>>הפסל זוהר גוטסמןהוא מהאמנים המבטיחים ביותר בתל אביב, והוא משתתף בתערוכה חדשה בארטפורט, המקבצת תחת הכותרת "חומרים חדשים" שבעה אמנים ישראלים שבחרו לקיים מערכת יחסים ארוכת שנים עם חומר עבודה ספציפי, הנוכח ביצירתם כשותף פעיל ומוביל. התערוכה תהיה פתוחה עד אוקטובר אבל כדאי לכם לראות אותה עכשיו.נו, למה אתם עוד פה.

1. פיגמנטים סהר סרברניק ובנו

במפגש בין רחוב זבולון לדרך יפו יש טמבוריה פינתית קטנה שנראית רגילה מבחוץ, אבל זו בעצם הטמבוריה הכי מיוחדת שיש בכל העיר וכנראה גם בכל הארץ. אצל סרברניק קיימים לא רק חומרים מיוחדים אלא גם ידע נדיר שאי אפשר להשיג בשום מקום אחר. משה הבעלים הוא מומחה בפיגמנטים, דבקים, וחומרים נדירים שמשמשים מומחים בתחומי היצירה והרסטורציה. בתור מי שעובד בשיטות עתיקות באמנות שלו ומשתמש בעלי זהב ופיגמנטים, אני פוקד את סרברניק באופן תדיר.
דרך יפו 43 תל אביב

2. הפסל של יעל פרנק על הגג של בניין ארטפורט

כשצועדים ברחוב המנור בדרום תל אביב באזור התעשייה, ומרימים את הראש אל מול הבניין היפה של הרזידנסי של ארטפורט מתגלה מחזה מוזר: דקל בגודל טבעי מתכופף מגג הבניין וצולל כלפי מטה לכיוון הרחוב. המראה המוזר הינו פסל ציבורי אהוב עלי של חברתי הטובה האמנית יעל פרנק אשר מתגוררת בשנים האחרונות בקנדה. הפסל האיקוני, "In a Nutshell" שמו; הפך להיות לנדמרק תרבותי במרחב התל אביבי והוא נמצא על גבי הבניין של תוכנית הרזידנסי הטובה בארץ. למי שמגיע לבקר בתערוכה "חומרים חודשים" בגלריה של ארטפורט, מומלץ להביט למעלה!
העמל 8 תל אביב

"In A Nutshell",יעל פרנק (צילום באדיבות ארטפורט)

3. מגרש הכדורגל בגבריאלי והחוג של יצחק

המגרש בבית ספר גבריאלי אחר הצהריים הוא מקום מפגש מדהים למשפחות עם ילדים ולקהילה המקומית של הרחובות הקרובים. בשנתיים האחרונות אני פוקד אותו עם יאן, הבן של בת הזוג שלי. אנחנו משחקים שם כדורגל, כדורסל, פריסבי ופינג פונג. יצחק מאמן קבוצות כדורגל בגילאים שונים והוא אגדה בשכונה. כשאנחנו שם אני רואה איך הוא מחנך את הילדים לשותפות, חברות ורוח ספורטיבית.
אליהו ספיר 16 תל אביב

בית ספר גבריאלי הכרמל (צילום: פייסבוק/בית ספר גבריאלי הכרמל)

4. סדנת הפיסול של בית הספר לאמנות רב תחומית של שנקר

בשנה האחרונה עבר בית הספר לאמנות רב תחומית של שנקר למבנה שלו בדרום תל אביב. זה מקום שיקר לליבי. אני מאוד אוהב ללמד שם ושמח להעביר את הידע שלי בפיסול לסטודנטים של שנה א' ולחלוק בהוראה עם עוד אמנים רבים וטובים במקום מכבד, אישי ודואג. באופן טבעי אני מעביר את רוב הזמן שלי שם בסדנת הפיסול יחד עם הצוות הכיפי והמקצועי שלה.
הרצל 158 תל אביב

