"זה סוף הקיץ, סוף הדרך/ תן להם לשוב הלום/ כל שנבקש לו יהי" (נעמי שמר ז"ל)
הכל מרגיש כמו תסריט שמישהו כתב. שוב אוקטובר, שוב שמחת תורה, שוב מוקדם מאוד בבוקר – אבל איזה הבדל. ה-13 באוקטובר 2025 ייחקק בתולדות מדינת ישראל – כמעט כמו ה-7.10 שקדם לו. הכאב והטראומה של אותו יום ארור ואפל יזכרו בד בבד עם השמחה המטורפת של היום המואר הזה. עם השילוב הבלתי נתפס בין חזרת החטופים, לנחיתת טראמפ, לכיכר אחת בתל אביב שנצבעה כחול ולבן.

גם מהדורות החדשות הגיבו בגיוס מלא – השידורים הלילה (בין ראשון לשני) החלו כבר בשעת בוקר מוקדמת. רשת 13 וכאן 11 נשארו עם אולפן פתוח כל הלילה – התאגיד בכיכר החטופים (מאיה ראכלין היתה שם), ו-13 באולפן לילי די אפרפר עם אנשים שהיו מוכנים ומסוגלים לבוא בשעה הזאת (ואלי ראכלין, אבא של מאיה, שהיה המגיש). בקשת 12 החליטו לוותר, לשמור אנרגיות ולשדר מרתון כתבות של "עובדה" – החלטה שאולי השתלמה להם אחר כך.

רק בארבע לפנות בוקר פרצו לאוויר שידורי קשת 12 – עם בחירה מעניינת במיוחד. עדי זריפי, מי שהיעתה אחת הגיבורות של השנתיים האחרונות, האישה שהיתה שם בפרוץ המלחמה מול איראן, פתחה את השידורים עם אולפן סולידי יחסית. ההחלטה לפרוץ לשידורים כל כך מוקדם היא החלטה שהתקבלה בשל הנחת היסוד שהחטופים ישתחררו בשש בבוקר. דחיית המועד על ידי חמאס, אמנם לא שינתה את לוח המשדרים – אבל בהחלט שינתה את הטון. זה היה המקום שבו הרגש עוד לא התפרץ. הבום הגדול קרה אחר כך.

רק בשש בבוקר נשלפו התותחים הכבדים: כאן 11 העלו את טלי מורנו בכיכר החטופים (ורק שם), וגם קשת ורשת הלכו על החלוקה הרגילה – אודי סגל ויונית לוי הבכירים ישבו באולפן, ובכיכר החטופים באולפן מקביל ישבו מקביליהם, דוריה למפל של 13 ודני קושמרו (יחד עם קרן מרציאנו) של 12. חזרנו לחלוקה שהיתה קיימת עוד מאז ה-7.10 עצמו: קושמרו בשטח, לוכד את התחושות והאמוציות, ויונית באולפן – קצת יותר מרוחקת, קצת יותר מנסה לעשות סדר בתוך הכאוס.עוד החלטה מעניינת הייתה ההחלטה לשדר פרסומות במהלך היום (כולל פרומואים על חצי מסך לאפליקציות השונות של הערוצים), וזה זרק אותי לנובמבר 1995 – אז ערוץ 2 ויתר על הפרסום במהלך השבוע, והרוויח בגדול אחר כך. יכול להיות שהחלטה כזאת הייתה מתבקשת (ומתקבלת) באהדה גם ביום כזה.

אמרנו סדר בכאוס? פחות. בשחרור החטופים הראשון, אי שם בנובמבר 2023, יונית לוי התנצלה על טעויות ותקלות וסיפרה שזו "כניסה למחוזות לא מוכרים". אחרי שנתיים וכמה סיבובים של משדרי חטופים שכאלה, לחדשות 12 אין את התירוץ הזה. לצד הרגש הקולקטיבי, חייבים להודות שזה היה שידור מבולגן – דווקא מחברת החדשות שלכאורה אמורה להיות הכי קלינית. הפאשלה של אלמוג בוקר, שהציג את התמונה של יאיר הורן מהעסקה הקודמת שנשלחה אליו בווטסאפ וטען שזהו איתן מור – הייתה אמנם אופיינית לשכונה של הבוקר הזה, אבל לא מה שמצופה מגוף חדשות אחראי.

ונדמה שגם מעט חוש האחריות אבד בתוך הרגש. בדרך לעלייה לשידור בגוף התקשורתי הכי חזק היום, חייבים להיות עוד מסננים שלא מאפשרים לדבר כזה לקרות. כך גם בהחלטה, של כל הערוצים (יש לציין), לשדר את השיחה הראשונה של עינב צנגאוקר עם בנה מתן. זה לא קרה כאקט פוגעני – עינב, מן הסתם, אישרה את השידור הזה. אבל לא כל מה שמאשרים צריך להיות משודר בגופי תקשורת ממלכתיים. האם היה מרגש לצפות בזה? מאוד. הצעקה של צנגאוקר "אין מלחמה, חיים שלי" תיחקק בתודעה הקולקטיבית לנצח. ועדיין, וסליחה על הסטריליות, התחושה האוטומטית שלי היתה גם מבוכה. לא הייתי אמור להיות שם, ברגע הכל כך אינטימי הזה שבו אמא שבורת לב מתאחדת עם הבן שלה, אחרי שנתיים של סיוט מטורף.

