באמת שאין צורך להציג את טיטאן הקולנוע מרטין סקורסזה, אבל אולי לפני שנדבר על סדרת הדוקו שהוא עומד במרכזה, נחזור רגע שלוש שנים אחורה, כשהשווה את סרטי מארוול ל"מתקנים בלונה פארק". אנשים זעמו עליו, אמירות נאמרו, מאמרים נכתבו ואנשים לא הצליחו להבין איך במאי כל כך ניסיוני ופורץ דרך, אבי הקולנוע ההוליוודי המודרני בעיני רבים, מבטל את סרטי הקומיקס באופן כזה. ובכן, אחרי שתצפו ב"מר סקורסזה", סדרת הדוקו של אפל TV+ על חייו ויצירתו, תבינו בדיוק איך סקורסזה רואה קולנוע (ודרכו את העולם) – ותשתכנעו גם אתם.

הסיפור עוקב במשך חמישה פרקים אחר חייו ויצירתו של סקורסזה, או כפי שרבים קוראים לו במהלך הסרט – מרטי (שזה אגב קל הרבה יותר מלכתוב על הזמן "סקורסזה" למרות שהוגים את זה "סקורסייזי"). אנחנו מתחילים מהילדות שלו, ומגיעים עד לימינו אנו והכל תוך כדי ריאיונות עם הבמאי בכבודו ובעצמו וכל מכריו והכוכבים עימם נהנה לעבוד, כולל רוברט דה נירו, לאונרדו דיקפריו ואפילו דניאל דיי לואיס שלא מרבה להראות את פניו על המסך מאז פרישתו בשנת 2018 (והופיע השנה בסרט "כלנית" שביים בנו, והופעתו אמנם זכתה לשבחים מהמבקרים, אך הם לא ממש התלהבו מהסרט עצמו).

כמובן שכולם מפארים את עבודתו של מרטי, ובצדק, אבל הם גם מספקים הצצה מרתקת לתהליך היצירה שלו. מה אנחנו בעצם אוהבים בדוקו מהסוג הזה בעצם? את הג'וס. לא באנו לפה רק לשמוע רק כמה הוא מקסים וגאון, אנחנו רוצים את כל הסיפור המלא, את הסמים, את המאפיונרים, את הכישלונות. את מערכות היחסים הגרועות. ו"מר סקורסזה" היא סדרת דוקו שמספקת מכל זה בשפע.

כדי להבין את סיפורו של מר סקורסזה, אנחנו צריכים להכיר קודם כל את מרטי, וזה קורה כבר בשנייה הראשונה של הסדרה כשהוא מתחיל לתת לבמאית הסדרה, רבקה מילר, הוראות בימוי. זה רגע מקסים ומשעשע שבו הוא נותן שיעור קטן בקולנוע והבמאית גומעת אותו בשקיקה ומודה לו, וזה גם רגע שבו אנחנו רואים כמה תפקיד הבמאי הוטמע בו. הוא עושה זאת בחן ובהומור, ועדיין – הרגעים שבאמת מעניינים בסרט הם הרגעים בהם הוא נכשל כבמאי, הרגעים בהם הוא "מת" לדבריו. אלה הרגעים שבהם הוא למד הכי הרבה.

אף על פי שברפרטואר של סקורסזה יש בעיקר יצירות מופת, סקורסזה רחוק מלהיות אדם ממושלם. הוא היה מכור לסמים, הוא היה דיכאוני והיה לו קושי לייצב את מערכות היחסים שלו. הוא היה אנושי, ואת האנושיות הזאת הוא העביר לסרטיו, בין אם מדובר בסרט על מאפיונרים באמצע המאה הקודמת ובין אם מדובר בכמרים ביפן במאה ה-17 או בברוקרים על קוק. כל אחת מהדמויות האלה שניצבת במרכז סרטיו היא מרטי. עם הקשיים, ההתמכרויות, הדיכאון – והיכולת המדהימה להרים את עצמו בכל פעם.

