אימפוטנציה ריגשית היא תופעה שמאז ומתמיד היתה קיימת אצל גברים. לא, זה לא ניסיון העלבה סקסיסטי, אלא מונח קליני לחלוטין שמתייחס לחוסר יכלת לשמור על עוררות מינית בתוך מערכת יחסים מחייבת ואוהבת. התופעה הזו מתרחשת כשהגבר מצמצם את האישה בראשו לאחד משני תפקידים: או שהיא מדונה (כינוי למריה מהנצרות, במילים אחרות – קדושה) או שהיא זונה (יש צורך להסביר?). המדונה, חלילה, לא יכולה להיות יצור מיני כי היא טהורה בתולה. והזונה? היא לא יכולה להיות רעייה ואם, כי היא טמאה.

הראשון שציין את התופעה הזאת, אי שם ב-1925, הוא זיגמונד פרויד: "במקום שבו גברים כאלה אוהבים אין להם תשוקה, ואיפה שהם חושקים הם לא יכולים לאהוב". תסביך המדונה-הזונה חדר עמוק לתוך תרבות הפופ והוזכר באינספור סרטים, ספרים ושירים. מדונה עצמה אפילו ביססה עליו את הפרסונה שלה. ובפרט את האלבום האייקוני "Like A Virgin", בו היא שיחקה עם הדימויים האלה ונעה הלוך ושוב בין קדושה לסקסית. גם ב"סקס והעיר הגדולה" הוזכר התסביך, כששרלוט התחתנה עם טריי, נסיך החלומות שלה, וחוותה איתו קשיים במיטה. למרות שהיא ניסתה לפתות אותו ואפילו הדביקה תמונה של הפנים שלה על כל הנשים במגזין הפורנוגרפי שהוא אונן איתו, הוא לא הצליח לראות בה יצור מיני. בסופו של דבר שרלוט בגדה בו עם הגנן והשניים התגרשו.

בתסביך המדונה-זונה, הקושי העיקרי של הגבר הוא לראות את האישה כיצור מורכב, כזה שיכול להיות גם זה וגם זה. זה מוביל לתסכול ושחיקה, כי האישה לא מצליחה להבין למה הגבר לא רוצה לשכב איתה, וזה אפילו לא משנה אם היא מנסה להיות סקסית או פתיינית. הגבר, מצידו, מתקשה לקיים איתה יחסי מין כי הוא מרגיש שהוא "יותר מדי אוהב ומכבד אותה", וככל שהיא מנסה למשוך אותו, הוא מתרחק כי הוא לא מסוגל לראות אותה כיצור מיני. לעיתים התסכול הזה יכול להוביל את אחד מבני הזוג אפילו לבגידה. אז מה לעזאזל עושים עם זה? את השאלה הלא פשוטה הזו שאלנו אתנרקיס אלון, מנחת הפודקאסט "משחקות באש" וכותבת הספר"אישה חיה".

"נושא המיניות מאוד מודחק בחברה", אומרת אלון. "זה בעייתי, כי זה משדר לנו גם כגברים וגם כנשים את מסר שאנחנו מפוצלים. כלומר האישה שמגיעה לחדר הישיבות היא לא אותה אישה שמגיעה לחדר המיטות. ברגע שאנחנו מקבלים מסר שאנחנו מפוצלים ואין שום קשר בין המיניות שלנו לחלקים אחרים בנו, אז יש לנו את הפיצולים האלה גם בתוך המערכות יחסים. אנחנו לא מצליחים להכיל את העובדה שאנחנו גם זה וגם זה. זה טראגי כי גם אם זה עובד וכן מצליחים להיות באינטמיות, זה משאיר אותנו בחוויה מינית שטוחה. אגב זה קורה גם לנשים שמחפשות גבר אלפא לקיים איתו יחסי מין, אבל במערכת היחסים שלהן רוצות מישהו רגיש ועדין. זה יוצר המון תסכול ובגידות".

