האם אני חושש לתרבות? לא. אני ליטרלי עובד כרגע על סדרה לתאגיד, אבל שלומה לא היה יותר מובטח כשלפיד היה בשלטון. אני חושש לפרנסה שלי, אבל זה המצב בו הקריירה שלי נמצאת בו כבר יותר משלושים שנה. אי ביטחון הוא תנאי בסיסי ליצירה, וקשיים רק מתדלקים אותה. אנחנו נשרוד.

כל הזדמנות לעסוק בתרבות עברית תמיד משמחת אותי. רשימת היצירות המטרגרות שגיבשתי מעלה שני דברים פשוטים: אי אפשר להגיד על היצירות האלה שהן עוכרות ישראל, כי הן נוצרו מאהבת המקום, אהבת אנשיו וכבוד עצום למורשת אותה הן ממשיכות. וגם, העגלה שלנו, מר בן גוריון, רחוקה מלהיות ריקה.

איך להיות יהודי עכשיו // טיים אאוט סופ"ש
>>אם השאלה היא איך להיות יהודי עכשיו, אזהתשובה נמצאת בתל אביב
>> מיהו (הכי) יהודי? דירוג הדמויות הכי יהודיות בתולדות הטלוויזיה
>> כן, אנחנו שולטים בהוליווד: הסרטים הכי יהודיים של השנים האחרונות
>> מהו הומור יהודי? אחת מהתשובות מתחבאת אצל טאיקה וואיטיטי
>> היהדות הטעימה שלנו: מסע אל אוצרות הקולינריה של בני ברק

"נמרוד" / יצחק דנצינגר

לא עם יהודי, אלא עם עברי שמחובר למקום הזה עוד לפני שהוא גילה את אלוהים. יצחק דנצינגר פיסל באבן חול אדומה את דמות הבסיס לאמנות עברית, מושפע בעליל מהפיסול באיזור הסהר הפורה ומציע שבמקום לחפש זהות בחרסים ומגילות, אולי אנחנו צריכים לחפש אותה אצל הפריזי, היבוסי, המדייני וכל שאר החבר'ה שהיו פה לפני שיהושע בן נון החליט לבוא לבקר. גם בעליל פסל ומסכה, גם לא נימול, עורר התנגדות כבר בשנות הארבעים, ועכשיו נמצא במרכז תצוגת הקבע של מוזיאון ישראל. פותח ראוי לרשימה.

"מה אכפת לציפור"/ חנוך לווין

הצדיק בסדום, הראשון ששלף כרטיס אדום, הנבואה שעד היום מסרבים להקשיב לה. ברור ש"אבי היקר כשתעמוד על קברי", השיר שבו הקהל של הקאמרי דרש את הפסקת ההצגה, נמצא כאן (וזה "מלכת אמבטיה", לא האמבטיה), אבל הנקודה החביבה עליי לעצור בה בכל קריאה היא מערכון עונש המוות מתוך הרוויו "קטשופ": "כחבלן ותיק, פחדן ואכזרי אני מרשה לעצמי לומר שגורם ההרתעה הוא אחד הנימוקים החשובים בעד הטלת עונש המוות, ואני עצמי, לאחר ביצוע גזר-הדין, אירתע מלעשות מעשי טרור נוספים".

"אור פרא" / יונה וולך

קול באישה ערווה לא היה עלבון בשביל יונה וולך אלא אתגר. בספר שהפך אותה מנסיכת כפר אונו לנושא הלוהט בשיחות סלון בשנות השמונים, וולך לוקחת את המושכות אליה ומגישה רשימת תביעות למי שרוצה לבוא לשכב אותה. ולא נשכח את "תותים" שלקח רבים מאיתנו, לרבות כותב שורות אלו, למסע ראשון בין מגדרים. ואת "תפילין", שתקע טריז בין יונה וולך למשוררת החרדית זלדה – עוד משוררת שבדרכה, גם אם ממניעים שונים, סירבה לשתוק.

