בכיכר", המופע שמתקיים כל שנה בכיכר רבין ביום הזיכרון לחללי צה"ל; כלומר, קטעי וידאו מוקלטים לצד נאומים ואמנים שמבצעים שירים (שלהם או קאברים). הטקס הממלכתי, לעומת זאת, מאוד הזכיר את טקס הדלקת המשואות שמתחיל עם האבל מתוך יום הזיכרון לחללי צה"ל, ולאט לאט עולה ועולה באנרגיות לקראת הקליימקס והאופטימיות של יום העצמאות. הבעיה היא שלפחות מבחינת תחושת הבטן של חלקים גדולים מהעם, אין מקום לאופטימיות ביום הזה – בטח לא כשהחטופים עוד לא כאן.

הסיבה המרכזית שבגללה הטקס הלאומי הביס את התחרות היא הסאבטקסט. הסאבטקסט של הטקס הממלכתי היה "כן, היה רע – אבל אנחנו מנצחים", רוח שנשבה גם מהנאום המסכם של זיו שילון (אולי הקונטרה לשימריז), וגם מהנאום של נתניהו. נכון, אז היה טבח, פאשלה שלנו, אופסי, אבל למי אכפת מזה כי תכף הניצחון המוחלט מגיע על חמור לבן. הטקס הלאומי, לעומת זאת, הגיע עם סאבטקסט של "קרה אסון – ואנחנו צריכים להתמודד איתו ולבנות מחדש". לתת מקום לעצב, לתחושת החורבן, לכאוס שהרגשנו כולנו ב-7.10 לפני שנה. רק כשאתה מכיר בכאב ובעצב האלה – אפשר להמריא משם לתחושה קצת יותר אופטימית ואפילו להתפעמות של ממש.

באופן אבסורדי, הטקס הלאומי הוכיח דווקא משנה ידועה מהימין האידיאולוגי: גורמים פרטיים תמיד מנהלים יותר טוב מאשר המדינה. הטקס בפארק הירקון היה בסופו של דבר יוזמה פרטית, של ארגונים לא ממשלתיים שהתאגדו ובעזרת תמיכה עצומה מהציבור בנו את הטקס. את הטקס המוקלט הפיקה ממשלת ישראל – וזה נראה בערך כמו הממשלה הזאת. אז לחיי ההפרטה?בסופו של היום הארוך והנוראי הזה, נשאר רק לשאול: האם נמשיך במציאות של שני טקסים? בעולם מתוקן היה רק טקס אחד ומפיקי הטקס הלאומי היו מובילים אותו. בעולם שלנו, כל עוד הממשלה הזו איתנו ומירי רגב גם, כנראה שנצטרך לחיות עם הכפילות הזאת. עכשיו נשאר רק לקוות שבאוקטובר 2025, נראה את שניהם באווירה קצת יותר מפויסת ושהחטופים יירדו מהפוסטרים ויוכלו לשבת בקהל.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• שבעה באוקטובר
• מירי רגב
• מטה החטופים והנעדרים