5. כיכר ביאליק והחצר הפנימית של מוזיאון העיר

קלאסיקה תל אביבית. הכיכר הקטנה וההיסטורית שמול בית העיר הישן שהפך להיות מוזיאון העיר תל אביב. אם אתם מגיעים לשם תכנסו לחצר הפנימית של מוזיאון העיר תהנו מהכיכר המקסימה, מקפה עמיתה, ומהפסל שלי "תל" שמוצג שם בשנה הקרובה במסגרת התערוכה הקבוצתית "גובה פני העיר" שאצרה יעל מסר עם אוסף של אמנים נהדרים.
ביאליק 27 תל אביב

>>בית ספר לרוץ אליו וקפה ששינה שכונה // העיר של איתמר שמשוני
>> תל אביב כולה בכדור בדולח ויער לפוקימונים // העיר של רחלי רוטנר

מקום לא אהוב בעיר:

איילון והפקקים המטורפים בדרך ובחזרה מהסטודיו שלי בכפר נטר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אירוע מוזיקה אינדונזית שהתארח במסגרת התערוכה "עור וצל" של בן הגרי שאצרה סאלי הפטל נוה במוזיאון נחום גוטמן. התערוכה הייתה מרגשת והאירוע פתח את הלב בזמן המאתגר הזה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
תצלום של תחנת דלק שזוגתי, הצלמת זהר אלעזר, צילמה בזמן ששוטטנו בעין ורד. אני עובר על יד תחנת הדלק הזאת על בסיס שבועי, והיא הצליחה לתפוס מבט טרי שעורר תודעה שלא הייתה קיימת עבורי לפני כן. הצילום שלה באופן כללי מעמת את המציאות עם נקודת מבט שמערערות על התפיסה הפיזית של המתבונן. מרשים אותי תמיד לראות כמה אחרת ממני היא חושבת ורואה את העולם.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מיד אחרי שהמלחמה התחילה ירדתי עם האמנית ניבי אלרועי לים המלח לעבוד עם הילדים של קיבוץ בארי.הארגון 'כולנו בארי ע"ר'הוא עמותה שפועלת לקיום פעילויות לחיזוק החוסן הקהילתי והחברתי של קיבוץ בארי וחבריו. טיפול ושיקום נפשי, פיזי ורגשי. מקיימת פעילות מורשת והנצחה ופעילות שיקום ופיתוח קיבוץ בארי לאחר אירועי ה-7 באוקטובר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
צריך להרים ליועמש"ית גלי בהרב-מיארה שנאבקת על הצביון הדמוקרטי של המדינה מדי יום. אולי זה לא הסוף.

מה יהיה?
אני שואל את השאלה הזו כל יום בסטודיו והיא חוזרת במרבית מהפסלים שלי. בתהליך העבודה אני מוצא את עצמי פונה לארכיאולוגיה של ראשית הציוויליזציה כדי לנסות למצוא איפה אנחנו ביחס לסיפור הגדול יותר של התרבות האנושית.

• העיר שלי
• פיסול
• אמנות ישראלית
• ארטפורט
• בתי ספר בתל אביב
• כיכר ביאליק
• מוזיאון העיר
• עמיתה
• שנקר
• זוהר גוטסמן

>> רמי אטר הוא פסל שעוסק בברזל מאז שירותו בהנדסה קרבית. ב-2023 הוא עבד על מיצב בסדרה "סף הכאוס" כשהגיע שבעה באוקטובר – ואיתו הדאגה הרבה לדוד ולבן הדוד הקרובים של רעייתו מיכל, דוד וטל שלו ז"ל, ששהו בבית המשפחה בניר עוז והוכרזו כחללים רק חודש לאחר תחילת המלחמה. הוא ארגן את תערוכת הפיסול הקבוצתית "תכף נשוב…", באמצעותה גייס מאות אלפי שקלים למען שיקום קיבוץ ניר עוז. אל המיצב ההוא הוא חזר כאדם אחר, וכך נולד מיצב חדש שיוצג בבית האמנים בין 10.4 ו-3.5. אטר מקווה למכור את המיצב לגורם עסקי, כשכל הרווחים יופנו לשיקום ניר עוז, שזקוק לכספים רבים בעוד תוכנית השיקום הלאומית טרם אושרה.

