אפילו אם אתם לא חושבים כך, אתם כנראה מכירים את גילברט גוטפריד. מבט אחד בפרצוף המצומק שלו, או האזנה לשנייה אחת מקולו הלא ערב, תעלה בכם את הזיכרונות מהקומיקיאי האגדי שהלך לעולמו אתמול (ג') בגיל 67. אז במקום לבכות על מותו, רק ראוי לחגוג את חייו עם כמה מהרגעים הכי גדולים, ומצחיקים, של הבן אדם הנפלא הזה.

הקטע הכי מפורסם של גוטפריד כקומיקאי הוא ככל הנראה גרסתו לבדיחת "האריסטוקרטים" הקלאסית, אותה סיפר במהלך הרוסט על יו הפנר. הוא פתח עם בדיחה על אסון מגדלי התאומים ("אני לא מצליח להשיג טיסה ישירה – הם אמרו שאני צריך לעשות עצירה בבניין האמפייר סטייט") שזעזעה את הקהל, כנראה כי האירוע התקיים רק כמה שבועות אחרי הפיגוע. גילברט החליט שהדרך היחידה להחזיר את הקהל לצד שלו יהיה לספר להם את הבדיחה הקלאסית על משפחה שהולכת לסוכנות כישרונות ועושה דברים נוראיים, בגרסה שלו. והקטע? זה אשכרה עבד!

גוטפריד היה סטנדאפיסט מאוד מגוון, מבדיחות גסות ישנות ועד לחיקויים של כוכבים אזוטריים בסיטואציות מוזרות. גם הייתה לו נטייה למשוך את הבדיחות שלו, להמשיך אותן עד שלקהל נמאס ואז להמשיך עוד קצת, דוגמאת הבדיחה הראשונה שלו בסט הזה על ד"ר קבורקיאן, רופא אמריקאי שנודע בזכות, או בגלל, העזרה שלו בהמתות חסד.

בנוסף לקריירת הסטנדאפ שלו, גוטפריד גם הופיע במספר סרטים הוליוודים. התפקיד הכי מפורסם שלו היה כמובן כקולו של יאגו, התוכי ב"אלאדין", אך היה לו גם את הכבוד להיות ככל הנראה השחקן היחיד ששיחק גם את אדולף היטלר (בקומדיה הזניחה Highway to Hell) וגם את אברהם לינקולן, בקומדיה הגם די זניחה של סת' מקפרלן, "1000 דרכים להתפגר". הסרט אולי לא מוצלח, אבל הקטע של גוטפריד די מצחיק (וזה נכון לגבי הרבה סרטים שהשתתף בהם).

>>הקוף, השמרן והמוות שמחכה: אלו התכניות הקומיות הכי טובות ביוטיוב

עם זאת, התפקיד ההוליוודי האהוב עליי שלו תמיד היה ותמיד יהיה ההופעה שלו ב"השוטר מבברלי הילס 2". שם, אפילו אדי מרפי הסופר-כריזמטי הופך לשחקן משנה מול הצעקות של גילברט.

מותו של גוטפריד הגיע רק שלושה חדשים אחרימותו של בוב סאגט, ושמונה חודשים לאחר מותו של נורם מקדונלד. השלושה היו חברים, כשגוטפריד ומקדונלד אפילו הופיעו ברוסט על סאגט, בו נתנו השניים הופעה זכורה במיוחד. ובכלל, גוטפריד תמיד היה היילייט ברוסטים של קומדי סנטרל.

>>איך הרג דונלד טראמפ את הרוסט, הפורמט הכי טוב של הקומדיה?

ב-2017 גוטפריד זכה לדוקומנטרי על חייו, "Gilbert", בבימויו של ניל ברקלי (בראיון עםסטיבן קולברטסיפרשאחרי שלאחר שיוצר הדוקו חלק איתו שהוא חולם לעשות עליו סרט, גוטפריד הצנוע ענה "כוון את החלומות שלך יותר גבוה"). הסרט סקר את הקריירה של גוטפריד, מעמדו כדמות קאלט ושמו כ"קומיקאי של קומיקאים", הקמצנות שלו והיותו אגרן של סבונים מבתי מלון. אבל מעבר לכך, הוא בעיקר חשף אותו כאדם שונה מאוד מהתדמית המלוכלכת שבנה, איש משפחה שנשוי לאישה מקסימה ואב לשני ילדים חמודים. באחד הקטעים הזכורים במיוחד מהסרט, גוטפריד מחלק חתימות בבית מלון ומגלה שיש גם כנס גדול של אנשים המחופשים לנאצים. אחד מהם מספר לו בדיחה גרועה, וגוטפריד עונה, "טוב, זה לא הדבר הכי גרוע שהנצאים עשו".

