הנה היא כבר כאן, חופשת הפסח הארוכה, ואם אתם שייכים לפלח האוכלוסיה שלא עובד עכשיו ובחול המועד, בוודאי ניקרה בראשכם השאלה המסורתית "מה עושים בחג?", שאלה שבכל דור ודור מוציאה הורים וילדים מדעתם כאילו היו צריכים לצאת ממצרים (בסדר, בסדר, וגם לרווקים ולרווקות לא קל). למרבה המזל שלכם, גם השנה לעיריית תל אביב-יפו יש לא מעט תשובות לשאלה הזאת.

>> טעמנו ובחרנו: 11 העוגות הכשרות לפסח הכי טעימות בתל אביב
>> לשחרר את ישראל: 13 דברים לעשות בפסח כמעט לגמרי בחינם

במהלך החג מזמינה עיריית תל אביב-יפו, יחד עם מוסדות התרבות העירוניים ואלה הפועלים עמה בשיתוף פעולה, את הקהל הרחב לחגוג פסח בשלל אירועי תרבות ופנאי ברחבי העיר. בין היתר יתקיימו פסטיבל ה"עפיפונמל" בנמל תל אביב, פסטיבל "יפו סביבתי" בנמל יפו, יריד הקומיקס בנחלת בנימין, פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות בשיתוף פעולה עירוני ועוד עשרות אירועים ופעילויות, חלקם בהנחות דרמטיות למחזיקי ומחזיקות דיגיתל(פירוט האירועים המלא כאן).בחרנו לכם כמה היילייטס:

1. פסטיבל הרכבות // פארק התחנה

פארק התחנה, שהתחדש לאחרונה בכמה וכמה מקומות כיפיים מאוד, נכבש ליומיים של חוויה משפחתית שכל כולה תנועה, סיפור ויצירה עם פעילויות שמתאימות לילדים ולילדות, סקרנים וסקרניות, חובבי רכבות אמיתיים או כאלה שפשוט אוהבים לגלות דברים חדשים. בין השאר יוכלו המבקרים להינות ממשחקיית מסילות וקרונות, הצגות רכבתיות וסיפורי מסילה, סדנאות מלאכה ויצירה לילדים וילדות, קרון הרכבת הנוסטלגי פתוח, עמדות צילום ברוח התחנה, מופעי רחוב, ג’אגלינג ומשחקי קצב ועוד.
>> רביעי-חמישי 17.4-16.4 14:00-10:00. הכניסה חופשית, חלק מהפעילויות בתשלום.עוד פרטים כאן

2. עפיפונמל // נמל תל אביב

דק העץ רחב הידיים של נמל תל אביב יתמלא בחול המועד פסח בעפיפונים צבעוניים ובאנשים שמפריחים אותם, במסגרת הפנינג ה“עפיפונמל”, אירוע ססגוני וחווייתי לכל המשפחה. המשתתפים יוזמנו לקבל בחינם קיט מיוחד להכנת עפיפון אישי, עליו יוכלו לכתוב משאלה או ברכה ולהפריח אותו לשמיים, לצד עפיפוני ענק מרהיבים בצורות מיוחדות. בתוכנית: סדנאות יצירה, הדרכות מקצועיות להפרחה נכונה, תחרויות טריוויה וניווט היתולי בנושא עפיפונים, ודמויות שטח צבעוניות בדמות כדורים פורחים, שבשבות ועפיפונים שיבדרו את הקהל. חובבי ומקצוני עפיפונים מוזמנים להביא עמם את העפיפונים הייחודיים שלהם ולהצטרף לחגיגה בשמיים.
>> שלישי-רביעי, 16-15 באפריל, 17:00-11:00 בארגז החול, סמוך לקרוסלה בנמל תל אביב. הכניסה חופשית

3. יפו סביבתי // נמל יפו

יפו העתיקה ונמל יפו של עיריית תל אביב-יפו מזמינים אתכם להפנינג סביבתי באווירה יפואית לכל המשפחה עם סדנות, סיורים, ושפע פעילויות ירוקות פתוחות לקהל הרחב. ההפנינג "יפו סביבתי" חוגג חמש שנים להיווסדו, ולכבוד המאורע עיקר הפעילות תהיה פתוחה ללא עלות לקהל המבקרים, עם מגוון פעילויות של טבע עירוני, חדשנות ימית, מיחזור ומיחדוש לכל המשפחה. בנוסף, תוצע למבקרים תעלומה סביבתית חד פעמית בה יצאו למסע קסום בין סמטאות העיר העתיקה ומזח נמל יפו, יהפכו לבלשי סביבה צעירים וילמדו על אקולוגיה והיסטוריה (בתשלום, לגילי 6+).
>> שישי-שבת, 19-18 באפריל 14:00-10:00, כיכר קדומים ביפו העתיקה והדק הצפוני בנמל יפו.עוד פרטים באתר העירייה