>> הנה, ביבי, מצאנו את הדיפ סטייט האמיתי // דנה ברלב // יוצרים כותבים
>> בשכונה כולם חיים בהרמוניה. המדינה יכולה ללמוד מזה // יוצרים כותבים

אני אמן של ברזל. הברזל, חומר הגלם העיקרי שלי, הוא חומר מאוד חזק אבל גם מאוד רך וגמיש. ורסטילי. אפשר לעצב אותו בכל מיני צורות ולתת לו מראה שונה לגמרי. אני אוהב את הניגוד הזה בין הקשיחות של החומר לבין הרכות והגמישות שלו, את האפשרות ליצור ממנו משהו שהוא גם חזק וגם שברירי באותו זמן. הוא החומר המושלם מבחינתי לביטוי של הניגודים האלה.

בתערוכה "מסוף העולם ועד סופו" בבית האמנים בתל אביב אני מציג מיצב מסדרת "סף הכאוס". סדרה זו מתארת את רגעי השבירה בחיים, את התחושה המאיימת של אובדן שליטה. את הנקודות האלו בחיים, שבהן אנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים שליטה. אני מנסה לפסל את התחושות האלו, את המתח בין יציבות לאי-יציבות, בין סדר לכאוס, את הרגעים האלה שבהם הכל מרגיש כאילו הוא עומד להתפרק. רגעים אלו קיבלו משנה תוקף לאחר אירועי שבעה באוקטובר.

המיצב בתערוכה חורג מגבולות הפיסול המסורתי, הוא שואף ליצור חוויה טוטאלית. פיסול עבורי הוא לא רק עניין של אובייקט, אלא גם חיבור בין אובייקט וחלל. המיצב בתערוכה שלי הוא ניסיון ליצור חוויה שבה הצופה לא רק רואה את הפסלים, אלא גם מרגיש אותם, חווה אותם בתוכם. אני רוצה שהצופה ייכנס לתוך החלל וירגיש את המתח הזה, את הניגודיות, את הכאוס הזה שאני מנסה לתאר.

במקביל לעבודה על התערוכה, אני עובד על סדרת "בית ילדים". אירועי שבעה באוקטובר זעזעו את עולמי, כמו כולנו כאן. הכאב והאובדן והאבל וההפקרה פגשו אותי מקרוב מאוד, קרוב מדי. לבת זוגי משפחה ענפה בקיבוץ ניר עוז, שם גם איבדנו חלק מהמשפחה. ההשפעה החזקה של האירוע, הזוועה, האובדן, טלטלו אותי והובילו אותי ליצור סדרת עבודות שבעבעה בתוכי עד שפרצה, תחת הכותרת "בית ילדים".

בית ראשון מסדרה זו הוצג בדצמבר 2023, בתערוכת פיסול קבוצתית "תכף נשוב…", תערוכה שהכנסותיה הוקדשו למען שיקום קיבוץ ניר עוז. את התערוכה יזמתי והקמתי עם האוצרת מיכל חסון גלייזר, והשתתפו בה עשרות פסלים שנענו לבקשתי והצטרפו, ביניהם אתי אברג'יל, אייל אסולין, דוד גרשטיין, מיכל כרמון, רונן שהרבני, טל שושן ועוד. הפסלים שיצרתי, בהשראת האירועים הקשים, מבוססים על הרעיון של "בית ילדים בקיבוץ" שהיה עד לאירועים הללו. בית ילדים היה אמור להיות המקום הבטוח ביותר עבורם, ובשבעה באוקטובר חדל מלהיות כזה. הפסלים הם לא רק יצירה אמנותית, אלא גשר רגשי ורוחני שנבנה מחדש אחרי אובדן ובימים אלו הם הופכים לפרויקט בינלאומי.

