הוא יוצר רב תחומי בין תיאטרון ומוזיקה, וההצגה שלו "באמצע הרחוב" מגיע אל הבימה כדי לחגוג את זכייתה בארבעה פרסים בפסטיבל סוליקו. ניצלנו את ההתרגשות כדי לסחוט המלצות על פיצוציה של אנשים טובים, מרכז קהילתי שהוא כמו קיבוץ קטן ורחבה שכונתית שנולדה מחדש. בונוס: ההצגה של אשתו!
>> רובי קסוס (כדאי שתעקבו) הוא יוצר רב תחומי הנע בין תיאטרון, מוזיקה וכתיבה, ומבסס את מעמדו כאחד הקולות המסקרנים ביצירה המקומית. במקביל לפרויקט המוזיקלי המצליח "תהיה ילד" (עם אלון אולארצ’יק), קסוס מגיע לראשונה לתיאטרון הבימה כדי לחגוג את "באמצע הרחוב", הזוכה הגדולה של פסטיבל סוליקו בשניים מבית תיאטרון השעה הישראלי, שגרפה ארבעה פרסים. ההצגה, המבוססת על ספרו של רועי סלמן, תעלה ב-28.2 בתיאטרון הבימה 4, בכיכובם של שון אמסלם וכרמל זורע.אם יהיו לכם כרטיסים תוכלו לראות אותה.
>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג
>> הממלכה המנומרת וזיכרונות אפופים סקס אפיל // העיר של יולי גודיי
>> סתלבט בקיבוץ בעיר והופעות חינם בפארק // העיר של שימי אטיאס
1. לליפופ: הפיצוצייה הכי משפחתית בעיר
הפיצוצייה הכי מחממת לב שאני מכיר בעיר. היא מנוהלת על ידי סרגיי וקטיה, זוג צעיר וחרוץ שמנהל אותה במסירות, באדיבות וברוחב לב. תמצאו שם אווירה נעימה שכונתית ומלא אהבה. סרגיי וקטיה מכירים את הלקוחות בשמם הפרטי ומלווים את התושבים ברגעים הקטנים והגדולים של החיים עצמם, ביום, יום. קחו רגע אחד להבין את רוח המקום: באחת ההתקפות על תל אביב בצהרי היום, קטיה ירדה אל המקלט הציבורי עם שקית מלאה קרטיבים וסוכריות וחילקה בנדיבות לילדי השכונה! כן, כן, יש עוד אנשים טובים באמצע הדרך.
בזל 44 תל אביב
2. מרכז קהילתי מגיד: הבית השני של תושבי השכונה
מרכז מגיד הוא הדוגמה הכי יפה בעיני בעיר לכך שמרכז קהילתי הוא בית נוסף לתושבי השכונה. המרכז מתנהל כמו קיבוץ קטן בלב שדרת נורדאו שבו כולם מכירים את כולם: מהספרנית ועד הבריסטה בקפה, מההורים בחוגים ועד אחרון העובדים במרכז. איל גבריאל, מנהל המרכז, ולירן רביב, אחראי התוכן, מנהלים את המקום ביד רמה תוך תשומת לב גדולה לתושבי השכונה וצרכיהם. באופן אישי, בתור תושב השכונה, מרכז מגיד משמש עבורי מרחב ליצירה וחזרות, ובמקביל מקום מעולה לשתות קפה אחה"צ בזמן שהבכור שלי בחוג ג'ודו. רגע מושלם שמחבר בין תרבות, חינוך וקהילה.
שדרות נורדאו 63 תל אביב
3. תא תרבות דה וינצ'י: מפעל לפועלי תרבות
אחד המקומות השווים ביותר לאומנים מכל התחומים בתל אביב. מרחב יצירה אמיתי בלב העיר. במבנה אחד גדול ורחב, שתי קומות ופטיפון שחור במבואה שמנגן ללא הפסקה, מתכנסות להן יחדיו כל האומנויות, תיאטרון, מחול, מוזיקה, כתיבה וסדנאות מלאכה, וכל כולן פועלות באווירה משפחתית ותומכת. איזי וטל מובילים את המקום בראייה אמנותית רחבה, שמאפשרת לאומנים ליצור ולעבוד בתנאים מעולים ובמחירים מסובסדים ועוזרים להם להגשים את כל החלומות. את החזרות ל"באמצע הרחוב" עשיתי בחדרי החזרות של דה וינצ'י, והיה הכי כיף בעולם! בנוסף, למקום יש קארמה מעולה! לא מעט יצירות שנולדו בין כותלי המקום זכו להכרה ולפרסים בפסטיבלים חשובים בעולם התרבות בארץ (כותב מניסיון אישי. כאמור, "באמצע הרחוב" זכתה בשלושה פרסים שווים בפסטיבל סוליקו 2025).
ליאונרדו דה וינצ'י 14 תל אביב
4. חוד המחט: קפה, יין, פיצה ותקליטים
חוד המחט הוא אחד המקומות הייחודיים בצפון הישן, מקום שמציע בית קפה בבקרים ובר יין בערבים ובין לבין גם חנות תקליטים מובחרת. הוא נפתח במקור כחנות תקליטים בכיכר מסריק על-ידי יגאל בבוטה ז״ל ומאז מותו המפתיע לפני חמש שנים, החליטו חבריו הטובים של יגאל ובראשם רועי להמשיך את המורשת של חברם האהוב. הם אומנם העתיקו את מיקומו לדיזנגוף אבל שמרו על השם ויצרו מרחב קסום שמחבר בין קפה מעולה, תקליטים נדירים ופיצה נפוליטנית סודית (רק בימי שני וחמישי). כאספן תקליטים מובהק אני מוצא את עצמי חוזר אל חוד המחט שוב ושוב גם שותה קפה מעולה ועל הדרך רוכש עוד תקליט. מקום קטן, שכונתי ומשפחתי שמספר סיפור של חברות אמיתית. אי אפשר שלא להתאהב בו.
