אם שום דבר לא ישתבש באופן נוראי במהלך השבוע הקרוב, ניקי גלייזר סוף סוף תקיים את ההופעה הראשונה שלה בארץ הקודש. הקומיקאית, שידועה בהומור הגס שלה ובזכות מספר הופעות מדהימות בערבי הרוסט של "קומדי סנטרל", תגיע להיכל התרבות בתל-אביב(ה', 27.5,לרכישת כרטיסים)כחלק מסיבוב ה"Good Girl" הבינלאומי שלה. וזו היתה הזדמנות נהדרת עבורנו לתפוס את גלייזר לשיחה על ישראל, רוסטים ועצות לקומיקאים וקומיקאיות.

דיברת עם חברים קומיקאים שכבר הופיעו כאן כדי לשמוע איך זה?
"אני מניחה שכדאי שאני אשאל כמה אנשים מה הוייב פה. אבל אני קצת לא רוצה לדעת אפילו, כי אני יכולה רק לעשות את מה שאני עושה. אם אני נכנסת יותר מדי ל'מה אנשים רוצים', אז זה לא אותנטי, וזה לא מרגיש כמו הופעה טובה. אני מניחה שאני יכולה לשאול… מה אתה חושב? מה כדאי לעשות או לא לעשות?"

אני חושב שכאשר אנשים באים מחו"ל אנחנו אוהבים את מה שהם עושים. אנחנו אוהבים את תחושת השחרור של זה.
"כן, אני חושבת שזה נותן לכם תירוץ להוציא את זה קצת. אני יכולה רק לעשות את מה שאני עושה ולקוות שזה יעורר הזדהות אצל מישהו, ולא יפגע באף אחד יותר מדי. יש מספיק חומר שלי באינטרנט, כך שאם אתה נפגע ממה שאני אומרת, לא עשית את המחקר שלך. אז אני מקווה שזה יהיו אנשים שחושבים כמוני, אבל מצד שני אני בהחלט גם 'לוחצת על כפתורים' אפילו של אנשים שיגידו שהם מעריצים גדולים שלי. אני יכולה לדבר על משהו שיעצבן אותם, אבל זה אף פעם לא הכוונה שלי. אני רק רוצה שכולם יהנו".

זה סיבוב ה"Good Girl" שלך. את מקדישה הרבה מחשבה לבחירת שמות לסיבובי הופעות וספיישלים?
"זה תמיד הדבר האחרון שאני חושבת לעשות. יש בדיחה במופע הזה שאני מדברת על למה לנשים פתאום יש פטיש של הערצה, ואיך זה דבר מעניין, וגם אני חושבת שזה קצת שובב. אבל זה גם על איך שאני באמת רוצה להיות 'ילדה טובה', כאילו למרות הדברים שאני אומרת, אני רוצה שאנשים יחבבו אותי ואני רוצה לשמור על הכללים, ולא להיות בצרות. זה הפרדוקס הזה שאני מתמודדת איתו על הבמה – הרצון שעדיין יחשבו עלייך כ"יפה" ו"עדינה" ו"נשית", אבל גם להגיד דברים שהם די גבריים לתוך מיקרופון. זה על המאבק שלי בזה".

במהלך השנים סיפקת כמה הופעות זכירות במופעי הרוסט של "קומדי סנטרל". איך כתיבת בדיחות לרוסט שונה מכתיבת בדיחות לסטנדאפ?
"בדיחות רוסט הן הרבה יותר ספציפיות, וצריך שכל הבדיחה תיכנס בשורה אחת, אז זה הרבה יותר ממוקד. והן צריכות להיות הרבה יותר מרושעות, ולבוא ממקום מאוד מכוער של הנפש שלך. אני בדרך כלל לא מתעסקת בחלק הזה בעצמי בסטנדאפ שלי. כן, אני כותבת על דברים שמעצבנים אותי, אבל כשאתה מסתכל על מישהו שאתה צולה, אתה צריך לחשוב על הדברים הכי גרועים. אתה צריך לתת למוח שלך ללכת למעמקים הכי מלאי שנאה של התודעה שלך, ולהוציא משהו נוראי על הבן-אדם הזה. זה מקום מאוד מכוער להיות בו, ואחרי שאני מסיימת עם רוסט אני בדרך-כלל צריכה 'ניקוי רעלים' מהדפוס חשיבה שהייתי בו כאשר כתבתי את הבדיחות האלו. בגלל שזה פשוט… צריך להיות בן-אדם ממש רע בשביל לחשוב ככה כל הזמן".

