שוק הטלוויזיה הישראלי ההולך ומתדלל, וזה עוד לפני ה"רפורמות" של קרעי. 20 שנה אחרי ש"בטיפול" פרצה את הגבולות והוכיחה שגם כמה לבנטינים יכולים להגיע ל-HBO כל עוד יש להם רעיון טוב, אבל התקווה שהפריצה לחו"ל יצרה עבור הטלוויזיה הישראלית לא התגשמה. הדלתות לרשתות השידור והסטרימינג הבינלאומיות אמנם נפרצו, וזה אכן העלה את רף האיכות של הסדרות המקומיות שלנו, אבל במקביל – התעשייה לא מצליחה להחזיק את אוסף הכישרונות הענק שיש בארץ, ומעט מאוד סדרות איכות באמת חוצות את שלב הפיצ'נג הראשוני. וכשזה קורה, זו סיבה למסיבה.

>>הטוויסט של הסדרה הבריטית הזאת הוא שלחץ צבאי פוגע בחטופים

"גחליליות" היא בבירור סדרה שנוצרה מאותו דור איכותי של יוצרים שטעמו את הבינלאומי, אבל נשארו ליצור בארץ. היוצר שלה (והכותב של הספר עליה מבוססת) הוא שחר מגן, שאחראי על "בתולות" הנהדרת ו"דיבוקים" הבינלאומית, והבימאי שלה הוא תאופיק אבו ואיל ("אור", "עלומים" ו"הנערים" של HBO), כך שברור לאיזה רמה היא מכוונת – ועוד לפני שידורה כבר השלימה את המטרה כשנמכרה לשידור בפרמאונט+ האמריקאית, החברה האם של חברת ההפקה המקומית סטודיו ענני, שם תעלה אחרי השידור ב-HOT. היא גם מצויידת בקאסט שחקנים מרשים באיכותו (בהובלת דאנה איבגי ונינט טייב!), והבטחות למותחן מסתורין איכותי מהסוג שאנחנו אוהבים.

אם כי חשוב להדגיש, ציפיות שוות בערך כמו הכרית שהן עוטפות.בביקורת שלו על ארבעת פרקי הסדרה הראשונים, אבישי סלע אמנם התלהב מאיכות השחקנים, הדיאלוגים הכתובים היטב והאווירה המצולמת היטב, אבל גם תהה על כיוון העלילה המפוזר וקצב התזוזה של הסדרה. "יש ל"גחליליות" את כל הכלים כדי להצליח בכל זאת – שתי כוכבות על במרכז, סגל עמוק של שחקנים מצוינים ואווירה מושלמת וקצת מלנכולית שמתאימה לקיץ שבו היא יוצאת. אבל חייבים להודות שביחס לכל אלה, התוצאה מעט מאכזבת". ובכן, אנחנו תמיד רוצים להאמין בסדרות ישראליות, ומאוד הגיוני שהחצי השני של העונה יאיץ את תנועת העלילה, אז נישאר אופטימים ונקווה שלא יעשו לנו פאדיחות בחו"ל.
"גחליליות", פרק ראשון הערב (5.6) ב-HOT3, וזמין גם ב-HOT VOD ו-Next TV,אבל גם ביוטיוב

• מה רואים הלילה
• HOT
• נינט טייב
• דאנה איבגי
• מתח

בזמן שהעולם ממשיך להתמודד עם בחירות, אבעבועות קוף וטילים, נבחרת "הכוכב הבא" ממשיכה אט אט להתגבש. בפרק ששודר אתמול (שני) התווספו עוד חמישה מתמודדים לרשימה, ואחד שסיים את דרכו מוקדם (בהתאם ליחס שנבנה מראש בתכנית – הרוב עוברים בעוד שרק בודדים מודחים, כדי לתת את התחושה שלא הכל עובר).

למרות הפורמט הקבוע, כמה דברים בכל זאת השתנו – למשל, המפגשים עם אסי ורותם נשמרו רק למועמדים האקסקלוסיביים ביותר, בעוד כל היתר נתנו עדות מול המצלמה, ולא מול צמד המגישים. כך היה למשל עם ישראל פורטנוי, בן של רב (בכלל זה היה פרק מאוד אמוני), שבחר להופיע עם כובע ופסנתר – ולשיר שיר של בוב דילן. להלן מועדף הפקתי. לזכותו של פורטנוי ייאמר, שהוא בהחלט הרשים והקדים בצדק.