4. יריד האיור והקומיקס // מדרחוב נחלת בנימין

יריד האיור והקומיקס מגיע למדרחוב נחלת בנימין ויארח את מיטב ציירי הקומיקס – זאב אנגלמאייר, אורי פינק טומי זנגשטיין ועוד. במהלך היריד יתקיימו מפגשים עם אמני קומיקס ומאיירים, איורים בלייב ודמויות שיתעוררו לחיים, יצירות מקוריות, חתימות, מרצ' והפתעות נוספות.
>> שלישי 15.4/שישי 18.4 17:00-10:00, הכניסה חופשית

5. הביאנלה האוטונומית לאמנות // הגימנסיה העברית הרצליה

הביאנלה האוטונומית לאמנות בגימנסיה העברית הרצליה חוזרת עם המהדורה השנייה שלה בפסח 2025. הביאנלה תתקיים בשנה ה-120 להקמתה של הגימנסיה העברית הרצליה ותהווה מוקד מרכזי לציון המאורע בהשתתפות הקהל הרחב. הביאנלה האוטונומית היא אירוע אמנות בינלאומי בהשתתפות עשרות אמנים מהארץ והעולם המציגים בתערוכות שונות, סדנאות לכל המשפחה, שיעורים פתוחים, פעולות פרפורמטיביות ואירועי מוזיקה, בשיתוף קהילת בית הספר.
>> 19-8 באפריל, 18:00-10:00, הכניסה חופשית.עוד פרטים באתר העירייה

6. פטסיבל אפוס ה-16 לסרטי תרבות ואמנות // מוזיאון תל אביב וסינמטק תל אביב

פסטיבל אפוס הנהדר חוזר בפעם ה-16 לנקודת הפגש המרתקת בין קולנוע לאמנויות אחרות. כ-50 סרטים בינלאומיים עטורי פרסים, רובם בהקרנות בכורה בישראל, ויצירות ישראליות מקוריות – כולם מביאים את סיפוריהם של אמנים, יוצרים ומוזיקאים, סרטי מחול, תיאטרון ואמנות פלסטית (כל הפרטים והכרטיסים כאן). במסגרת הפסטיבל תיערך גם תחרות הסרטים "יומן עירוני" על עתידה של העיר תל אביב-יפו בשיתוף מוזיאון העיר, המתמקדת בסרטים שבוחנים את העיר מנקודת מבט תרבותית, אישית וחברתית.(שני 14.4 16:00, אולם 4 בסינמטק תל אביב).

• הבועה
• פסח
• עיריית תל אביב
• נמל תל אביב
• נמל יפו
• פסטיבל אפוס

>> אילנה גור היא פסלת, מעצבת ואספנית רב תחומית, אייקון תל אביבי על הקו של תל אביב-ניו יורק והכוח המניע מאחורי מוזיאון אילנה גור היפהפה ביפו העתיקה. בפסטיבל אפוס הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות(19.4-14.4 בסינמטק ובמוזיאון תל אביב), יעלה להקרנת בכורה הסרט "אילנה גור – אשה ברוח", סרטו של הבמאי תומר הימן. הסרט יוקרן ביום שני הבא (14.4) וביום שישי שאחריו (18.4) ואתם רוצים לרכוש כרטיס עכשיו.

>> תל אביב של שבת בבוקר ופיתה שעושה שמח // העיר של טל פייגנבאום
>> להביט בים מלמעלה ולהיות תיירת בתל אביב // העיר של סיון טלמור

1. הקנטינה

המסעדה האהובה עלי בתל אביב. אני אוהבת את ג'ו הבעלים, הוא נמצא שם מהבוקר ועד הלילה ומרגישים את זה בכל ביס שאוכלים. האוכל פשוט וטעים, תמיד יש פרחים טריים על כל שולחן, המפות על השולחן, הקיפולים. הכל מדי יום מחדש. זה שיא השלמות בעיניי.
רוטשילד 71

2. גלריה שלוש

העיצוב בגלריה נהדר. קניתי שם לאחרונה עבודה מאוד יפה של צייר ישראלי בשם עופר רותם. עוד גלריות שאני אוהבת – גלריה גורדון וגלריה גבעון.
הצורפים 15

3. ניסים החייט בשינקין

אני אוהבת את המקום כי החנות נראית אותו הדבר מאז שהוא פתח אותה לפני שנים רבות. הייחודיות והמקצוענות של ניסים זה עיסוק בעור, ואני מאוד אוהבת עור. הוא מושלם.
שינקין 51

4. קולנוע לב

אני אוהבת לצפות בסרטים וקולנוע יותר מכל דבר אחר, קולנוע לב בהחלט הפייבוריט ואני משתדלת ללכת גם לסינמטק. לאחרונה אני מנסה לצפות גם בטלוויזיה בסדרות כמו "הלוטוס הלבן".