בוקר ה-13.10.25 היה גם הבוקר שבו גופי השידור הממלכתיים, המעונבים לכאורה, יישרו קו סופית עם הרשתות החברתיות – כל המצלמות והאפקטים והתקציבים, נגמרו בסופו של דבר במגישי חדשות וכתבים ששלפו את הטלפונים הסלולריים שלהם ושידרו "פייסטיים". מערכות הסינון לא עבדו, והמטרה (כרגיל) הייתה לתת לרגש לדבר. לשם שינוי זה היה יום שבו לרגש באמת היה תפקיד, אבל הלחיצה על בלוטות הדמע הייתה חזקה מדי. תודה, אבל כבר בכינו בבית לבד.

החלטה בעייתית נוספת ליוותה את נחיתתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נחת. לפי חוקי העיתונות הממלכתית, זו ההחלטה "הנכונה" – נשיא אמריקני לא נוחת כאן כל יום, קל וחומר נשיא אמריקני שהשפיע כל כך ולמעשה היה הרוח החיה מאחורי העסקה. אבל אם דיברנו על יותר מדי רגש, זו דווקא הייתה החלטה שמנותקת ממנו – התיישרות לא ברורה עם הפריימים של נתניהו, שרה והדונלד בנתב"ג, במקום בכיכר – שם נמצא הלב הישראלי באותם רגעים.

אם זה הפרק האחרון (לפחות של העונה הזאת), אי אפשר להתחמק מהסמליות. כל מה שהיה גרוע בסיקור התקשורתי של השנתיים האחרונות – לא היה קיים הבוקר. האולפנים הבלתי נגמרים שיחקו תפקיד שולי מול הרגש הנא והבוער מהרחובות; הלשעברים והפוליטיקאים, תודה לאל, זזו הצידה; עיתונאי הפוזיציה והשפרור נחו ופינו את מקומם לאנשים אמיתיים ולדמעות של אושר – לרגעים אבסורדיים, כמו שיחות הטלפון עם המשפחות בתיווך חמאס, לראיונות הנרגשים עם המשפחות ולתמונות הריקודים של הקרובים השמחים על שובם. זה היה גל פתוח, אבל פתוח באמת – ללב, לרגש ולחיים.

אחרי שנתיים קשות מאין כמותן, כנראה שלא היינו ערוכים לבשורות טובות באמת. גם למערכות החדשות היה קשה לעכל את הרגע הזה – ואולי בגלל זה הוא היה כל כך כאוטי. כל כך לא מיושב או קורקטי, כזה שזרק הצידה את כל מסמכי נקדי והדיונים המלומדים על איך עיתונות צריכה להיראות. וכמו תמיד, זה הקוקטייל שגורם לחדשות 12 לנצח את כל המתחרים שלו ברגע האמת – היכולת לבטא רגש אותנטי. לגעת בלב של הצופים, שיודעים מצידם להתחבר למהדורה המובילה, בכל רגע שבו החדשות מדברות.

לתקשורת הישראלית יש חשבון נפש גדול לעשות אחרי המלחמה הזאת – על השטחת הדיון, על ההתמסרות לספינים, על רדיפת הסנסציות וטפטוף החרדה לטובת הרייטינג, על נרמול ההפקרה ועל הסיוע בטרפוד עסקאות קודמות. אבל גם חשבון הנפש הזה יכול לחכות ליום שאחרי. היו בהיסחפות הזאת הבוקר גם מופעים לא ראויים, אבל בגדול – זה היה מובן. זה היה מה שהרגשנו, כולנו. יום אחד של אור בוהק, אחרי שנתיים של אפלה גדולה.
חג שמח, ושניפגש רק בריקאפים על ריאליטי.

• ביקורת טלוויזיה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• קשת
• ערוץ 12
• רשת 13
• כאן 11

בואו נודה באמת: כולנו מרגישים היטב את תחושת הלופ. התחושה המוזרה הזו שהכל חוזר על עצמו. חמש השנים האחרונות לבדן – שנעו בין בחירות, מגפה עולמית, בושה ענקית בנבחרים שלנו או סתם תחושה שהדברים לא הולכים למקום יותר טוב – מלוות בהרגשה התמידית שהכל נמצא במעגלים. שאפילו בחדשות, שאם נאמין לשם שלהן אמורות להגיד לנו מה חדש, קצת סובבות סביב עצמן. אמש שודרה הכתבה השנתית של "אוי גוועלד, הצעירים המופקרים לוקחים סמים ושותים אלכוהול באילת!", ונזכרנו בעוד כמה כתבות שבחדשות אוהבים למחזר.
>>אלון אבוטבול ז"ל: פרידה מכוכב הקולנוע האמיתי הראשון בישראל
>>מה חדש בדיסני: 8 סדרות וסרטים שכנראה תרצו לראות בחודש אוגוסט

