>> יונתן ריקליס, 38, הוא מהמבריקים שבפסנתרני העיר, והערב, מחר ומחרתיים הוא יופיע במוזיאון תל אביב עם ההרכב הווקאלי הקלאסי "ניו אורלינס מיסטיקס" שמגיע אלינו מניו אורלינס (כן, עכשיו), במסגרת פסטיבל ניו אורלינס שנערך בעיר בסופ"ש הזה עם שלל הופעות מומלצות למי שאוהב את הווייב הניו-אורליאני (ומי שלא במילא לא חבר שלנו).פרטים על הפסטיבל וגם כרטיסים כאן

>> הדייט הכי מוצלח ומקום טוב להיפרד בו // העיר של תמר מרין
>> האופה שניצל מהטבח בבארי ומצא פה מקלט // העיר של יקי שגיא

1. בית העמודים

בית העמודים הוא הבית המוזיקלי שלי. מועדון הג'אז הכי מדהים בכל העולם בעיניי. הוא נפתח בדיוק כשחזרתי מניו יורק לארץ לפני יותר מעשור ומיד הפך לבית השני שלי ושל כל כך הרבה מוזיקאים בסצינת הג'אז הישראלית. ערן קול ויעל הדני בנו מקום עם הופעות הג'אז הכי שוות, הקהל הכי מפרגן ושם נמצא הלב של ה-האנג שלנו.רמב"ם 14

2. האחים

מעבר לזה שזו מסעדה עם אוכל משובח, האחים הם גם בית קפה בשעות הבוקר ואחד המקומות הקבועים והאהובים עליי. כמעט כל בוקר אני פותח שם בקפה ומשהו טעים לאכול. השירות הכי טוב, עם הצוות הכי חם ומקצועי, ופשוט הכי כיף לשבת שם. מה שעוד יותר מדהים זו ההתגייסות והעשייה ללא הפסקה שלהם למען הקהילה: מיד בפרוץ המלחמה הם פתחו בפרויקט התנדבותי ענק כדי לספק אוכל ועזרה לחיילים וממשיכים בפרויקטים של תמיכה בתושבי העוטף.אבן גבירול 26

3. מיי בייק

חנות האופניים הכי שווה בעיר.בתחילת הקורונה התחלתי שוב לנסוע באופניים אחרי המון שנים שלא היו לי. קניתי את האופניים במיי בייק ומאז כל תיקון או כל דבר שאני צריך לקנות לאופניים אני קונה שם. הם סופר נחמדים וסופר מקצועיים, חנות תל אביבית עם וייב של פעם. זה נחמד שיש עדיין עסקים קטנים ושכונתיים שאפשר לבוא אליהם. חנות תל אביבית שפשוט כיף.בלפור 59

4. דקדה

דקדה היא חנות אלקטרוניקה שהיא הטופ של כל מה שצריך מבחינת ציוד אלקטרוני, כבלים וכו'. במהלך השנים צברתי מכל הביקורים שלי שם אוסף כבלים מאוד מכובד ואף מוגזם יש לומר. בדקדה יודעים להכין כל סוג כבל שצריך, ובכל פעם שאני עובר ליד אני חייב להיכנס, לשמוע את הפעמון של הכניסה ולקנות שם משהו. חוץ מזה, הם ממוקמים בסנטר שזה אחד המקומות האהובים עליי מאז ומתמיד.דיזנגוף סנטר בניין A קומה 3

כל כבל שאפשר לחלום עליו. דקדה (צילום: פייסבוק/@DekadaCenter)

5. חדר העבודה שלי

החדר עבודה שלי סלאש האולפן הביתי, המקום שאני נמצא בו הרבה שעות מהיום, מתאמן בו על הפסנתר או על האורגן, יוצר בו מוזיקה ושומע בו מוזיקה.