ההשראה שלי מגיעה מעולם הרגשות, מהתבוננות במצבים אנושיים, במערכות יחסים, בזיכרונות. אני מחפש את הרגעים האלה שבהם מתרחש שינוי, שבהם משהו מתפרק או נבנה מחדש. אני מנסה לתפוס את התנועה הזו, את המתח הזה, בחומר. התהליך שלי מתחיל לרוב בשרטוטים רעיוניים, אבל בסופו של דבר אני נותן לחומר להוביל אותי. אני אוהב את המאבק הזה עם הברזל, את האפשרות לעצב אותו, לכופף אותו, לחבר אותו. זה כמו ריקוד, כמו דיאלוג בין שנינו. אני מקווה שכל מי שיחווה את המיצב בתערוכה שלי, ימצא בו את הרגע שלו, ירגיש את המתח, את הכאוס, אבל גם את היופי והעוצמה שקיימים בתוך זה.יחוש את הפירוק אבל גם את האפשרות לבנייה מחדש.
>> רמי אטר / מסוף העולם ועד סופו, מיצב פיסול מתוך הסדרה "סף הכאוס" // אוצרת: דניאלה שלו // בית האמנים ת"א, אלחריזי 9 // פתיחה: 10/4/25 19:00 נעילה 3/5/25 // שעות פתיחהL ב’-ה‘ 10:00 – 13:00, 16:00 – 18:00, ו’ 10:00 – 13:00, שבת 11:00 – 14:00

• יוצרים כותבים
• שבעה באוקטובר
• תערוכות
• פיסול

אם חלפתם לאחרונה באזור טיילת שפך הירקון ונתקלתם במגאפון ענקי שמוצב שם; או אם עברתם ברחוב הרכבת בואכה בית המכס ושם חיכה לכם ראש אנושי ענקי בצבע אדום בוהק שבוקע מהרצפה – זה לא עניין זמני וזה בטח לא במקרה. בחודשים האחרונים הופיעו להם בלוקיישנים שונים בעיר פסלים חדשים – קצת אחרים מאלה שהכרנו במרחב הציבורי עד כה. גדולים, צבעוניים, מחומרים שונים, מפתיעים ובלתי צפויים. כולם הם חלק ממהלך מרוכז של עיריית ת"א־יפו במסגרתו יוצבו 30 פסלי חוצות חדשים, כולם של אמנים ואמניות עכשוויים ופעילים בסצנה המקומית (מלבד שניים שכבר אינם בחיים – אורי קצנשטיין ועמוס קינן).

עד סוף חודש מרץ יסתיימו ההצבות של 25-26 מהפסלים, והאחרונים שבהם, שעדיין בשלבי ייצור, יוצבו בחודשים אפריל-מאי. עוד 8 פסלים ותיקים מאוסף מוזיאון תל אביב לאמנות הוזזו ומוקמו מחדש במרחב הציבורי ברחבי העיר, וכל אלה יחד מצטרפים ל-184 הפסלים שכבר קיימים בעיר – כאלה שאנחנו מחבבים מאוד (אבל גם כאלה שפחות, ולכן החידוש הוא משמח אפילו יותר). במקביל נעשית עבודה מאומצת על מפה וירטואלית שבה יופיעו כל הפסלים שתכלול גם מסלולי הליכה ביניהם.

על המהלך הבכלל לא פשוט הזה אמונה המחלקה לאמנויות בעיריית ת"א־יפו ובראשה מנהלת המחלקה, צלילית בן נבט, שיזמה ומובילה את הפרויקט ועסוקה בו עד מעל לראש כבר כמה שנים טובות. "אם צריך לנעוץ נקודת התחלה שבה הכל התחיל, היא תהיה בשנת 2017, כשהעירייה עבדה על עדכון חזון העיר", היא מספרת. "בעירייה פועלת מזה שנים רבות וועדת פסלים, אבל ב-25 השנים שלפני כן לא היה לה סעיף ייעודי בספר התקציב. המשמעות היתה שהצבות חדשות התאפשרו או על ידי תרומות או במסגרת פרויקטים חדשים שנבנו. כשבנו את הגוש הגדול, למשל, הבינו שיש כיכרות שצריך לזהות על ידי אלמנט אמנותי והטיפול עבר אל וועדת הפסלים.