ובכל זאת עשית לא מעט.
"כי זה גם כיף, כי זה תמיד כאלה בעיות מתמטיקה, כי אתה חושב על הדבר שאתה רוצה לצחוק עליו. נגיד, מה הדרך הכי מצחיקה שאני יכולה להגיד לברוס וויליס שהוא "האז-בין". זה היה לפני שהיה לו דמנציה, אז זה היה מצחיק, ועכשיו זה לא. או נגיד, קייטלין ג'נר – אני רוצה לצחוק על זה שהיא פעם הייתה אבא מזניח לילדים האחרים שלה. אוקי, מה הדרך הכי מצחיקה שאני יכולה להגיד את זה, בכמה שפחות מילים, בלי פשוט להגיד את זה? איך אתה אומר את זה בצורה מחוכמת. זה כיף, וזה מאתגר, לעומת המופע סטנדאפ שלי. תודה לאל, כי כשאני מסיימת עם רוסטים, אני מותשת. זה כמו האולימפיאדה של קומדיה".

אם יהיה לך רוסט משלך, מי היית רוצה שיהיה שם ומי יהיה הרוסט-מאסטר?
"אני אף פעם לא הייתי רוצה שיעשו עליי רוסט. בגלל שיש לי עור דק מדי, ואני מתכוונת לזה באופן מילולי. אני הופכת להיות מבוגרת יותר, וכשאת מבוגרת יותר, כאילו באמצע שנות השלושים שלך, זה מתי שמתחילים לספר עליך בדיחות שאת זקנה. ואני כבר מרגישה ככה כל הזמן, אזאני לא צריכה חבורה של קומיקאים צעירים ומצחיקים שמוצאים את הדרך הכי מצחיקה להגיד את זה עליי. אני חושבת שרוסטים הם מזוכיסטיים, ואני בחיים לא אהיה במרכז של אחד. אני חושבת שזה יהיה כיף לעשות רוסט ללינדזי לוהן, או פאריס הילטון. כאלה, בחורות שהייתה להן גאולה מאז שצחקו עליהן מלא, ועכשיו כולנו מרגישים נבוכים שצחקנו עליהן, כי הן עברו תקופות קשות, וגם נראה שיש להן עור עבה, בזכות כמות הזמן שצחקו עליהם ב"ביזנס", הן אולי יוכלו להתמודד מזה. אבל האמת שאני אפילו לא אבקש מהן לעבור את זה. לא משנה כמה חזקה את חושבת שאת, הרוסטים באמת הרסניים וגורמים לך להרגיש ממש עצובה".

ומכיוון שונה לגמרי, השתתפת בשנה שעברה ב"זמר במסיכה". איך זה מרגיש כקומיקאית להופיע במדיום כזה שונה?
"זה היה מדהים! אני אוהבת לשיר יותר מאשר לעשות סטנדאפ, אז זה היה תענוג בשבילי. כאילו, אני מתה על קומדיה, אבל זה כמה שאני אוהבת לשיר – זה הדבר האהוב עליי לעשות. זה היה כל-כך כיף, ואני תמיד מתביישת לשיר, למרות שזה הדבר האהוב עליי, כי אני לא טובה בזה כמו בקומדיה, אז אני תמיד מרגישה כזה 'אני לא צריכה לעשות את זה, אף אחד לא רוצה לשמוע אותי שרה'. אז הזמר במסיכה היה מדהים כי אף אחד לא ידע שזה אני, אז אף אחד לא היה יכול להגיד 'מה היא עושה?', כי הפואנטה של התכנית זה להיות מישהי שבדרך כלל לא שרה ולשיר. זה נתן לי תירוץ לעשות את הדבר שאני הכי אוהבת".