5. סנט ג'ורג'

מסעדה ביפו שממוקמת ממש מול המוזיאון שלנו ואני מרבה ללכת לשם. הטבח הוא ממש טיפוס שאני מחבבת. תמיד טעים שם עם יחס אישי ושירות מעולה של כל אנשי הצוות, כך שאני תמיד מרגישה שם בבית.
לואי פסטר 5

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

החנייה בעיר. ביפו החנייה עדיין לא עולה כסף ואז אנשים שמגיעים מחוץ לעיר חונים פה ביפו, כי זה חינם. כתוצאה, המקום צפוף ולא תצליח למצוא את הנהג של אף אחד מהמכוניות, שחלקן פשוט חוסמות או מפריעות. אנשים חונים ואז הולכים עם אופניים, קורקינטים ואין עם מי לדבר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?ה
סרט האחרון שראיתי בקולנוע – "עד שיצא עשן לבן". סרט שמראה איך באיטליה הפוליטיקה חלחלה לתוך ענייני הכנסיה עד לאפיפיור. כנראה שבכל מקום זה אותו דבר, בדומה למצב אצלנו בארץ. הכול שם וכאן זה ביזנס ורמאות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז פרוץ המלחמה רכשתי הרבה מאוד יצירות למוזיאון. חשוב לי לקנות אמנות של אמנים מקומיים ויש לי את הזכות שזה חלק מהעבודה שלי שאני כל כך אוהבת. רכשתי יצירות של יונתן הירשפלד, רוני טהרלב, צביקה לחמן, יעל תורן, עופר רותם, מיכל חלבין, גראסים אנטרין ועוד.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
חוות קרן אור. זאת חווה שיקומית בבית ברל, שהוקמה כדי לסייע לבעלי חיים ולבני אדם. חיות זה דבר הרבה יותר טוב מבני אדם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שי הראל. מגלריה הראל. צייר נהדר, בחור מאוד מוכשר.

מה יהיה?
אני מפחדת שיהיה כאן יותר גרוע. יש חוסר שיווין עצום… הצד שסוחב על הגב את כל המדינה, הוא לא יוכל לשאת את הנטל. הדבר הכי חשוב שצריך לעשות זה להוציא את החטופים. ברגע שלא מתייחסים כמו שצריך לאנשים שחיים, אז איבדנו את הערכים שלנו.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• פסטיבל אפוס
• קנטינה
• גלריה שלוש
• קולנוע לב
• סנט ג'ורג'

הפסטיבל ה-15 לסרטי תרבות ואומנות ייערך השבוע (23.4–27.4) בסינמטק תל אביב ובמוזיאון תל אביב. התכנית השנה נדמית מצומצמת יותר, וחלק מהסרטים עוסקים בקשר בין אומנות לבין המציאות הקשה שבה היא נוצרת. כך, למשל, "סינדרום המלט" מתאר קבוצת תאטרון באוקראינה שעובדת על עיבוד עכשווי לטרגדיה של שייקספיר, ושחקניה מתמודדים עם השאלה האקטואלית האם יש מקום לעשות תיאטרון בימי מלחמה. סרט הפתיחה, "הבמה שלהם", עוסק אף הוא בתאטרון, עם טוויסט – הוא עוקב אחר ההכנות להעלאת הצגה בתיאטרון הולנדי שכל שחקניו הם בעלי צרכים מיוחדים. רוב הסרטים תיעודיים, אבל יש גם סרט עלילתי על אדוורד מונק, שבו הצייר הנורווגי האקספרסיוניסטי מגולם על ידי ארבעה שחקנים שונים. להלן המלצות על שלושה מסרטי הפסטיבל.

>>

1. כרמן של סאורה

סרטו של קרלוס סאורה מ-1983 הופץ בזמנו בישראל תחת השם "אני אוהב אותך כרמן". עותק חדש של הסרט הנהדר הזה הוקרן לאחרונה בפסטיבל קאן, והוא נבחר לסגור את פסטיבל אפוס. זה היה השני בטרילוגיית הסרטים שסאורה הקדיש לאומנות הפלמנקו, והפעם הוא גם תיבל את המחול בסיפור.אנטוניו גאדס הגדול סיפק את הכוריאוגרפיה המלהיבה וגם כיכב בתפקיד אנטוניו, המעלה על במה בלט פלמנקו המבוסס על הסיפור מאת פרוספר מרימה, ועל האופרה שז'ורז' ביזה הלחין על פיה. קטעים מהאופרה מלווים את המחולות, אלא שהגיטריסט הגדול פאקו דה לוסיה, המופיע בסרט בתפקיד עצמו, מעניק לחלקם עיבוד ספרדי לוהט.