"נסים ונפלאות" / לאה גולדברג

הו כן, ברור שאישה חסרת ילדים שהיא "דודה של שום איש" לא תעבור בעולם בו אדם שאינו מממש את פוטנציאל ולדנותו הוא חוטא. אבל מה שידליק אור אדום בפיסת השלמות הזו בתחום ספרות ילדים היא העובדה שתל אביב מופיעה בספר כמו תל אביב – פתוחה, זורמת, מוכנה לקבל כל אחד גם בן עניים, גם דודה של שום איש וגם קוף.

"בעיקר על אהבה" / מאיר שלו

ברור שבהתחלה רצית למקם כאן את 'תנ"ך עכשיו' ולתת לו תעודת הוקרה על הוזזת הגבינה המשמעותית ביותר, אבל דפדוף מטפורי בספרייה שלי החזיר אותי לפסקה הנהדרת בספר ההרצאות הראשון של שלו, בו הוא מדבר על הנשים היפות בתנ"ך ומצר על כך ששום פרט ויזואלי אינו נתרם למען הקוראים על אסתר המלכה או שרה אימנו, בעוד שעמודים רבים ומשמימים משמשים לתיאור דקדקני של כלי הפולחן במקדש. בסופו של דבר, אומר שלו, מראן של נשות התנ"ך הוא תעלומה שממשיכה להעסיק אותנו, בעוד שמחתות המזבח מעניינות רק את רפי השכל שמעוניינים להקים את המקדש השלישי. כמה שורות מספיקות לשלו כדי לחלץ שתי אמיתות מוחצות – יד על הלב התנ"ך לא כזה ספר טוב, ומותר להגיד שחלקים ממנו הם די שטויות. הסבטקסט של כל עונות היהודים באים, רק מגיע מהר לפואנטה.

"לאן נעלם דניאל וקס?" / אברהם הפנר

סרט שקשה לדמיין את ישראל בלעדיו, אפילו שבזמן אמת ראו אותו פחות מעשרת אלפים איש. טענה ניצחת ונצחית בעד קרן הקולנוע. שנת 1972, מלחמת יום כיפור מחכה מעבר לפינה. על פתיליות בכל הארץ מתבשל בשיכונים המהפך, והאשכנזים עסוקים בעצמם. אברהם הפנר מוציא את ליאור ייני כיהודי שנגזר עליו כנראה לנצח להיות נודד, למסע חייו בארץ שאיבדה את הלהט שיצר אותה לטובת שיעמום של שגרה. אם תרצו, נציג של כבוד לז'אנר האשכנזים הבוכים לצד "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז ו-"זכרון דברים" של שבתאי (גילוי נאות: מעטים הדברים שיעוררו בי יותר בחילה מההאשטג הגזעני "מה אשכנזי בעיניך"), ואם ממש תתעקשו, החצי השני של הצגת הגבר הישראלי כלוזר ב-72, שמשלים את "מציצים". הארץ בכל מקרה לא שווה כמו שפעם עשינו ממנה. כוסאמק וקס.

"רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ'…" / ישעיהו ליבוביץ

ישעיהו אמר בכמה הזדמנויות שהוא מצטער שלא השכיל להשתמש בביטוי פחות מעורר שאט נפש מ"יהודו-נאצים", אבל זה רק התירוץ לפסול את ליבוביץ', לא הסיבה. ליבוביץ' מעמיק, מקשה, מתעקש לברר כל סוגיה לפרטיה לפני שהוא מחליט. אתם יודעים, כמו שיהודי אמור לעשות כשהוא נתקל בטקסט. מעט מוזר שפילוסוף מואשם בפלספנות, אבל בדיוק עבור החוששים יצא הלקט הכה מועיל של חלופות מכתבים שניהל ליבוביץ עם כל מי שפנה אליו בשאלה – פוליטיקאים ואנשי תרבות כמו אנשים מן השורה. רעיון לא פחות איקונוקלסטי ממתן פרשנות אלטרנטיבית של התנ"ך הוא התייחסות לתנ"ך כאל ספר שחשיבותו היחידה היא הדרכה באשר לעבודת האלוהים. כל שימוש אחר שלו – ספר הגות, מסמך היסטורי, קוד מוסרי או ספר שירה – מיותר לגמרי. וגם בתור ספר שירה, נותן ליבוביץ' מייק דרופ, זה לא פושקין.