מקום לא אהוב בעיר

כל מקום שיש בו קורקינטים או חנייה של קורקינטים. באמת, הדברים נוראיים האלו כל כך שנואים עליי ואני מרגיש שהם חירבו לחלוטין את החוויה של ללכת בתל אביב. שנים שכבר אי אפשר ללכת בלי להסתכל 360 מסביבך כל הזמן, אי אפשר ללכת בחופשיות ואי אפשר ליהנות מהרחובות. אני באמת מתגעגע לתקופה שזה לא היה, לפני שזה השתלט על כל העיר. פעם עוד הייתי מתעצבן על כל קורקינט שהיה כמעט נתקע בי אבל בשלב מסוים זה נהיה כבר חסר סיכוי אז אני משתדל להתעלם מזה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הפרימיירה של הסדרה של יובל שפרמן ודינה סנדרסון, "טיטו ורוחו", מופת של עשייה אמנותית ברמה הכי גבוהה שיש.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
העונה האחרונה של "תרגיע", אחת מהסדרות האהובות עליי אבר (ביחד עם "סיינפלד"). אני צופה אדוק של הסדרה הזו כבר יותר מעשרים שנה, סדרה שתמיד מצחיקה אותי, והעונה האחרונה שעלתה לפני כמה חודשים פשוט אדירה ועם פינאלה מבריק. אין ספק שלארי דיוויד הוא הגיבור שכל העולם הדפוק הזה צריך קצת בתקופה הזו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לתרום למטה משפחות החטופים, או לכל ארגון העוסק במטרה של החזרת החטופים, או לתנועת תרבות של סולידריות, או לארגוני סיוע לתושבי העוטף ותושבי הצפון.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני מרים לכל התל אביבים! עם כל הקושי בעיר הזו לפעמים, יש פה אנשים כל כך טובים והמון קהילתיות, עזרה הדדית ואהבה.

מה יהיה?
המצב על הפנים. אני מנסה להישאר אופטימי אבל המדינה לא תחזור לעצמה עד שיחזרו כל החטופים הביתה בחיים ועד שהממשלה המזוויעה והמנוולת הזו תעוף כבר.

• העיר שלי
• ניו אורלינס
• ג'אז
• בית העמודים
• דיזנגוף סנטר
• האחים

אין הרבה מטבחים שרחוקים מהרחוב התל אביבי כמו זה של ניו אורלינס. העיר החגיגית של דרום ארצות הברית מתאפיינת במטבח יוצא דופן, בזכות העובדה שהאזור עבר הרבה ידיים לאורך השנים (ביניהם שליטה ספרדית ושליטה צרפתית), ושאב לעברו תושבים מקאריבים, צאצאי עבדים מאפריקה, רדנקים מהשכנות והתוצאה היא המטבח הקייג'וני הדומיננטי בעיר, שמתאפיין בערב רב של תרבויות, ניחוחות וטעמים, שילובים מקוריים, השפעות ייחודיות, חומרי גלם זולים ולא מעט חריף. ובתל אביב – חרף ניסיונות אחדים לאורך השנים – הוא פשוט לא תפס. עד עכשיו, כשבייקרי ותיקה מנסה שוב.

>>תור הזהב של הלחוח: 7 חומרי גלם טרנדיים שיעזרו לכם לבשל כמו שף

טליה רסנר נולדה וגדלה בניו אורלינס, ועלתה לארץ עם משפחתה כשהייתה בת שמונה. רסנר מגיעה מהקהילה היהודית הלא כל כך קטנה של ניו אורלינס, ומשפחתה התמקמה בתל אביב. כאן הרגישה רסנר שחסר לה דבר אחד משמעותי בארץ – סוכר. לא כמו זה שאנחנו מכירים, אלא כמו שיש באמריקה – פאי, פרוסטינג, אייסינג ושאר שחיתויות נפלאות. בשנת 2012 היא החליטה לענות לגעגוע, כי אם הקונדיטוריות התל אביביות לא יציעו לה קאפקייק עתיר פרוסטינג שמכבד את עצמו, היא נאלצת לעשות זאת בעצמה.

וכך נולדה NOLA בייקרי, בית קפה-קונדיטוריה שמזה 12 שנים מספק בייגלים, כריכים ופנקייקים, וגם מתהדר בוויטרינת קינוחים שדומה לחלומות הכי מתוקים של טראמפ, ועמוסה במאפים ועוגות בגדלים מרשימים.בתריסר השנים האלו בנולה הפכו לקלאסיקה תל אביבית, עם מנות אייקוניות דוגמת המיסיסיפי מאד פאי, פאי הבייגלה, כריך ה-BLT או הפנקייקס השמנמנים, המצופים במרקחת אוכמניות. עד שבימים אלה החליטה רסנר לתת ביטוי נוסף למטבח הניו אורלינסי הטיפוסי בדמות תפריט לאנץ' חדש.