מי שזכתה לקצת יותר מדי קרדיט, לטעמי, היא נויה שמחי – שהפגינה אומץ ראוי לשבח כשביצעה את "מה איתך אבא" של אודיה (ובכוכב הבא ניצלו את ההזדמנות וממש הביאו אותה כדי "לשפוט" את הביצוע), אבל בעיניי היתה פחות טובה משנדמה להם. היא קיבלה את הצ'אנס מהשופטים, וכעת נצטרך לראות כמה היא תוכל לצאת מתוך עצמה.

ובכלל, פורמט אחד מעניין במיוחד הוא "בחירת שיר של שופט". הוא קרה עם אורי ספז (המבריק!) שבחר את "שמש תיכנס", שיר פחות מוכר של קרן פלס, לעיניה הנרגשות של פלס עצמה. לכאורה, בחירה בשיר של אחד השופטים אמורה להקשות עליך את החיים – שכן לעשות את השיר מול המבצע המקורי עלול להעמיד אותך לביקורת מוגברת, ולהקשות על הרמת המסך. אבל האמת הפשוטה היא שבדרך כלל השופטים רואים בכך מחמאה גדולה – והם הראשונים להעביר אותך ("עשו את עצמי יותר טוב ממני", כמו שפוליטיקאים אוהבים להגיד על דמויות בארץ נהדרת).

בכל מקרה, ספז הדגים עוד משהו שהעונה הזו בולטת בו – וזו "ההזדמנות השנייה". כלומר, אם לא הצלחת להבקיע את ה-70% הנדרשים כדי לעבור, אתה מיד מקבל סיבוב מזורז, שמאפשר לייצר את סיפור הסינדרלה המושלם. גול בדקה התשעים, אם להשתמש במונחי הכדורגל. ספז שלא כל כך הצליח עם "שמש תיכנס", בחר את "כשאת עצובה" – הבלדה המזרחית קורעת הלב של עמיר בניון (שגם שירי מימון, אחת השופטות, שרה פעם ב"כוכב נולד"). הבחירה הזו פגעה בול, והכניסה אותו לנבחרת.

עוד שתי זמרות, בעיניי, הגדירו את הפרק הזה – הראשונה היא נטלי יגן, שבאה מבית הספר למוזיקה "רימון". אחרי גל זמרות הרימון מלפני 15 שנה (עם השופטת קרן פלס בתור הנביאה שלו), הוא קצת נרגע; והגברת יגן הצליחה להוכיח כמה קצת תחכום והשכלה מוזיקלית יכולים לרענן את העסק. היא באה עם שיר של ליזו, "Cuz I Love You", ובעיניי היתה ההברקה של הפרק – דווקא בגלל שהיא יצאה מהשבלונה והיתה מוכנה להביא בקצת גרוב, בתוך כל הבלדות המרגשות עד עייפה. זה היה מבריק, ויגן הרוויחה את תשומת הלב שלי.

אבל עם כל הכבוד לכולם, הכותרת של הפרק היתה – כמובן – יהלום דוד, שממש גילמה בתוכה את כל המרכיבים שיש לסיפור מנצח ב"הכוכב הבא". קודם כל, השם: לבחורה קוראים יהלום!! יהלום דוד! יהלום דוד זה לא שם של בחורה, זה פרס שניתן לאביגדור קהלני בשנות השבעים. חוץ מזה יש לה רקורד מוזיקלי (בכל זאת, עידן רייכל האמין בה), היא ללא ספק מהמממת, יש לה את הסיפור האישי (המאבק הלא פשוט בבולימיה ובהפרעות אכילה) – ואם כל זה לא מספיק, היא גם בחרה שיר של חנן בן ארי. מה צריך יותר?

דוד כמובן עברה בקלות יתרה את השלב הראשון, כשהיתה הביצוע האחרון בתכנית – עוד סימן לכך שאתה פייבוריט לזכייה, ע"ע מיטב שרמן (כן, אני עדיין חושב עליך, מיטב) או אליאב זוהר. הפקת התכנית לא רומזת, אלא צועקת שמדובר בווינרית – אבל היא צעקה זאת גם לגבי מועמדות אחרות בעבר. מה יהיה בהמשך? את זה רק אלוהים ופול התמנון יודעים. בינתיים, נשארנו עם זמרת נהדרת וכוכבת בהתהוות – שמסמנת מסלול ברור לקריירה עתידית.