>> בעיניי המתבונן: 15 יצירות הדוקו הכי טובות בדיסני+
>> מסך מפלצת: דירוג 20 הסדרות הכי טובות על המסך כרגע

אבל בדיוק כמו בסרטיו, גם בסדרה הזאת אודותיו, אנחנו לומדים מי הוא לא רק מהדיבור על סרטיו, אלא גם מהאנשים סביבו שמספרים על תהליך העבודה איתו, כמה הוא ניזון מהשחקנים שלו ומהסביבה הקשה שבה גדל, כמה הוא היה צריך להילחם עם חברות הפקה על הסרטים שלו, כמה הוא תמיד עמד מנגד לתרבות הזכיונות, מעולם לא היו לו כאלה, הוא מעולם לא ייצר המשכים או סרטי ספין-אוף או פריקוולים. אפילו לטרנטינו יש סוג של יקום קולנועי, אבל סקורסזה נתן לכל אחד מסרטיו חיים משלו שלא תלויים בסרט שבא לפניו או בסרט שיבוא אחריו. הוא רצה להצליח, הוא רצה את האוסקר, אבל יותר מכל הוא רצה להתבטא והוא לא אהב שהכתיבו לו כיצד לעשות זאת.

אחרי הצפייה ב"מר סקורסזה" קל להבין את נקודת המבט הקולנועית של גדול הבמאים החיים כיום, ואפשר להבין מאוד בקלות למה הוא אמר את מה שהוא אמר על מארוול. כשהוא עובד על סרט הוא היה בונה עולם ייחודי ובלעדי לסרט ודרכו היה כותב את חייו, גם אם מעולם לא סחר במניות או הטיס מטוס. אנחנו מקבלים כאן מאסטר קלאס בקולנוע ממרטין סקורסזה בכבודו ובעצמו, לצד היכרות עמוקה ומורכבת עם האנושיות שבקולנוע דרך עיניו ומחשבותיו של סקורסזה עצמו.

זה עשוי להיות העשור האחרון שבו קולנוענים מסוגו בכלל קיימים. סקורסזה שייך לדור הולך ונעלם של אמני קולנוע בעידן שבו אמנויות הכתיבה, המשחק והבימוי הלכו לאיבוד כתוצאה מחמדנות ופחדנות של פס הייצור ההוליוודי. זה גם עשוי להיות העשור האחרון שלנו איתו. סקורסזה כבר חצה את גיל 80, ויתכן שזו הזדמנות אחרונה לערוך עימו שיחה אינטימית ומעמיקה. הוא מתכנן להיות עסוק מאוד בשנים הקרובות עם כמה פרויקטים מסקרנים, והלוואי שיהיה איתנו עוד שנים ארוכות, אבל מתישהו גם המוח המדהים שלו יהפוך לפירה. כדאי ליהנות ממנו כל עוד אפשר.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• מרטין סקורסזה
• דוקומנטרי
• הסדרות הכי טובות
• סדרות מומלצות

בפרודיה על הוליווד "הסטודיו" שיצר השנה סת' רוגן יש כמות מבהילה של אורחים שמגיעים לגלם את עצמם, אך בין רון האוורד זורק את הכובע לזואי קרביץ בסטלה רעה, יש הופעת אורח בולטת במיוחד שמגדירה את הסדרה כבר בפרק הראשון. רוגן, בתפקיד ראש האולפן החדש מאט רמיק, צריך בעיקרון לחסל את סרט הקולנוע של לא אחר מאשר מרטין סקורסזה, שמגלם את עצמו בצורה נהדרת, כולל בכי. רוגן אמר מאוחר יותר שזו הופעת האורח הכי חשובה בסדרה, היחידה שבלעדיה הפרק לא יכל לעבוד – והסיבה לכך פשוטה. מרטי הקטן הוא ללא ספר התגלמות הקולנוע עצמו.
>>גאווה נגד דעה קדומה: 5 סרטים מומלצים בפסטיבל הקולנוע הגאה