בתפריט הטרי תוכלו למצוא, למשל, את מנת הדגל של מטבח הקייג'וני – ג'מבליה. נו, הדבר הזה שאתם זוכרים את ניומן קורא בפרק של הסופ-נאצי. המנה המקורית, בכל מקרה, היא בכלל לא מרק, אלא דומה יותר לפאייה הספרדית – רק שבג'מבליה האורז מתובל ופיקנטי, והדגים מוחלפים בנקניקיות וחזה עוף שמתבשלים יחדיו בבישול ארוך. לחגיגה הזו מוסיפים גם פלפלים, עגבניות וסלרי, ואתם משלמים 74 ש"ח עבור הפסטיבל בצלחת. רסנר הכינה את המנה על פי מתכון משפחתית, ואף דאגה לעשות כמה התאמות לחיך הישראלי. כלומר, בעיקר לצמצם את החריפות. ובתור מי שביקרה בניו אורלינס, זה כנראה טוב, כי המקור חריף פיגוזים.

והמנה, כך מסתבר, הפכה ללהיט כמעט מיידי, חרף היותה כמעט ולא מוכרת לקהל המקומי."בהתחלה הוספנו את המנה לוולט אפילו בלי תמונה" מספרת רסנר, "ומלא אנשים הזמינו. הופתעתי מאוד לטובה, כיף שאנשים החליטו להתנסות". טוב, זה אוכל מנחם, חמים וטעים שלא ניתן למצוא באף מקום אחר בעיר, אז מה הפלא שאנשים רוצים לבדוק.עוד מנת דגל ניו אורלינסית שמוגשת כאן כעת היא פסטה בתיבול קייג'ון פיקנטי, עם שמנת, חזה עוף ובייקון (74 ש"ח), שבתכלס, עם המרכיבים האלה באמת שקשה לטעות. וכמובן שאם אנחנו כבר באזורי דרום ארה"ב, התפריט לא יהיה שלם בלי תירס, אחד מאבות המזון הבסיסיים של הדרום. בנולה תוכלו לקנות צלעות תירס חרוכות, מתובלות ברוטב קייג'ון פיקנטי ותוספת של מיונז צ'יפוטלה, שמעניקה לכל ניחוח מעושן (44 ש"ח).

וזה לא כל מה שנוסף לתפריט, כי רסנר הוסיפה גם "מנות קלאסיקה כלל אמריקאיות שאי אפשר לטעות איתן", כדבריה. זה אומר נקניקיות בקר של ערן ביקר בלחמנייה עם מיונז, חרדל וקולסלואו (58 ש"ח), ספגטי ברוטב עגבניות עם כדורי בשר (72 ש"ח), וגם כריך מיטבול (קציצות בקר ברוטב עגבניות) על חצי בגט (62 ש"ח) כדי שתרגישו כמו פועל אמריקאי-איטלקי שבדיוק חזר הביתה כדי לצעוק על אישתו. אין מה לעשות, קלישאות עובדות, והקלישאות האמריקאיות עובדות יותר מכולן. בנולה גם ככה היה נעוץ דגל אמריקני מתנפנף מאז ומתמיד. עכשיו הוא רק העמיק, ואז צופה בתבליני קייג'ון. נשמע טעים ופטריוטי.
דיזינגוף 197, תפריט הצהריים מוגש בין 12:00-16:00, המקום פתוח מ-8:00-31:00

• חדשות האוכל
• אוכלים שותים
• ניו אורלינס
• נולה
• נולה בייקרי
• אוכל אמריקאי

אביב 1977. תשע וחצי בערב לערך. אני סטודנט צעיר באוניברסיטת תל אביב, הטלפון מצלצל. "שלום, כאן דני סנדרסון. אני מדבר עם זיו בן?" הוא שאל. "כן" עניתי. "מה שלומך?". וואו, איזו שאלה, אני חושב לעצמי. באמת מפתיעה, ועוד ממישהו שאני ממש לא מכיר, ורק יודע שהוא כוכב גדול (עוד מימי להקת כוורת). "בסדר, תודה" עניתי, והלב שלי מתחיל להחליף קצבים. הוא סיפר לי שהוא שמע עלי, ושאני מנגן אחלה בסקסופון – ניגנתי אז בהקלטות עם יוני רכטר ואריק איינשטיין ("עטור מצחך", "שיר היונה") ועם עוד אמנים מקומיים מעולים – והוא רוצה לדעת אם אני מעוניין להצטרף ללהקה שהוא מקים.