הצעירים המופקרים

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בן נוער מופקר ומושחת, שעוד מעז לשתות אלכוהול בעיר הקדושה והחסודה אילת. בתפריט תמצאו משפטים ברוח "אני לא מבינה איפה ההורים שלהם?", "עצוב לראות לאן הנוער מידרדר", וכמובן – האשמות כלפי התרבות החילונית/מערבית הרדודה, או לחלופין הממשלה הפושעת של ביבי. נראה שהכתבים שכחו את צעירותם, כי בני נוער בכל העולם נוטים לברוח ולעשות שטויות (כמובן בגבולות מסוימים), ובכל דור ודור חייב המבוגר לצקצק ש"הנוער של היום", ובכן, "הוא לא הנוער של הלילה". קיו להטיית ראש של יונית.

הזמר הוותיק

כולם מכירים את הזמר הוותיק. הוא כתב "נכסי צאן ברזל" (עוד קלישאה), השירים שריגשו מדינה שלמה (עוד קלישאה), אבל עכשיו – הפלא ופלא – הוא צריך לקדם משהו (דיסק או הופעה גדולה בהיכל התרבות), ולכן הוא מתראיין. הוא יספר איזה אנקדוטה חמודה על שיר שהלך לאיבוד, או לחן שקרה במקרה; יספר קצת על האלבום החדש (בכל זאת, לא בשביל זה באנו?) – ואז מגיע רגע השיא של הראיון: הרגע שבו המראיין חמור הסבר שולף את השאלה הקבועה של "אז מה דעתך על <הרכב/זמר פופ עכשווי>?". וכאן התשובה מתחלקת לשניים – אם הזמר יבאס את המראיין, הוא יגיד שהם דווקא סבבה והוא זורם עם הזמן. אבל אם הוא ירצה לרצות – הו הו! אז חרצובות הלשון ייפתחו, והזמר הוותיק ועז המבט יספר כמה המוזיקה הזאת לא אמיתית, ומזויפת, ומהונדסת משיקולים מסחריים. כל זה לעומת הפופ המתוק שהוא עשה בסבנטיז, שלא נעשה בכלל כדי למכור תקליטים – אלא בשביל הנשמה. טוב אחי.

הליכודניקים המצקצקים

כולנו מכירים את זה: הכתבה הנוסטלגית, שבה נהוג להביא את "ותיקי הליכוד" (כולל כאלה שהיו חברי כנסת מהליכוד לפני חמש דקות ממש), שאוהבים להתנשא ולהרים את האף על הסבב הנוכחי של הליכודניקים, חסרי ה"הדר הבית"רי". זה נשמע נורא משכנע, עד שאתה נזכר מה היה היחס בזמן אמת לשרת החינוך לשעבר לימור לבנת, מה כולם חשבו על בני בגין ועוזי לנדאו כשהם ממש היו בכנסת, וגם -כן ידעתם שאני אגיע לזה- כמה מפחיד היה אריק שרון כשהוא נבחר ב-2001. בקיצור, אל תתפלאו אם עוד כמה שנים תראו בכתבות האלה את טלי גוטליב וחנוך מילביצקי, מסבירים למה "הליכוד איבד את הדרך", עם טון מתגעגע לממלכתיות של פעם. להקיא כל פעם מחדש.

השיגעון התורן

כן, יש טרנד לוהט, הורים יקרים – והילדים שלכם כבר מכורים אליו. בין אם זה פוגים, פוקימון גו או בומברדילו קרוקודילו, כתבי החדשות תמיד יודעים להיות עם יד על הדופק, החל מחודש אחרי שהטרנד דועך. כל הלהיטים כבר כאן: הורים שמודאגים מזה שהילדים "כבר לא משחקים בחוץ" (גם אתם כבר לא מייבשים ביצות), פסיכולוגית שמספרת שהרבה יותר טוב "לא להיכנע לתכתיבים חברתיים" (ואז לקבל מכות ממי שכן), וכמובן – מחלקת היח"צ המאושרת של המוצר, שמרוויח המון זמן מסך בין הפרסומות, מכתבה במהדורת חדשות לכאורה רצינית. אבל אין לזה קשר, כמובן. אנחנו רק מדווחים.