יש לזה גם השלכות מחוץ למערכות יחסים?
"יש גם היבטים מגדריים לזה, ספציפית כלפי נשים זה קשור למסרים סותרים שקיבלנו על מיניות האישה ואנחנו משלמות מחיר כבד על הדבר הזה הרבה מעבר לחדר המיטות. הרבה פעמים תופסים אותנו ואנחנו תופסות את עצמנו בתור אובייקט. לימדו אותנו שלגוף שלנו יש תפקיד מאוד מצומצם: להביא ילדים, לספק את הגבר שאנחנו נמצאות איתו, להראות טוב. אבל ברגע שאנחנו מסכימות לפתח איתו מערכת יחסים אנחנו יכולות לראות אותו כמקור כוח ולהבין את הצרכים שלנו. ברגע שלא מכילים את זה שאת סובייקט זה לא משפיע לך רק על הזוגיות והיכלת של הפרטנר שלך לראות בך מישהי מינית ומושכת שהוא חושק בה, זה משפיע גם על היכלת שלך להראות במקום עבודה גם כאמא וגם כמנהלת".

מה אפשר לעשות כדי להשתחרר מזה?
"קודם כל לאפשר לנו לראות עוד רבדים בעצמנו. ברגע שאנחנו נדע ונאמין שאנחנו יצור מורכב, גם האנשים שסביבנו יוכלו לראות את זה. אנחנו צריכים גם ללמוד לראות בפרטנר שלנו את החלקים השונים ולאפשר להם לצאת החוצה. יש כרגע פיצול, בתוך עצמנו ובפרטנר שלנו – אנחנו רוצים ללמוד לעשות גשר ולחבר את הכל ליישות אחת שיכולה להיות גם זה וגם זה וגם זה. כי זאת המטרה של יחסים. המטרה של יחסים זה ההתפתחות הזאת. לגלות עוד היבטים בתוך עצמי ובתוך הפרטנר שלי".

את אומרת את זה כאילו זה הדבר הכי קל בעולם.
"אם זה קשה בהתחלה להגיע למצב מיני, צריך לזכור שלא חייבים חשק מיני בשביל להיות באינטימיות. בסוף אינטימיות זה מפגש בין שני אנשים, לא צריך לחכות שזה יהיה כמו בסרטים ותרצו להסתער אחד על השנייה. אפשר להפגש ולתת לדברים לקרות ולפעמים הרעב מגיע תוך כדי. אחר כך אפשר לנסות לשחק. פעם אחת לתת לחלק היותר חייתי וטורף לצאת החוצה ופעם אחת לחלק היותר רוחני ורגיש. לנסות להביא למרחב הזה קשת רחבה יותר כדי להרחיב את התפיסה שלנו אחד על השנייה.והכי חשוב זה לדבר על זה. בעיניי התופעה הזאת היא מראה לזה החברה שאנחנו נמצאים בה מדחיקה מיניות ברמה שעושה לנו נזק. אם ננרמל את השיח על זה אנחנו בעצם מפסיקים את הפיצול. משתפים את החלק השונים בתוכנו ומביאים לזה מודעות וככה אנחנו משנים את היחסים שלנו בחדר המיטות ובסופו של דבר גם במקומות אחרים בחיים".

• סקס ויחסים
• מיניות
• סקס
• מערכות יחסים
• סקס והעיר הגדולה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 913 // הכל מטומטם

הרעיון לשנות את שם הסדרה היה הכרחי, בהתחשב בזה שהיא כבר לא עוסקת בסקס ומאזכרת מעט מאוד את העיר ניו יורק. אז מה נשאר מ״סקס והעיר הגדולה״ ברגע שהפשיטו אותה מהמאפיינים הכי הבולטים שלה? בעיקר עוד סדרה של HBO שמתעסקת במורכבויות של אנשים באמצע החיים.

https://www.youtube.com/watch?v=Cy8Zz7Q56dY

הסדרה מספקת לנו מעין מפגש מחזור שמרגיש כמו פגישה של אחרי 20 שנה עם האקס המיתולוגי:הציפייה קיימת, הגעגוע שם, אבל הפערים שנוצרו עם השנים מתעלים על זה ומשאירים אותנו עם קרינג' נוראי. הדבר היחיד שיכול היה לשבור את הקרח זה כוס קוסמופוליטן.

אלא שהקוסמופוליטן הספיק להתחלף בינתיים בכוס שאבלי ונראה שכותבי הסדרה היו נחושים להראות שהם מודעים לעצמם ולזמן שעבר. אבל הרצון העז לא לצאת פתטיים גורם לדמויות להראות מבוגרות יותר ב-10 שנים לפחות מהגיל הביולוגי שלהן. לפי הטיימליין של הסדרה הבנות אמורות להיות עכשיו בסביבות גיל 55, מה שלא קשה לנחש מכיוון שהן לא מפסיקות לדבר על זה. בפועל ההתנהלות של הדמויות היא כאילו הן בנות 70. בין עיסוק בבעיות שמיעה לצביעה של שיערות אפורות – קשה שלא לתהות: מה הקשר בין זה לבין ״סקס והעיר הגדולה״?.