הדרמה מתחוללת על רקע החזרות לבלט, כשאנטוניו מתאהב ברקדנית הבוגדנית כרמן (לאורה דל סול מבעירה את המסך), וכך המציאות והמחול מתלכדים. קטעי המוזיקה והריקודים הסוערים והסקסיים צולמו לעילא, והם הופכים את "כרמן" לאחד מסרטי המחול הטובים ביותר מעולם. הקטע שבו אנטוניו המהמם רוקד לבד לעיניה של כרמן, רגע לפני שהם קופצים למיטה, הוא בלתי נשכח.

2. אגדת "קאובוי של חצות"

ב-1969 "קאובוי של חצות" היה לסרט היחידי בתולדות הוליווד שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר על אף דירוג X, שאותו קיבל בשל "שדה התייחסות הומוסקסואלי" ו"השפעתו האפשרית על צעירים". זה היה סרטו האמריקאי הראשון של הבמאי הבריטי ג'ון שלזינגר ("דרלינג"), שהיה אז בארון. הסרט תיאר את הידידות המתפתחת בין שני אנשי שוליים – ג'יגולו (ג'ון וייט) שמגיע מטקסס לניו יורק בתקווה לעשות כסף קל באמצעות סיפוק תאוותיהן של נשים עשירות, ונוכל אביון וצולע (דסטין הופמן).

ניו יורק הוצגה בו כמו שלא נראתה מעולם כעיר אוכלת יושביה, והסרט היה לאחד הבולטים בגל הקולנועי הבועט של סוף שנות השישים ותחילת השבעים, שהתבונן במציאות ובאמריקה בכנות נדירה. סרטה התיעודי של ננסי ברסקי מפרק את הסרט לחלקים ובוחן דרכו שלל נושאים – דימוי הקאובוי בתרבות האמריקאית, הקהילה הגאה, מצבה המדורדר של ניו יורק בשנות השישים, ועוד. ג'ון וייט הוא אחד המרואיינים הראשיים בסרט, מה שמדגיש את היעדרו של דסטין הופמן. אבל גם בלעדיו הסרט מרתק ומאיר עיניים.

3. יופי שקוף

נעמי קמפבל, אימאן, טייסון בקפורד – אלה חלק מהמרואיינים בסרט המוקדש לאישה הפחות מפורסמת מהם, ששברה הרבה תקרות זכוכית ושינתה את חייהם ואת עולם הדוגמנות בכלל. בראשית שנות השבעים בת'אן הרדיסון הייתה אחת הדוגמניות השחורות הראשונות שפרצו לחזית, למרות, אך גם בשל המראה הלא טיפוסי שלה. ב-1984 היא הקימה סוכנות דוגמנות, וסדרה קריירות לשלל דוגמנים ודוגמניות שאינם לבנים. אבל הרדיסון לא רצתה שחייה יסתכמו בייצוג דוגמניות, וב-1997 היא סגרה את הסוכנות ועברה למקסיקו. ואז הסיפור שלה נעשה ממש מעניין.

רוב חברות האופנה באותה תקופה הלכו על חזות אחידה ולבנה, והדוגמניות השחורות נדחקו הצידה. הרדיסון החליטה להפוך את עניין הייצוג לפוליטי, חזרה לארה"ב, והכריזה מלחמה שאותה ניהלה באופן פומבי ומאורגן היטב. היום, בת 81, סיפורה נפרש בסרט תיעודי שהיא עצמה ביימה יחד עם פרדריק צ'נג. בסרט מתראיין גם בנה, השחקן קאדים הרדיסון, שהתפרסם בצעירותו כשכיכב בסיטקום "עולה אחר". הוא כמובן גאה באמו האקטיביסטית, אבל התמקדותה במאבקים ציבוריים יצרה ניתוק ביניהם – לתחושתו היא הייתה יותר אמא בשביל נעמי קמפבל מאשר בשבילו. "לאמא שלי יש מספיק שאפתנות בשביל כל העולם", הוא אומר. בהתחלה הסרט קצת מתברבר, אבל הוא הולך ונעשה יותר ויותר מעניין ומעורר השראה.
>> פסטיבל אפוס ה-15, 27.4-23.4, סינמטק תל אביב/מוזיאון תל אביב.לתוכניה המלאה ורכישת כרטיסים

• המסך
• קולנוע
• פסטיבל אפוס
• נעמי קמפבל

>> יסמין קיני, נולדה בסן פרנסיסקו, גדלה בתל אביב מגיל 8 וכבר 25 שנה מביימת ויוצרת סרטים וסדרות דוקומנטריות, ובמקביל יוצרת סרטים ניסיוניים שמשלבים שירה וקולנוע (סרטי שירה). בעשור האחרון אוצרת קיני את התוכנית "סרטים בעקבות משוררים"בפסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואומנותשיתקיים זו השנה ה-15 במוזיאון תל אביב לאמנות ובסינמטק (27-23 באפריל). תוכנית חדשה באוצרותה של סרטים שנוצרו בשנה האחרונה תוקרן בפסטיבל הקרוב (חמישי 25.4 19:30)

>> אופות את תל אביב: אימפריית בבקה בייקרי בידיהן. וזאת העיר שלהן

הגעתי לתל אביב בגיל 8 ומהר מאוד הרגשתי בה בבית. כילדים שוטטנו הרבה ברחובות ובחצרות הבתים, בשדרות המוזנחות שלה, בנווה צדק שהייתה מנוקדת הריסות ומשטחי חרציות וכמובן בים. גדלתי בצפון הישן ואז, אחרי שנים מעבר לים ועשרים שנות גלות בגבעתיים, חזרתי הביתה. אבל הפעם ליפו.