הלשעבר

כולם מכירים את "הלשעבר". כל מה שאתם יודעים עליו זה שהוא היה בכיר באחת ממערכות הביטחון, לא שזה קל לפספס, כי תמונה שלו במדי חאקי נמצאת סנטימטר מהראש שלו בפריים המדוקדק שהכינו לו במשרד יחסי הציבור. "הלשעבר" בא להתראיין, והוא תמיד מודאג. מודאג לא חלילה מהאיומים החיצוניים שלנו (כי איתם זה קלי קלות להתמודד), אלא מהמצב בתוך החברה הישראלית. הו, השסע הקדוש. הוא יסביר בנחרצות אין קץ כמה המצב הנוכחי מוביל את ישראל לאבדון, וברמיזה הוא יקרוץ כמה פעמים ש"כמה חשוב שאנשים חדשים (אני) וכוחות רעננים (אני אני) ומפלגות חדשות (אני אני אני אני) יזרימו דם חדש למערכת הפוליטית". הוא כמובן לא מדבר על עצמו, חס וחלילה. רק על המצב שבוער מסביב. למען הסר ספק – יש בעיות אמיתיות, וחשוב שאנשים שאכפת להם מהמדינה ידברו תמיד. אבל רק כשהראיון ייגמר, תיזכרו שלא מזמן גם הוא היה חלק מהמערכת הזאת. לפעמים אפילו ממש באסון שעיצב את חיינו בשנים האחרונות.

יואב גלנט בריאיון ליונית לוי ועמית סגל. צילום מסך, קשת 12

מזג האוויר הקיצוני

איך ערוצי טלוויזיה אוהבים מזג אוויר קיצוני. איך הם אוהבים את הפריימים של עצים עפים בסופה, של שכונת הארגזים מוצפת במים בפעם המיליון, את המשאית שבקושי מצליחה לשרוד – או מהצד השני, את החום ש"לא ראינו כמותו" (כל שנה מחדש), שיאי הטמפרטורות שכל הזמן נשברים ואת נקודות הקיצון. יכול להיות שיש לזה סיבה? עזבו, תמשיכו להראות אנשים מזיעים בפריים. איך הם אוהבים לשלוח את החזאי התורן לאמצע כביש איילון, לעמוד שם בקור מקפיא ולהסביר לכולם ש"הסופה יחזקאל נכנסת כרגע לארץ ותחלוף בעוד מספר ימים", או ש"גל החום יהיה כאן ואז יעבור מתישהו". איך אמר טדי נגוסה? במזרח התיכון חם. כל כך חם. ולפעמים פחות חם. זה לא חדשות.

למה השמאל מפסיד

המועד: בדרך כלל אחרי מערכת בחירות שבה בנימין נתניהו מנצח (אתם יודעים, האירוע הנדיר הזה שקורה פעם בשנתיים). המשתתפים: בדרך כלל אותם פרצופים. חברי כנסת לשעבר ממרצ, סוציולוגים שונות, פעילים חברתיים – אפשר להרכיב רשימה כזאת בשלוף מהראש. וגם הטיעונים הם תמיד, מה לעשות, אותם טיעונים ישנים – כן, השמאל התנכר לפריפריה ולאוכלוסיות מוחלשות; כן, אחוזי ההצבעה בתל אביב נמוכים יותר מבעפרה ובני ברק (אחלה גרף, מרשים!); כן, החרמות ו"רק לא ביבי" הן אסון (לא, כי לשתף פעולה עם ראש ממשלה מושחת עם לשכה מלאה בסוכני קטאר זה פנטסטי). יאללה גם כן, שמענו אתכם. ואז עוברות שנתיים, ויש עוד בחירות, והכתבות נשלפות מהארכיונים – עם הצ'חצ'חים והגרבוזים וכל מה שביניהם. למה השמאל מפסיד? אולי כי אתם משעממים ת'תחת.

מחירי התיירות עולים

ז'אנר אהוב מאוד על עורכי חדשות. קודם כל, כי זה כסף ועיסוק בכסף בדרך כלל מושך אנשים. שנית, זה נוגע לתחושת ה"פראייריות" של האזרח הישראלי. הנה, החברות הרעות דופקות אותנו במחיר. בדרך כלל זה בא בתוספת ראיון עם משפחה (פריים אהוב – אבא עם ילדה על הירך) שמסבירה כמה "המחירים על חבילות נופש הם עושק", ו"כבר אי אפשר לבלות בחופשה". ואז אתה שואל את עצמך – מי קהל היעד? במדינת ישראל, גם צופי החדשות, יש רבים שלא מצליחים בכלל לחשוב על חופשה בחו"ל – כי הם עניים מדי, או סתם בני אדם שעסוקים הרבה יותר בהישרדות יומיומית (לפעמים פיזית) מאשר בשאלה "מתי סוף סוף ניסע לרודוס?". בסוף, זה קל מאוד לייצר את האייטמים האלה, כי הם עובדים בדיוק על סוג האנשים שמייצרים אותם – סחים ממעמד הביניים שמתמרמרים על טיסה ללרנקה. ואז אתה גם נזכר שמחירי החופשות תמיד עולים בקיץ, עד שהם נרגעים אחרי החגים. כל פאקינג שנה מחדש.