הירידה בשיח הסקסי הייתה צפויה מראש ברגע שהרשת הודיעה שקים קטרל, סמנתה ג'ונס בשבילכם, החליטה לוותר על השתתפותה בסדרה. רוב מעריצי הסדרה הרגישו את אותו אנטי קליימקס שהרגשנו כששמענו שהבלאק אייד פיז מגיעים לארץ אבל בלי פרגי. הספייס של חבורת הבנות השוקקת נלקח מאתנו ואתו הטעם למנה כולה.

עם זאת, הדרך שבה כותבי הסדרה בחרו להתמודד בתסריט עם עזיבת סמנתה הייתה די מוצלחת בהתחשב בנסיבות. בניגוד לאותן סדרות ניינטיז שהרגו את הכוכב הראשי באמצע יום בהיר ואז התעלמו מהנושא והשאירו אותנו מבולבלים, ״ככה זה״ דאגה לבנות את סיפור העלילה שלה סביב הנושא הזה.

כבר בדקות הראשונות של הסדרה הגיבורות נשאלות את השאלה המובנת מאליה: ״איפה סמנתה?״ ובתגובה מספרות שהיא עזבה ללונדון לצורכי עבודה. על פניו התירוץ נשמע עלוב, אלא שאז העלילה ממשיכה להתפתח. בהמשך אנחנו מגלים שקארי פיטרה את סמנתה מלהיות הסוכנת שלה בעקבות הדעיכה של תעשיית הספרים, מה שיצר ביניהן ויכוח שגרם לסמנתה לנתק קשר. קארי אפילו מציינת שהיא חשבה שהיא יותר מכספומט בשבילה. מדובר בקריצה למעריצים כשקו העלילה מתכתב עם המציאות: בין שרה ג'סיקה פרקר וקים קטרל התפתח לאורך השנים סכסוך שככל הנראה פרץ בעקבות משא ומתן על שכר. ניתן להניח שזו הסיבה שקים סירבה להצעה לשחק בסדרת ההמשך.

התמודדות נוספת שהייתה צפויה מראש היא של כותבי הסדרה עם האקלים החברתי, שעבר שינוי קיצוני ב-20 השנים האחרונות. מדובר בסדרה שעסקה בארבע נשים לבנות והטרוסקסואליות בניו יורק של שנות ה-90. אז הייצוג של הקהילה הגאה היה סטריאוטיפי להחריד ולא היה ייצוג אפרו-אמריקאי.ברגע שקארי, מירנדה ושרלוט נוחתות ב-2021, אי אפשר שלא להתעסק בנושאים חברתיים שכבר מזמן הפכו להיות בלתי ניתנים להתעלמות.

הדרך שבה ״פשוט ככה״ בחרה להתמודד עם פער השנים היא פשוט לדחוף את הכל לפרצוף. לא עוברת חצי שעה מתחילת הפרק הראשון וכבר נחשפות דמויות חדשות שעונות על כל הקריטריונים, כמו חברה אפרו-אמריקאית לשרלוט ומרצה אפרו-אמריקאית למירנדה. לקאסט אפילו הצטרפה שותפה לפודקאסט של קארי (כן כן, יש גם פודקאסט, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת), שהיא דמות נון-בינארית ממוצא מקסיקני. אותה משחקת שרה רמירז שאולי מוכרת לנו מהסדרה ״האנטומיה של גריי״ ומהווה תוספת צבעונית לחבורה האפרורית והמזדקנת.

הדבר היחיד שהצליח להישאר אותנטי במסגרת ההתמודדות המעט מוגזמת עם עידן הפוליטיקלי קורקט, נמצא בהתנהלותה של מירנדה. כך למשל, לאחר שפלטה כמה אמירות בעייתיות למרצה השחורה שהיא לומדת איתה, מירנדה משתפת את קארי במבוכה. בשלב מסוים בשיחה קארי שואלת אותה למה היא חושבת שזה קרה ומירנדה עונה לה: ״אני חושבת שפחדתי כל כך שאגיד את הדבר הלא נכון באקלים הנוכחי, עד כדי כך שאמרתי את כל הדברים הלא נכונים״. אולי הגישה הזו יכולה לספר לנו קצת על איך חבורת כותבים בומרים הרגישו כשהם ניסו להתמודד עם הצורך לעדכן גרסה לסדרה.