הבימאי בן ה-82 החל את דרכו בשנות השישים, אבל את מעמדו החל לצבור רק בעשור הבא, עם "רחובות זועמים" ודה נירו, שהמשיך איתו גם ל"נהג מונית" והגדיר מחדש אלימות על המסך הגדול. הקריירה ארוכת השנים שלו, שממשיכה להזין הפקות קולנוע ענקיות גם בימים אלו, זוכה כעת לטיפול הדוקומנטרי הראוי לאוטר במעמדו – סדרה דוקומנטרית בת 5 פרקים שעלתה באפל TV תחת השם המכבד "מר סקורסזה", ומשרטטת את חייו ויצירתו מאז ימיו כסטודנט ועד ימינו אנו.

הבימאית המוערת (איך לא, מרטי היה מסתפק בפחות?) רבקה מילר החלה לעבד את הדוקומנטרי הזה כסרט קולנוע, אבל מסתבר שעבור סיפורו של קולנוען שכזה צריך לגייס את הטלוויזיה, כנראה כדי להכיל את הריאיונות הארוכים עם סקורסזה עצמו, כמו גם כמה מהכוכבים שעבדו איתו לאורך השנים: קייט בלאנשט, ספייק לי, ג'ודי פוסטר, רוברט דה נירו, דניאל דיי-לואיס, מרגו רובי, סטיבן ספילברג ואיך לא, גם ליאונרדו דיקפריו. זה לא רק בינג', אלא בינג' שילהיב אתכם לצפות בכל קטלוג הסרטים של סקורסזה, וזה כבר מגה בינג' שווה במיוחד.
"Mr. Scorsese", אפל TV, חמישה פרקים

• מה רואים הלילה
• מרטין סקורסזה
• דוקומנטרי
• במאים

כבר מזמן הבנו שכל מה שיש להוליווד להציע בשלב זה הם רימייקים, ספין-אופים וסיקוולים, ואחרי הקולנוע גם הטלוויזיה נדבקה במחלה זה מכבר, אבל אם כבר לקבל רימייק של סרט בפורמט של סדרת טלוויזיה אז לפחות שיהיו חתומים עליו פאקינג מרטין סקורסזה וסטיבן ספילברג, אחרי שהיו חתומים גם על הסרט המקורי. ולפחות שיהיה באפל TV+. הרמה הגבוהה כבר מגיעה בילט אין.

>> והרי הוא ילד טוב: דניאל חן מתפוצץ בדרמה החדשה של HOT
>> מבעד למסך הדמעות: 20 הסדרות הכי טובות על המסך עכשיו

החדשות הגדולות הן שספילברג וסקורסזה יפיקו עבור שירות הסטרימינג האליטיסטי רימייק של "פסגת הפחד", סרטו של סקורסזה מ-1991 בכיכובו של רוברט דה נירו (בהפקתו של ספילברג), שהיה גם סרט מצוין וגם להיט קופתי לא קטן. את התפקיד מקפיא הדם שגילם דה נירו בקלאסיקה ההיא, יגלם ברימייק חביאר בארדם הכריזמטי ואפשר כבר לדמיין את דרגות המקריפות שהעסק הולך להגיע אליו, ואיך יתמודדו עם זה מילניאלז וזילניאלז שלא שמעו על המקור.

"פסגת הפחד" של סקורסזה הייתה רימייק בעצמה לסרט בכיכובם של רוברט מיצ'ם וגרגורי פק מ-1962, שמבוסס כשלעצמו על "The Executioners", הרומן רב המכר של ג'ון די מקדונלד מ-1957. במרכז העלילה אנס-פסיכופת שמשתחרר מהכלא אחרי 14 שנים ומתחיל לרדוף אחר עורך הדין שייצג אותו והסתיר בכוונה ראיות שהיו יכולות לזכות אותו או להקל בעונשו. ולא רק אותו הוא רודף – גם את משפחתו. ניק נולטה היה העו"ד, ג'סיקה לאנג הייתה אשתו וג'ולייט לואיס הייתה הבת המהממת, קאסט שיהיה קשה לשחזר את רמתו, אבל תסמכו על סקורסזה וספילברג שהם ינסו.

