שף ארז קומרובסקי, שהיה באחרונה בעין הסערהלאחר שפורסם תחקיר בידיעות אחרונות לפיו הטריד עובדים, חוזר להפעיל אתעסקי הבאלאדי שיקמשוק האוכל בשרונה. בימי הקורונה פעל העסק דרך מיזם קיוב קיטשן שהציע משלוחים שונים של שפים מוכרים שפעלו ממטבחי רפאים. המיזם הפסיק לפעול בינתיים.

בתפריט תמצאו מנות כגון "קדאפי ובניו" – קוסקוס עם תבשיל עגל ומנגולד, סנדוויץ' "פועלי קיסריה התאחדו" עם קציצות בקר, אריסה ולימונים כבושים ומנת טבית עם עוף ואורז שבושלה במשך שש שעות.

אבל אותנו עניין במיוחד פופ-אפ חדש בתוך באלאדי שיק הפועל רק בשעות הצהריים ועונה לשם "מסבחה שיק". מאותו המטבח יוצאות מנות מסבחה שונות שלא בהכרח עשויות מחומוס, אלא גם מקטניות אחרות ובשילובים מפתיעים.

מה שאף יותר מפתיע מהשילובים השונים הוא המחיר, שבעדינות נאמר – חורג בהרבה מזה של מנות מסבחה בעיר. מנת "מסבחה שיק נוסטלגית" שבה יש חומוס, שמן, אריסה וראגו פטריות עולה 59 שקל, ובמחיר דומה תמצאו מסבחה בשם "יעקב מכר בשכל" שבה יש עדשים שחורות וחצילים, עמבה ולימון כבוש. "מסבחה ערוגות" עם שעועית לימה, מנגולד קצוץ, שמן פקיילה ותטבילה מעט יותר זולה: 52 שקל בלבד.
באלאדי שיק ומסבחה שיק, שוק האוכל בשרונה (ובוולט)

• אוכלים שותים
• חדשות האוכל
• שרונה מרקט
• ארז קומרובסקי
• מסבחה

8-6 מנות | 6-3 שעות + השרייה | קל | כשר | טבעוני

>>למתכונים נוספים של אייל שני באתר השולחן

החומריםטבלת מידות ומשקלות

להגשה (לא חובה)

אופן ההכנה

1

מניחים שעועית לימה בסיר ברזל (רצוי מצופה אמייל), מכסים בשפע מים ומביאים לרתיחה. מסננים, מוסיפים מים נקיים לכיסוי השעועית ומוסיפים את יתר החומרים. מביאים שוב לרתיחה, מנמיכים להבה ומבשלים 3־6 שעות על להבה נמוכה, עד שהשעועית רכה מאוד וכמעט נמסה אבל שומרת על צורתה. מערבבים מדי פעם.

2

מגבירים להבה וממליחים לפי הטעם. מבשלים עד שהמים מתאדים והמסבחה מגיעה לסמיכות הרצויה.

3

מעבירים את המסבחה לצלחות הגשה. אם רוצים, סוחטים מעל כל מנה עגבנייה או עגבניות (כמה שאוהבים), מוסיפים בצל ופלפל חריף קצוצים לפי הטעם, מזלפים שמן זית בנדיבות ומגישים חם.

• אוכלים שותים
• מתכון
• מסבחה
• אייל שני
• פורט סעיד

ירון טן-ברינק נאמן לאבו חסן: אין עוד מלבדו

יש רק חומוס אחד בעיר הזאת. אין מקום ליותר מחומוס אחד בעיר הזאת. לכן צריך לפצל אותו לשלוש חומוסיות, שתיים מהן ממוקמות זו מול זו ברחוב שבטי ישראל היפואי ואחת קטנטנה ואגדית ברחוב הדולפין לא רחוק משם, וצריך לסגוד לו. כל עיר נורמלית במרחב השאמי צריכה חומוסיה אחת לסגוד לה כי חומוס הוא דת והחומוסיה היא שליחתו עלי ארצות.

תל אביב היא לא עיר של חומוס טוב – אי אפשר להיות טובים בהכל, מה לעשות – אך תושביה מאמינים ומתפללים לחומוס כמו כולם ויפו היא התשובה לתפילותיהם. לא צריך להיות אנתרופולוג ממושקף כדי להבין, דווקא בימים אלה, שהחומוס של אבו חסן הוא המשחה הסמיכה שמחברת אותנו באופן רופף זה אל זה ובלעדיה צפויה העיר ואף המדינה כולה להתפזר ולהתאיין, כמו שכבר ראינו באוונג'רז. זו, מכל מקום, האמונה. אל תנסו אותנו.

