המבקרים בפסטיבל קאן יוצאים מגדרם: סרטו החדש של נדב לפיד, "כן!", הוקרן ביום רביעי האחרון (21.5) בפסטיבל קאן במסגרת החוץ-תחרותית "שבועיים של במאים", וזוכה מאז לביקורות חריגות בהתלהבותן המכתירות אותו כסרטו הטוב ביותר של היוצר הישראלי המוערך, שכבר זכה ב-2021 בפרס חבר השופטים בפסטיבל הצרפתי הנחשב על סרטו "הברך", כמו גם בפרס הגדול של פסטיבל ברלין על סרטו "מילים נרדפות". העובדה שהסרט לא נכלל בתחרות הראשית התקבלה בהפתעה בצרפת, אבל אחרי הקרנתו די ברור ממה ביקשו מארגני הפסטיבל להימנע.

>> תעודת הצטיינות: 7 סרטים שאסור להחמיץ בפסטיבל דוקאביב
>> הוליווד הולכת לעיבוד: 15 טעויות מעצבנות שהרסו לנו את הכל

סרטו החדש של לפיד עוקב אחר זוג אמנים תל אביבי (אפרת דור ואריאל ברונז), היא רקדנית והוא אמן ג'אז, שמוכרים את כישרונם, גופם ותודעתם לאנשי האליטה הצבאית-ביטחונית ואוליגרכים כדי לשרוד כלכלית ולתמוך בבנם התינוק במציאות שאחרי שבעה באוקטובר, ובסך הכל די נהנים מהחיים המאלחשים לכאורה שבנו לעצמם. על פי רוב המבקרים, "כן!" מסתמן כסרטו הטוב ביותר של לפיד עד כה, ומספק לצופים חוויה תזזיתית, אגרסיבית ומטלטלת בת שעתיים וחצי שאינה קלה לצפייה, בטח בעיניים ישראליות.

הביקורות, כאמור, נלהבות בואכה משתפכות. פיטר ברדשאו, מבקר הקולנוע של ה"גארדיאן", כתב ש"'כן' של נדב לפיד הוא קריקטורה-סאטירה חריפה, מסוגננת ועימותית, המזמינה השוואה לג'ורג' גרוס (הערת המערכת: אמן הקריקטורה הגרמני שהיטיב לתעד את קריסת רפובליקת ויימאר בגרמניה), מוגברת עד 11 בכוריאוגרפיה המינית שלה וכמעט רדיואקטיבית מכאב פוליטי. בהתרסה קפואה, המעמדות השליטים בישראל מוצגים כדקדנטיים ואדישים לשחיטה ולסבל בעזה. אך הסרט הוא גם, במובנים מסוימים, מחקר אוהד של עם רדוף על ידי הטבח האנטישמי של 7 באוקטובר".

באתר התעשייה "Vulture" כתבה המבקרת אליסון ווילמור ש"מדובר בסרט מרשיע נגד ישראל" וכי הוא "ביקורתי בלי למצמץ, ולכן קשה לראות איך יזכה להפצה בארצות הברית". ווילמור הסבירה ש"בנאום הפתיחה של הפסטיבל דיברה ז'ולייט בינוש על אמנות כמעשה של התנגדות, ועל האחריות של אמנים לשמש כעדים עבור אחרים. 'כן!' עוסק בהפך — כיצד אמנות נרמסת בקלות ומגויסת למען השליטים כדי לשמור על שליטתם. הסרט אמנם מלא ייאוש, אך כוחו שלו הוא הוכחה שאמנות אינה חסרת תוחלת לחלוטין".

ב"הוליווד ריפורטר" סימן ג'ורדן מינצר את הסערה העומדת להתחולל בישראל. "מפתיע לראות את קרן הקולנוע הישראלית רשומה כאחת ממממנות הסרט, כי 'כן!' אינו יצירה שגורמת לך לרצות לבקר במקום, אלא אם כן אתה קוק-הד עשיר ופטריוטי. התיאור הזה מתאים לאנשים שאליהם י. ויסמין מכפיפים את עצמם בשעה הראשונה הבלתי מתפשרת, שמלאה בהתפרצויות הדוניסטיות ושלישיות תמורת מחיר גבוה, כולן מלוות בטכנו רועם שיפוצץ לכם את המוח. הסרטים 'היופי הגדול' של פאולו סורנטינו ו'דקאמרון' של פאזוליני צפים בתודעה כשאנו צופים בזוג מעוות את גופם האתלטי, טובע באלכוהול ומעניקים לאישה קשישה מה שנראה כמו אורגזמה באוזן, בעודם עושים הכל כדי לרצות את לקוחותיהם העשירים".