בלי לחשוב פעמיים עניתי "כן, בטח רוצה", וניסיתי לברר מה זה אומר מצידי. הוא סיפר שהויז'ן שלו זו להקה של תשעה נגנים, עם שלושה נגני נשיפה/סקסופון. אמרתי "מתאים". נכנסנו לתקופת חזרות של חצי שנה, כדי לבנות את ההרכב, לגבש את הצוות, למצוא צבע להרכב – וגם את השם. אני זוכר שהיו מספר רעיונות, ביניהם "תירס-חם", עד שבסוף הלכנו על "גזוז". כל השאר זו היסטוריה רחוקה של יותר מארבעים שנים.

אבל חיידק הפופ, הקאנטרי, הבלוז, והמארש, הסאונד של כלי הנשיפה, התחיל לחלחל ולהתחבר לידי רעיונות, מחשבות ובעיקר אהבת המוזיקה האמריקאית, דרך סנדרסון. מוזיקה שהתחילה איפשהו בסוף המאה ה-19 עם תקופת הבלוז, התגלגלה למוסיקת ה"ראגטיים", הסווינג, הדיקסי, הבוגי ומה לא בעצם. לימים, אחרי שירות ארוך של הוד-מלכותה באמסטרדם וחשיפה בלתי נגמרת שם לכל אותם זרמים במוזיקה – שכללו מוזיקה קלאסית, מוזיקה חדישה (קוראים לה גם, לא עלינו, "מודרנית" לא עלינו) והמון המון ג'אז – גיליתי עם חזרתי ארצה את חיידק היזמות שבי. התחלתי להקים הרכבים, ליזום הפקות, לחבר אנשים מכל העולם אחד עם השני/ להקים, להפיק ולבנות סדרות שונות למוזיקה, והעשייה נמשכת עד היום.

חיידק המוזיקה של ניו אורלינס, המשלבת כמעט את כל הסגנונות של הקלאסיקה – שירי העבדים, שירי הלכת (עם ריקודי הצ'רלסטון) והג'ייב, את שירת המקהלה השחורה עם ה-R&B – כל אלו אמרו לי שזה מה שחסר כאן, בישראל. ואני כבר איש גדול עם קצת נסיון, שמסתובב בעולם, מכיר המון אמנים מארצות שונות – ואומר לעצמו "וואלה, גם אני רוצה מכל הטוב הזה". הרעיון של פסטיבל ניו אורלינס מקומי התקבל ברגע אחד של אומץ שאמר לי "אם לא עכשיו – אף פעם לא". וכך לפני לא הרבה שנים ייסדנו, יחד עם מחלקת המופעים בעיריית תל אביב, עם חברי המסורים ב"שמים הפקות" ובעיקר עם אשתי מור שהאיצה בי ללכת על זה, את פסטיבל "ניו אורלינס בתל אביב".

אני יכול לומר בסיפוק, מתוך היכרות עם פסטיבלים רבים בעולם, שבהחלט אין לנו מה להתבייש. האווירה הישראלית והתל אביבית בפרט מתאימים כמו כפפה ליד. האמנים הבינלאומיים רק מחכים לטלפון שלנו שנזמין אותם לבוא לישראל. מי שכבר השתתף בפסטיבל – ממליץ לחבריו האמנים להצטרף. ואני? אני חוגג בכל שנה מחדש את האהבה לסגנון, למורשת, לפלא שהמוזיקה יכולה לעשות – גם במישור הפוליטי ואהבת האדם. הגישור על פערים בין שחורים ללבנים, ביטול חוקי העבדות וההפרדה הנוראיים באמריקה – כולם ספגו רוח גבית מהג'אז, מניו אורלינס, ומהחיבור בין אנשים מוסיקאים, בין שחורים ללבנים. מה החלום שלי להמשך? שהפסטיבל יביא תיירות של תרבות ומוזיקה מכל העולם לישראל. שיכירו את ישראל הנפלאה, בעיקר בזכות הדברים הנהדרים שקורים כאן בתחומים שלא תמיד מגיעים לכותרות. הלוואי!