החצר האחורית

יענקלה רוטבליט נתן את הרגל לשחרור ירושלים, ואת הלב לשחרור שלנו. כמעט חצי מאה אחרי שהוא יוצא בקריאה לשיר לשלום ולא למלחמות, דווקא אחרי הניצחון הכי גדול של ישראל (כך לפחות חשבנו פעם), הוא משתף כוחות עם קאדר צעיר כדי להוציא את האלבום הכי לא צולע שאפשר לדמיין. רצף שירים מנצח שבאמצעו – הקינה שבה רוטבליט מדהד את "התשמע קולי" לזמר באמת נוגה שנגמר במצב ששוכב על הגב. ואיזה כבוד הוא הביא לכולנו. אם נמרוד פתח את הרשימה כאיזה שהוא אות לכך שלחשוב מחוץ ואפילו נגד הקופסה הוא הדרך להיכנס למועדון המאוד צפוף של תרבות עברית, החצר האחורית מראה שגם ללא תמיכה ממוסדת, יצירה מקורית וחדשה תצבור את הקהל שלא ייתן לה לגווע.

"כל השירים עד כה" / דליה רביקוביץ

ענת גוב זכרה לברכה אמרה בזמנה על הסכם אוסלו זכרו עוד יותר לברכה, כי רק נשים באמת יכולות לרצות שלום, מכיוון שרק נשיאת ילד תשעה חודשים גורמת להעריך את החיים. וולך וגולדברג לא היו אימהות, אבל דליה רביקוביץ אכן ריחמה מלוא הרחם וגילתה אמפתיה אימהית גם למי שהוצגו לנו בתקשורת (שמאלנית, מיין תוכעס) כמחבלים. האוסף הזה רחוק ספר אחד מלכלול את כל יצירתה של המשוררת שנלקחה מאיתנו מוקדם מדי, אבל מספיק להדהד את זעמה (המאופק, בכל זאת דליה רביקוביץ) על התהומות שישראל התדרדרה אליהם במלחמת לבנון:
"כמה ילדים יש לכם?
כמה ילדים היו לכם?
קשה לשמור במצב כזה על ילדים"

"אבל למה אין ערבים שכותבים שירים על משפחת פוגל?!". לא יודע שאין, לא בדקתי – אבל מצד שני אני לא זה שטוען שיהודים יותר מוסריים.

"יורים ובוכים" / החמישייה הקאמרית

צה"ל שהיה בקום המדינה, צבא הגיבורים שנולדים מהים והולכים בשדות, היה כור היתוך ב"התגנבות יחידים", ומקום בו גברים יכולים לעבור סוף שבוע אבוד ב"גבעת חלפון", מגיע לתחנה סופית במערכון שכתב אתגר קרת לדב נבון בדובון מול שי אביבי במדים מקופלי שרוול -והוא שמראה את מה שהצבא היה בשביל כולנו: פאזה מיותרת באמצע החיים שלא מועילה לאף אחד, והכי פחות לביטחון המדינה. המערכון גדוש בשורות מחץ: "תיזהר עם הדוגמאות חייל, השבת שלך כבר בסכנה", "מי הביא כזה לטח לגולני", וכמובן התגובה האולטימטיבית לחיילים הבוכים בכותל, "(פחח) צנחנים". אבל כמו אצל החמישיה, אין פאנץ', והמערכון מסתיים בדב נבון קורס ומתמוטט לבדו לחלוטין תחת משקל הצער שלו.