במהלך הקריירה גם הנחית תכניות ריאלטי ותכניות אירוח. זה דורש סט אחר של כישורים מסטנדאפ?
"אתה יודע, זה לא צריך להיות שונה, אבל אנשים מתייחסים אל זה כאילו שזה כן. לדעתי הקומיקאים הכי טובים הם אלה שהם פשוט עצמם באופן טבעי, ויכולים לדבר באותה צורה על הבמה ומחוץ לבמה. יש איזה מימד פרפורמטיבי שאני מאמצת שאני מופיעה כמנחה, אבל ברוב המקרים אני חושבת שאתה צריך להיות טוב באלתור ו… בעצם אני מניחה שזה כן כישרון אחר. אני משנה את התשובה שלי. כי בתור קומיקאית, את צריכה רק לחשוב על דרך אחת לבצע בדיחות, הדרך שאת בחרת לעשות את זה על הבמה. וכשאת מנחה זה דרך שונה לגמרי לדבר. המנחים הכי טובים לדעתי משלבים את שני הגישות האלה, וזה מה שאני מנסה לעשות. יש קומיקאים שראיתי מנחים דברים ואני חושבת 'הו ג'יזס, זה קשה לצפייה'. הם לא יודעים לקרוא טלפרומפטר, הם לא יודעים לשנות את טון הדיבור שלהם. אתה חייב להיות קצת 'שואו-מן'".

יש לך עצות קומדיה לקומיקאים וקומיקאיות בתל-אביב?
"הייתי אומרת שככל שאת מגיעה יותר מהר לאיך שאת מדברת עם חברים שלך, ואין יותר מדי הבדל בין איך שאת מוסרת מידע על או מחוץ לבמה, כך תהיי טובה יותר. האנשים שאתם הכי נהנים לראות על הבמה הם בדרך כלל לא האנשים שמספרים בדיחות בצורה ברורה. הם מדברים על הבמה, כמו שהם מדברים בכל מקרה. והדרך הכי טובה להיות טוב בזה, זה לעשות את זה שוב ושוב. כי אין דרך להשתפר יותר מהר מאשר פשוט להשקיע את הזמן, לצערי. זה החלק האכזר שבעסק. אין קיצורי דרך".

• ריאיון
• קומיקאיות
• קומדי סנטרל
• סטנדאפ
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 947 // כולם יכולים לקפוץ

רגע, לפני שאנחנו מתחילים להמליץ לכם על משהו לראות הלילה, אתם ידעתם את עובדת הטריוויה הטלוויזיונית הכי כיפית אי פעם – טובי, מנהל ה-HR בעל דמות היגון מ"המשרד", זה שמייקל סקוט ממש ממש שונא בלי שום סיבה טובה נראית לעין, היה בעצם פול ליברשטיין, אחד הכותבים הראשיים של "המשרד"? תחשבו איזה יופי זה לכתוב דמות כזאת ואז ללהק את עצמך לשחק דווקא אותה, לספוג את כל ההתעללות האפשרית שסטיב קארל רק יכול להטיח בך על הסט.

טוב ויפה, אבל למה אנחנו מדברים על פול ליברשטיין עכשיו, חוץ מזה שאפשר? בגלל הסרט החדש שלו, "Out of Office", ששודר השבוע בקומדי סנטרל, והשם שלו לגמרי מרמז שהוא חוזר לקומפורט זון שלו כיוצר. רק שזו קומדיית משרד מזן חדש לגמרי – הבוס והעובדים בה עובדים מהבית (כי, אתם יודעים, אנחנו ב-2022), מה שממש לא מונע מהם לשגע אחד את השני לא פחות משבוס ועובדים אחרים שיגעו אחד את השנים בסדרה אחת, שקוראים לה… קיצר, הבנתם.