לאן נעלם…

בדרך כלל כתבות כאלה מגיעות באולפן שישי, רגע לפני שמקפלים את האולפן ומזמינים מונית לאמנון אברמוביץ'. כתבת "לאן נעלם…." – הזמר הגדול, השחקן הגדול, הדמות המיתית שכולנו הערצנו. בדרך כלל זה מתכתב עם סוגת "הראיון עם הזמר הוותיק" (ראו סעיף 3), אבל לפעמים זו נראית כתבה ממש מושקעת – עם חומרי ארכיון, וקטעים נדירים ושירים שאף אחד לא שמע! בשורה אמיתית, אתם חושבים? תחשבו שוב, כי בדרך כלל בסוף הכתבה (ולפעמים גם באמצע שלה) מבהירים שכל הכתבה הזאת בכלל נועדה לקדם את סדרת הדוקו החדשה על "לאן נעלם…." – שתשודר בקרוב בכבלים או בלוויין. כל מה שראיתם בכתבה, תוכלו לגלות בקצת יותר אריכות בסדרה האמיתית שעליה ממש עבדו אנשים ותשודר עוד מעט. מה הכתבות האלה נותנות? יח"צ לסדרה, אבל בעיקר פילר לאולפן שישי כדי למלא עוד כתבה רגע לפני שארז טל וקטורזה נכנסים לפריים. בפועל מדובר במפעל שסוחט מדוקומנטרים את כל המיץ שיש בהם, רק כדי שיקבלו את הבוסט של אולפן שישי. טכנית זה כשר, אבל המיחזור הזה כבר ממש מסריח.

• המסך
• החדשות
• טרנד
• כאן 11
• ערוץ 12
• חברת החדשות

משה נוסבאום הוא עיתונאי ותיק ורב זכויות. איש מרשים שבעיקר מגלם את החריצות והניסיון של 40 שנותיו במקצוע, ולזה מגיע כל הכבוד. אבל הסיפור שבזכותו עלה לכותרות לא היה סיפור שהוא הביא, אלא הוא עצמו. עם שובו של נוסי למהדורת החדשות, בעזרת טכנולוגיית AI – העיתונאי יושב באולפן, וקולו הופק באמצעות הטכנולוגיה המד"בית בטקסט שנכתב מראש.

>>אל תחכו לנטפליקס: הקומדיות הבריטיות הכי טובות שפספסתם

היה בזה בהחלט משהו מרגש – נוסבאום חולה ה-ALS (ניוון שרירים) שנאלץ להיפרד מעבודתו חזר למסך. אבל האמת היא שהיה גם משהו קצת לא נעים בחוויה הזאת – אחרי הכל, הדמות שאנחנו רואים על המסך איננה באמת משה נוסבאום. היא הפקה טכנולוגית מרשימה שנועדה להחליף את הבנאדם – אבל זה לא הדבר האמיתי. ויחד עם ההתרגשות, היה שם גם קרינג' קל, בעיקר התחושה הבלתי נמנעת שהסיפור כאן הפסיק להיות העיתונות, ויותר העיתונאי. אבל היי, אם זה העולם שאנחנו חיים בו, אז הנה כמה הצעות לעוד דמויות שהיינו שמחים להחזים לסמך הטלוויזיה, אפילו אם רק ב-AI. היי, הטכנולוגיה קיימת.

מוטי קירשנבאום

כי עוד מעט זה כבר עשר שנים, והגעגועלאיש האהוב, לדוקומנטריסט המופלא, ובעיקר לאיש הדעה והמחשבה לא פסק. הוא הפך לסמל לחילוניות, חוש הומור מבריק, ומבט שכל כך אוהב את הארץ, וכל כך נחוש לתקן אותה. בעולם שבו עיתונאים הפכו להיות טאלנטים, קירשנבאום היה עיתונאי אמיתי שידע טוב מאוד לברור בין אמת לבולשיט. ונדמה שכל זה שווה רק בשביל הרגע שהוא יראיין עוד אחד מהפוליטרוקים שלנו, ויבהיר לו שהוא מזיין את המוח.

מודי בר-און

עוד אדם שהזווית הייחודית שלו חסרה. לאיש ולאגדה לא היתה יכולת לפתור את המצב – אבל כשראית אותו, ובעיקר שמעת את קולו, ידעת שיהיה בסדר. היכולת לשלב בין קומוניקטיביות ליצירה גבוהה, בין עממיות לבין איכות – אין הרבה אנשים כמו האיש ההוא. ואם אפשר, נשמח רק לראות אותו לרגע חוזר ללהג את נשמתו על תנועת כדור ופריפריאליות, רק כדי להרגיש שוב שיש היגיון בתוך השיגעון הזה.