למרות גילו המתקדם והאובססיה שלו לתרבות ישנה, גוטפריד נשאר מעודכן עד מותו – הוא הנחה פודקאסט והשתתף בלא מעט סרטוני לאינטרנט, כולל ההופעה הביזארית הזאת בטוקשואו פארודי שהונחה על ידי קומיקאי שמגלם חבר בקהילת האמיש.

אולי הרגע הכי פופולרי של גוטפריד, שאף זכה להפוך למם בטיקטוק, הוא הסרטון שלו מקריא בדרכו המיוחדת את הנובלה האירוטית "50 גוונים של אפור". או כמו שהוא אומר בעצמו בסרטון – "זה לא נכון, אבל זה אירוטי".

לגוטפריד היה גם כמובן חוש הומור כלפי עצמו. לאחר שכמה בדיחות טוויטר על צונאמי (אמיתי) ביפן גרמו לו לאבד את עבודתו בתור הקול של ברווז בפרסומת לביטוח (אמריקה זו ארץ משונה), הוא כיכב בסרטון של Funny OR Die בו גילם את עצמו בתקופות שונות, בעודו מתבדח על אסונות שונים, משקיעת הטיטאניק ועד התפוצצות ההינדנבורג.

>>נטפליקס ודייב שאפל חיסלו את הסטנדאפ. זה מה שנשאר

ואם אתם חושבים שכל ההומור החולה הזה אומר שגוטפריד לא יכל לעבוד גם עבור ילדים, אתם טועים! מעבר לתוכי ההוא, גוטפריד גם דיבב בסדרות כמו "The Fairly OddParents", "צבי הנינג'ה" ו"מרדף ברשת". בנוסף, הוא הופיע לצד שניים מהאלילים הגדולים שלי, ווירד אל ינקוביק וקרמיט הצפרדע. הקטע שלו עם ווירד אל, מתוך תכנית הילדים קצרת היומין שלו, הוא אחד מהאהובים עליי.

לגוטפריד גם הייתה הופעה זכירה במיוחד בסיטקום הניינטיז "נשואים פלוס". שם, אחרי ששיט תענוגות שהיו עליו השתבש, אל ופגי בנדי מוצאים את עצמם תקועים איתו בסירת הצלה. הוא, כמובן, עדיין התעקש לעשות את הבדיחות שלו, כולל חיקוי מדויק למדי של כוכב סיטקום ניינטיז אחר, ג'רי סיינפלד.

הייתי יכול לסיים את הרשימה הזו עם סרטון מרגש של גוטפרידמבצע סצינות מאלאדין עם בחור על הרצף האוטיסטישמעריץ את הסרט, אבל הגענו לכאן כדי לצחוק, לא להתרגש! אז בואו פשוט נהנה מארבע דקות של גילברט גוטפריד ז"ל בתכנית של נורם מקדונלד ז"ל מדבר על חורי תחת. ז"ל.

https://youtu.be/AJA0ebVgTwA

• חדשות
• קומיקאים
• חדשות תרבות
• קומדיה
• קומדי סנטרל
• סטנדאפ

זה לא בלתי הגיוני לצפות מסדרה כמו סאות' פארק לזרוח בתקופות של משבר. אחרי הכל, הסאטירה הותיקה – שפתחה אתמול את עונתה ה-25 באוויר – ניזונה משערוריות, כאוס חברתי ונושאים מעוררי מחלוקת. אירועים כמו הקורונה זה הלחם והחמאה של טריי פארקר ומאט סטון, ולשם שינוי, אפילו היה להם זמן לחשוב. במהלך השנתיים האחרונות יצאו רק ארבעה ספיישלים בני שעה (טכנית, הם היו עונה 24) שהתמודדו בצורה מרשימה עם הקורונה והשלכותיה, אבל דווקא כשחזרו עם פרק רגיל, כמעט מסורתי, החצים הנודעים לשמצה שלהם מפספסים לראשונה מזה זמן מה.