• הכוכב הבא
• המסך
• קשת
• נינט טייב
• ריאליטי

שבוע שני של "הכוכב הבא" החל כשהריקאפ עדיין נמצא תחת הרושם המדהים שהשאיר אליאב זוהר מהפרק השני בשבוע שעבר. זוהר, שהגיע על תקן קוריוז אנושי (הבן של ח"כ מיקי זוהר וכו') גם הצליח גם לצאת ממנו – ולספק ביצוע נהדר עם "מיכל", שיר מקורי משלו ששבר את שיעמום המחץ המוזיקלי (ע"ע "שוב בלדת פסנתר מרגשת עם המראה שמימית כשהמסך עולה") – כולל השוואות בלתי נמנעות לגל תורן (כי שניהם זמרים, כמובן; לא כי שניהם גברים ששרים קשוח). זוהר הרשים מאוד את הקהל, וגם אותי, ועוד ייתכנו לו עלילות בהמשך הדרך.

מי שעוד צפוי להן עתיד מסקרן הן שתי זמרות שבלטו מהפרק הזה – ומכוונות גבוה. האחת היא סוזן בכר, שבעיניי הביא את הביצוע הטוב של הערב עם "The One And Only" של אדל – כולל חיוך שובבי לעברו של אסף אמדורסקי הקשה כאבן (שאז עוד היה היחיד שלא נתן לה את הוי הכחול, ובסוף נכנע). בכר מקסימה, ובעיקר מאוד אותנטית – בעונה שמאוד מתאמצת לשדר עוצמה וכוח (בשביל רגע הקליימקס של הרמת המסך המאז'ורית), היא שידרה משהו מאוד קליל וזה עבר נהדר את המסך.

השנייה היא "מועדפת הפקה" קלאסית – הגב' נופיה ידידיה, שמסמנת מגמה קצת מרגיזה של העונה הזו. אני קורא לזה סינדרום "מת להיות" (הפורמט הנשכח של חקייני זמרים ששודר פעם בערוץ 24, בהגשתו של לאחר מאשר דידי הררי) – מוטיב חוזר של זמרים ש"נראים כמו", או מרפררים ל… הנה אחד שנראה כמו משה פרץ, הנה אחת ששרה כמו עפרה חזה, הנה מישהו שהוא קופי איתי לוי – וכמובן שאי אפשר היה להימנע מההשוואה לשופטת-כוכבת, נינט, כשהביאו מישהי שממש נראית כמוה. למי שלא הבין את הרמז – אז היא גם בחרה של נינט, את "גיבור" (שהלחין דודו טסה הענק), ועשתה איתו עבודה יפה מאוד. אנשי "הכוכב הבא" נורא התאמצו לשדר לנו שהיא הפייבוריטית (באיזשהו שלב רותם סלע ממש צעקה את זה על המסך, למקרה שלא הפנמתם למי להצביע). ידידיה יכולה להסתדר גם בלי הגב של הפורמט.

ובכלל, יש תחושה שלא סומכים מספיק על שיקול דעתם של הזמרים. אולי בגלל הגיל הממוצע המאוד נמוך (או שזה רק אני), נוצרה אצל השופטים מעין "סמכות הורית", וגם ההפקה מיד צריכה לגבות אותם במשפחה הצבעונית או באיזה סיפור, ולא לתת לדברים לדבר בעד עצמם. דווקא הפרק הזה הוכיח כמה כישרון חי יש בין הצלילים של העונה הזו, והמקרה הקלאסי – או אולי האכזבה של הפרק – הגיע דווקא מכיוון כזה. המקרה של עמית לוי.

האיש בעל השם הגנרי להחריד (אני הייתי בטוח שהמגן הימני המיתולוגי של מכבי תל אביב עומד לעלות לבמה), הביא את הסיפור הצבעוני – ילד בן 16 שמחפש להשקיע ב"קריפטו". אבל שוב, השאלה היא היכולת להתקדם מעבר לסיפור הצבעוני. ולוי הצליח; הוא בחר את "Call Out My Name" (בחירה מאוד נועזת) ושוב – הצליח לצאת קצת מהשבלונה עם משהו טיפה יותר סקסי, טיפה יותר 'מלוכלך'. כרגיל, זה לא התקבל באהבה אצל הקהל שמחפש סוכר בכל מחיר, ולצערי הרב גם לא אצל השופטים. חבל, כי הטעם הזה היה דרוש לעונה הזאת.