״ככה זה״ אולי עושה את כל הטעויות שפחדנו שהיא תעשה, אבל קשה להגיד שאין שם ניחוח עדין של נוסטלגיה. חובבי הסדרה ישמחו לראות את הקאסט הישן כמעט בשלמותו והכימיה שעדיין מורגשת ביניהם. הציניות אפילו טיפה מתפוגגת כשקארי פותחת את הדלת של הדירה למראה של ביג חולץ בשבילם בקבוק יין.אל תצפו ליותר מדי אסקפיזם, הסדרה כוללת את כל מה שחדיש ומחודש – סמארטפונים, אינסטגרם ודיבורי קורונה (איכס). אבל אם נסתכל מעבר לשינויים שהיו מוכרחים לקרות, אולי נגלה שמדובר באותן נשים שלימדו אותנו הכל על סקס וניו יורק. מירנדה עדיין אפרורית ונוירוטית, שרלוט עדיין קיטשית ושמרנית, קארי עדיין שנונה וגם חשוב – לא איבדה את אהבתה הנצחית לנעלי מעצבים.

מי שציפה לקבל חוויה דומה ל״סקס והעיר הגדולה״ כנראה יתאכזב. הקצב והקלילות שהכרנו ואהבנו מתחלפים בתהיות על משבר אמצע החיים בצל האקלים המשתנה והחיים שנמשכים. אחרי הכל, הן מבוגרות יותר ב-20 שנה, ואי אפשר לצפות מהן שיעסקו באותם דברים מאז. באחת השיחות ביניהן, קארי אומרת:״אנחנו לא יכולים להישאר מי שהיינו, נכון?״, ונראה כאילו השאלה הזאת מופנית גם אלינו הצופים, שעדיין מנסים לעכל את המפגש עם הסדרה ״האקסית״. מאז שיצאנו אתה היא ואנחנו עברנו דבר או שניים.

>>>קשה לדבר על ההתחלה של ״ככה זה״ מבלי להזכיר את התפנית הדרמטית. אז מי שלא רוצה לקבל ספוילר, מוזמן לסיים לקרוא את הכתבה כאן.

במהלך הפרק הראשון נוצרת אצלנו האשליה שקיבלנו את כל מה שאיחלנו אליו במהלך הצפייה ב״סקס והעיר הגדולה״. מיסטר ביג וקארי חיים באושר ועושר ואנחנו זוכים להיות עדים לזוגיות המקסימה והתוססת ביניהם. מה שלא ציפינו לו, הוא מוות כבר בסוף הפרק הראשון. מיסטר ביג עושה אימון על אופני כושר ומיד לאחר מכן חוטף התקף לב. קארי מגלה אותו גוסס על רצפת המקלחת ורצה אליו בניסיון להנשים אותו, בעוד המים של המקלחת מרטיבים את נעלי העקב שלבשה ביום חתונתם. לבסוף הוא מת בזרועות שלה.

המוות של ביג הוא הרבה יותר מאשר תחילתה של תקופה חדשה בשביל קארי. הוא מסמל את המוות של ניו יורק הישנה – של הסטייקים, הסיגרים ומוזיקת הג'אז. ניו יורק של ״סקס והעיר הגדולה״.

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• סקס והעיר הגדולה
• ניו יורק

ב-1928 הלחין ג'ורג' גרשווין את "אמריקאי בפריז" בהשראת הזמן שבילה בבירה הצרפתית. הרבה מאוד אמריקאים בהרבה מאוד יצירות, מסברינה ועד כרמלה סופרנו, נסעו מאז לפריז, ללמוד שם אמנות או בישול, ולהתבשם במיתולוגיה הרומנטית של עיר האורות.

דארן סטאר, האיש שיצר את "מלרוז פלייס" ו"סקס והעיר הגדולה", הוא מבקר מסוג אחר. הגיבורה הצעירה שלו לא נוסעת ללמוד מהצרפתים, אלא ללמד אותם את הדבר האחד שאמריקה יודעת לעשות הכי טוב – לשווק. ושיווק הוא אכן המהות של הסדרה שיצר עבור נטפליקס. "אמילי בפריז", שנראית כאילו הוזמנה ומומנה על ידי אינסטגרם, משווקת בורגנות לבנה לצעירים ואת פריז לתיירים.