ואחד שלכאורה לא צריך לדאוג, אבל לגמרי כן: "אורח נטה ללון" / ש"י עגנון

וידוי אישי, כשהתבקשתי לערוך רשימה זאת, אמרתי שאני לא מרגיש בנוח לדרג יצירות, ושאני בטח לא מוכן ליצור רשימה בלי עגנון. נראה דווקא שמקומו של עגנון בקאנון מובטח, לא משנה מי יהיה בשלטון. ירושלמי דתי, שמרן, שמאוד שמח על כיבוש יהודה ושומרון. אבל בואו לא נטעה. כשמירי רגב התמנתה לשרת תרבות, היה לה מאוד חשוב להגיד שלא קראה צ'כוב. זה כשלעצמו לגיטימי, אבל לא לגיטימי לשרת תרבות לנפנף בגאווה בכך שהיא *לא* קראה משהו. כמו ש"לא ראיתי ואני לא מתכוון לראות" לא הייתה בעיני דעה קבילה על פוקסטרוט. בורות אינה דבר להשוויץ בו. וזו הסיבה שמקומו של עגנון, כדרך סעיפים אחרים ברשימה הזו, גם בסכנה. עגנון היה מעמיק, פרטן, לא דיבר במשפטים שקל להדפיס על סטיקרים. יותר מדי אשכנזי, יותר מדי תובעני, או במילות התקופה – חופר. ומה עם פרס הנובל? גם לרבין היה. לא הרשים

• ❤ תרבות
• יהדות
• עברית
• לאה גולדברג
• החמישייה הקאמרית
• דליה רביקוביץ'
• החצר האחורית
• מאיר שלו
• חנוך לוין
• אריק שגב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 930 // השאלה היהודית

• Facebook
• Twitter
• Email

יש משהו מגוחך בכך שלהקות ישראליות עדיין נאלצות לענות לעיתונאים על השאלה המציקה "למה אתם לא שרים בעברית?". במקרה של להקת האינדי והשוגייז הישראלית ועדת חריגים המצב הפוך לחלוטין: העיתונאים הם אלה שבדרך כלל שואלים שאלות באנגלית והלהקה עצמה, שזוכה לחשיפה יוצאת דופן בעולם, שרה לגמרי בעברית.

החריגים הם יובל הרינג (שירה, גיטרה), דן בלוך (בס) ויובל גוטמן (תופים). בימים אלה רואה אור אלבומם השני, "השעמום שוקע", וההייפ סביבם מציין שנתיים של בעבוע הולך ומתגבר. מאז אלבומה הראשון של הלהקה, "העולם אבד מזמן", היא צברה התייחסויות מחמיאות במגזינים נחשבים בעולם, בהם "פיצ'פורק", "NME" ו"ספין", הופיעה על במות מועדונים בניו יורק, סיאטל, שיקגו וערים אחרות והשתתפה בפסטיבלים גדולים בארצות הברית כגון האוסטין סייק פסט ו־SXSW.

"השעמום שוקע" הוא השני בטרילוגיית אלבומים באווירה פוסט אפוקליפטית, אמוציונלית והכי מעניין – לוקלית. לקראת שתי הופעות ההשקה של האלבום, שיתקיימו בלבונטין 7 בחמישי (13.8) ובשבת (15.8 – הכרטיסים אזלו), ישבנו עם הרינג לשיחה על עברית בחו"ל, חלומות קטנים ומשמעותם של פרברים, כדי לנסות להבין מה ועדת חריגים עושה שונה כל כך שגורם לה להצליח בסצנת האינדי־רוק העולמית.

אחד הגורמים העיקריים שעזרו לוועדת חריגים להופיע על הרדאר של התקשורת האמריקאית שעוסקת באינדי וברוק אלטרנטיבי, הוא ההשתחלות שלה לסצנה קיימת. "עשינו יחסי ציבור באמריקה כמו שהרבה להקות ישראליות עושות בחו"ל", מסביר הרינג, 31, שעוסק ביחסי ציבור למחייתו. "אבל כשאתה הולך ומופיע ואתה חלק מחמולה שם, של גראז' רוק או של סייק־רוק – יש יותר אפקט ליחסי הציבור האלה. כשיוצא אלבום של להקה שהיא בתוך ספֶרה של להקות נוספות, הוא אוטומטית מקבל התייחסות".