1. חוף גבעת עלייה / עג'מי

ילדות בתל אביב זה הרבה ים. הים של ילדותי היה דווקא חוף הילטון וחוף שרתון וקצת מציצים ואפילו החוף הנפרד של הדתיים, שהיינו מתגנבות אליו כאילו אינו שלנו. עכשיו הים הוא רקע להליכות או ריצות על הטיילת. החוף שאני הכי אוהבת להסדיר בו נשימה הוא חוף גבעת עלייה. בטרסות שמעל הציליות של החוף יש קצת דשא רך, שאם הוא נקי אז אפשר להשתרע עליו בלי מגבת. בקיץ, כשב"קסיס" פותחים מוקדם, אפשר לקנות בטייקאווי שייק או אמריקנו קר ולשבת מול הים הפתוח.

2. קווין קפה

בזכות הרק"ל (או הדנקל מה שתעדיפו) גיליתי את בית הקפה הכל כך יפואי הזה. מאחורי הדלפק תמיד נשים מגניבות וחייכניות במידה הראויה. QUEEN CAFFE הוא מקום מהסוג שנוח לנהל בו שיחה צפופה עם חברה טובה על דברים שלא תגידי אפילו לפסיכולוגית שלך. הקפה מעולה, העוגיות תוצרת בית נמסות בפה, וכשהרק"ל חולפת לה אפשר לדמיין שאנחנו ב– יפו. איפה עוד נהיה?שדרות ירושלים 79

3. לחם אביגיל

על רחוב יהודה הימית, שסובל בימים אלה מעודף פיגומים, בין המספרה של נוער יפו לבין עוד מספרה שכתוב עליה לגברים ונשים אבל תמיד מסתפרים בה גברים, מתחבאת מאפיה קטנה: לחם אביגיל. בזכות המאפיה עומד ברחוב ריח ממסטל של לחם טרי ובריא, כזה שמציף הריאות ודורש פרוסה (עכשיו!); זה ריח שאין לי יכולת לעמוד בפניו ולמרבה המזל לא צריך. הלחמים של אביגיל שווים כל ביס, אפילו רק עם שמן זית. המועדף עלי הוא לחם פנאן עם קמח טף ואגוזים, וגם לחם פרעצל מקמח לבן לימים בהם אני פחות מתאמצת.יהודה הימית 33

4. הסלון של פועה

פועה של שוק הפשפשים פתחו "סלון", חדר שמיועד למי שרוצה לשבת עם המחשב בשקט ולעבוד או עם עוד אנשים בפגישה שקטה. הטריק היפה הוא שלא מחכים לשירות אלא יש קיוסק אוטומטי שאפשר להזמין בו שתיה ואוכל בתעריף מוזל ולשבת כמה שרוצים. כיף לארח בסלון של פועה. לא צריך להכין כלום ולא לשטוף כלים ועדיין יש פרטיות ושקט באופן יחסי. המינוס היחיד שהסלון נסגר מוקדם – בסביבות 18:30. מצד שני זה בדיוק הזמן לעבור לשאפה בר ולהזמין דרינק.רבי יוחנן 8

5. בית האנסמבל "תוצרת בית"

אנסמבל "תוצרת בית" הוא האנסמבל של אחותי המוכשרת אביגיל רובין, והבנזוג המוכשר לא פחות יואב ברתל. יותר מעשור שהם יוצרים תיאטרון פרינג' ותיאטרון מחול וגם הצגות ילדים מופלאות. כל היצירות שלהם, למבוגרים ולילדים, יפות לעין ומרחיבות את הלב. לא רק אני אומרת – הם זכו במלא פרסים. שנים הציגו ברחבי העיר והארץ ועכשיו סוף-סוף יש להם בית משלהם בקריית המלאכה – אחת השכונות שעושות את העיר למה שהיא. כיאה לשם "תוצרת בית" הם שיפצו במו ידיהם אתהסטודיו הזה ועכשיו בין האומנים והאומניות שבבניין יש גם בית לתיאטרון מחול וחינוך.שביל המרץ 3, קומה 3