זאת לא פריז של האומנות – הסדרה מגיעה ללובר רק במסגרת קמפיין שיווק – אלא של אופנה ושמפניה. גם לבית האופרה הגיבורה מגיעה רק כדי לחפש שם מעצב אופנה. וכשבן הלוויה שלה אומר לה ש"אגם הברבורים זה לתיירים", היא מנפנפת אותו, וכך הסדרה מבהירה לנו מה היא חושבת על צופים סנובים. ולא, אנחנו אפילו לא נזכה להציץ על הבלט הזה לתיירים, כי ברגע שאמילי מאתרת את מעצב האופנה ומשיגה את מטרתה, בית האופרה סיים את תפקידו.

גם "סקס והעיר הגדולה" היתה פנטזיה פטישיסטית על נעלי עקב, אבל היתה בה מידה של אותנטיות שנבעה מהדינמיקה בין ארבע החברות הוותיקות. פריז של "אמילי בפריז", כמו גם חברויות האינסטנט שנוצרות בה, היא כל כולה בועה ריקה. כל זה לא אומר שלא נעים לצפות בה (למרות כמה בדיחות חרא וזין מיותרות), כי השחקנים אטרקטיביים, ולפחות אפשר לומר לזכותה שהיא מודעת להיותה בונבוניירה, ואינה מתיימרת לרצינות בחמישה סנט כמו "סיפור אהבה" עם אנה קנדריק.

https://www.youtube.com/watch?v=VtPQqYU-_9U

אמילי, צעירה מתוקה משיקגו, נוסעת לעבוד בחברת שיווק פריזאית שנרכשה על ידי חברה אמריקאית (בהיותה שכירה של חברת האם, לא ברור איך הבוסית שלה בפריז יכולה לאיים עליה בפיטורים, אבל שיהיה). יש לה חושים חדים לשיווק ברשת החברתית, אבל היא צריכה לעבוד קשה לשכנע את הקולגות גסי הרוח והסנובים שלה שהיא לא תפגע במוניטין היוקרתי של המוצרים שהם משווקים. בשם האיזון התרבותי, אחד מהם מסביר לה שאולי היא דווקא זאת שמתנשאת מעצם כך שלא למדה צרפתית, אבל בשאר הזמן הסדרה ללא ספק מעדיפה את נקודת המבט האמריקאית.

אחרי חמש דקות של בדידות והתרשמות שכל הצרפתים אנטיפתים, אמילי רוכשת חברות טובות ומאהבים לוהטים. זה מתחיל עם השכן החתיך מהקומה למטה, שמתגלה כתשובה לכל צרכיה. הוא תמיד מופיע כדי להציע עזרה, בכל זמן ובכל מצב (דלתו נפתחת מיד, גם כשהוא טוען שהעירה אותו משנתו), וברור שהוא הגבר בשבילה. רק שיש לו חברה מושלמת וממש נחמדה, בדיוק כמו ב"הפלייליסט של זואי" ובכל הסדרות האחרות בעידן הנוכחי שבו היוצרים (שאינם נשים) סוף סוף הבינו שחברות בין נשים זה דבר אמיתי.

לילי קולינס באמת מתוקה, לוקאס בראבו (השכן) באמת חתיך, ובאופן כללי הליהוק מוצלח למדי. אמילי היא לכאורה בתולת ים מחוץ למים, והסדרה בונה שלל קונפליקטים זריזים על בסיס הבדלי תרבויות סטריאוטיפיים. חלקם פוריים יותר – כמו היחס לסקסיזם בעידן MeToo – אחרים מזייפים בגדול.