דיזנגוף 225 תל אביב
5. רחבת בזל: הלב של השכונה
לוקיישן שנולד מחדש מאז ימי הקורונה והפך בחמש שנים האחרונות למרכז קהילתי אמיתי. הרחוב ההולנדי שאפיין אותו בוטל, הוקמו בריכות דשא, הוצבו כיסאות ברזל, נחסמו הגישות לרכבים מכל הצדדים והרחבה הפכה למעשה למקום בטוח לילדים, להורים, לסבים ולסבתות להיפגש כל יום אחר הצהריים באווירה קסומה של תושבי השכונה, כמו פעם. בימי המלחמה הפכה רחבת בזל לחמ"ל שכונתי מרגש, מלאה במתנדבים ותרומות, פסיפס אנושי של ישראל היפה. דוגמא מובהקת למקום ששינה את פניו, קיבל חיים חדשים והפך להיות הלב החברתי והשכונתי של הצפון הישן בכלל ושל משפחתי בפרט.
מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:
תופעה עירונית שמתרחשת כרגע בכל העיר: השיפוצים הבלתי נסבלים, שקורים גם בשכונה שלנו, מכל כיוון! לפעמים אני מדמיין שמישהו בעירייה קם בבוקר אחד והחליט: "חברים, הולכים לשפץ במקביל את כל הבניינים שנמצאים בפאתי רחבת בזל, קדימה, תאשרו את כל פרויקטים של ה'פינוי בינוי', תאשרו את כל התמ"אות, תנו אור ירוק לכל קבלן! אה, וגם תגזמו את כל העצים! באותו יום, בכל השכונה, ואל תאספו את הגזם!'. תופעה מרגיזה ובלתי נסבלת. מדרכות נחסמות, רחובות נסגרים לתנועה, אבק ולכלוך בכל מקום ורעש אין סופי באוזניים מכל כיוון, כל היום. שלא לדבר על זה שאין חנייה! מבטלים חניות רבות לטובת הקבלנים והמכולות ושאר הספקים, והחניון המשויך לא פנוי רוב שעות היום. בקיצור, שייגמר כבר.
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"מקליד/ה", הצגה מקורית וכל כך ישראלית שכתבה וביימה, אשתי האהובה, רוני ברודצקי. ההצגה מבוססת על שיחות אמיתיות מהוואטסאפ שעובדו לבמה בצורה חדשה, רעננה ומקורית. הצגה מצחיקה, מרגשת, כזאת שמציבה לכולנו מראה על איך אנחנו נראים/מתנהלים בשיחות שכולנו טובעים בתוכן, בקבוצות או בפרטי, כל היום. מומלץ ביותר (התאריך הבא: 20.02 20:30, צוותא תל אביב).
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
"חיים קטנים" מאת האניה ינגיהארה. כבר כמה שנים שמעתי על הרומן הזה ועד כמה שהוא שנוי במחלוקת בקרב הקוראים, אבל הרגשתי שבכדי לקרוא אותו כמו שצריך כדאי לפנות לו זמן פנוי. כאמור, 640 עמודים. הוא מתאר חברות של ארבעה חברים ללימודים שנפגשים בקולג' קטן במסצ'וסטס ועוברים לניו יורק בכדי להתחיל את מסלול חייהם. במהלך הקריאה אתה נקשר באופן אישי לדמויות (הודות לכתיבה המבריקה של המחברת), נקשר לסיפורי החיים שלהם בהווה ובעיקר בעבר הנוקשה שלא מרפה גם ממרחק הזמן. חיים קטנים, כל כך טוב את החיים, את הטוב שבהם, את הרע מכל שבהם, את האהבה, את הפרידה את ההצלחה את הכישלון ואת המוות. מומלץ מאוד, אבל לא מתאים לכולם.
לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה משפחות החטופים- מגיע להם פרס ישראל!
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שרון ברקוביץ' – הגננת של שני הבנים שלי! גן שני, אשכול שלל צבעים. בתקופה שבה קשה למצוא אנשי חינוך בכלל, ואנשי חינוך טובים בפרט, אנחנו, למזלנו הגדול, זכינו בשרון: גננת מעולה שמחנכת את הילדים מתוך אהבה גדולה ושליחות אמיתית למקצוע. שרון מייצרת מרחב שמעודד את הילדים לסקרנות, ליצירתיות להשתמש בדמיון ולהתפעל מיופיו של העולם. הבן שלי הולך בכל בוקר בשמחה לגן וחוזר שמח עוד יותר בסוף היום, מי צריך יותר מזה! אה, והוא גם מאוהב בה, איך אפשר שלא?
מה יהיה?
יהיה טוב! חייב להיות. בימים מורכבים שיש בלי סוף, לצערנו, אני מתעקש לזכור את התמונות הראשונות מתחילת המלחמה: שכולם, ולא משנה מאיזה צד פוליטי, יצאו מבתיהם ונרתמו למשימה והתנדבות. זאת ישראל היפה והיא זאת שגם תנצח את הרוע.