ואם כבר תלונות, אז הנה עוד משהו שקצת בולט לרעה בעונה הזו: יותר מדי דברים מיותרים. למשל, העובדה שכל מתמודד.ת צריך להציג את הסיפור האישי שלו פעמיים – פעם אחת מול אסי ורותם ב"טסטמוניאל" שמאחורי הקלעים, ופעם אחת על הבמה כשהוא פוגש את השופטים. למה? כל כך קשה לקרוא תחקיר? מישהו באמת חושב שהשופטים שומעים את הסיפור בפעם הראשונה?

או למשל את הפינה החדשה שהחלה בתכנית השלישית, הלא היא "רולטת השופטים" – שבה שופט אחד צריך לבצע שיר של שופט אחר כי… למה בעצם? האם צריך לשעשע את הצופים באולפן שגם ככה בוכים מכל שיר שני כי שמתם רק שירים מרגשים בפלייליסט? האם מדובר בזמרים שחסר להם זמן מסך? הו, תודה "הכוכב הבא" שאת מקדמת אמני שוליים נידחים כמו נינט, שירי מימון ורן דנקר.

השופטים הופכים לגיבורים היחידים של העונה הזו. "כוכב נולד", כזכור, התחילה כשהשופטים היו דמויות אלמוניות ברקע – מתי כספי (כן, הוא שפט את העונה הראשונה) וצדי צרפתי תפקדו בעיקר באודישנים, והבמה ניתנה לזמרים. היום ב"כוכב הבא" התמונה התהפכה לגמרי: השופטים מתעקשים לתפוס את כל הפוקוס, בלי לשים לב שאנחנו הרי מחפשים את הזמרים.

ואחרי כל זה, הגיע המשפט העצוב של הערב – הרגע שבו נופיה ידידיה בדרך לבמה לבצע את השיר של נינט (להזכירכם, הכוכבת הגדולה ביותר שיצאה מהתכנית בכל שנותיה). איתי לוי שואל אם "זה היה הקליפ בשחור לבן", דנקר עונה שזה היה "קליפ בשדה", ונינט מלטפת אותו ואומרת: "סוף סוף מישהו כאן שומע את המוזיקה שלי". ואם נינט מתלוננת שלא מקשיבים לה, מה יגידו אזובי הקיר?

• המסך
• הכוכב הבא
• נינט טייב
• מוזיקה
• ריאליטי
• קשת
• ערוץ 12

פיצחתי את זה! אחרי עשר תוכניות ושלושה אודישנים בהפתעה, סוף סוף הבנתי מה פשר הבחירה המוזרה לדחוף מתיחות שנדחו מסרטי יהודה ברקן עוד באייטיז לתוך ריאליטי שירה: לארגן עבודה לכל יוצאי יורם לוינשטיין שלא יודעים לשיר. זוהי מטרה נעלה. המשיכו כך. אלא אם זה לא המקרה, וסתם מדובר בבזבוז זמן טלוויזיוני, מעצבי תפאורה, עוזרי הפקה, מאפרות וכן, גם יוצאי יורם לוינשטיין. בכנות, הדבר הזה עייף אותי יותר מהריב המדומיין בין שירי ונינט. ומבדר אפילו פחות.

מילא אם המתיחות היו אשכרה טובות ולא מבוססות על הריאקשנים של אנשי האולפן. מה אני אגיד, איזו טלוויזיה מפעימה זה לראות את בן אל בוהה בחדר מלא חקיינים שלו, את קרן מצחקקת מול שיעור זומבה או את אסי נקרע מצחוק למראה רותם סלע באיפור. ועזבו, אפילו לי אין כח להיכנס לפרשיית תלתלגייט. אני לא סובל את הביטוי הגלגלצי הקלישאתי של "שמח באולפן, עצוב בבית", אבל מה אני אגיד, עצוב לי. בחיי שאני חושד שהאודישן עם נפילות החשמל היה גם הוא מפוברק.

חוץ מהחניכיים של בן אל, יש דבר נוסף שנחשף במהלך המתיחות האלו, וזה עד כמה העונה הזו מזיעה ממאמץ להשאיר את כל הצופים שבאו עבור האירוויזיון ונשארו עם המליון. זה לא רק המתיחות, אלא גם משחקים מטופשים, שולחן שופטים מוגזם ביותר, ריאיונות מקדימים שמרגישים כמו הפעלה של מדריכים צופים ואפילו ההסתרה של מרגי בתור "השופט הסודי" שגבלה בפלגיאט מ"הזמר במסיכה". רעש וצלצולים שמשכיח שבסופו של דבר, הפוקוס אמור להיות בכלל על המוזיקאים. אתם יודעים, אלו שמתוכם אמור לצאת "הכוכב הבא". בפעם האחרונה שבדקתי, בלוח המשדרים עדיין לא משובצת התוכנית "אסי ורותם מציגים: השופטים נפלו על הראש".