באתר הנחשב "Indywire" הכתירו את הסרט כ"סאטירה זועמת ואורגיאיסטית על החיים בישראל עכשיו, ששואלת כיצד אפשר לחיות חיים נורמלים במקום כזה". המבקר דיוויד ארליך הוסיף כי "הסרט 'כן!' מתעוות מכעס במקום שבו סרטיו הקודמים של לפיד ('השוטר' ו'הגננת') חיפשו תקווה. שני הסרטים הללו התבוססו בתחושת השלמה ונלחמו בכל כוחם להשתחרר ממנה. כתוצאה מכך, הנחתי באופן טבעי שהסרט הבא שלו — שנכתב באירופה לפני אירועי 7 באוקטובר 2023, ולאחר מכן עוּבד מחדש בזעם סביבם כשלפיד השלים עם חוסר התוחלת של הימלטות מהרקע שלו – יהיה או הסרט הפרוע ביותר שיצר אי פעם, או המובס ביותר. הגאונות החריפה של הקולנוע שלו מתמצתת בעובדה ש'כן!' הוא שניהם בו זמנית. בצורה קיצונית".

שלל הביקורות החיוביות העניקו לסרט עד כה את הציון המשוקלל 92 באתר רוטן טומייטוס, ובשלב זה לא ידוע אם ומתי יזכה להפצה בישראל. סרט שכל ישראלי צריך לראות? כנראה, ולכן גם צפויה מלחמה לא קטנה בניסיון למנוע מהציבור הישראלי לצפות בו.

• ❤ תרבות
• נדב לפיד
• קולנוע ישראלי
• פסטיבל קאן
• המסך

מאז נטפליקס, מארוול והקורונה, יותר ויותר במאים בעלי שם השמיעו טרוניות על תעשיית הקולנוע של היום, וסיפרו על קשייהם לעשות סרטים כמו פעם. אמירתו של מרטין סקורסזה שסרטי מארוול "מזכירים לי פארק שעשועים, זה לא קולנוע של בני אדם שמנסים להעביר חוויות רגשיות ופסיכולוגיות", עוררה הדים בעולם כולו. עכשיו הצטרף לקובלים גם הבמאי האיטלקי נני מורטי, רק שהוא עושה את זה בתוך הסרט עצמו.

ב"מחר תזרח השמש" מורטי מגלם וריאציה על עצמו – במאי בשם ג'ובאני שעושה סרט כל חמש שנים. עכשיו הוא מצלם סרט שמתרחש ב-1956 ומספר על המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, שלא יודעת איך להגיב למרד שפרץ בהונגריה, ולדיכויו הצבאי האלים בידי ברית המועצות. ביקור של קרקס הונגרי בהזמנת המפלגה מחדד את הקושי לבחור עם מי להזדהות. הצילומים נתקלים במיני מכשולים (מסופר לנו שהפילים הגרמנים לא מסתדרים עם הפילים הצרפתים), וזה די מבדר. אבל בין הצילומים של סרטו שלו, ג'ובאני מוצא זמן לקפוץ לסט של מותחן אקשן אלים שמפיקה אשתו, ולהפריע לצילומי סצנה שנראית לו קלישאתית מדי. הבמאי הצעיר מתקשה להבין מה הבעיה שלו, וג'ובאני מגייס שלל עדים מומחים – כמו שוודי אלן הקריץ את מרשל מקלוהן באמצע "הרומן שלי עם אנני" – ואף מנסה להתקשר למרטין סקורסזה, אבל נתקל במשיבון.