"עם השלמת כתיבת חזון העיר ביקש ראש העיר רון חולדאי לנסח מדיניות להצבת אמנות במרחב הציבורי. המדיניות הוצגה לו בשנת 2021, וכללה הצעת תקציב לכמה פסלים גדולים ועוד כמה בינוניים. חולדאי הסתכל במסמך ובאותו הרגע אמר שזה לא מספיק, ושהוא רוצה 30 פסלים חדשים, כפיצוי וכהשלמה של פערים של זמן שבהם הוא לא הגיע לעסוק בנושא".

ההחלטה המפתיעה של חולדאי נתנה את האישור לצאת לדרך – ארוכה אבל קריאייטיבית – שהחלה בן נבט בליווי של חמישה אוצרים.ות חיצוניים שבחרה: עדנה מושנזון, סמדר שינדלר, איה מירון, ורדית גרוס ואודי אדלמן; כשמי שעומד לצידה ומלווה את כל הפרויקט מהצד ההפקתי הוא גלעד ברנע. יחד עם האוצרים הוציאו קול קורא ובנו תכנית מוסדרת, שכוללת את בחירת האמנים, בחירת הפסלים, בחירת החומרים, בחירת הלוקיישנים (ההחלטה שהתקבלה היתה להתמקד בדרום ומזרח העיר), ולא פחות חשוב – תשלום לאמנים, לקבלני ביצוע ולאנשי הפקה שעבדו על הפרויקט.

הבחירה הראשונית החלה עם 85 פסלים, שעם הזמן צומצמה ל-45 ולבסוף התקבעה על 30 – כל אחד מהם של אמן.ית אחרת, עשוי מחומרים אחרים, בעל תנאי הצגה שונים (ולעיתים מאתגרים), עלויות הפקה שונות וכן הלאה.

חיפשתם סוג מסוים של תכנים בפסלים? סוג מסוים של ניראות? אסתטיקה?
"בקול קורא שהוצאנו כתבנו שעדיפות תהיה לפסלים שיש להם הקשרים לתכנים היסטורים, חברתיים ותרבותיים שקשורים לתל אביב. כשהצבנו יעדים לפרויקט אמר לנו ראש העיר שהוא אוהב פסלים שמספרים סיפור, אבל מבחינתנו גם פסל מופשט יכול לספר סיפור. אין פסלים שהם אסתטיים נטו.

"עוד חיפשנו פסלים שיוצרים פלייס-מייקינג, שהתושבים יוכלו להגיד 'בואו ניפגש ליד הפסל של…' או כזה שאפשר לשבת לצידו. זה לא לגמרי עניין שאפשר להכתיב מראש, כי בסוף מדובר או במזל או בדיוק של תהליך ההצבה. אי אפשר לדעת מראש אם זה יעבוד, אבל זו היתה ההתכוונות. לפרויקט נבחרו רק אמנים ואמניות שעדיין אין להם פסל שמוצב במרחב הציבורי בעיר – מחצית מהם נשים ומחצית גברים, וביניהם גם אמנים מהחברה הערבית כמו מחמוד קייס ונרדין סרוג'י".

איך נבחרו המיקומים?
"את הבחירה של המיקומים התחלתי בישיבות פרטניות עם מנהלי מחלקות תכנון במנהל הנדסה, ואז בפגישות עם כל מנהל של אגף קהילה. יצרנו מפה עם 80 ומשהו נקודות, שאז הצרתי בסיור לאדריכל העיר וראש העיר".