הסדרה תתבסס על הספר ועל הפרשנות שנתן לו סקורסזה, ומי שיופקד עליה הוא ניק אנטוסקה, מהשמות הגדולים בעולמות האימה והפשע האמיתי של השנים האחרונות, שחתום בין היתר על אנתולוגיית האימה המצוינת "Channel Zero" ועל דרמת הפשע האמיתי "Candy", מה שכנראה אומר שאתם לא תוכלו לישון בלילה אחרי הצפייה. כי פחד זה מה שחסר לנו עכשיו בחיים באמת.

• המסך
• אפל טיוי
• מרטין סקורסזה
• סטיבן ספילברג

פעמיים ראיינתי את ליאונרדו דיקפריו, יחד עם מספר קטן של עיתונאים. הפעם הראשונה היתה ב-1995 על הסרט "יומן נעורים", שבו הגיש הופעה מעונה וצובטת לב כנער נרקומן. בגיל 21 הוא היה יפה כמלאך, ונדמה היה שרצה להרשים אותנו שלמרות חזותו השברירית, הוא כבר לא ילד אלא גברבר פרוע. שנתיים לפני כן הוא זכה במועמדות ראשונה לאוסקר על הופעתו שומטת הלסת כאוטיסט ב"מה עובר על גילברט?", וזכרתי לו גם את הופעתו המרגשת בסרטו הראשון "כך הייתי", כנער שקורא תיגר על הגבר האלים שהתחתן עם אמו. את הגבר הדורסני גילם רוברט דה נירו, מי שנחשב אז לגדול שחקני הקולנוע, ודיקפריו התמודד מולו בעוז. שנים אחרי כן הליהוק הזה יתגלה כסוג של נבואה קולנועית. אבל בל נקדים את המאוחר.

הפעם השנייה שראיינתי את דיקפריו היתה ב-1998 על "האיש במסכת הברזל", עיבוד לרומן המוסקטרים של אלכסנדר דיומא. הפעם הוא היה אדיש ומשועמם, ובאופן בולט פשוט רצה להיות במקום אחר. כדי לרצותו, אנשי היח"צ הושיבו לצידו את גבריאל בירן וז'ראר דפרדייה, שענו על שאלות במקומו, והכל נגמר בתוך דקות ספורות. מה שקרה בין לבין, היה "טיטאניק" – שובר הקופות הטיטאני שהפך אותו לכוכב הכי גדול בעולם, אך גם הוליד את הטענות שמדובר בסתם עוד יפיוף. דיקפריו לא מיהר להיענות להצעה לגלם את ג'ק דוסון האביון, ששובה את ליבה של רוז מהמחלקה הראשונה, כי חשש שזה בדיוק מה שיקרה. ג'יימס קמרון הפך אותו לאהוב הנערות, ובבוא היום הסרט זכה ב-11 אוסקרים, ועוד שתי מועמדויות לקייט ווינסלט ולגלוריה סטיוארט, ורק דיקפריו נשאר מחוץ למעגל המועמדויות והפרסים.

כדי להזכיר לכולם שהוא שחקן אמיתי, הוא בחר לשוב לסרטים עצמאיים. אבל אחרי "טיטאניק" השכר שלו קפץ לעשרים מיליון דולר, וזה יצר בעיה. שלא באשמתו, במשך כשנתיים-שלוש יצא לנער הזהב מוניטין של בולדוזר הוליוודי שדורס את הקולנוע העצמאי דל התקציב. ב-2000 הוא כיכב ב"החוף", הזיית הסמים של דני בויל, הבמאי הבריטי המגניב שעד אז יצא קבוע עם יואן מקגרגור ("חברים לרצח", "טריינספוטינג"). החלפתו של מקגרגור בדיקפריו נתפסה כבגידה של הבמאי, שמכר את נשמתו להוליווד. וכשדיקפריו הביע עניין לגלם את סוכן הבורסה הרצחני פטריק בייטמן ב"אמריקן פסיכו", המפיקים תאבי הבצע מיהרו לפטר את כריסטיאן בייל ואת הבמאית המיועדת מארי הארון שליהקה אותו. המקרה עורר מהומה רבתי, ודיקפריו נסוג ואמר שלא התכוון לגזול תפקיד מאף אחד. במקום זאת הוא גילם מעין פרודיה עצמית ככוכב נרקיסיסטי ב"סלבריטי" הכושל של וודי אלן.