ותראו איזה קאסט נהדר יש פה: קן ג'ונג ("קומיוניטי"), לסלי ג'ונס ("סאטרדיי נייט לייב"), ג'ייסון אלכסנדר (נו, בחייאת. זה ג'ייסון אלכסנדר. זה פאקינג ג'ורג' קוסטנזה), אוסקר נונז ("המשרד", כמובן) וגם הסטנדאפיסטים הנהדרים כריס גטהארד ופול פ. טומקינס. והתסריט בידיים של ליברשטיין, רק חבל שהוא לא מפנק אותנו באיזו הופעה משל עצמו. יש לנו אפילו רעיון לדמות – אוקיי, זה מנהל HR, והבוס ממש שונא אותו מאיזושהי סיבה. רק שכולם עובדים מהבית, אז זה קצת פחות נורא.

Out of Office, קומדי סנטרל

• מה רואים הלילה
• המסך
• טלוויזיה
• קומדי סנטרל

אפילו אם אתם לא חושבים כך, אתם כנראה מכירים את גילברט גוטפריד. מבט אחד בפרצוף המצומק שלו, או האזנה לשנייה אחת מקולו הלא ערב, תעלה בכם את הזיכרונות מהקומיקיאי האגדי שהלך לעולמו אתמול (ג') בגיל 67. אז במקום לבכות על מותו, רק ראוי לחגוג את חייו עם כמה מהרגעים הכי גדולים, ומצחיקים, של הבן אדם הנפלא הזה.

הקטע הכי מפורסם של גוטפריד כקומיקאי הוא ככל הנראה גרסתו לבדיחת "האריסטוקרטים" הקלאסית, אותה סיפר במהלך הרוסט על יו הפנר. הוא פתח עם בדיחה על אסון מגדלי התאומים ("אני לא מצליח להשיג טיסה ישירה – הם אמרו שאני צריך לעשות עצירה בבניין האמפייר סטייט") שזעזעה את הקהל, כנראה כי האירוע התקיים רק כמה שבועות אחרי הפיגוע. גילברט החליט שהדרך היחידה להחזיר את הקהל לצד שלו יהיה לספר להם את הבדיחה הקלאסית על משפחה שהולכת לסוכנות כישרונות ועושה דברים נוראיים, בגרסה שלו. והקטע? זה אשכרה עבד!

גוטפריד היה סטנדאפיסט מאוד מגוון, מבדיחות גסות ישנות ועד לחיקויים של כוכבים אזוטריים בסיטואציות מוזרות. גם הייתה לו נטייה למשוך את הבדיחות שלו, להמשיך אותן עד שלקהל נמאס ואז להמשיך עוד קצת, דוגמאת הבדיחה הראשונה שלו בסט הזה על ד"ר קבורקיאן, רופא אמריקאי שנודע בזכות, או בגלל, העזרה שלו בהמתות חסד.

בנוסף לקריירת הסטנדאפ שלו, גוטפריד גם הופיע במספר סרטים הוליוודים. התפקיד הכי מפורסם שלו היה כמובן כקולו של יאגו, התוכי ב"אלאדין", אך היה לו גם את הכבוד להיות ככל הנראה השחקן היחיד ששיחק גם את אדולף היטלר (בקומדיה הזניחה Highway to Hell) וגם את אברהם לינקולן, בקומדיה הגם די זניחה של סת' מקפרלן, "1000 דרכים להתפגר". הסרט אולי לא מוצלח, אבל הקטע של גוטפריד די מצחיק (וזה נכון לגבי הרבה סרטים שהשתתף בהם).