אין זה מקרי כי אבו חסן מככב זה עשורים בדיוני החומוס הטוב במדינה, הוא פשוט אחד הטובים במדינה, והוא מתמיד בכך כבר עשורים רבים. ואל תתנו לאנשי ה"זה-לא-החומוס-זו-המסבחה" לבלבל אתכם. כבודה של המסבחה במקומה, אך החומוס של אבו חסן הוא קלאסיקה קולינרית מעודנת, ייחודית, סמל עירוני של ממש. קצת מביך שצריך להתווכח על זה בכלל. ועוד ביום כזה.
אבו חסן (עלי קרוואן), הדולפין 1, שבטי ישראל 14 ו-17 ביפו (ובוולט)

מתן שרון בוחר בגרגיר הזהב: בשבחי השכונתיות

לא בטוח שגרגר הזהב זה החומוס הכי טוב בתל אביב. אני יודע, אני קצת יורה לעצמי ברגל, אבל מעולם לא הצלחתי להבין את קרבות החומוס הגדולים של ישראל. יש מספיק על מה לריב, לא? אז על טעם וריח, ועוד של חומוס? זה כל כך אישי עד שאני מרגיש שזה צריך להיות רק בתיק הרפואי. אני כן יודע שגרגר הזהב עושים מה שחומוס עושה הכי טוב, וזה להרגיש כמו החומוס של השכונה.

גם אם באתם מצפון העיר לביקור בלוינסקי, גרגר הזהב תמיד נותן תחושה של המקום הפלורנטיני (אל תהיו קטנוניים עם גבולות שכונה), וזה לא (רק) האווירה של המקום, אלא החומוס עצמו. המרקם מצוין בהשראה גלילית, חמיצות קלה לאפיון טוב יותר, תיבול מדויק וערימת גרגרים חמים הם בדיוק החומר שממנו עשוי חומוס דרום תל אביבי גאה, שכונתי, באווירה של פלורנטין. וממש כמו השכונה, זה לא לכולם, אבל למי שכן, זה הבית.
גרגיר הזהב, לוינסקי 30 (ובוולט)

ספי קרופסקי אצל הבן של הסורי: שלם שגדול

מדובר פה במקרה קלאסי של שלם הגדול מסך חלקיו. העניין הוא לא רק החומוס. גם לא הביצה הקצוצה באופן ייחודי או היצע הרטבים החריפים. בבן של הסורי מגיעים בשביל המכלול, או בקיצור: הקומפלט. וזו מנת הקומפלט הכי טובה בעיר, לפחות לטעמי. אם בכל זאת צריכים לברור כוכב כלשהו, הוא דווקא לא החומוס אלא הפול: הוא מגיע בדיוק במרקם הנכון, מונח לו על מצע עוטף של חומוס סמיך. הפיתות האווריריות והאווירה שיש רק בכרם משלימות את החוויה. וזו אחלה חוויה.

וכמובן, אי אפשר בלי מעט מיתולוגיה, הרי היא התבלין המוצלח והחשוב ביותר. בענייני חומוס ובכלל. תקציר תולדות הגרגיר: היה לנו את הסורי, שבאופן פתאומי נסגר אי אז ב-2014 והותיר את קהילת החומוסולוגים העירונית בריק ובעצב. זמן קצר לאחר מכןהגיע הבן, אבי משעניה, ופתח את המקום החדש מרחק קצר מזה המקורי, והסדר שב על כנו. וגם החומוס והפול והביצה הקצוצה. לא צריך הרבה מעבר. אולי עוד פיתה, למרות שגם בצל הולך.
הבן של הסורי, הלל זקן 10 ויגאל אלון 121 (ובוולט)

אב המזון: 10 החומוסיות הכי טובות בתל אביב

יעל שטוקמן במשאוושה: אומנות החומוס והשנ"צ

חומוס משוואשה קיים כבר חמש עשרה שנה לפחות, מתחבא לו בפינסקר, ליד בוגרשוב. מדובר בגרסה הגלילית למסבחה שכולנו אוהבים, מכירים ומוקירים. בתרגום פשוט לערבית: "מבולבלת". מבולבלת או לא, המנה כוללת חומוס, טחינה וגרגרי חומוס חמים ומעל פטרוזיליה. בחומוס ניכרת גם תוספת נדיבה ונחוצה של שום שהופכת אותו לממכר בהחלט.