ב-1993 מורטי כבש את העולם עם סרטו השמיני "יומני היקר", שבו גילם את עצמו, ושיתף את הצופים בהרהוריו על תופעות מוזרות כמו אופרות סבון. הוא זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, ומאז כל סרטיו הוקרנו שם במסגרת התחרות הראשית, אף שזה שנים שהוא לא יצר סרט ממש טוב. סרטו הקודם, "שלוש קומות" על פי ספרו של אשכול נבו, היה חלש ממש. "מחר תזרח השמש", שהתחרה אף הוא בקאן וזכה להצלחה קופתית נאה במולדתו, הוא מעין חזרה לכושר של מורטי, שזכה לכינוי וודי אלן האיטלקי. את הכינוי הזה צריך לקחת בערבון מוגבל, אלא אם אנחנו זוכרים שגם וודי אלן מזמן לא עשה סרט ראוי לשמו.

בכל אופן, הסצנה שבה ג'ובאני מעכב את צילומי סרטו של במאי אחר במשך שמונה שעות, בניסיון לנסח הצהרה עקרונית כנגד האלימות הסתמית באינספור סרטים גנריים (בניגוד ל"סרט קטן על רצח" של קישלובסקי שאותו הוא מתאר באריכות), היא רעיון שנון, מבוצע באופן לא מספיק מחודד. ועדיין הסצנה הזאת יותר טובה מהמפגש שלו עם שלושה נציגים של נטפליקס, ששבים ומספרים שצופים בהם ב-190 מדינות בעולם ומבקשים שישנה את הסרט שלו בהתאם לדרישות הצפייה בסטרימינג.

"מחר תזרח השמש" הוא דרמה קומית מוזיקלית של במאי בן 70, שמתקשה למצוא את עצמו בקולנוע של היום. כצפוי, לצד התקפות על התעשייה של היום, הוא גם מתרפק על קולנוענים גדולים שהלכו לעולמם, בהם ז'ק דמי (ג'ובאני מתעקש לצפות ב"לולה" עם אשתו ובתו בערב שלפני תחילת הצילומים של כל אחד מסרטיו) וכמובן פדריקו פליני. סצנת הסיום של "לה דולצ'ה ויטה" מוקרנת בחלומו של ג'ובאני, ואפשר לאתר מחוות נוספות ל"81/2" ולקולנוע של המאסטר בכלל.

הסרט אינו חסר הומור עצמי. מורטי מאפיין את ג'ובאני כנודניק שכופה את רצונותיו על כולם, עד כדי כך שאשתו מזה ארבעים שנה (מרגריטה באי, שמרבה לשתף איתו פעולה), שגם מפיקה את סרטיו, פונה לפסיכולוג בבקשה שיעזור לה להיפרד מבעלה, כי נמאס לה ממנו. והוא בהחלט מעצבן, אבל אפשר גם להבין מדוע הוא מתעצבן על שחקנית שמתעקשת להפוך את הסרט הפוליטי שלו לדרמת אהבה (המונולוג שלו על הכפכפים שלה מיותר – לארי דיוויד הרבה יותר טוב בדברים מסוג זה).

לצד הסרט שהוא מצלם עכשיו, ג'ובאני מספר שהוא רוצה לעשות סרט על שלושים שנה בחיי בני זוג, ולעטר את הפסקול בהמוני שירים איטלקים אהובים. חלק מהשירים האלה פולשים לדיאגזיס של "מחר תזרח השמש". בחלק מהמקרים זה חינני למדי (לביצוע אחד השירים מורטי מקבץ שחקנים שעבדו איתו בסרטים קודמים), בסצנות אחרות – פחות. לשמוע את מורטי מזייף במכונית שיר לא מוכר (אלא אם אתם איטלקים) זה לא כיף גדול. מה שבטוח זה שהסרט אינו "חתרני", כפי שטוען המפיק הצרפתי הנלהב (מתייה אמלריק).