"מ.ק. 22"

לא ברור אם באמת צריך AI בשביל זה, אבל אם כבר יש – נשמח להשתמש בו כדי להחזיר את סדרת הקאלט תוצרת ערוץ "ביפ" זצ"ל, בטח בתקופה שבה הצבא ממש מתגלה במלוא שכונתיותו. לא הייתם מתים לראות פרק על פרשיית ז'אבו ארליך? האם שוקרון יודח אחרי חלקו במחדל? מה לרמטכ"ל של מדינת ישראל יש להגיד על זה? ומעל הכל – למה נדמה לי שכמו במציאות, גם הפעם חנוכה ושולמן ייצאו אשמים? ככה זה, כואב להם לראות ספרדי מצליח. טפי כוסעמק.

אהרל'ה ברנע

אנחנו מבינים שאהרל'ה המקורי קצת עייף, ובאמת מגיע לו לנוח – אבל את השארם הברנעי חסר לנו מאוד חסרים על המסך, ובעיקר עיתונאים ששווה להאמין להם. וחוץ מזה, גם קצת כריזמה ופלרטוט עם יונית לא תזיק למסך שלנו.

ברונו

אחת מפיסות הנוסטלגיה המצוינות (שעדיין נמצאת פה ושם ביוטיוב) החלה בתחילת ימי ערוץ 2. הדמות עם הזקן המחודד, שהיתה הראשונה שהופיעה על המסך והסבירה לנו מה לעזאזל נראה, סיפקה גם היא סדר בעולם שנראה לנו אז כאוטי, והפך מאז מבולגן עוד יותר. שלמה בראבא עדיין איתנו, אז אולי כדאי שהוא יחזור בגרסת AI צעירה – כי נראה לי, גבירותיי ואדוניי, שגם הטלוויזיה קצת צריכה איזה מדריך טוב. וחוץ מזה, יהיה נחמד אם גם יהיו כמה תכניות, ולא רק חדשות. אתם יודעים, שיהיה לו מה להסביר.

נסים משעל

הפוליטיקאים עושים מה שהם רוצים, וכבר אין מי שיעמת אותם עם החארטה שלהם. משעל הנהדר עשה את זה בצורה טובה מאוד – גם אם בצעקות. ואולי זה גם געגוע לפעם האחרונה שבה נתניהו באמת היה נבוך על המסך מול כולנו – זה קרה אצלו בתכנית.

החרצופים

כי כבר חרשנו את התחושה שהפוליטיקאים שלנו הם יותר קריקטורה ממציאות, ולמרות שזה מרגיש שאי אפשר להגחיך את המגוחך ממילא – אני לא מסכים, כי אפשר עוד יותר. "החרצופים", בדרכם הגרוטסקית, היו אפשר היה להשפיל את הפוליטיקאים שלנו באופנים שב"ארץ נהדרת" לא יכולים באמת לעשות. חוץ מזה, לא הייתם רוצים לראות חרצוף של בני גנץ? הוא יהיה בובה ריקה אפילו יותר מהאמיתי.

אסף הראל

עם כל הכבוד לשירות החשוב בעיריית תל אביב, הטלוויזיה צריכה אותך יותר. גם בגלל התכנית שסגרה לנו הרבה לילות, אבל אפילו עוד יותר בזכות הקול האמיץ והייחודי שכל כך חסר במחוזותינו. מתחת לחליפת הבדרן, הראל היה גם סמל לחילוניות, לליברליות, ולאמירת אמת בתקופה שבה השקר צף. או בקיצור – אם ינון מגל יכול לחגוג, הגיע הזמן שהקומיקאי שלנו (שהוא הרבה יותר מצחיק) יחזור וייתן בראש.

רק בישראל

כי באמת שהעם נקעה רגלו. ארז טל ואורנה בנאי כבר מזמן התרחקו מהמסך שלנו (כל אחד וסיבותיו), אז זו הזדמנות נהדרת להחזיר אותם לבמה המרכזית. כי ללימור ושמעון יש לא מעט לצחוק עליו בתקופה המוזרה הזאת – לא מעט קטעים של "לא נגענו", פוליטיקאים שכרגיל עושים מעצמם צחוק – ורק חסרים את התכנית הזאת שתעשה מזה זהב קומי. וחוץ מזה, אנחנו ממש מתגעגעים ללימור. גם אם רק ב-AI.

• המסך
• הקאמבק
• אינטליגנציה מלאכותית
• ערוץ 12
• טלוויזיה ישראלית

הערב ב-21:30 תחזור למסך תוכנית הדגל של קשת, הסאטירה האחרונה של מדינת ישראל (ביי "היהודים באים", אנחנו מתגעגעים) ועלה התאנה השמאלני של הערוץ הפופוליסטי. והתזמון לא יכל להיות יותר… טוב? רע? אנחנו לא יודעים, כי מצד אחד אומרים שהרבה חדשות מספקות לסטיריקנים הרבה על מה לצחוק, אבל מצד שני – מי יכול בכלל לצחוק עכשיו? ובכלל, אחרי שבשנים האחרונות (ובעונת המלחמה בפרט) התוכנית חידדה חצים וכיוונה אותם במדויק, מה עוד נשאר להם לעשות בתרחיש הנוכחי?