בתקופת הביניים הקצרה הזאת, שבה התקשה למצוא את דרכו, הופעתו הזכורה ביותר היא דווקא כבדיחה ב"נוטינג היל". כשיו גרנט מתפלח לסדרת ראיונות יחצ"ניים בסרט חלל שלא ראה, ונתקל בשחקנית ילדה (מישה ברטון) שכבר הופיעה ב-22 סרטים, היא אומרת לו שהכי נהנתה לעבוד עם ליאונרדו. "דה וינצ'י?" הוא שואל. "דיקפריו", היא עונה. "והאם הוא הבמאי האיטלקי המועדף עלייך?" הוא מגמגם ביו גרנטיות טיפוסית.

ואז הגיעה ההצעה מבמאי איטלקי שהעלתה את הקריירה שלו על מסלול חדש. כשמרטין סקורסזה ליהק את דיקפריו לתפקיד העלם הנוקם באפוס ההיסטורי "כנופיות ניו יורק", זה נראה כמו חיזור של הבמאי הוותיק והמוערך אחרי הקהל של "טיטאניק". בגיל 26 דיקפריו עדיין ניחן בבייבי פייס, והוא נראה גבעולי מכדי לשאת על כתפיו את כובד משקלו של הסרט עתיר הניצבים. הוא אמנם השקיע את כל כולו בתפקיד, כמו שהוא עושה תמיד, אבל סיפור האהבה עם הכייסת קמרון דיאז לא ממש עבד, מה גם שמולו רשף דניאל דיי לואיס באחת ההופעות הכבירות בתולדות הקולנוע.

אבל סקורסזה לא ויתר, ושב ללהק את דיקפריו בעוד חמישה סרטים, מה שסימן אותו כיורשו של דה נירו, מי שהיה שותפו הכמעט קבוע ליצירה משנות השבעים ועד התשעים. תפקידו הבא בסרט של סקורסזה, כחלוץ התעופה המיליארדר האווארד יוז, ישב על דיקפריו כמו כפפה, סידר לו מועמדות שניה לאוסקר, והוא שב וביסס את מעמדו כאחד השחקנים הכי מוערכים בהוליווד. להערכה המחודשת תרמה העובדה שהוא החל להעלות בשר, ואיבד את יופיו הבלונדיני הרך, שככל הנראה הפריע לחלק מהצופים (כנראה רובם גברים) לזהות את כשרונו הפנומנלי. השינוי הפיזי שחל בו בין "כנופיות ניו יורק" (2002) ל"רוצחי פרח הירח" (2023), שבו הופיע לצד דה נירו, מסמן את ההתבגרות של דמותו הקולנועית. יש לציין ש"רוצחי פרח הירח" הוא לא הסרט הראשון של סקורסזה שבו דה נירו ודיקפריו הופיעו זה לצד זה – קדמה לו הקומדיה הקצרה (15 דקות) "האודישן" מ-2015, שבה השניים, בתפקיד עצמם, מגלים לדאבונם שהם מועמדים לאותו תפקיד, ומפסידים אותו לכוכב שלישי. בעקרון זה סרט פרסומת לקזינו שנוצר בתקציב של 70 מיליון דולר, אך הוא מבדר ביותר.