כל הפסלים הם חדשים? נעשו במיוחד לטובת הפרויקט?
"כן. גם השניים של האמנים שכבר אינם בחיים – נעשו במיוחד על פי מודלים קיימים. עם הזמן התחלנו להדק את הרשימה, וכל אוצר עבד עם קבוצה של אמנים שיחד ניסו להתאים את הפסל המיועד לאחד הלוקיישנים שבחרנו".

כשמדברים על התאמות ללוקיישן, אפשר לציין למשל את "מגדלור" של הילה טוני נבוק, שהוצב ברחבה שמול תחנת הרכבת סבידור מרכז, ומשתלב באופן מעורר השתאות בסקייליין של המגדלים שמאחוריו; את "שערי כוכב" של נועה יפה שהוצב בכניסה לפארק המדרון ביפו וכמו מקבל את פני המבקרים (בפארק מוצבים שני פסלים נוספים מהפרויקט – של משה רואס ושל אפרת נתן); את "נבט" של הילה עמרם שכמו פורח מתוך המדשאה בחלקו המערבי של פארק המסילה, בסמוך לתחנת רכבת אליפלט, ועוד רבים שפרושים מצפון ועד דרום (ובעיקר, כאמור, בדרום ובמזרח).

גם "פולה ודוד", הפסל של שירה זלוור בדמותם של ראש הממשלה הראשון ואשתו שהוצב לפני שבועיים בשדרות בן גוריון הוא חלק מהפרויקט, ולמרות שמדובר בפיסול ריאליסטי לכאורה, ברור לכל מי שצופה בו שהוא כזה שנוצר כאן ועכשיו, וכולל שיקולים אמנותיים ומרחביים מעבר לשיקולים ההיסטוריים ושיקולי ההנצחה (בין השאר העובדה שזלוור התעקשה לפסל גם את פולה, ולא רק את בעלה).

ואם כבר בחמידות עסקינן – הפסל הכי חמוד (בעיניי לפחות) הוא "הישנים" של יעל פרנק, שהוצב בשדרות שאול המלך סמוך ליציאה מתחנת הרכבת הקלה, ובו שני חתולים (היצורים האלה שבאמת שולטים בעיר) עשויים ברונזה, מתחרדנים בשמש על פדסטלים ענקיים שעל אחד מהם כתוב "כן" ועל השני "לא". במקרה הזה הספיקו כמה שבועות עד שמישהו החליט שמאוד חשוב לו להפוך אותם להצהרה פוליטית – ובשבוע שעבר הם רוססו כל אחד מהם בספריי כשמתחת ל"כן" ו"לא" כתבו מילה אחת נפיצה – ביבי.

זה כמובן עניין שנלקח בחשבון שכמציבים כל עבודת אמנות במרחב הציבורי, והעניין טופל במהירות, בתקווה שלא ישנה – לא שם ולא על כל פסל אחר. כי הצהרות פוליטיות אפשר להצהיר בהרבה דרכים אחרות, לא חייבים להרוס יצירות אמנות בשביל זה (לתשומת לב שופכי המרקים על עבודות בלובר ועוזריהם).

לפרט על כל 30 פסלים שונים יהיה מעט קשה, אבל בקרוב, כשתופץ המפה תוכלו לקבל אינפורמציה ממוקדת על כל אחד מהם. לצד כל אחד מהפסלים החדשים גם יוצב בשבועות הקרובים ברקוד שבסריקתו תוכלו לקבל עוד פרטים על הפסל, על האמן.ית ועל הסיפור שמאחוריו ובעתיד הם יקבלו גם מעמד של אוסף תחת השם "אבץ" – אמנות במרחב הציבורי.

רק נספר שבין אלה שעוד צפויים להיות מוצבים בחודשים הקרובים נמצאים פסלים של אדם יקותיאלי (שאתם אולי מכירים כ-know hope) בגן התקווה; של סיגלית לנדאו בפארק דרום (כן, גם אותי זה הפתיע שעדיין לא קיים פסל של סיגלית לנדאו במרחב הציבורי בעיר – אבל בקרוב יהיה); של גל ויינשטיין ברחוב תובל ועוד. בינתיים צאו להסתובב (ברגל, כמובן), וניפגש ליד הפסל של ליאורה קפלן? סי יו ד'ר.