הפרק הראשון של העונה, "Pajama Day", מתחיל באופן שמזכיר את העונות הראשונות – הילדים יושבים בכיתה בזמן שמר גריסון (בגרסתו כמורה, לא כדונלד טראמפ, תודה לאל) משתף אותם בקצת TMI מחיי האהבה הפרועים שלו. הם לא מביעים עניין, ובתגובה גריסון מתפרץ על האומללים, ומוביל את המנהל פי.סי פרינספל להעניש את הכיתה בכך שאוסר עליהם ללבוש פיג'מות ביום הפיג'מה, או "המט גאלה של הילדים", לדברי היועץ מר מ'קיי. הילדים מתרעמים, ההורים מוחים, הויכוח הקטנטן משתלט על העיר כולה והכל יוצא מכלל שליטה לכדי טירוף מערכות מוחלט. סאות' פארק קלאסי לפי כל חוקי הספר.

הפתיחה הזו מיוחדת מרוב רגילויותה, מכיוון שבשנים האחרונות צמד היוצרים של סאות' פארק התנסו בשינויים משמעותיים בפורמט, כמו עלילה לינארית, השפעות ארוכות טווח, שינוי מהותי לדמויות (גריסון הוא רק דוגמה אחת, תחשבו על ההקצנה של רנדי מארש) ולאחרונה, כאמור, גם בספיישלים באורך מלא. לכן זה היה מרענן באופן מפתיע לראות פרק שמתחיל בהתנהלות לא ראויה של גריסון ואת הילדים מתנהגים כמו ילדים, כולל משפט של קרטמן שמרגיש כמו קריצה למעריצים הוותיקים: "אנחנו לא עושים שום דבר לא בסדר, ובכל זאת מזיינים אותנו".

רק שעם סיום השליש הראשון של הפרק מגיע טוויסט מאכזב – גם הפרק הזה, כמו כל דבר בעולם כרגע, הוא על הקורונה. הפיג'מות הופכות במהרה לדימוי די עצלני למסיכות הקורונה, כאשר תושבי העיר מתפצלים לאלו שמתעקשים שלא חייבים ללבוש פיג'מות, ואלו שעולבים בסרבני הפיג'מות. זו אנלוגיה מלאת חורים שלא באמת מתיישרת עם ויכוח המסיכות שמפצל את העולם, כזו שמפספסת כמה נקודות חשובות בדיון (לדוגמא, שמסיכות נועדו להגן לא רק על החובש אותן) ומרדדת את השאר לשכבה די ריקה של טיעונים לא רלוונטים.

זה בהחלט תואם לתזה המסורתית של סטון ופארקר על כך שכל הצדדים טועים, תמיד, לא משנה באיזה ויכוח. אבל האם זה נכון על העולם האמיתי? לא לגמרי, בטח שלא עכשיו. יותר מכך, את אותו המסר הם הצליחו להעביר בדרך הרבה יותר ישירה, יעילה ועמוסת ניואנסים בפרקי הספיישל (בדגש על השניים האחרונים, שאם עוד לא ראיתם רוצו להשלים). הפרק החדש, אם כן, מעביר את אותו הרעיון באופן מרושל בהרבה, פחות מנומק ועם סיום שאפשר להגדיר רק כהשתפנות להגיד משהו משמעותי.

ובכל זאת, זה עדיין סאות' פארק, וגם כשהם מפספסים את רוב המטרה, הם מצליחים לקלוע בכמה נקודות, או לפחות להצחיק קצת. אפשר לציין לטובה, למשל, את הגאג החוזר על פרסומות הקריפטו של מאט דיימון או את הבדיחה ששני הצדדים ממהרים קצת יותר מדי לשלוף את קלף ה"אתם נאצים" בויכוח הזה. גם האמירה העקרונית שלהם, על כך ששני הצדדים צריכים להיות מוכנים להודות בטעויות כדי שהפילוג החברתי יפסק, היא אמירה חכמה ונכונה. אבל אם כבר אמרתם את כל מה שיש לכם להגיד בנושא, אולי עדיף להיטפל לצרה אחרת.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סאות' פארק
• קומדי סנטרל
• HOT