למעשה, האקטים של "הכוכב הבא" עומדים בסתירה מסוימת למסרים המוזיקלים עליהם הם בנויים. הזמרים הצעירים אכן נדרשים להביא קצת כיף לאולפן, אבל איך אפשר להגיד לזמרת שהיא מוגזמת מדי או צריכה להפחית במניירות כשלפני רגע גרמתם ליוצר הנפלא אסף אמדורסקי לשפוט בתחפושת דודו זר. אתם רוצים לגרום למתחרים לקחת את עצמם ברצינות, מדברים על אמת בשירה והעברת רגש מבלי להגזים? תתחילו בלא לסחוט עד תום יציאה מהארון של מתמודד או, לכל הפחות, לכבד מספיק את הזמרים בשיפוט נטול פיאות ותחפושות. עזבו, אני אסתפק בלהשתיק את המיקרופון של אסי ורותם בזמן ביצועים.

ובכלל, בואו נדבר רגע על עניין המניירות. זו בעיה של הרבה זמרים מתחילים, ובמיוחד זמרי "הכוכב הבא" ששרים בסגנון מסוים, אבל קשה שלא לראות איך גם הפורמט עצמו דורש מהזמרים לייצר מניירות מסוג אחר. המתחרים מעודדים, בין אם באופן מובהק ובין אם ברמיזה, לייצר תנועה במהלך השיר, איזו עליה רגשית שמגיעה לשיא בדיוק עם עליית המסך. זה בולט במיוחד בשפה של השופטים. "התחלת מלמטה" או "התפוצצת" או "נפתחת", כאילו כל מתמודד הוא זרע שרק חיכה לאור הזרקורים כדי לפרוח. בחלק מהמקרים זה נכון, אבל במקרים אחרים זה מייצר את אותו הפורמט המוזיקלי: תתחילו לאט ואז תגבירו, ואם השיר לא עולה גם המסך ינעל במקומו.

כשסוף סוף מוותרים על המניירות בכוכב הבא והלחץ לבדר בכוכב הבא, מדי פעם, מגיעים רגעים כמו כרמל זורע, מתמודדת שלא עברו 20 שניות מרגע שפתחה את פיה ועד שאמדורסקי הכריז שמבחינתו "יש זוכה לעונה". אמדורסקי, שלא כהרגלו, קצת הגזים, אבל לא בכדי האוזניים שלו נדלקו והבהבו באדום (אצלו זה נחשב לסימן טוב). זה היה רגע מלא בקלאס, במיוחד בעונה כה חסרת פאסון, שהזכיר למה בכל זאת שווה לצלוח את כל הזיופים של רותם סלע – כי לפעמים באמת נוצץ רגע של אמת, מבלי להזיע ממאמץ, מבלי להרעיד את הקול בדרמטיות, מבלי לעלות לעוצמות שאמורות להרים את המסך במו כוחן. זמרת שבאה לשיר, וזהו.

• המסך
• אסף אמדורסקי
• קשת
• הכוכב הבא
• נינט טייב
• סטטיק ובן אל תבורי
• ריאליטי

מבין כל תוכניות ריאלטי הכישרונות הרבים שצצו בעשרים השנים האחרונות, אין ספק שה-"כוכב הבא" היא שיאנית מפעלי יצור הכוכבים. רק בשנים האחרונות ספינת הדגל המוזיקלית הזו הפיקה את נטע ברזילי, אלה-לי, רביב כנר ומרגי (עדן אלנה פחות במשוואה כי בכל זאת, היא זכתה לפני בגמר "אקס פקטור", לא שמישהו זוכר), וזה עוד מבלי להזכיר את גל הזמרים שהכניסה במסגרת גלגולה הקודם של "כוכב נולד" המיתולוגית, שהולידה את הז'אנר ריאליטי השירה בישראל.

כך שאין זה פלא שעונתה השמינית של "הכוכב הבא" מקודמת בעזרת אותם כוכבים שיצרה, עם פרומו שמשלב בין הופעת הניצנים של נינט טייב לדור החדש, וכמובן, הצטרפותה של נינט עצמה לפאנל השופטים (לצד שירי מימון, האיחוד השני שלא באמת ביקשנו החודש, אחרי "חברים"). זה בסדר, הם הרוויחו את הזכות לטפוח לעצמם על השכם, אבל הסיבה לתזכורת האגרסיבית הזו היא לא רק סיבוב פאסון של יצרני כוכבים, אלא גם פיצוי על אובדן הרכיב הכי מהותי של "הכוכב הבא" בשנים האחרונות – הזכות לבחור את הנציג לאירוויזיון.