מחוץ לאיטליה "מחר תזרח השמש" קיבל ביקורות מעורבות בהחלט, ויש שמאשימים אותו בנרקיסיזם ובהתפנקות חסרת טעם. נראה שמידת ההנאה תלויה גם במידת הסימפטיה/סבלנות שלכם למורטי כשחקן. אני הגעתי אליו עם ציפיות נמוכות וחוויתי 96 דקות מפוזרות וחביבות למדי. לטעמי זה סרט מוצלח יותר מ"אמא שלי" מ-2015, שעסק אף הוא בצילומי סרט. גם שם מורטי גילם דמות בשם ג'ובאני, רק שהוא היה אחיה של הבמאית, בגילומה של מרגריטה באי.

והערת צד אחת שלא ידעתי איפה לשלב, אז אני שמה כאן: באחת הסצנות ג'ובאני שוחה בברכה תוך כדי שהוא מדבר עם תסריטאים צעירים על עיבוד לסיפור "השחיין" מאת ג'ון צ'יבר. הוא לא מתייחס לעיבוד המוצלח שנעשה לסיפור ב-1968, עם ברט לנקסטר בתפקיד הראשי, ותהיתי אם מורטי לא מודע לו או שהחליט להתעלם. כך או כך, נעלבתי בשם פרנק פרי, שזה סרטו הטוב ביותר.
3 כוכבים
Il sol dell'avvenire בימוי: נני מורטי. עם נני מורטי, מרגריטה באי, מתייה אמלריק. איטליה 2023, 96 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע זר
• איטליה
• פסטיבל קאן

מאז שסרטם המסעיר "רוזטה" זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 1999, הורגלנו בכך שכמעט כל סרט של האחים דארדן יוצא מהפסטיבל הזה עם פרס. זה כבר נעשה צפוי ומשעמם (לא הסרטים, הם המשיכו לבעוט). אז הפעם, שנה אחרי שסרטם האחרון זכה בעוד פרס בקאן, הוא יוצא למסכים עם חותמת איכות חדשה. מרטין סקורסזה בכבודו ובעצמו התגייס לקידום הסרט, ופרסם הצהרה ש"טורי ולוקיטה" הוא "החוויה הקולנועית הכי מטלטלת שחוויתי מזה זמן רב". עוד הוא כתב "תמיד הערצתי את הדרך שבה ז'אן פייר ולוק דרדן יוצרים סרטים – האומנות שלהם אינה ניתנת להפרדה מהמחויבות הרוחנית והאתית שלהם לדמויות שלהם, שמנסות לפלס את דרכן בעולם לא סלחן". הוא חתם בטענה שסרטם האחרון הוא "אחד הסרטים הגדולים שלהם". תקשיבו לסקורסזה, הוא צודק. אחרי שני סרטים קצת פחות מהותיים, האחים הבלגים חוזרים בשיא כוחם, וחוויית הצפייה בסרט כה עזה, שלפעמים קשה לנשום.

כמו תמיד, צמד הבימאים מספרים על גיבורים ממעמדות מוחלשים, שניגפים על ידי המערכות הממוסדות ועל ידי האנשים שמנצלים את החורים במערכות האלה. טורי ולוקיטה הם ילד בן 11 ונערה בת 16 מאפריקה, שהגיעו לבלגיה בחיפוש אחר חיים נסבלים. הוא גורש ממשפחתו משום שאמו מתה בלידתו והוא נתפס כמכשף שגרם למותה, והיא נדרשת לפרנס את בני משפחתה שנותרו באפריקה. השניים מתחזים לאח ואחות כדי שלוקיטה תוכל לקבל מסמכי שהייה, וגם משום שאין להם אף אחד אחר בעולם (אמה של לוקיטה מאשימה אותה שהיא מתעכבת בשליחת הכסף המצופה משום שהיא מבזבזת אותו על עצמה).

שני הילדים מקוששים מעות בעבודות שליחות – של פיצה ושל סמים – אך ברגע שתהפוך לחוקית, לוקיטה שואפת לעבוד כמנקה. האופציה הזאת מתפוגגת כשהיא כושלת בראיון ברשות ההגירה. ברחוב אורבים לה המבריחים שהביאו אותה לבלגיה, ודורשים את החוב שלדבריהם היא חבה להם, ובלית ברירה היא פונה לאפיק שמפריד בינה לבין טורי. אך הפרידה היא בלתי נסבלת, ובניסיונם לשוב ולהתאחד הסרט הופך לדרמת מתח מהפכת קרביים.