מקום לא אהוב בעיר

מה שאני פחות אוהבת (אפשר לומר שונאת) זה רימוני הלם שמתפוצצים בחנות של המתוקים מתחת למרפסת שלי ביהודה הימית, שריפת בית הקפה "דאבל אספרסו" על הפינה של שדרות ירושלים וחלונות ראווה שבורים של "מוראד" – חנות שיש בה הכל חוץ מירקות (את זה תמצאו אצל שם-טוב). כל זה מתנקז לשאלה: למה המשטרה והסיירת של העירייה נשארים להם על רחוב יפת ומציקים לכולם על תעודות זהות וחנייה? מילא היו עוצרים את האופנוענים שהטסטוסטרון הרג להם את הזהירות, אבל גם את זה הם לא עושים.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ראיתי באיחור את יצירתו של אוהד נהרין, "2019",בביצוע אנסמבל בת שבע. התיישבתי בחשש בשורה ראשונה. קצת קרוב מדי, חשבתי. נזכרתי שהזהירו אותי שהרקדנים נוגעים בקהל. אוי, חשבתי. ואז המופע התחיל והייתי כל כך מהופנטת. הקירבה איפשרה לי ממש להתאהב ברקדניות וברקדנים. כשהזיעה שלהם ניתזה עלי הרגשתי חלק מהיצירה. עד כדי כך. יצאתי בתחושה שכל עוד יש מחול כמו "2019" שווה להמשיך לנשום.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
סרטי השירה שהוגשו השנה לתוכנית שאני אוצרת בפסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואומנותמוכיחים שהמלחמה לא השתיקה את המוזות. הגעתי לצפות בהם בתוך הכאוס, הכאב והעצב שמסביב, עם אי וודאות אם יהיה או לא יהיה פסטיבל כי "אולי זה לא הזמן". הסרטים הקצרים שמחברים בין שירה וקולנוע צעקו אלי מהמסך: "זה תמיד הזמן ליצירה!"; אז ככה יצא שדווקא השנה על רקע המלחמה התוכנית של "סרטים בעקבות משוררים" עמוסה ביצירות חדשות, מרגשות ועוצמתיות. חלקן קשורות למלחמה וחלקן לא. מביאות מילים של משוררים מהארץ ומהעולם ובעיקר עוזרות לעבד את מה שאנחנו עוברים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בית של סולידריות,שפועל מאז אוקטובר 2021 בבית רומנו, הוא מקום שיש בו מגוון פעילויות מחלוקת סלי מזון לאוכלוסיות חלשות ועד סדנאות חינוכיות ואירועים לכל מי שסולידריות אנושית היא משהו חשוב עבורה. כל הא.נשים באירגון הזה הם מקסימים.ות ונעימים.ות וזו תמיד זכות גדולה להצטרף אליהןם ולתת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בחצי שנה האחרונה גרה במלון ג'ו שטיבל, לא רחוק מתיאטרון תמונע, אישה מעוררת השראה בשם דניאלה ברק בר צור. היא חברת קיבוץ בארי, מחנכת ומורה לספרות, שהפכה תל אביבית בעל כורחה אחרי שניצלה בעור שיניה יחד עם בן זוגה מוטי בשבעה באוקטובר. אני רוצה להרים לדניאלה שאיבדה תלמידים, חברות, קהילה ובית ועדיין יש בה כוחות להיאחז בכל מה שתל אביב יודעת להציע – ולחיות.

מה יהיה?
בקיץ יהיה חם ודביק. ובכל זאת נאהב את העיר הזו.

• העיר שלי
• פסטיבל אפוס
• גבעת עליה
• עג'מי
• יפו
• פועה
• קריית המלאכה

פסטיבל אפוס ה-14 לסרטי תרבות ואומנות (החל משישי, 3.3 ועד שבת, 11.3) ייערך בסינמטק תל אביב ובמוזיאון תל אביב. כמו בשנים קודמות יוקרנו בו סרטים, בעיקר תיעודיים, על אנשים וזרמים באמנויות השונות. יהיו סרטים על איב מונטאן, ארתור רובינשטיין, ג'ורג' בלנשין, פבלו פיקסו ופטי סמית, לצד גם אמנים פחות מפורסמים. תחת הכותרת "ישראלי קלאסי" הפסטיבל מציע מפגש מחודש עם סרטים כ"אינדיאני בשמש" של רם לוי ו"אמיל חביבי: 'נשארתי בחיפה'" של דליה קרפל. בחרתי להמליץ על חמישה סרטים שמצאתי בהם עניין רב.