זיו בן הוא המנהל האמנותי והיוזם של פסטיבל ניו אורלינס, שיתקיים ב-8-10.6 במוזיאון תל אביב, ויכלול 20 מופעים ועשרות אמנים מרחבי העולם, לרבות מופע מחווה לדיוק אלינגטון, מופע של בלוז נשי ועוד.לרכישת כרטיסים ופרטים נוספים

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• מוזיקאים
• ג'אז
• ניו אורלינס

מציאות חיינו הנוראית היא שיש כל כך הרבה טלוויזיה בינונית שנראית טובה וטלוויזיה טובה שנראית טובה מאוד, עד כי טלוויזיה ממש מצוינת יכולה לחלוף לנו מתחת לרדאר של הסטרימר בלי להותיר כל זכר. אנחנו כאן כדי להתריע בדיוק על מקרים כגון אלה לטובת הציבור. והמקרה של "חמישה ימים בממוריאל", שהגיעה לסיומה השבוע באפל TV+, הוא בדיוק מקרה כזה. איכות הסדרות שמציע שירות הסטרימינג של אפל ממשיכה להרשים, ההשקעה בהן ניכרת, אבל בגלל שזה לא נטפליקס ולא דיסני (ובגלל שמדובר כרגע בכ-6 אחוזים בלבד משוק הסטרימינג האמריקאי), הבאזז סביבן אינו מגיע לעוצמות גבוהות במרבית המקרים. כך קורה שיצירה טלוויזיונית מרשימה כזאת יכולה להתרחש כמעט מבלי שיתייחסו אליה.

"חמישה ימים בממוריאל" מבוססת על ספרה רב המכר של שרי פינק, שמבוסס בעצמו על כתבת ענק שפרסמה פינק ב"ניו יורק טיימס מגזין" ב-2009 ובה תיעדה חמישה ימים בתוך בית חולים בניו אורלינס, מיד אחרי הוריקן קתרינה, כשאלפי אנשים נלכדו בבית החולים המוצף והמנותק מחשמל. הסדרה משחזרת במשך שמונה פרקים את האסון ואת הדרמה האנושית שהתחוללו בבית החולים, משלבת במיומנות בין דרמת בית חולים וסרט אסונות, ובאופן כללי קורעת את הלב בשאלות המוסריות שהיא מציבה ועוכרת שלווה יותר מכל אפוקליפסת זומבים.

>> מה ראינו אתמול: סדרה סקסית על פיות שמובילה את מצעדי נטפליקס
>> מה ראינו בסופ"ש: כל הסדרות שהעבירו לנו את הלילה בשבוע שעבר

האמריקאים לא מאוד אוהבים לעסוק באסון קתרינה בניו אורלינס, שחשף לעולם עד כמה קרובה ארצות הברית לעולם השלישי בחלקים מסוימים שלה והראה צד מאוד שביר של האימפריה האמריקאית. למעט "Terme" המצוינת של דיוויד סיימון והרבה מאוד שירי היפ הופ, התרבות האמריקאית די הדחיקה את האסון שגבה את חייהם של כ-1,800 איש. "חמישה ימים בממוריאל" דוחפת לה את זה בחזרה בפרצוף ומייצרת אימה לא קטנה בכל הקשור לקריסת תשתיות במצבי חירום. העובדה שמדובר בסוג של דוקו-דרמה ובסיפוריהם של אנשים אמיתיים מחזקת את האלמנט האנושי של הסיפור, ואיכשהו חונקת את הגרון ומחממת את הלב בו זמנית. את הסדרה עיבדו, כתבו וביימו ג'ון רידלי (תסריטאי "12 שנים של עבדות") וקרלטון קיוז ("אבודים"), ויחד עם קאסט נטול כוכבים אך מלא בשחקנים טובים העמידו את אחת ההפקות המרשימות של 2022. אל תגידו לא ידענו.

>> "חמישה ימים בממוריאל", 8 פרקים, עכשיו באפל TV+

• המסך
• מה רואים הלילה
• ניו אורלינס
• אסון
• אפל

מי מאיתנו, שאוהב מוזיקה ובמיוחד ג'אז – לא היה רוצה לעשות פסטיבל שבו הוא ישלב את כל הפנטזיות האמנותיות שלו? הרי פסטיבל זה בדיוק המקום לשלב, לייצר חיבורים, להמציא המצאות מוזיקליות ולתת דרור לדמיון. אז זהו שעד כאן הכל כמעט נכון. רק שכשאתה (או את) חושבים על פנטזיות מוזיקליות, ועל אמנים שתביאו ותארחו מכל העולם וזה ינגן עם זה וההוא ילווה את ההיא שמעולם לא פגש – ובעצם הפגישה הראשונה תתקיים בפסטיבל שלך – אף אחד לא לקח בחשבון סגרים, וירוסים, תווים בכל מיני צבעים ועוד ועוד הגבלות ושינויים.

