יונתן עמירן מרגיש הכי בבית בבית שלו, אבל לפעמים בבית שלו נגמרים החטיפים. ואז הוא יודע לאן ללכת. בתל אביב של היום, בין דירות קטנות ומתפרקות או דירות שותפים, לכולנו יש מקום אחר שבו אנחנו מרגישים נוח ואוהבים כאילו היה ביתנו. מקום שלא שופט אותך על התמכרות לחטיפים // "הבית השני שלי": פרויקט מיוחד
אני לא רוצה להשוויץ, אבל אני גר באזור די טוב בפלורנטין. כלומר, אני משלם סכום כסף מופרך על הדירה שלי, כדי לחיות באזור מלא בשתן והומלסים, אבל… זה אזור מגניב עם הומלסים מגניבים ושתן מגניב. אני גר במרחק השתנה מבית קולנוע עצמאי, חנות תקליטים מגניבה ויותר בתי קפה מאשר שיש לי שעות ביום להעמיד פנים שאני כותב משהו בלפטופ. ובכל זאת, הבית השני שלי בתל אביב הוא פיצוציית "מאנצ'יז".
>>כל אחד בתל אביב צריך מקום שיהיה לו בית שני, כי על הראשון כבר ויתרנו
>>אני לא טונה וגם לא אהוד בנאי. אבל בבארבי אני יכול לרגע להאמין שכן
>>אני תל אביבי כמו סניף טיב טעם. אני רוסי כמו סניף טיב טעם
מאנצ'יז היא לא סתם פיצוציה. מבחינה אדריכלית, היא פיצוציה די גדולה בשטחה, וגם העיצוב שעושה שימוש בהרבה עץ מרגיש חמים יותר ממוסדות דומים. בנוסף, יש את פרט הטריוויה המעניין – אחד מזבני הפיצוציה הוא לא אחר מאשריונתן אגסי, כוכב הסרט הדוקומנטרי "יונתן אגסי הציל את חיי", וזה משהו שתמיד כיף להגיד לחברים שלך מחוץ לשכונה (בסטנדאפ שלי אני גם מציע לקרוא לסרט על חיי "יונתן אגסי הרס את חיי", כרפרנס לכמות החטיפים שקניתי ממנו). יש שם גם פיצוצאים אחרים, לא כוכבים של שום סרט דוקומנטרי, שכבר הפכו לחלק מחיי, כמו הבחור שמתעקש לדבר בחרוזים. כן, גם זה קורה שם.
יש גם את העניין הגיאוגרפי. מבלי להסגיר את מיקום הדירה שלי, מה שכמובן יגרום לצבא מעריציי לארוב לי או אפילו לעשות בי מעשה מארק דייוויד צ'אפמן, אני גר קרוב מאוד לפיצוצייה הספציפית הזו. וזה חלק גדול מהסיבה שאני אוהב אותה. בכל רגע נתון אני יכול להיתקף ברצון עז לחטיף או עוגיה, או במקרים פחות חמורים, פשוט נגמר החלב, ואני יכול לצאת ולחזור מהפיצוציה עם הסחורה באמתחתי תוך זמן קצר מאוד. הגרגרנות שלי בשילוב העצלנות שלי, גורמת למאנצ'יז, או "אגסי" כמו שהיא מכונה בשכונה, להיות המקום המושלם בשבילי. שילוב של מגוון של חטיפים מלוחים ומתוקים, ואולי הכי חשוב: צוות עובדים שלא שופט אותך על הבחירות שלך בחיים, באף שעה של היום.
>>בית בונים מהשילוב הבלתי הגיוני של חוקים ואהבה. הבלוק היה הבית שלי
>>תודה לך, האימפריה העות'מאנית, על המסילה שהפכה לפארק המסילה
>>לכל חלקי פרוייקט "הבית השני שלי"
בסופו של דבר אני יודע שההתמכרות שלי לחטיפים בפיצוציה היא לא דבר טוב ושיום אחד אצטרך להיגמל ממנה, ממש כמו שלל חבריי שנגמלו מסמים או אלכוהול. אבל כרגע זה החיים שלי, וכשאני יושב מול הטלוויזיה צופה בסדרות מצויירות משנות התשעים, ופתאום בא לי משהו, אני יודע שיש מקום אחד שיספק אותי. ושהוא ממש קרוב.