רק לא לגמור

הרינג הוא שועל ותיק בסצנת הרוק המחתרתי בתל אביב. הוא היה חבר בלהקת הפוסט־רוק לבנון ואחריה בטי־וי בודהאז שבה הייתה חברה גם אשתו, המתופפת מיקי טריאסט. בימי מועדון הפטיפון הוא הופיע רבות בערבים משותפים עם להקת מונוטוניקס ולא בחל בבמות מפוקפקות יותר. אני זוכר הופעה שלו עם לבנון שהתקיימה לפני יותר מעשר שנים באיזה קניון רפאים בכפר סבא, מתחת למשרדים ולקליניקות של רופאי שיניים, והופעה נוספת בחנות נקניקים בנחלת בנימין.

אז איך קרה שהשתחלת ל"חמולה" אמריקאית של סייק־רוק עם להקה דוברת עברית?

"למדתי הרבה ממונוטוניקס. כשהייתי באירופה ובארצות הברית לא חיפשתי בוקינג וניהול ודברים כאלה, חיפשתי אנשים ומוזיקאים להתחבר איתם".

אם מדברים על סייק־רוק, אחת הלהקות הידועות יותר בז'אנר, הבלאק איינג'לז, התלהבו מאוד מהאלבום הראשון שלכם. יצא לך להיפגש איתם כשהופיעו בארץ לפני כשנתיים?

"לא, האלבום יצא אחרי ההגעה שלהם, וחוץ מזה אני לא טוב בשמוזינג הזה, אני לא טוב בלשתות עם בן אדם, אני לא יודע להיות חבר'המן".

מה? הרגע אמרת שהדרך שבה התברגתם בארצות הברית הייתה להיכנס לתוך מילייה של להקות אחרות.

"כן, אבל המילייה הזה הוא לא של להקות גדולות שמגיעות לישראל לאכול חומוס ולצאת לפורט סעיד, אלא של להקות קטנות שעושות באנגים ומשחקות מבוכים ודרקונים. החבר'ה של חברת בורגר רקורדס, למשל, הם מסוג הטיפוסים שהולכים לפסטיבל קומיקון ויש להם שם דוכן, ועשרות אלפי הלייקים שלהם מגיעים מילדים בני 17־18 ומחנונים שאוהבים גראז'".

עם השם המפוצץ שנוצר לוועדת חריגים הייתי מצפה שההשקה תהיה במועדון כמו בארבי, וגיליתי שהיא תתקיים בלבונטין, שהוא קטן בהרבה.

"זה בכוונה. אפשר היה לעשות בבארבי, אבל אני אוהב חדרים בגודל מסוים. באופן אישי אני מפחד לפעמים מגרנדיוזיות של רגע. אני לא רוצה למצות את עצמי. אני מגיע לנקודה שמשהו אמור להפגין את הפוטנציאל שגלום בו, ואז אני אוהב לקחת צעד אחורה".

כלומר, אתה בעצם עושה טנטרה בעולם המוזיקה.

"לגמרי. ללכת אחורה כדי לא להגיע לנקודה שבה אתה מרגיש שגמרת. אני לא רוצה שפרויקט יגיע לשיא. זה מצחיק, כי אני מרגיש שהיו לנו הרבה שיאים קטנים ומפוזרים. זה שומר על שפיות בתוך ההרכב. זו לא ממש צניעות, אבל אנחנו יודעים שאם לא תהיה קטן בראש שלך, אתה תחשוב על דברים הרסניים שלא באמת נמצאים שם, ולפעמים אתה עלול לטעות ולבטא את ההישגים שלך בדרכים לא מציאותיות כל כך. אני לא מראה הצלחה אדירה, כי אין. אין הצלחה אדירה, אבל אנחנו כן יכולים להיות עוד חמש שנים כמו בוריס (להקה יפנית נחשבת מאוד – אז"א) ששרה בשפה זרה. אם בוריס יבואו להופיע בסיאטל הם ימלאו את מועדון ברבוזה, 300 ומשהו מקומות. אנחנו כבר הבאנו 100 ומשהו. אם אני ממלא מועדון בגודל בינוני בעיר – זה מצב מדהים בשבילי".