הפעם האחרונה שדיקפריו גילם נער נואש היתה ב"תפוס אותי אם תוכל" של סטיבן ספילברג (2002) שבו סיפק הופעה זיקיתית וכובשת כנוכל שמחפש דמות אב. מאז רוב הדמויות שהוא מגלם הן לא מאוד סימפטיות, שלא לומר נבלים במלוא מובן המלה – כלומר, הוא שילוב יוצא דופן של כוכב ומה שנוהגים לכנות שחקן אופי. אחרי שזכה במועמדות שלישית לאוסקר על תפקידו כסוחר הנשק תאב הבצע ב"לגעת ביהלום" של אדוארד זוויק, הוא הבריק לגלם את ראש האף.בי.איי. המושחת ב"ג'יי אדגר" של קלינט איסטווד, בעל העבדים הסדיסט ב"ג'אנגו ללא מעצורים" של קוונטין טרנטינו, וכוכב הטלוויזיה הנוירוטי ב"היו זמנים בהוליווד", גם הוא של טרנטינו, שבו דווקא הכפיל שלו בראד פיט הוא זה שנראה ומתנהג כמו כוכב הוליוודי. כזכור, דיקפריו גם הוביל את "התחלה" של כריסטופר נולן, והיה מעולה כבעלה הבוגדני של קייט ווינסלט בדרמת שנות החמישים של סם מנדז "חלון פנורמי". כלומר, הוא עובד עם הבמאים הכי בולטים בהוליווד, וכתוצאה מכך רשימת הסרטים שלו היא מהמרשימות והמגוונות שיש. בסרטו הבא, דרמת הפשע " The Battle of Baktan Cross", שמיועדת לצאת למסכים באוגוסט 2025, הוא ישתף פעולה לראשונה עם פול תומאס אנדרסון הגדול.

2013 היתה השנה האחרונה שבה פניו של דיקפריו עדיין ניחנו בשאריות של רכות נעורים. זה התאים לדמות החמקמקה ועתירת הניגודים של המיליונר הרומנטי ב"גטסבי הגדול", שאוחז באמונה ילדותית שאפשר להשיב את העבר. ומה שהוא עשה באותה שנה ב"הזאב מוול סטריט" כסוכן בורסה נוכל זה לא יאומן. הוא גם היה מצחיק להפליא. בביקורת שלי על הסרט כתבתי שהוא "נותן הופעה וירטואוזית כאיש שכל כך נהנה להיות הוא עצמו, ואף רואה עצמו כמנהיג נדיב שעוזר לאנשים הקטנים להגשים את חלומותיהם… זאת הופעה מזהירה, אחת הטובות בקריירה של השחקן המחונן הזה, והגיע הזמן שבהוליווד יתאפסו ויתנו לו אוסקר".

לקח לחברי האקדמיה עוד שנתיים בטרם העניקו לו את הפרס המיוחל על הופעתו ב"האיש שנולד מחדש" של אלחנדרו ג'י. איניאריטו, שעם היותה מאתגרת פיזית היא דווקא אינה אחת מיותר המעניינות שלו. כמה טוב שהזכייה לא בלבלה אותו, וגם אחריה הוא ממשיך לגלם דמויות מגוונות בז'אנרים שונים, בהן הפרופסור הטוב שמתבלבל באור הזרקורים בסאטירה "אל תביטו למעלה" של אדם מקיי. אפשר רק לקוות שהנטייה שלו להתאבד על התפקידים שהוא מגלם לא תוביל אותו למנהרות חשוכות. היום הוא חוגג חמישים, מן הסתם לצד זוגתו בת ה-26, דוגמנית הצמרת האיטלקיה ויטוריה צ'רטי. כלי התקשורת מדווחים שהם ביחד כבר יותר משנה, שזה ככל הנראה הישג יוצא דופן עבורו. נראה שהרושם שרצה להשאיר על העיתונאים כשהיה בן 21 אכן מייצג את חייו מחוץ למסך, אבל אנחנו כאן כדי לחגוג את כשרונו האדיר של דיקפריו כשחקן הבולט בדורו, שתורם תרומה מהותית להישרדותו של קולנוע איכותי בעידן הקומיקס.
לרגל יום הולדתו, ב-yesVOD אספו קטגוריה של סרטי דיקפריו:כנופיות ניו יורק, גוף השקרים, הזאב מוול סטריט, גטסבי הגדול, התחלה והמהירים והמתים.