>>תנו לעצמכם להתייאש קצת. אנחנו מבכים עולם ומדינה שנעלמו

למקרה ומישהו בארץ נהדרת צריך תקציר אירועים של כל מה שהתרחש מאז שסיימו את העונה הקודמת אי שם בחודש מאי, אז אנחנו לא הכתובת. מי בכלל רוצה לחיות שוב את המציאות הזו? אבל במהלך התקופה הזו, ובמיוחד בימים האחרונים, קשה שלא לשאול מה תוכנית סאטירה, מצוינת ככל שתהיה, יכולה עוד לשנות. איך צוחקים על נשיא אמריקאי שמשקר שמהגרים אוכלים כלבים? איזה עוד מפגש מצמרר עם ההיסטוריה הם יכולים לייצר לראש ממשלה ציני שכזה? מה עדיין מצחיק במציאות מפחידה ומדכאת של הפקרת חטופים ואובדן כל ערך לטובת כח פוליטי? אנחנו לא יודעים, אבל חייבים לנסות.

יש דבר אחד שאנחנו בטוחים בו – האנשים המוכשרים של "ארץ" עובדים מסביב לשעון, ובוודאות ב-24 השעות האחרונות, כדי לסחוט כל טיפה אחרונה של מצחיק מהעולם הפרוע הזה. אנחנו כבר יודעים שבפרק הראשון נקבל שיחה בין צמד המרגלים הטריים ביותר לאיראן (זה שאולי ואירנה, אבל אל תגלו שסיפרנו), ובאתר מאקו של קשת כבר רמזו שלמרות החיסולים, דמויותיהם של סינואר ונסראללה ירחפו פה ושם כרוחות רפאים. עכשיו רק נותר להצטרף, ולגלות אם התוכנית הוותיקה תצליח לעלות למעמד של הרגע, או שיאלצו להסתפק בבדיחות פיזיות, כי הסאטירה כבר עצובה מדי. אם יש משהו שהעונות האחרונות לימדו אותנו, זה שבארץ נהדרת לא אוהבים להיתקע במקום, ויודעים להתאים את עצמם למציאות המשתנה והמופרעת. שיהיה לכולנו בהצלחה, כי כבר קשה לאחל ארץ נהדרת.
ארץ נהדרת, קשת 12, 21:30

• מה רואים הלילה
• ארץ נהדרת
• קשת
• ערוץ 12

זה היה יום כיפור מעניין. הפידים בטוויטר בערו. ובמרכז המדורה: עמית סגל ומנהלת הסושיאל שלו. בעקבות שרשור ציוצים ביקורתי של מבקר התקשורת לשעבר אביב הורביץ, רגע לפני שנכנס החג, פצחה מנהלת הסושיאל של סגל בטנטרום מבדח שנראה כמו פיגוע מדיה, ובמהלכו הסבירה בין היתר שסגל מכוון מסרים שונים לקהלים שונים ורשתות חברתיות שונות כמו פוליטיקאי דרג ז', וכי הביקורת של הורביץ מגמתית ו"נועדה לשרת את תומכי 'אחים לנשק'". אחרי שכולם צחקו וצחקו, פנה הפיד רבתי לעשות במהלך החג את מה שהוא הכי אוהב לעשות: לעסוק בדבר הלא נכון.

>> המדינה החדשה שבפתח: יוסי מזרחי הציל את האינטגריטי של חדשות 12
>> הפיכה בשידור חי: הערב שבו אנשי חדשות 12 הפכו רשמית לערוץ 14

התרגשות כזאת לא נראתה ברשת החברתית האלימה של אילון מאסק מאז הוחלף אייקון הכוכב של הפיברוט באייקון לב של לייקים: לעמית סגל יש מנהלת סושיאל! למה הוא צריך מנהלת סושיאל? ולמה מנהלת סושיאל כזאת? האם היא זו שחוסמת עבורו אלפי צופים וגולשים שמבקרים אותו? והאם הוא יפטר אותה עם צאת הצום? וראיתם מה היא אמרה על ויויאן סילבר? ומה היא אמרה על הנכים? ומה היא אמרה על קשת 12 ועל ידיעות אחרונות שמעסיקים את סגל? ואיזה פה ג'ורה דוחה ונשמה מושחרת יש לה באופן כללי?

כל זה, כמובן, לא מעניין בכלל וחשוב רק במידה מועטה. מי שאינו ניחן בזיכרון של דג זה מוכה אמנזיה ידע כבר במהלך 2023 שסגל מעסיק מנהלת סושיאל, וגם את זהותה, פשוט כי שניהם אמרו את זה בעצמם. לא היה כאן שום גילוי חדש ומסעיר. מה שהיה חשוב פה הוא הציוץ המונומנטלי של הורביץ שהתניע את הסערה. כמו בימי הזוהר שלו כמבקר תקשורת ב"העיר" וב"מאקו", הורביץ פשוט חפר בפיד של סגל, אסף דאטה וספר ציוצים. וזה היה הפאנץ' שהפנה במכתבו הפתוח לסגל: "בשנה האיומה ביותר, שבה פקד אותנו האסון הנורא מאז השואה, שהתרחש לאחר עשור וחצי שבו בראש המדינה עמד כמעט ברציפות איש אחד ויחיד, צייצת או ריטווטת 123 פעמים נגד מתנגדי רה"מ השונים, עוד 51 פעמים נגד הממסד המשפטי והביטחוני, אבל מפורשות נגד נתניהו – פעם אחת בלבד".