הדיאלוג הגרוע ביותר מוקדש לסופים צרפתיים, שהם לכאורה מנוגדים להפי אנד ההוליוודי. זה טיעון שכבר מזמן אבד עליו הכלח, כי חוץ מהסרטים שצרפת שולחת לאוסקר, מייצרים שם גם המון חיקויים עלובים לקולנוע הוליוודי, ובסך הכל "אמילי בפריז" יותר מוצלחת מרוב הקומדיות הרומנטיות הצרפתיות שיובאו לארץ במאה הנוכחית. בכל אופן, יש לציין שסטאר בהחלט מצא דרך לסיים את הסדרה באופן שהוא גם מספק וגם מזמין עונה שניה. את המיומנות הזאת אי אפשר לקחת ממנו.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• סקס והעיר הגדולה
• סדרות

• Facebook
• Twitter
• Email

ניתוחים של סדרות נוסטלגיות מתחלקים באופן גס לשני סוגים: “היא הקדימה את זמנה" ו"היום אין מצב שהיו משדרים את זה". זאת לא באמת אמירה על התוכן אלא על ההשפעה. הסוג הראשון ייכתב על סדרות מוערכות שאולי השאירו חותם כלשהו אבל לא הפכו ללהיט, והשני יאפיין, כמעט בהכרח, כל סדרה ששינתה את הטלוויזיה וזכתה למקום של כבוד בפנתיאון. יצירות משפיעות מתיישנות. ברגע ששינית משהו, אפילו קטן מאוד, מגיע השלב הבא בתהליך. זה קצת כמו לבוא בטענות למדרגה שהיא לא גבוהה כמו החברות שלה.

אחרי כמה שנים שבהן “סקס והעיר הגדולה" תחזקה מעמד של סדרה חשובה, פמיניסטית ופורצת דרך, הגיע הבקלאש שאמר ההפך הגמור. שני סרטי הקולנוע המושמצים ואחריהם עלייתה של “בנות", עוד סדרה על ארבע נשים בניו יורק, חתמו את העניין סופית. קארי וחברותיה תויגו כמנותקות, פריבילגיות ולא ריאליסטיות משל היו חברות כנסת ממפלגת שמאל.

עוד כתבות מעניינות:
20 שנה ל"סקס והעיר הגדולה": איך הדמויות נראות היום?
רגעי האופנה הבלתי נשכחים מ"סקס והעיר הגדולה"
ההייפ מטעה מאד: אלה המגמות המסתמנות בטלוויזיה

ניתוחים מאוחרים של סדרות זה כיף כי נורא קל להרוויח נקודות מוסריות על חשבונן. הרי “סקס והעיר" אולי פורצת דרך אבל גם תוצר של תקופתה, שהייתה – תזכורת – לפני 20 שנה. היא לא אמורה לעמוד בסטנדרטים של היום. כשכתבת של “Elle" התיישבה לצפות בפרק הראשון של הסדרה 20 שנה אחרי שידורו, היא צחקקה בזלזול כשקארי הכריזה “ברוכים הבאים לעידן של אי תמימות" ואמרה: “'נראה בקשר לזה', אני מכריזה מהספה שלי ב־2018 – שנה שבה הנשיא הודה בנונשלנטיות ששילם לכוכבת פורנו כדי שלא תחשוף את הלא רומן שלהם; וכולם ב'ווסטוורלד' עירומים ויורים זה בזה כל הזמן".

אם בכל זאת נשאל את עצמנו מה היה נראה אחרת היום, התשובה המתבקשת היא שדמות אחת הייתה מחליפה צבע או נטייה מינית. שרלוט בטח הייתה הופכת להיספנית או לסינית, משמרת את מעמדה כחברה השמרנית אבל מוסיפה לזה רקע משפחתי דתי כלשהו. סמנתה הייתה מאמצת ודאי את הפנסקסואליות. קארי הייתה עוברת מייקאובר היסטרי שכולל השלכה לפח של אובססיית נעלי היוקרה ומשודרגת לתפקיד עורכת מגזין יוקרתי או כתבת אופנה רמת דרג, לא רק מטעמים פמיניסטיים אלא גם מטעמים פרקטיים – היא צריכה לשלם איכשהו על הדירה המרווחת. סביר אפילו יותר ש"סקס והעיר" הייתה מפסיקה לשקר שהיא מציגה חלום אמריקאי מושג וסביר, ונותנת לדמויות כסף מהבית ופוזיציה יוקרתית בעסק משפחתי כלשהו. מעין “גוסיפ גירל" בלי התככים, על קארי עם עמוד שוקק באינסטגרם במקום טור בעיתון.