• המסך
• ליאונרדו דיקפריו
• קולנוע
• מרטין סקורסזה

מרטין סקורסזה נוהג להופיע בסרטיו בתפקידי אורח קצרצרים, לרוב בעלי משמעות סמלית. ב"נהג מונית" הוא הנוסע במוניתו של רוברט דה נירו שאומר לו שהוא הולך לרצוח את אשתו הבוגדנית ושותל במוחו את גרעין האלימות שמתפרצת ממנו בסוף הסרט, וב"הוגו" הוא הצלם שמצלם את אבי הקולנוע ז'ורז' מלייס.

>> בוקר מעולה: 16 סרטי המערבונים הגדולים בכל הזמנים
>> הטאבו האחרון בהוליווד: נטלי פורטמן וג'וליאן מור חודרות עמוק

בסרטו החדש הקולנוען הנערץ לקח לעצמו תפקיד קטנטן בסצנת מפתח, שבה הוא מקריא מעל הבמה את עוולות תושבי אמריקה הלבנים לילידי הארץ. זה רגע צובט לב שכמו משמש אותו להתנצל על כך שלקח לו יותר מחמישים שנות קולנוע עד שהגיע לעסוק בחלק הזה של ההיסטוריה האמריקאית. יש לציין שהוא עשה זאת בשיתוף פעולה מלא של בני האוסייג', שחששו מההיסטוריה ההוליוודית של מושיעים לבנים וייצוגים סטריאוטיפיים של ילידים, וזה ניכר בהקפדה על הפרטים ובכבוד העמוק שהסרט מעניק להם ולמסורת שלהם.

המחולל המרכזי של "רוצחי פרח הירח" הוא נושא שסקורסזה כבר עסק בו לא פעם, למשל ב"קזינו" וב"הזאב מוול סטריט" – תאוות בצע. הנושא הזה הניע גם את מערבוני הספגטי הציניים של סרג'יו לאונה, וסקורסזה שואל ממנו כמה תווים ויזואליים, אם כי סרטו יותר חמור סבר. ב-1897 התגלה נפט בשמורה באוקלהומה אליה הוגלו הילידים משבט אוסייג', ולפתע הם הפכו לאנשים עשירים. בשנות העשרים של המאה העשרים, כשישים מבני האוסייג' נרצחו בנסיבות מסתוריות, עד שסוכנים של לשכת החקירות של הממשל הפדרלי – הגוף שקדם ל-FBI – נשלחו לאזור לחקור מה קורה שם. האירועים האלה תוארו בפרוטרוט בספרו של דיוויד גראן "רוצחי פרח הירח: רציחות האוסייג' ולידת ה-FBI", וזה עובד למסך על ידי סקורסזה, שחתום גם על התסריט לצד אריק רות' ("פורסט גאמפ").

סוכני הממשלה מצטרפים לעלילה רק במערכה השלישית של הסרט הארוך, הרחב והעמוק הזה, שמתחיל עם הגעתו של ארנסט ברקהארט (ליאונרדו דיקפריו) לתחנת הרכבת במחוז, אחרי שלחם במלחמת העולם הראשונה. מבחינה עלילתית הפתיחה רומזת ל"המחפשים" של ג'ון פורד (מערבון שהנרטיב שלו שימש השראה ל"נהג מונית" של סקורסזה), וכמותו הסרט עוסק בגזענות כלפי הילידים. רק שבמאה העשרים הנבלים התיישבו מאחורי שולחנות.

על הרציף של תחנת הרכבת אנחנו מקבלים תמונה חיה ומפורטת של השפעת הזהב השחור על החיים באזור. המוני אנשים, בגווני עור שונים, מחפשים ומוצאים שלל דרכים להתפרנס מהתגלית. הכסף הגדול שייך לבני שבט האוסייג', אבל מפקחים עליו גברים לבנים שמונו על ידי המדינה – הילידים נתפסו כחסרי יכולת – והם שמעבירים להם קצבאות חודשיות.