האספן הגנב

סיפורים על שוד אמנות הניבו לא מעט סרטים מרתקים. אני עדיין מחכה שמישהו יעשה סרט על הסיפור הלא יאומן של שוד ציור המזבח מהקתדרלה של גנט בבלגיה. "האספן הגנב" מגולל סיפור שומט לסת על שוד מאוחר יותר. ב-1985 נגנב ציור של וילם דה קונינג מהמוזיאון לאמנות מודרנית באריזונה. למרות שהיו עדי ראייה לשוד שנערך באור יום, האף.בי.איי נותר חסר מענה ובחלוף הזמן שוויו של הציור הוערך ב-160 מיליון דולר. כשלושים שנה אחרי שנעלם, הציור התגלה בביתם של מורים פנסיונרים שהתגוררו בבית מבודד בניו מקסיקו. אחרי שבני הזוג הלכו לעולמם, האחיין שטיפל במכירת הבית הזמין סוחרי עתיקות לבחון את תכולתו, ואלה לקחו את הציור שהתחבא מאחורי דלת חדר השינה בלי לדעת מה נפל לידיהם. יום אחד נכנס לחנות שלהם מישהו שקצת מבין באומנות, והשאר מסופר בסרטה של אליסון אוטו שצוללת אל תוך חייהם של בני הזוג, ובונה תצרף מרתק ומאוד מבדר של צמד גנבי אומנות (זה לא הסתכם בדה קונינג) שהוליכו שולל את כל מכריהם. שילוב שנון של שחזורים בדיוניים, ראיונות עם קרובי משפחה תמהים, צילומים ממסעותיהם של בני הזוג בעולם ועיון בספריו של המורה והאמן המתוסכל מניב חוויית צפייה מהנה ביותר.
אולם רקנאטי, מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27, חמישי (9.3) 21:30

קראיאן וברנשטיין ראש בראש

המנצחים ליאונרד ברנשטיין והרברט פון קאראיאן היו הסופר-סטארים הגדולים של עולם המוזיקה הקלאסית במאה העשרים. הראשון היה יהודי חם וציוני נלהב, השני היה חבר במפלגה הנאצית (ככל הנראה החלטה אינטרסנטית יותר מאשר אידיאולוגית). גם סגנונות הניצוח שלהם היו מנוגדים מאוד. המצו-סופרן כריסטה לודוויג מתארת יפה את ההבדלים: "ברנשטיין היה מזיע, מתנועע, חופשי מאוד על הפודיום. וקאראיאן תמיד היה מכובד, בעיניים עצומות וכל זה. ביטוי לכך שמוזיקה היא דבר קדוש. בשביל ברנשטיין אני לא חושבת שהמוזיקה קדושה, אלא ביטוי של שמחה". סרטה הקצר (50 דקות) של עמנואל פרן מתאר את הקריירות המקבילות והמנוגדות של שני המוזיקאים (כידוע, ברנשטיין גם הלחין שלושה מיוזיקלס אהובים לצד יצירות סימפוניות) ומספק שלל פרטים מרתקים. בין השאר מסופר בו שבתקופה שבה קאראיאן הוחרם על ידי רבים בשל הכתם הנאצי, ברנשטיין הושיט לו את ידו ועזר לו לקבל הזמנה לנצח בניו יורק. הקונצרטים האלה נתקלו בהתנגדות קשה (ארגון יהודי רכש את כל הכרטיסים והשאיר את האולם ריק) שגרמה לקאראיאן להתנכר לידידו. מנגד, כשברנשטיין הגיע לנצח על התזמורת הפילהרמונית של וינה, חוסר הכימיה בינו לבין הנגנים הנוקשים הניב התנגשות אחרת. המנצח סייג'י אוזאווה ובתו של ברנשטיין הם בין המרואיינים בסרט ערוך באופן קצבי וסוחף.
אולם רקנאטי, מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27, חמישי (9.3) 16:00

יוליסס, גם אחרי 100 שנה

גם אם לא קראתם את ספרו של ג'יימס ג'ויס מ-1922 העוקב אחר יום בחייו של יהודי תושב דבלין שהתקבע כאחד הרומנים החשובים של המאה העשרים סרטו של אדם לואו יעניין ויבדר אתכם בספרו על חייהם הסוערים של הסופר וזוגתו באירלנד באיטליה ובצרפת שם הספר יצא לאור בהוצאה עצמאית קטנה. טוב, בניגוד לג'ויס אני מתקשה לכתוב ללא סימני פיסוק. הסרט היפה ושובה הלב הזה מזמין אותנו לטייל בין דפי הספר המונומנטלי, מציע סקירה מאירת עיניים של המבנה שלו, ובמקביל מספר על נסיבות כתיבתו ופרסומו. הוא מאויר בקטעים מתוך העיבוד הקולנועי של "יוליסס" בבימויו של ג'וזף סטריק מ-1967, לצד קטעים (מגוחכים) מתוך סרט מ-1954 על פי ה"אודיסיאה" המקורי, עם קירק דגלס וסילבנה מנגנו. לצד סלמאן רושדי ומלומדים אחרים, אחת הדמויות המלבבות בסרט היא סילביה ביץ', בעלת חנות פריזאית בשנות העשרים של המאה שעברה, שהיתה הראשונה שהוציאה את "יוליסס" לאור, אחרי שפרסומו בהמשכים בארה"ב הופסק בשל האשמות שמדובר בחומר תועבה (הרבה תיאורי סקס בשפה לא מוצפנת). "פגשתי את ג'ויס יום אחד במסיבה", היא מספרת בראיון ישן שקטע ממנו נכלל בסרט. "ניגשתי לדבר איתו והוא נראה מאוד מעוניין בחנות הספרים שלי, שייקספיר אנד קומפני. הוא התחיל להגיע לחנות לעיתים קרובות, כמו כל האחרים שאימצו אותה כמפקדה שלהם. המינגוויי וכל הכותבים הצעירים פחות או יותר גרו בחנות שלי. בקושי הצלחתי למצוא זמן לעבוד". בכלל נראה שאלמלא הלסביות האמיצות באירופה ובארה"ב שהעזו להוציא את כתביו לאור, ג'יימס ג'ויס היה נותר סופר שכותב למגירה.
אולם קאופמן, מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27, שבת (11.3) 12:00