אז מבחינתי פסטיבל הוא כמו משתה שנמשך כמה ימים ואתה יכול לארח בו, ולבשל את מיטב התבשילים, ולשתות את המשקאות הכי טובים. כך גם במוזיקה: תן דרור למחשבות, תן חופש לדמיון – יש לנו כאן בארץ את מיטב המוחות וגם את מיטב הכוחות המוזיקליים.

העניין הוא שמוטל עליך, עלינו, להצטמצם אך ורק למוזיקה הנפלאה שהגיעה לפני רק יותר ממאה שנים משדות הכותנה ופסי הרכבת ונהר המיסיסיפי שבדרום ארה"ב. זו מוזיקה שראשיתה היא כואבת, מדממת, עצובה ובוכה. בסוף התקופה היא כבר רוקדת, בועטת, קצבית; אפילו לאחר שקוברים את המת – יוצאים במחולות.

ההמשך שלה הוא עולם הג'אז העכשווי, השחור והלבן, המשלב והמקבל, האוהב והסובלני. או הו – כמה שיש לנו ללמוד מהג'אז! הז'אנר שבתחילה נכנע להפרדה בין גזעית ובאמצע הדרך, איפה שהוא בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה, בעט בכל המוסכמות. אמנים חברו וחיבקו ואהבו זה את זה – ללא הבדל צבע העור. הבסיס של כל זה הוא בניו אורלינס. כמו ש"יוהן סבסטיאן באך" היה למוזיקה הקלאסית, כך העיר הדרומית בשביל הג'אז. הכל התחיל שם.

אז איך מביאים את כל האושר הזה לידי ביטוי, למשך 3 ימים של "משתה מוזיקלי משכר"? אני חושב ומפנטז איך אדית פיאף הצרפתייה בעלת החום הפנימי תשתלב בסווינג אמריקאי? ובכן, רק בחיבור חד-פעמי של דבורה בנאסולי יחד עם ה"ישראדיקסי" של אברהם פלדר. ואולי נשוב למקורות, שכאשר לפני 40 שנים ניגנתי פופ סוער בלהקת "גזוז": אולי נפרע את השטר בסיור מודרך עם שירי הלהקה שכה אהבתי – ברחובות ברבן, ורויאל סטריט שבניו אורלינס?

וגם מחווה למקומות היסטוריים חשוב להביא – אז אולם "הפרזרביישן" ואולמות ריקודים כמו ה"סבוי" ו"מועדון הכותנה" – גם להם מגיע מקום של כבוד בתכניות של ביג בנד ורקדנים. ותמיד שווה לחזור ללואי ארמסטרונג, החם, החייכן, הבדחן. אני בודק וחוקר ומבין שהוא היה מין אליעזר בן יהודה של שפת הג'אז. הוא זה שחיבר את המילים וההברות לידי משפטים מוזיקליים. אסור לוותר עליו בפסטיבל שלנו – ויהיה לו מקום של כבוד במספר קונצרטים.

ובואו נחשוב לרגע עלינו, כאן. יש לנו כבר ארבעה דורות של נגני ג'אז נפלאים. ניתן גם להם כבוד: לאהרלה קמינסקי , פיאמנטה, גוטפריד – כולם שמות מיתולוגיים; ניתן להם במה והרבה אהבה. מגיע להם. הם ה"ניו אורלינס" שלנו. הם אורחי הכבוד במשתה המוזיקלי.

וכמובן, אם מסתכלים פנימה, יש הרבה מקום לשילוב בין המזרח, והבלוז המזרחי שלנו – לבין הבלוז הניו אורלינסי. הנה – אבנר גדסי גויס למשימה יחד עם ילד הפלא של הפסנתר – גיא מינטוס המופלא!

אז בעצם הכל ערוך, הכל מוכן, השילובים, החיבורים, המציאות החדשה – שהיא בכלל לא מדומה. המשתה המוזיקלי– פסטיבל ניו אורלינס של תל אביב יוצא לדרך! בואו ליהנות איתנו.
הכותב הוא המנהל האמנותי של פסטיבל ניו אורלינס בת"א שיתקיים בתאריכים ה-14-16.לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים

• טור אישי
• ❤ תרבות
• פסטיבל
• ניו אורלינס
• פסטיבל ג'אז
• ג'אז