מלבד מנת הדגל, תמצאו במקום גם חצילים בטחינה לפי הספר, סלטים טריים ורעננים וסלט גבינה בולגרית ועוד. בימי שישי ושבת, אי אפשר לפספס את התורים הארוכים של לקוחות שממתינים לנגב מנה טרייה והגונה, יחד עם פיתה חמימה וריחנית. תורים שמוכיחים לנו שבמקום הקטן הזה מסתתר משהו טוב ומיוחד. נראה שאמשיך, נמשיך לעמוד בתור ולשאול- האם יש תענוג גדול יותר מחומוס שמיד אחריו כבר מריחים את השנ"צ המבורך של שישי? ספרו לנו, כי לא מצאנו.
חומוס משאוושה, פינסקר 40

עומרי פיינשטיין מנגב אצל יוסף: אלה התוספות שתופסות

גילוי נאות, הסטנדרטים שלי בחומוס אינם גבוהים. אני סבבה עם רוב החומוסים ואני בדרך כלל אבחר את החומוס שלי לפי הקרבה הפיזית. הגישה הזאת לימדה אותי להעריך את כל מה שמסביב לחומוס: את הסלט הקצוץ הקטן, את המשהו המטוגן בצד ואת התוספות הכיפיות. כך גיליתי את חומוס יוסף בלוינסקי, שנפתח לאחרונה בצמוד לטוני ואסתר (במקום שבו שכן חומוס מבסוטה עליו השלום).

החומוס כמובן טעים בעיניי, אך המסביב מלהיב לא פחות. הקבוע שלי הוא החומוס קומפלט שמגיע עם פול, משאוושה, טחינה ושקדים קלויים שעושים כיף גדול. יחד עם הקומפלט אני מזמין גם סלט קטן וכמה קובות מטוגנות ושומר אותן לנשנוש של אחרי. לחומוס יוסף יש גם דילים משפחתיים ושווים אם אתם קבוצה גדולה או מספר אנשים רעבים מאוד. לא נשפוט.
חומוס יוסף, לוינסקי 39 פינת סמטת השוק (ובוולט)

• אוכלים שותים
• חומוס
• מסבחה
• אבו חסן
• הבן של הסורי

• Facebook
• Twitter
• Email

למה "אוקראיני בן 31 פותח חומוסייה ביפו" נשמע כמו התחלה של בדיחה ואילו "בן 32 מגדרה פותח מסעדת עילית אסייתית" לא? כנראה משום שחומוס מוגדר בתודעה שלנו כאוכל מקומי, שאותו קשה מאוד לשפוט בכלים רציונליים. החיבור לאוכל מקומי משקף כל מיני הקשרים אמוציונליים אפלים, קצת כמו בכדורגל. לך תסביר למה אתה אוהד קבוצה שבעומק לבך אתה יודע שהיא משחקת לא משהו ושעתידה מאחוריה. למה? ככה.

גם בעולם החומוס יש מחנות עם אוהדים שרופים. אני למשל ירושלמי במקור ולעולם כל חומוס יימדד על פי סולם אבו שוקרי או טעמי, או אפילו הפינג'אן באגריפס שמעלתו העיקרית הייתה קרבתו למקום עבודתי הקודם. עניין של הרגל. הרי גם לאוכל של אימא אנחנו מתגעגעים, אפילו אם היא לא גדולת הבשלניות בתבל (שלי כן).

לכן, כשפליקס רוזנטל – שפתח לא מכבר עם בת זוגו חן רוזנהק את חאן מנולי בשולי שוק הפשפשים – מבטיח להכין את החומוס הכי טוב בעולם, יש לקוות שבין גרגרי החומוס הבולגרי המשובח שהוא כותש יש גם כמה גרגרי חוש הומור, פן תוצת כאן מלחמת תרבות. אין לדעת, אולי גם בחומוסיות יש חוליגנים.

החלל היפואי המקומר של חאן מנולי, הריהוט הפשוט והצבעוני וקבלת הפנים החמימה של הצוות יוצרים תפאורה נעימה למה שהתפריט המתחלף על פי מה שהעלה הביקור בשוק מרמז: חוויה מסקרנת עם שמץ פיצול אישיות. מצד אחד יש מבחר מגוּון של מנות מסבחה נדיבות עם תוספות שונות ובדרגות יצירתיות ותעוזה שונות; ומצד שני מנות בשר, דגים, פירות ים וירקות, שרק עם הגעתן לשולחן מתגלות כמנות טאפאס באופיין, בגודלן ובאופן הגשתן.