קרוב לתחילת הסרט שני הילדים שרים את הגרסה האיטלקית של "חד גדיא". זה אותו שיר שחווה אלברשטיין שרהכדימוי ל"מעגל האימה"("רודף הוא נרדף, מכה הוא מוכה, מתי ייגמר הטירוף הזה"), רק שכאן לא מדובר במעגל אלא בפירמידה של ניצול, וטורי ולוקיטה הם הגדיים. הסרט מסתיים בשיר אחר, אפריקאי, שמשמעות מילותיו אינה ידועה לי. מה שהאחים דארדן עושים הכי טוב, וכאן הם עושים את זה מצוין, זה לשזור תכנים חברתיים והומניסטיים לתוך נרטיב מהודק ומותח. הסרט לוכד אותנו משוט הפתיחה שמכניס אותנו לאמצע הראיון של לוקיטה, רגע אחרי שלא הצליחה לענות על שאלה לגבי בית הספר שבו סיפרה שלמדה. היא מצולמת בקלוז אפ, פונה לעבר המצלמה, נראית לכודה. וזה המצב שבו היא נמצאת לאורך כל הסרט – לאן שלא תפנה היא לכודה. הרגעים היחידים שבהם עולה חיוך על פניה הם אלה שבהם היא משתעשעת עם טורי. העמדת הפנים שהם אחים אמנם נולדה ממצוקה הדדית, אבל נוצר ביניהם קשר של אהבת אמת, והצורך העז שלהם להיות ביחד ולדאוג זה לזו הוא בבסיס הדרמה האנושית מפלחת הלב.

כדרכם של הדארדנים, התסריט המדוקדק חושף טפח ומסתיר טפחיים. סגנון הצילום תיעודי, לכאורה, אך מדוקדק לא פחות, והפעם הוא פחות אגרסיבי מבעבר. זה תורם לכך שהדמויות נגישות לנו יותר מאשר ב"רוזטה" וב"הבן", ומידת ההזדהות עם הגיבורים מועצמת. צמד השחקנים הצעירים, פבלו שילס וז'ואלי מבונדו, נהדרים וחודרים מיד ללב, ואנחנו כל כך רוצים שלמרות הכל הם יצליחו לגבור על כל המכשולים.
4.5 כוכבים
Tori et Lokita בימוי: לוק וז'אן פייר דארדן. בלגיה 2022, 88 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• פסטיבל קאן
• מרטין סקורסזה
• סרטים מומלצים

המתכת החזקה טיטאניום נקראת על שם הטיטאנים מהמיתולוגיה היוונית. הענקים הקדומים האלה נולדו כשגאיה (ארץ) שכבה עם בנה הראשון אורנוס (שמיים) שנולד מעצמו. אחריהם נולדו להם גם קיקלופים בעלי עין אחת, וענקים בעלי מאה ידיים. אורנוס לא אהב את היצורים המעוותים האלה, והחביא אותם בתוך גאיה. זה גרם לה ייסורים קשים, והיא חצבה מגל מאבן ונתנה אותו לבנה הטיטאן קרונוס, שסירס באמצעותו את אביו/אחיו כשזה ניגש לשכב איתה שוב. מהדם שנשפך גאיה יצרה עוד מיני יצורים. וככה הכל התחיל.

כמה אלפי או מיליוני שנים אחרי כן, הסיפורים הבראשיתיים האלה העניקו השראה לקולנוענית הצרפתיה ז'וליה דוקורנו, שיצאה לברוא מיתולוגיה חדשה המתרחשת בימינו, ומתארת גם היא את לידתו של מין חדש, לאו דווקא אנושי. אלקסיה (אגת' רוסל), הגיבורה של "טיטאן", היא צעירה עם פלטת טיטאניום בראשה – תוצאה של תאונת דרכים בילדותה – שנכנסת להריון ממכונית. אלקסיה שנראית כמו אלה סקסית שבקעה מבטן האדמה, עם צלקת גדולה מעל האוזן, היא דמות היברידית. היא שתקנית כמו גיבורי מערבונים ורצחנית כמו ג'ק המרטש, וכשהיא מפתלת את איבריה הארוכים בחדר תצוגה של מכוניות היא נחשקת על ידי גברים ונשים גם יחד.