ששת זמרי האירוויזיון האחרון, בינהם זוכה אחת, נבחרו על בימת "הכוכב הבא" במה שהיה המנוע המוזיקלי והיצירתי העיקרי של התוכנית. הפרס יוצא הדופן, פוטנציאלית, שווה יותר מכל סכום של כסף, והוכיח את עצמו עבור המשתתפים (כמקפצה לקריירה), התוכנית (מקפצת רייטינג) והקהל (יותר מותח על המקפצה). חוץ מזה, תראו לי בן אדם אחד שזוכר את רמי שירקוב, הזוכה של העונה הראשונה ונטולת האירוויזיון. נו, רואים? אפילו לא שמתם לב שזה סתם שם שהמצאתי, כי הזוכה האמיתי אביתר קורקוס לא השאיר חותם. מי יודע, אולי גם את השם הזה המצאתי.

עם כובד המשקל הזה, ומיליון שקלים בקצה הקשת כתחליף לאירוויזיון, העונה השמינית נפתחה פחות או יותר באותו הפורמט מהודק שהוכיח את עצמו – רכבת אודישנים בלתי נגמרת שמרווחת בעזרת טיפה לרלרת לא מזיקה (כשהיא במידה) מצד אסי עזר ורותם סלע. טוב שהם נדחקו מאחורי שולחן הייטקי מוזר כי חדר הארונות ממנו שדרו בעונות הקודמות היה מוזר אפילו יותר, ואפילו טוב מכך שזמנם קוצץ, כי זה בדיוק היה השומן שגרם לי להעביר ערוץ עד הביצוע הבא. במקום לרלרת קיבלנו שישה ביצועים מעניינים מאד לפתיחת העונה ושולחן שופטים ארוך מדי מכדי להכיל בפריים.

האמת שקצת לא ברורה התוספת של נינט לפאנל השופטים. יחד עם מימון, איתי לוי, אסף אמדורסקי, קרן פלס, סטטיק ובן אל מדובר בשבעה שופטים, וזה לא שנינה מביאה איזו דינמיקה חדשה ומעניינת. למעשה, למרות ההושבה שלה ליד מימון, לא הייתה לה שום כימיה עם הקולגה לגמר לשעבר, או עם כל שאר השופטים לצורך העניין. הדבר היחיד שזה באמת שינה הוא שעכשיו לאמדורסקי יש פחות זמן מסך להשחיר מתמודדים, וחבל, כי הרנטים חמורי הסבר שלו הם עדיין הדבר הכי טוב (ומדויק) בתוכנית כולה.

יש לזה עוד זמן להשתנות, ויכול מאד להיות שנינט תביא יותר מרק את השם, אבל כרגע עם תגובות גורפות של "מהמם" ו-"איזה קול" היא לא עושה שום דבר שקרן פלס לא עשתה כבר.אם כן, הדרך היחידה של הכוכב הבא להתגבר על היעדר הפרס האירוויזיוני היא, כיאה לשמם, למצוא את הכוכב הבא, ואפילו יותר מהשופטים, זה תלוי במתמודדים.

הכוכבים הכי מעניינים מהשנים האחרונות היו למעשה ילדי פופ קסומים ומוכשרים שהגיעו משום מקום והרימו את המסך בסערה, אבל השנה משהו השתנה. "לא מחפשים עכשיו מישהו שצריך לקפוץ מחבל, הכל פומפוזי פה", תיאר יפה איתי לוי את ההבדל מהשנות האירוויזיון. "פה מחפשים זמר". ואולי זה בדיוק השינוי ש"הכוכב הבא" הייתה צריכה. לא עוד שופטת ולא להשתיק את המיקרופונים של אסי ורותם (למרות שזה לא יזיק). כיוון מוזיקלי חדש. כזה שלא מנסה בכח לייצר כוכב לתחרות האירופאית, אלא שמחפש מי שיהיה כוכב לקהל הישראלי. לכל הפחות, יהיה מעניין לראות אותם מנסים. בטח יותר מעניין מהסמול-טוק המביך בין שירי לנינט.

• ביקורת טלוויזיה
• הכוכב הבא
• נינט טייב
• המסך
• קשת
• ריאליטי
• סטטיק ובן אל תבורי