"סקס והעיר" הגיעה לחיינו בתקופה שבה השם “ניו יורק" עורר בנו קונוטציות מאוד מסוימות, לא מעט בזכות הטלוויזיה. בשנות ה־90 זו הייתה עיר טלוויזיונית של אנשים מעניינים, מצליחים ובני מזל שחיים בנוחות יחסית ושפע שהיום נראה דמיוני. במטרופולין האמיתי חיו מאז ומעולם אנשים שנאבקים בקושי רב כדי לסגור את החודש, אבל בטלוויזיה מלצרית יכולה להפוך לבכירה בחברת אופנה בלי שום הכשרה מקצועית של ממש, סטוצים רעים הם בסיס לטור שבועי קטנטן שיממן את המחיה שלך ואפילו לקוזמו קריימר יש דירה.

הנפילה של מגדלי התאומים שינתה הכל, אבל זה לקח קצת זמן. “סקס והעיר" כבר הייתה בעונתה הרביעית והתייחסה לנושא בעיקר בהעלמה אלגנטית של המגדלים מהפתיח. זו לא הייתה סדרה שמסוגלת באמת להתמודד עם הסוגיה הזאת, אבל היא ממש לא הייתה היחידה (זוכרים את פרק ה־9/11 של “חברים"? בדיוק). זה היה זמן של טלוויזיה אסקפיסטית, חמודה ותמימה במידה, גם כשהיא עוסקת בוויברטורים ובאורגיות.

השינוי שהתחיל אחרי 9/11 הושלם במשבר הכלכלי של סוף העשור הראשון של שנות ה־2000, ובמקום דירות יחיד התחלנו לראות יותר דמויות שגרות עם שותפים (“מרוששות", “בטי", “הביץ' מדירה 23", “קימי שמידט") ופלטת צבעים עדכנית יותר. גם דמויות של להט"בים – בליינדספוט שאפילו יוצרי “סקס והעיר" הודו שהיה להם – הפכו מורכבות, מעניינות וחשובות יותר לעלילה, הרבה יותר מדמות המשנה החמודה אך מוזנחת סטנפורד. גם הטענה המוזרה של שרלוט שבגלל גברים ביסקסואלים אין רווקים טובים בניו יורק נשמעת היום משונה.

דווקא בכל הנוגע לפמיניזם קשה לבוא לסדרה הזאת בטענות. היא שיחקה בחוקים אחרים, אבל גם שברה לא מעט מהם בדרך. היא אמנם עסקה בארבע נשים עשירות, לבנות וסטרייטיות עם חיים נוחים, אבל היא עדיין עסקה בארבע נשים – רווקות. מצליחות. חברות. הן לא מתחמנות זו את זו, לא רבות על הגברים, ובאופן כללי לא מנהלות את החיים שלהן סביב גברים. הסדרה אמנם הייתה קומדיה רומנטית, אבל זה לא רק מותר, זה מה שמשאיר אותה כיפית לצפייה גם אחרי שני עשורים.

“סקס והעיר" היא לא סדרה על החיים עצמם. היא סדרה על אהבה, על סקס ועל הצורך בחברות שאפשר לדבר איתן על כל זה. זה לא נושא נחות רק מפני שהמון סדרות וסרטים שוביניסטיים עסקו בו גם כן, וכשזה מגיע בצורה שהיא בסך הכל סקס פוזיטיב וחיובית באופן כללי זה אפילו יותר נחמד. אבל בחייאת, למה לבחור בביג? חבל.

6 העונות של "סקס והעיר הגדולה" זמינות לצפייה בסלקום טיוי

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• המסך
• סקס והעיר הגדולה
• פמיניזם
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"סקס והעיר הגדולה" עלתה לאוויר לפני 20 שנה בדיוק, וזה הרגע לחזור בגעגוע לזרועותיהן של הדמויות בלי שמץ של מבוכה.ארגזי הנוסטלגיהשהסדרה מעוררת הביאו לחיים שני סרטי המשך (שכולם קטלו – ככה זה גילטי פלז'ר. לא מוערך בזמן), אבל הדיבורים סביב הסרט השלישי התפוצצו והציפו שוב את הסכסוך המתמשך בין קים קטרל (סמנתה ג'ונס) לבין הבנות. אזהמציאות אולי קצת מקרטעת, אבל החדשות הטובות הן שסינתיה ניקסון (מירנדה הובס)שוקלת לרוץ לתפקיד מושלת ניו יורק, וזה פשוט מושלם. יאללה, מתחילים.

[tmwdfpad]

• המסך
• סקס והעיר הגדולה
• תרבות