כשהמשטרה מתחילה לחפש אחרי האישה שהותירה אחריה שובל של גוויות, אלכסיה שוברת את אפה ועוטפת את שדיה בתחבושת, ומתחזה לילד שנעלם לפני עשור. היא מאומצת על ידי אביו לוחם האש ונסן (ונסן לנדון), שמשתיק כל רמיזה שאולי אלכסיה משקרת. כשבטנה הולכת ותופחת, קשה לה יותר ויותר להסתיר את זהותה המינית, אבל האם החשיפה תשנה את יחסו של הכבאי אליה? ומה בעצם ייוולד לה?

האש בוערת בסרט הרבה לפני שהכבאי ונסן מצטרף אליו. המכונית שממנה מתעברת אלכסיה, למשל, מאוירת בדימויי להבות. הסרט כולו צבוע בגוונים מנוגדים של אש ושל כחול מטאלי, התורמים עוד רובד למימד המיתולוגי של הסרט. זוהי אותה האש שהטיטאן פרומתאוס גנב מהאלים והעניק לבני האדם שאותם יצר מחימר. ועל כך נענש לעד.

על פי עדותה של דוקורנו, מקורות השראה נוספים ליצירתה הפסיכוטית שזכתה בדקל הזהב בפסטיבל קאן היו חלום שחלמה, וסרטו של דיוויד קרוננברג "קראש" מ-1996, שרקח גם הוא עלילה מסויטת על סקס ותאונות מכוניות. אבל "טיטאן" לא דומה לשום דבר שראיתם (חוץ מסצנה של גברים רוקדים שהזכירה לי את "הברך" של נדב לפיד, שהתמודד באותו פסטיבל). זאת יצירה פרועה ופרובוקטיבית שכולה השראה מטורפת. לא ברור אם יש לה מסר לעולם, אך היא ללא ספק מעידה על חזון יצירתי ייחודי.

זה בסך הכל סרטה השני של דוקורנו, אחרי שהממה את העולם ב-2016 עם "נא", על צעירה שמפתחת דחף בלתי נשלט לאכול בשר נא. האם זה טקסט פמיניסטי? ודאי יהיו מחקרים שיטענו דבר והיפוכו. קשה מאוד לצלוח אותו, ועם זאת קשה להסיר ממנו את העיניים. הוא חושני מאוד ולרוסל, שזו בכורתה הקולנועית, יש נוכחות ממגנטת. אני פחות מחבבת את לנדון הוותיק (העדפה אישית) ולכן אולי לא מצאתי את עצמי מתחברת רגשית לחלק בסרט שהופך למעין מלודרמה הומניסטית. ואולי זה בגלל שאלכסיה, שרוצחת גם את מי שהיה נדיב אליה ומשדיה ניגר שמן מנועים שחור, היא דמות כל כך חידתית ובלתי מפוענחת.

אני לא יכולה להגיד שאהבתי את "טיטאן", אבל אחרי שצפיתי בכמה מהסרטים שהתחרו מולו בפסטיבל קאן חשבתי שאילו הייתי חברה בצוות השופטים לצד ספייק לי ומגי ג'ילנהול, גם אני הייתי בוחרת להעניק לו את הפרס הראשי על התעוזה ועל המקוריות ועל המבע הקולנועי המגובש. יותר מסובך להחליט כמה כוכבים לתת לו. משהו בין אפס לחמישה.

★★✯2.5 כוכבים
Titane בימוי: ז'וליה דוקורנו. עם אגת' רוסל, ונסן לנדון. צרפת 2021, 108 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• פסטיבל קאן
• אימה
• קולנוע זר
• קולנוע

הסרט שפתח את פסטיבל קאן מפצל את הצופים לאוהבים נלהבים ולשונאים נלהבים לא פחות. זה כנראה נובע משתי סיבות עיקריות. האחת היא שפרט לדיאלוגים בודדים הסרט מושר ברובו, אך אלה לא שירי מחזמר אלא רצ'יטטיבים (דיבור מושר), כמו באופרה, רק בלי אריות. השנייה היא שאת הדמות שבכותרת מגלמת בובת עץ שנעה בלי חוטים – בחירה שהמשמעות הסמלית שלה מתבררת בהדרגה. גם אותי הסרט פיצל לשניים – אהבתי אותו בערך עד האמצע, ואז הוא התחיל לאבד אותי.