>>הקוף, השמרן והמוות שמחכה: אלו התכניות הקומיות הכי טובות ביוטיוב

עם זאת, התפקיד ההוליוודי האהוב עליי שלו תמיד היה ותמיד יהיה ההופעה שלו ב"השוטר מבברלי הילס 2". שם, אפילו אדי מרפי הסופר-כריזמטי הופך לשחקן משנה מול הצעקות של גילברט.

מותו של גוטפריד הגיע רק שלושה חדשים אחרימותו של בוב סאגט, ושמונה חודשים לאחר מותו של נורם מקדונלד. השלושה היו חברים, כשגוטפריד ומקדונלד אפילו הופיעו ברוסט על סאגט, בו נתנו השניים הופעה זכורה במיוחד. ובכלל, גוטפריד תמיד היה היילייט ברוסטים של קומדי סנטרל.

>>איך הרג דונלד טראמפ את הרוסט, הפורמט הכי טוב של הקומדיה?

ב-2017 גוטפריד זכה לדוקומנטרי על חייו, "Gilbert", בבימויו של ניל ברקלי (בראיון עםסטיבן קולברטסיפרשאחרי שלאחר שיוצר הדוקו חלק איתו שהוא חולם לעשות עליו סרט, גוטפריד הצנוע ענה "כוון את החלומות שלך יותר גבוה"). הסרט סקר את הקריירה של גוטפריד, מעמדו כדמות קאלט ושמו כ"קומיקאי של קומיקאים", הקמצנות שלו והיותו אגרן של סבונים מבתי מלון. אבל מעבר לכך, הוא בעיקר חשף אותו כאדם שונה מאוד מהתדמית המלוכלכת שבנה, איש משפחה שנשוי לאישה מקסימה ואב לשני ילדים חמודים. באחד הקטעים הזכורים במיוחד מהסרט, גוטפריד מחלק חתימות בבית מלון ומגלה שיש גם כנס גדול של אנשים המחופשים לנאצים. אחד מהם מספר לו בדיחה גרועה, וגוטפריד עונה, "טוב, זה לא הדבר הכי גרוע שהנצאים עשו".

למרות גילו המתקדם והאובססיה שלו לתרבות ישנה, גוטפריד נשאר מעודכן עד מותו – הוא הנחה פודקאסט והשתתף בלא מעט סרטוני לאינטרנט, כולל ההופעה הביזארית הזאת בטוקשואו פארודי שהונחה על ידי קומיקאי שמגלם חבר בקהילת האמיש.

אולי הרגע הכי פופולרי של גוטפריד, שאף זכה להפוך למם בטיקטוק, הוא הסרטון שלו מקריא בדרכו המיוחדת את הנובלה האירוטית "50 גוונים של אפור". או כמו שהוא אומר בעצמו בסרטון – "זה לא נכון, אבל זה אירוטי".

לגוטפריד היה גם כמובן חוש הומור כלפי עצמו. לאחר שכמה בדיחות טוויטר על צונאמי (אמיתי) ביפן גרמו לו לאבד את עבודתו בתור הקול של ברווז בפרסומת לביטוח (אמריקה זו ארץ משונה), הוא כיכב בסרטון של Funny OR Die בו גילם את עצמו בתקופות שונות, בעודו מתבדח על אסונות שונים, משקיעת הטיטאניק ועד התפוצצות ההינדנבורג.

>>נטפליקס ודייב שאפל חיסלו את הסטנדאפ. זה מה שנשאר

ואם אתם חושבים שכל ההומור החולה הזה אומר שגוטפריד לא יכל לעבוד גם עבור ילדים, אתם טועים! מעבר לתוכי ההוא, גוטפריד גם דיבב בסדרות כמו "The Fairly OddParents", "צבי הנינג'ה" ו"מרדף ברשת". בנוסף, הוא הופיע לצד שניים מהאלילים הגדולים שלי, ווירד אל ינקוביק וקרמיט הצפרדע. הקטע שלו עם ווירד אל, מתוך תכנית הילדים קצרת היומין שלו, הוא אחד מהאהובים עליי.