בלי קקטוס על העטיפה

מבחינה מוזיקלית ועדת חריגים ספגה השראה משלל להקות לא ישראליות בעליל. שמות שמאפיינים את ז'אנר השוגייז והלואו־פיי כבר צוינו עשרות פעמים בקשרהּ, והרינג תמיד טורח לציין ברשימת ההשפעות שלו גם כמה להקות אנדרגראונד מקומיות כגון פלסטיק ונוס. אך לולא היה שר בעברית, ייתכן שאוזן בלתי מזוינת לא הייתה מנחשת שמדובר בלהקה ישראלית, מה גם שבהאזנה אגבית עלולה לחמוק מהאוזן העובדה שהרינג שר בעברית בגלל האופן שבו הוא מושך ובולע את המילים והדרך שבה השירה שלו צוללת לתוך הגיטרות.

"זה לא ששומעים במוזיקה את ציפור הכחל ואת הדוכיפת", הוא אומר, "זאת לא מקומיות לפי הספר, עם קקטוס וגמלים על העטיפה. זה יותר אישי". עטיפת האלבום החדש מדגימה זאת היטב, אף שלמעשה לא ברור כל כך מה מצולם בה. "אף אחד לא מצליח לפענח מה רואים בצילום. זה בניין 'הארץ' הישן, ברחוב נחמני נראה לי – בניין באוהאוס שרצינו לגרום לו להיראות מאיים. זאת מקומיות אישית נורא, והיא ספציפית אליי".

ועדת חריגים היא לא הלהקה הראשונה שזוכה למעריצים שלא מבינים מילה ממה שהיא אומרת. להקת סיגור רוס לדוגמה, ששרה באיסלנדית, יכולה למלא בקלות את הבארבי ואולי אפילו חלל גדול יותר. "בשפה זרה יש משהו מגי. אתה שם לב יותר לצלילים ולמשמעויות בסיסיות של דברים בלי להבין מה זה אומר לך", הוא אומר ומוסיף שלהבדיל מישראלים שלא מבינים את המילים שהוא שר, בחו"ל מאזינים מבקשים ממנו תרגום לעתים קרובות.

עיתונאים מחו"ל אוהבים לדבר איתך על "המצב".

"כן, שואלים אותי על BDS, ואני עונה שאני אמביוולנטי. לפעמים גם לא רוצים לדבר איתי מפני שאני מישראל, אבל כן שואלים אותי הרבה פעמים איך זה ליצור פה, וזה באמת מעניין. אני, למשל, רוצה מאוד לדעת איך זה להיות להקת אינדי בסין".

כשהרינג עונה לעיתונאים זרים על שאלות שמתייגות אותו כישראלי טיפוסי, הוא מציין תמיד שהוא לא מאפיין את התרבות הישראלית בכללותה. "אני אומר שאני ילד פרברים ממעמד ביניים עליון שגדל על הרבה תרבות מחו"ל, אבל אני מפה. אני צמח מסוים שיש אנשים שיגידו שהוא לא רלוונטי, אבל אני כן אנדמי לפה, גדלתי פה ועשיתי פה מוזיקה".

זה מצחיק שצריך לציין את זה, הרי לו הייתי מראיין מוזיקאי אמריקאי, מן הסתם הייתי יוצא מנקודת הנחה שיש הבדל גדול אם הוא מממפיס או מניו יורק סיטי.