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• פיסול
• עיריית תל אביב
• המרחב הציבורי
• רון חולדאי
• ❤ תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

כשהצילום נולד בתחילת המאה ה־19, זמן החשיפה הארוך לא אפשר לצלמים להתנסות בצילום בני אדם כיוון שהתוצאה הייתה מעוותת ומטושטשת, ולכן היה קל יותר להשתמש בחפצים דוממים. הצלמים הראשונים הרבו לצלם מבנים ופסלים או להעמיד אובייקטים בחלל (אחד הקלאסיים שבהם הוא המטאטא השעון על מפתן דלת של וויליאם הנרי פוקס טלבוט), וכך נולדה מערכת יחסים רבת שנים בין הפיסול לצילום – שני מדיומים שלכאורה אינם יכולים להיות שונים יותר זה מזה – הראשון חושי, חווייתי, כזה שאפשר להקיף, לגעת ולמשש; והשני הוא צל רחוק ודו ממדי של מציאות ממוסגרת.

בדרך כלל מערכת היחסים בין שני המדיומים נשמרה בגבולות המצומצמים של הצילום. תהליך הפיתוח הידני בחדר החושך סיפק לצלמים את היצר החומרי שטבוע כמעט אצל כל אמן, אבל מאז שהצילום הדיגיטלי חיסל את האנלוגי ואת הפרקטיקה בחדר החושך, נראה שהעיסוק החומרי בוער יותר ויותר אצל צלמים. את התשוקה הזאת לגעת בחומר אפשר לראות בשנים האחרונות אצל לא מעט אמנים שמנסים לחלץ איכויות פיסוליות מהצילום שלהם – אם על ידי העמדת התצלומים כחלק ממיצב שמגיב לחלל ואם על ידי טכניקות צילום שיוצרות אשליית עומק.

עוד כתבות מעניינות:
הציור הריאליסטי המושמץ נחגג מחדש, וזה קשור לספה שלכם
הסרט שמנפץ את האגדה על ההומלס שהפך בן לילה לכוכב
איך הפך הצייר האגדי בוב רוס לאייקון של מילניאלז?

בתערוכת היחיד שלה בגלריה P8 שיר לוסקי לוקחת את הדיאלוג בין הפיסול לצילום צעד אחד קדימה. היא מנסה להתנגד, לאתגר ולהרחיב אותו. במבט ראשון מדובר בתערוכת פיסול לכל דבר: אובייקטים תלויים על הקיר, מונחים על הקרקע, שעונים במפגש בין הרצפה לקיר או נוגעים בתקרה. הצילום בתערוכה הוא רואה ואינו נראה. התערוכה מתחילה בעצם במקום שהצילום של לוסקי נגמר – היא נוהגת לאסוף חפצים שנזרקו, חתיכות פלסטיק ומתכת שהיו פעם חלק ממשהו גדול יותר. היא מציבה אותם בסטודיו בהעמדה כמעט בלתי אפשרית ומצלמת אותם שנייה לפני שהם מתרסקים או מתמוטטים כמו גלעדי זיכרון.

נראה שצורת העבודה הזאת כבר אינה מספקת את לוסקי ובתערוכה הנוכחית היא יוצאת כמעט לגמרי מהדו ממד והולכת לכיוון פיסולי טהור. אלו צעדים מהוססים ופחות מוצלחים מעבודות הצילום השבריריות והעדינות שלה, ובכל זאת מדובר במהלכים מסקרנים.

המפגש הראשון בתערוכה הוא עם צילום שכבתי ואניגמטי שכמעט נבלע ונעלם בחלל על ידי סולם טלסקופי נשלף שמשמש את הגלריה ביומיום וכמעט חוסם את הכניסה למקום. לוסקי העמידה אותו בסמוך לעבודה כסוג של הצהרת כוונות מחבלת ומפריעה. הצורה המתפתלת של הסולם מהדהדת את אחד האלמנטים בתוך הצילום, המציג תיעוד של טבע דומם מבוים שניכרים בהעמדתו מורכבות ומאמץ פיזי ולוגיסטי.