אוסקר מישו, חלוץ הקולנוע האפרו-אמריקאי

בעולם שבו "הולדת אומה" הגזעני להחריד מ-1915 נחשב ליצירת מופת ולשובר הקופות הראשון, קשה היה לדמיין קולנוע שחור. אבל אוסקר מישו, שאביו נולד לעבדות, דמיין וגם הגשים. אחרי כמה שנים בהן התפרנס כסבל בתחנות רכבת – מקצוע מבוקש בקרב גברים שחורים – מישו כתב את ספרו הראשון, אותו הוציא לאור והפיץ בעצמו. הספר זכה להצלחה מסוימת וב-1919 הוא עיבד אותו לסרט שאותו כתב, ביים ומימן בעצמו. זאת היתה תחילתה של קריירה קולנועית מרשימה, במהלכה כתב וביים כ-43 "סרטי גזע", שפנו לקהל שחור בלבד. אלה היו סרטים דלי תקציב שנוצרו הרחק מהוליווד, אבל היו בהם איכויות קולנועיות מרשימות, והם העזו לעסוק בגזענות הרבה לפני שהוליווד הודתה שיש דבר כזה. שחקנים וקולנוענים בני ימינו כמורגן פרימן וג'ון סינגלטון, וגם היסטוריונים של קולנוע, מגוללים בסרטו של פרנצ'סקו זיפל האיטלקי את סיפורו יוצא הדופן של האיש ופועלו, שרק עשרות שנים אחרי מותו ב-1951 החל להפוך ליותר מהערת שוליים בתולדות הקולנוע.
אולם קאופמן, מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27, שבת (11.3) 17:00

גוף על גוף

סרטה של קריסטי גבארה-פלנגן מתבונן באופן שבו הוצג הגוף הנשי לראווה מראשית ימי הקולנוע, ועוד לפני כן. זה סרט לא מגובש שמדגים את הביטוי "תפסת מרובה לא תפסת". בכל זאת בחרתי להמליץ עליו משום שיש בו שלל דוגמאות מעניינות, ועדויות מעניינות, שכל אחת מהן יכלה לשמש מקפצה לסרט שלם. יש בו מגוון של מרואיינות מפורסמות כג'יין פונדה, רוז מק'גוון וגם רוזנה ארקט, שמספרת איך בתחילת הקריירה שלה, כשהופיעה בתפקיד קטן ב"S.O.B." הבמאי בלייק אדוארדס דרש שתתפשט (זה לא היה כתוב בתסריט), וכשהביעה חוסר נוחות הוא איים להתקשר לסוכן שלה. בהמשך דיוויד סיימון ואליזבת מיד מספרים כיצד נולד המקצוע החדש של מתאמת אינטימיות על הסט של הסדרה "הצמד", כתוצאה מכך שסיימון הקשיב לתלונתה של מיד על התנהגותו של ג'יימס פרנקו במהלך הצילומים. מרואיינת פחות מפורסמת היא כפילת הגוף של ג'וליה רוברטס בסצנות הערום ב"אישה יפה", שסוף סוף נחשפת למצלמה כאדם שלם. עוד הסרט מדבר על החוויה הלא נעימה של צילום סצנת סקס, על היחס לנשים שמנות כבדיחה, על נשיקות אגרסיביות, על שיפוצי גוף, על בגדי גוף שמדמים ערום (כולל פאה דמוית שער ערווה), על הטרדות מיניות תוך כדי הצילומים, ועוד כהנה וכהנה. כמה מהאבחנות היותר מושכלות ומקיפות הן של פרופסור לינדה וויליאמס שכתבה את "Hard Core", הספר האולטימטיבי על פורנו, ולה עצמה מגיע סרט משלה.
אולם רקנאטי מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27, שבת (11.3) 17:30

• המסך
• קולנוע
• פסטיבל אפוס
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 936 // הדוניזם עכשיו?