"נכון, אבל אין ממש אסתטיקה של רמת השרון. זה כמו שיש לאלנבי סאונד כזה של שעלת נפוצה והמפשעות, אבל לפרברים אין שום דבר; ולאוהיו, ויסקונסין ומישיגן יש סאונד משלהן. אני חושב שהפרברים כאן פשוט נבלעים".

נוסטלגיה לעתיד שבור

"זה התחיל בתור בדיחה", מסביר הרינג את הרעיון להוציא טרילוגיה עם תמה פוסט אפוקליפטית. "הוצאנו אלבום אחד ועוד אחד די דומה, ואמרנו שנעשה אלבום נוסף, שיהיה טריפטיכון כזה". אם האלבום הראשון היה מעין מבט מבחוץ על תל אביב אחרי סוף העולם, האלבום החדש מדבר על האדם ועל איך הוא מרגיש בתוך כל זה. "השלישי יהיה על ברלין ויעסוק בקו ברלין־רמת השרון, מין ילדות שנייה, חופש מוחלט ממסגרת", מוסיף הרינג, שבילה את רוב נעוריו מול המחשב ברמת השרון. לדבריו הוא מעולם לא הרגיש שייך לגמרי לתל אביב.

"זה שטאנץ של ז'אנר", מודה הרינג בהתייחסו לסיפור המסגרת המוכר, "שכמעט תמיד מסתכם בקלישאה האקזיסטנציאליסטית של היעדר משמעות, אלא אם כן אתה שופך ויוצק את המשמעות בעצמך וגם מודע לפעולה הזאת – לאושר שבה ולעצב על כך שזאת הפעולה היחידה שנותנת משמעות לקיום".

שם האלבום הראשון של הלהקה, "העולם אבד מזמן", לקוח משם של קורס על פוסט מודרניזם באוניברסיטת תל אביב. "אתה חי בתחושה שהעולם, כמקום עם משמעות, אבד, ואתה מתרפק על משהו שאתה לא בטוח שהוא באמת נגמר כי אתה מעניק לו משמעות. זו המשמעות של פוסט מודרניזם", אומר הרינג ומעיר שמדובר בז'אנר לא כל כך פופולרי בארץ. "אבל קח למשל את הסרט 'קלרה הקדושה', שמתגעגע לכוכב שלא היה קיים אף פעם ולסוג של ילדות היפר ריאליסטית. הדברים האלו לא קיימים באמת אבל הם מרגישים לגמרי כאן ועכשיו". שני האלבומים של ועדת חריגים מתארים, באופן די דומה, "מין רגע מנותק והיפר ריאליסטי של קיום תל אביבי", הוא אומר.

הווייב באלבומים מתרפק על אפוקליפסה שבעצם טרם קרתה.

"אני מסתכל אחורה כי מחזק אותי להסתכל על משמעות שהייתה פעם, לראות תמונות וקטעי וידיאו ולהיזכר במשמעויות שהענקתי לדברים. זה ממלא את ההווה שלי".

עושה רושם שנוח לך באפוקליפסה, שתל אביב אחרי שהעולם אבד מזמן היא סביבת המחיה הטבעית שלך.

"בוא נגיד שאם אסטרואיד באמת יפגע בכדור הארץ זה יהיה מלחיץ יותר. כשאני חושב ביומיום על דברים רעים אני נכנס לחרדה, אבל הרגע המדומיין שבו אנחנו ביחד בתוך משהו מרגיע אותי. לפעמים לצאת בתל אביב לשתות ולהגיע לנקודה שבה כולם שיכורים – זה רגע מדומיין של ביחד, מין אבדון משותף כזה, אבל הביחד הזה אמיתי".

ועדת חריגים, השקת "השעמום שוקע", 13.8 ו־15.8 בלבונטין 7

• ועדת חריגים
• שוגייז
• השקה
• עברית
• הופעה
• לבונטין 7
• אינדי ישראלי
• אינדי
• מוזיקה
• יובל הרינג
• תרבות