התחלנו בנציג ראשון של אגף החומוס – מסבחת תרנגולת מפורקת ועשבי בר. מהמבט ומהביס הראשונים ניכר שהחומוס טופל באהבה ובמיומנות, וגם אם לטעמי המנה הגיעה חמה מדי, לוהטת ממש וטיפה יבשה בשוליים – היו בה עושר נעים של טעמים ומרקם גס ומדויק שרק עלי, מכתש, טחינה מצוינת והמון שעות תרגול יכולים להניב. קרעי בשר העוף המטוגנים היו אף הם יבשים מעט, אך כמויות נדיבות של נענע טרייה ובצל סגול רעננו את כל העסק.

המשכנו עם מבחר של שלוש מנות מאגף הטאפאס. סלט פריקי עם נענע, בצל ויוגורט הוא לא שיא המקוריות, אבל הוא היה עשוי כהלכה ובולטת בו נוכחות נדיבה של לימון וגרגרי מלח גס. צלוחית של שרימפס בקליפתם חייבה נכונות לריפוי בעיסוק (זה אגב חלק מהרעיון בטאפאס), אבל שווה את המאמץ. הם היו מטוגנים למידת עשייה נכונה ומתובלים במעט חריפות ובמיני עשבים שמשתלבים עם טעמם מבלי להאפיל עליו. תחת אזהרת חריפות מפורשת של המלצרית הזמנו גם מה שמתואר בתפריט "חריפות של קצבים – נתח חריף ומדמם". קיבלנו נתח קטן (מאוד) של בשר מצוין וכמעט נא משוח בתערובת של אריסה ותבלינים ופרוס דק דק, והכל הונח על מצע של בצל סגול מוחמץ ומסומק. זה אכן חריף וזה נורא טעים.

החלטנו לסגור מעגל עם עוד מנת מסבחה – הפעם בתוספת פול ירוק וביצה קשה. מנה זו הייתה טובה מקודמתה: מצע החומוס היה לח, חמים ונימוח; והפול הירוק (מאכל תאווה בזכות עצמו) השתלב שם נהדר עם תיבול צנוע ועם חברים מהמערכה הקודמת – גרגרי חומוס שלמים, שמן זית בצל ועגבניות. מנה שתשמח נפשו של כל חובב חומוס.

לאורך כל הערב חלפו על פנינו צלוחיות עם דגי מליטה קטנים ומטוגנים ובסוף נשברנו והזמנו גם. הטורפים הקטנים האלה חביבים עליי ממילא, והטיגון המצוין שעברו הפך אותם לחטיף קריספי וטעים שאפשר לזלול מזנב ועד ראש.

חאן מנולי הוא מקום חביב ולא יומרני שנעים להעביר בו ערב עם אוכל שבחלקו החומוסי מצטיין באיכות, מקוריות ומחיר הוגן, ובחלקו הטאפאסי טעים בסך הכל אבל מקורי פחות ויקר יותר.

נ"ב.

בחלל שחאן מנולי שוכן בו כבר ביקרתי בעבר וכתבתי את אחת הביקורות הראשונות שלי מעל דפים אלה. זו הייתה מסעדה בשם אלמנטרי, חלום אישי של בחור שובה לב בשם צחי מלול. לא עברה שנה, המסעדה נסגרה והחלום נגוז.

המדרג

אוכל: 8
אווירה ועיצוב: 7
שירות: 7
תמורה לכסף: 7

ציון כולל: 7

חשבון בבקשה

מסבחת תרנגולת מפורקת: 34 ש"ח
מסבחת פול ירוק: 34 ש"ח
נתח קצבים חריף: 42 ש"ח
סלט פריקי: 24 ש"ח
צלוחית שרימפס: 48 ש"ח
מליטות מטוגנות: 42 ש"ח
פטיפורים: 32 ש"ח
3 שליש גולדסטאר: 54 ש"ח
קולה זירו: 10 ש"ח

סה"כ: 320 ש"ח

למסעדת חאן מנולי

• אוכלים שותים
• חומוס
• חאן מנולי
• יפו
• מסבחה
• ביקורת מסעדות