בדרכו אל ביתו הגדול והמבודד של דודו העשיר ויליאם הייל (רוברט דה נירו) ברקהארט חולף על פני שדות נפט עתירי מגדלי קידוח ואחריהם שדות מרעה של עדרי פרות. הניגוד הבולט בין שני המראות מסמן את השינויים החברתיים והכלכליים באזור, וגם את התרכובת הז'אנרית הייחודית של הסרט. הפרות שייכות להייל, שטוען שאין לו עניין בנפט ומציג עצמו כאיש ציבור ונדבן, אבל הוא מכוון את אחיינו למצוא לעצמו אישה אינדיאנית כדי לשים ידו על כספה. ברקהארט מתחיל לעבוד כנהג, ומציע את שירותיו למולי (לילי גלדסטון, שגדלה בשמורה במונטנה). ככל הנראה היא מוצאת חן בעיניו, אבל לשאלתה הוא מתוודה בשמחה שהוא מאוד אוהב כסף. טקס חתונתם הוא אירוע שמח וצבעוני מאוד, במסורת השבטית. שאר הסרט אפל יותר בצבעיו ובמניעיו.

דה נירו היה כוכב סרטיו של סקורסזה מ"רחובות זועמים" ב-1973 ועד "קזינו" ב-1995. ב-2002 דיקפריו ירש את מקומו באפוס ההיסטורי "כנופיות ניו יורק". זאת הפעם הראשונה ששני השחקנים הגדולים האלה מופיעים יחד בסרט באורך מלא של סקורסזה. חלוקת התפקידים נדמית סמלית – דה נירו הוא המנטור רב הניסיון שמנחה את אחיינו הלא מאוד חכם, שולח אותו למלא את הוראותיו ומשחית את נפשו. שניהם מצוינים, אך מי שמעניקה לסרט עוגן רגשי היא גלדסטון בהופעה מאופקת ונבונה, כאישה בעלת אבחנה שרוצה לבטוח בבעלה.

פרט להם הסרט מלא בהמון דמויות מובחנות, של גברים לבנים ושל ילידים (בעיקר נשים) ובשלל התרחשויות ומזימות מסועפות, שבהדרגה מתגבשות כמותחן פשע. התסריט נטווה ביד אמן, וסקורסזה מביים את הסרט כמאסטר וותיק. השפה הקולנועית אפית, עם תנועות מצלמה מפוארות (אך לא מתרהבות), וגם אינטימית. בהתאם לאתר ההתרחשות, הקצב יותר נינוח מזה של כמה מסרטיו העירוניים של סקורסזה. העורכת הקבועה תלמה סקונמייקר נמנעת הפעם מסיקוונסים דחוסים (בווירטואוזיות) כמו אלה שאכלסו את "האירי".

"רוצחי פרח הירח" מרתק מבחינה היסטורית ותרבותית (גם טבח השחורים ב-1921 בטולסה שבשולי השמורה משתלב במארג), עשיר מבחינה קולנועית, ובסופו של דבר מספק מבחינה רגשית. קשה להאמין שסקורסזה בן ה-81 יביים עוד סרט בקנה מידה כזה (אף שכרגע הוא עובד עם דיקפריו על ביוגרפיה של טדי רוזוולט). זאת הפקה של שירות הסטרימינג אפל TV פלוס, ובקרוב הוא יגיע לשם, אבל אפוס הפשע הזה ללא ספק נועד לצפייה על מסך גדול.

4.5 כוכבים
Killers of the Flower Moon בימוי: מרטין סקורסזה. עם ליאונרדו דיקפריו, רוברט דה נירו, לילי גלדסטון, ג'סי פלמונס. ארה"ב 2023, 206 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• מרטין סקורסזה
• רוברט דה נירו
• ליאונרדו דיקפריו
• סרטים מומלצים