משם העין עוברת למרכז החלל: שני חורים שחורים מוטלים על הרצפה, שני כתמי רורשאך קפואים שהיו בעבר נוזליים, והם עשויים מחומר שאולי שימש פעם כתמיסה כימית לפיתוח תמונות. זו בעצם הנקודה שבה הדימוי נפגש עם החומר ונותן לו חיים. משני הצדדים על הקירות מוצבים שני צינורות, האחד שחור והשני לבן, כאילו מנסים לחדור אל תוך השכבה הארכיאולוגית של המבנה.

לב לבה של התערוכה נמצא דווקא בסוף שלה. לוסקי קילפה שכבות של הקיר, והחורים שנוצרו חושפים צילום שמסתתר מאחור, אבל אי אפשר לראות אותו במלואו. הצופה צריך להסתפק רק בחורי ההצצה ולהמשיך לצייר אותו בדמיון. הצילום נמצא מחוץ למגע, כשמה של התערוכה. פעולת החציבה הזאת של לוסקי מזכירה את העבודות של עילית אזולאי, שבאמצעות צילום מיקרוסקופי היא מנסה לחצוב בחומר ולהמציא אותו מחדש.

אמנם התערוכה של לוסקי לא מגובשת דיה, אבל אין ספק שהיא בולטת בתור קול ייחודי בגל ההולך וגדל של צלמים־פסלים. יהיה מעניין לראות לאלו מחוזות לוסקי הצעירה תיקח את הז'אנר.

← שיר לוסקי: מחוץ למגע, גלריה P8, הפטיש 1 תל אביב, אוצרת: הגר בריל, עד 27.4

• פיסול
• אמנות
• צילום
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

שם:רונן הררי

גיל:47

מקצוע:לטש מתכות

איפה:קומפורט 14, שכונת פלורנטין

אם הסתובבתם בסמטאות של מערב פלורנטין, אולי זה היה הודות לגרפיטי שמכסה את קירות הצריפים. בתוך אחד הצריפים עובד רונן – לטש מתכות, דור שלישי לעבודה בבית מלאכה שעובר במשפחתו.

כשהבת של רונן מספרת לחבריה לכיתה שאביה לטש מתכות, הם מביטים בה בבילבול. בית המלאכה של רונן לליטוש מתכות הוא אחד האחרונים בעיר. למרות שהמקצוע נעלם, הדרישה קיימת – ורבים מגיעים לחפש אותו בין הצריפים.

בבית המלאכה קיימים עדיין כלים שהיו שייכים לסבא של רונן. "הייתי פה הרבה כילד, גם עזרתי לאבא בחופשות" מספר רונן. הוא דווקא לא חשב לעסוק בזה, אבל אביו שכנע אותו בטיעוניו. "אחרי עשרים שנה של ניסיון, אני בהחלט יכול להגיד שאני אוהב את המקצוע".

רונן מקבל עבודות בעיקר ממעצבים ומפסלים. תפקידו הוא ללטש אובייקטים ופיסות מתכת לרמות גימור שונות בהתאם לדרישות הלקוח – זה יכול, לדוגמה, להיות גימור מט, או ברק מדויק שמייצר השתקפות.

בשנה הקרובה ייבנו פה מגדל במקום הצריפים הדחוסים."אל תדאגו" רונן מרגיע, "אמצא בית מלאכה אחר". נראה שהעבודה נמצאת אצלו בידיים, ותמשיך איתו לאן שילך. לנו הוא יחסר בין צריפים נמוכים וצבעוניים עם סיפורים של שנים אחורה.

• ליטוש מתכות
• רונן הררי
• לטש
• מתכת
• בתי מלאכה
• בתי המלאכה של תל אביב
• פיסול
• פלורנטין
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני
• עיצוב
• עסקים