לאוס קראקס ("הנאהבים מפריז") כבר נכנס לתחום הסרטים המושרים באחת האפיזודות של "Holy Motors". אבל הפעם, שלא כהרגלו, הוא לא כתב את התסריט, כך שלא פחות משזו יצירה שלו, זו יצירה של האחים רון וראסל מייל הידועים יותר כהרכב המוזיקלי "ספארקס". השניים זכו לאחרונה לסרט תיעודי שביים המעריץ אדגר רייט ובו סופר על חמישים שנותיהם כהרכב אקסצנטרי שהשפעתו על עולם המוזיקה גדולה מהצלחתו – אם זו נמדדת במכירת תקליטים (סרט מוקדם יותר, "לעולם בעקבות הספארקס" של פיני שץ הוקדש למעריצי הלהקה). ב"אנט" האקסצנטריות של הלהקה נפגשת עם זו של קראקס, ויש להניח שהמעריצים הכבדים יתאהבו גם הפעם.

הסיפור כמו נגזר מערוץ E!, ובאופן ספציפי מהאופן שבו מדווחים בתקשורת על זוגות של סלבריטיז כמו נטלי ווד ורוברט ואגנר או בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי. הנרי (אדם דרייבר) הוא אופנוען וסטנדאפיסט אגרסיבי עם בור שחור בנשמה, שפנה לקומדיה כשהבין שזו הדרך היחידה לבטא את האמיתות שלו בלי לאבד את הצופים (הדיאלוג המושר בינו לבין הקהל שלו הוא בין הרגעים הטובים בסרט). אן (מריון קוטיאר) היא זמרת אופרה נערצת, שמדי לילה מתה על הבמה, כי ככה זה באופרות. התאהבותם ונישואיהם של השניים מסוקרים בתקשורת, וגם לידת התינוקת שלהם אנט. כל זה מוגש, כאמור, בשירה, ותחת פיקוחו של קראקס, שמופיע בתפקיד עצמו בתחילת הסרט. אחר כך זה מסתבך.

שיר הפתיחה הסוחף נותן מושג – "אז אנחנו יכולים להתחיל? הגיע הזמן להתחיל. בהחלט הזמן להתחיל… הם לא מספיק מוכנים אבל זה עשוי להספיק. התקציב גדול אבל הוא לא מספיק". הוא מושר על ידי כל השחקנים ולצידם הבמאי וצמד הכותבים, ועוסק ישירות במלאכת העלאת המחזמר, מה שהופך אותו, ואת הסרט כולו, לטקסט מטא. בהמשך יתברר שזה אחד השירים עם התמלילים היותר מורכבים ביצירה כולה. כשהנרי ואן יטיילו בחורשה וישירו "אנחנו כל כך אוהבים זה את זה… כל כך קשה להסביר את זה, כל כך קשה להסביר", ויחזרו על זה שוב ושוב, זה עדיין נשמע כמו הפשטה של שיר אהבה – מעין תגובה לכל שירי האהבה הרומנטיים שהושרו באינספור מיוזיקלס. אך זה גם שיר יפה בפני עצמו, עם היותו מונוטוני משהו. אחר כך, כשהם שרים במהלך סצנות סקס לוהטות נוצרת הזרה אפקטיבית.

אבל עוד ועוד שירים בהמשך מדבררים את הסאבטקסט, והלחנים שלהם מרודדים למשפט מונוטוני חוזר, ובשלב מסוים התחלתי להתרשם שזה כבר לא מטא, אלא חוסר בגרות. "אני מלווה מוזיקלי של אן… אבל אני מנצח בלב", שר הפסנתרן שמלווה את אן (סיימון הלברג מ"המפץ הגדול"). "הנרי אתה שיכור, הנרי אתה שיכור", שרה אן. "אני לא כזה שיכור, אני לא כזה שיכור", עונה הנרי. כשהקשבתי לדיאלוג המושר הזה נזכרתי בסדרה המוזיקלית "האקסית המטורפת", שגם היא מורכבת משירי מטא שמפרקים את מארג הקלישאות שבתוכו הם מתקיימים, רק שהשירים בסדרה הרבה יותר שנונים ומחוכמים.