למרות שהשרשור של הורביץ על כל חלקיו זכה לכ-55 אלף לייקים, נחשף ליותר מ-600 אלף איש, וחשף הטייה מובהקת ובלתי ניתנת להפרכה של סגל, הדיון הציבורי שבעקבותיו עסק כמעט בלעדית במנהלת הסושיאל ובתגובותיה הרעילות. וזה, ילדים וילדות, מהלך לא רע בכלל של ניהול סושיאל משברי והסטת האש מהלקוח. לפטר אותה? אם כבר, סביר להניח שסגל יעניק לה בונוס נאה. במקום שיצלבו אותו לאורך כל יום הכיפורים על מזבח הפרקטיקות האנטי-עיתונאיות שלו, כולם דיברו על חני וייזר. על מי? בדיוק.

הנתונים שליקט הורביץ היו סבירים לחלוטין לו היה מדובר בצייצן ביביסט מן השורה או ליצן ממכונת הרעל של ערוץ 14, אבל הם סבירים פחות כשמדובר בעיתונאי רציני המסקר את הזירה הפוליטית, ובלתי סבירים בעליל כשמדובר בפרשן הפוליטי הבכיר של הערוץ הנצפה ביותר במדינה, במהלך שנתה הקשה ביותר. מאחורי המספרים האלה מסתתרת עובדה אחת פשוטה: סגל הוא מגה-שופר של נתניהו שמשתמש בשידורי קשת וב"ידיעות אחרונות" כמערכת ההגברה שלו, ועל הדרך מתעשר מאוד מפועלו זה, כנראה יותר מכל איש תקשורת בישראל.

וזאת יודע כל צופה ביקורתי של חדשות 12 בשנים האחרונות: חשיפותיו העיתונאיות של סגל זניחות לחלוטין עד לא קיימות. פרשנותו הפוליטית מכילה בעיקר נבואות שגויות המתנפצות על קרקע המציאות כאילו היה אורקל מעלי אקספרס. אבל את עבודתו האמיתית הוא עושה היטב, כי עבודתו האמיתית היא לדברר ולשמר את שלטונו של בנימין נתניהו כסוכן תעמולה ממולח, והוא מבצע אותה באדיקות ובקנאות גדולה. ואין כאן הרבה אידיאולוגיה: מול ראש ממשלה ימני ואמוני בהרבה מנתניהו כמו נפתלי בנט לא היסס סגל לשלוף ציפורניים ולנשוך כמו שעיתונאי בכיר אמור לעשות. מול נתניהו הוא מגרגר ומתכרבל בהנאה.

על פי הערכות של גורמים בענף, סגל מרוויח עשרות רבות של אלפי שקלים כפרשן חדשות 12 בכל חודש, עשרות רבות נוספות של אלפי שקלים מידיעות אחרונות בכל חודש על טורו המשמים, מאות אלפי שקלים נוספים בחודש מהרצאות, פאנלים ושאר חלטורות, ובשורה התחתונה כמה מיליוני שקלים לא מעטים בשנה מפועלו התקשורתי. בריאיון שהעניק סגל לאחרונה לאפליקציית הסרטונים של קשת, V1, נקב הוא עצמו בסכום של 700 אלף שקלים לחודש, כלומר 8.4 מיליון שקלים בשנה. זה התגמול הנאה שמקבל התועמלן הלאומי על עמידתו האיתנה לצד נתניהו. זה המפעל. ושגשוגו הכלכלי של המפעל תלוי בהישרדותו של נתניהו.

אז כן, הבחירה של סגל באחת הדמויות המחרידות ביותר בזירה הטוויטרית כדי לנהל את הרשתות החברתיות שלו, מעידה כנראה לא מעט עליו ועל האופן בו הוא תופס את עבודתו כזירת קרב שבה יש להלום במתנגדים, לחסום כל ביקורת ולנטרל באגרסיביות שיח נגד עמדות השלטון. אבל היא לא הסיפור פה. גם הוא לא. הסיפור, ועל זה אביב הורביץ כבר כנראה לא יכתוב, הוא קברניטי קשת וידיעות אחרונות שמאפשרים לאדם אחד להשתמש בפלטפורמה שלהם כמפעל רווחי להנדסת תודעה. אולי נדבר על זה ביום כיפור הבא, אם עוד נהיה פה.

• טור דעה
• קשת
• ערוץ 12
• שבעה באוקטובר
• בנימין נתניהו
• עמית סגל