נראה ששדה ההתייחסות הרלוונטי יותר ל"אנט" הוא האופרה, וזה ניכר גם בבימוי התיאטרלי של קראקס. רבות מהאריות האופראיות אינן ניחנות בטקסטים מורכבים במיוחד (שלא לומר דלים ואף מגוחכים), אבל הן מפצות על כך בצלילים עילאיים. ואילו כאן, כאמור, המוזיקה רפטטיבית ומונוטונית. האזנה לשירים בנפרד מהסרט מעצימה את ההתרשמות שבחציו השני המוזיקה עוד פחות מלודית מאשר בחלקו הראשון.

בחסות המלאכותיות האופראית, גם העלילה מוגשת לנו כסוג של הפשטה. זה בולט במיוחד בהופעה פתאומית של שש נשים שמעידות כמקהלה נגד אלימותו של הנרי בסגנון me too. אלה נעלמות כשם שבאו בלי להותיר חותם – הנרי ואן לא מתבקשים להתייחס אליהן – והסצנה נראית מודבקת. בדיקה זריזה מגלה שקראקס התגייס לפרויקט ב-2016, לפני חשיפת מעלליו של הרווי וויינסטין והמפולת שבעקבותיה, ומכאן שזו אכן תוספת מאוחרת שלא הושקעה בה מספיק מחשבה.

גם דמותו של הפסנתרן המלווה, שזזה למרכז העלילה בשלב מאוחר יחסית, פועלת באופן בלתי מסתבר על הדעת. יש האומרים שלא צריך לצפות להגיון דרמטי בסרט מוזיקלי מופשט, אך הטיעון הזה אינו מספק אותי. אחת היצירות הקולנועיות האהובות עלי – "מטריות שרבורג" של ז'אק דמי מ-1964 – היא סרט מסוגנן להפליא ומושר מתחילתו ועד סופו, שהוא גם מטא, וגם מגובש לגמרי מבחינה אנושית, וכל כולו סאבטקסט.

אדם דרייבר מתמסר בכל מאודו לתפקיד המאתגר של הסטנדאפיסט שחושף את נשמתו האפלה על הבמה. הוא כל כך טוב, שהוא כמעט מצליח לפצות על כך שהוא לא באמת זמר. קוטיאר מקבלת הרבה פחות זמן מסך, והיא גם מפוצלת לשתיים, מה שפוגם ביכולתה לפתח דמות מגובשת. בניגוד לדרייבר, שהוא אותו אדם על הבמה ומחוצה לה, קוטיאר שרה בקולה (הנעים והמוגבל) אך כשהיא עולה על הבמה בוקע מפיה קולה של זמרת אופרה. זה הופך אותה לדימוי של דיווה טראגית, ללא מהות אנושית. יותר ויותר מתברר שדמות האישה בסיפור לא ממש מעניינת את שלושת הגברים שהגו ויצרו את הסרט שעלילתו מתקדמת מהפשטה להפשטה יתרה.

בסצנה האחרונה מצטרפת ל"אנט" שחקנית חדשה, שהיא גם הדמות הכי חיה בסרט, וגם הזמרת הכי טובה. זאת סצנת סיום עתירת עוצמה, שמחדדת את תחושת הפספוס של חלקו השני של הסרט הלא קצר הזה (140 דקות). ההתחלה, כאמור, מאוד מבטיחה ונראה שאילו האחים מייל היו עובדים עם דרמטורג מנוסה, אפשר היה לתקן את הכשלים של "אנט" ולהופכה ליצירה שלמה יותר.
3.5 כוכבים
Annette בימוי: לאוס קראקס. עם אדם דרייבר, מרין קוטיאר, סיימון הלברג. צרפת/ארה"ב 2021, 140 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• פסטיבל קאן
• ספארקס