לגוטפריד גם הייתה הופעה זכירה במיוחד בסיטקום הניינטיז "נשואים פלוס". שם, אחרי ששיט תענוגות שהיו עליו השתבש, אל ופגי בנדי מוצאים את עצמם תקועים איתו בסירת הצלה. הוא, כמובן, עדיין התעקש לעשות את הבדיחות שלו, כולל חיקוי מדויק למדי של כוכב סיטקום ניינטיז אחר, ג'רי סיינפלד.

הייתי יכול לסיים את הרשימה הזו עם סרטון מרגש של גוטפרידמבצע סצינות מאלאדין עם בחור על הרצף האוטיסטישמעריץ את הסרט, אבל הגענו לכאן כדי לצחוק, לא להתרגש! אז בואו פשוט נהנה מארבע דקות של גילברט גוטפריד ז"ל בתכנית של נורם מקדונלד ז"ל מדבר על חורי תחת. ז"ל.

https://youtu.be/AJA0ebVgTwA

• חדשות
• קומיקאים
• חדשות תרבות
• קומדיה
• קומדי סנטרל
• סטנדאפ

הביקורת התפרסמה במקור באתר"הספוילר", אתר המסכים החדש מבית "טיים אאוט". תראו תראו

לפני כחודש וחצי כתבתי כאןביקורת על הפרק הראשוןשל העונה ה-25 של סאות' פארק, אירוע די מרגש בהתחשב בכך שהפעם האחרונה שקיבלנו עונת סאות' פארק סטנדרטית היתה ב-2019. הביקורת ההיא, מעבר לשמחה על שובם של הילדים הכי זבלה בטלוויזיה, הייתה די פושרת: הערכתי את הניסיון לייצר פרק שמתמקד בעיקר בסיפור סביב הילדים ושמחתי על נטישת הדמות של גריסון-טראמפ לטובת תחושה של וינטג' סאות' פארק, אבל התבאסתי על האופן שבו אילצו פנימה את הנושא האקטואלי-אבל-כבר-לא-באמת של מסיכות קורונה. לא הייתי אופטימי בנוגע להמשך העונה, ועכשיו הגיע הזמן להכות על חטא. טעיתי, אבל ממש. למעשה, זו אחת העונות הטובות ביותר של הסדרה מזה שנים.

אז כן, ראוי להגיד שהעונה הזו – למרות שהיתה אמורה להיות רגילה – התקצרה לששה פרקים בלבד, לפחות על פי מה שידוע כרגע. עם זאת, יש סבירות גבוהה שארבעת הפרקים החסרים להשלמת העונה יגיעו במסגרת צמד הספיישלים הארוכים שצפויים לצאת בהמשך השנה. כרגע, בכל מקרה, בסיום העונה הסדירה נשארנו עם שישה פרקים קצרים ומזוקקים שמהווים יחדיו עונה קצרה, מזוקקת ופשוט מושלמת. אפילו הפרק הראשון, שכאמור לא הצליח להתחמק מלהתייחס לקורונה ולכן גם היה חלש ביחס לספיישלים שבאו לפניו, לא הצליח להרוס, בעיקר כי חמשת הפרקים שהגיעו אחריו התרחקו מהנושא – ומנושאים עדיין בכלל – לטובת סיפורים טובים, חכמים, מצחיקים ומעניינים.

זה התחיל עם הפרק השני, שכלל את אחת ההטרלות הנפלאות ביותר שנראו על המסך לאחרונה. הפרק התמקד בפרופורמנס הליברלי של ליהוק אפרו-אמריקאים כעלה תאנה – בין אם בעסקים שמצרפים שחורים לטובת יח"צ ובין אם בתכניות שמלהקות שחורים כדי להגיד שהנה, גם אצלנו יש גיוון. לטובת המסר הם הפכו על ראשו פאנץ' בן 25 שנה, ועשו גאסלייטינג על שמו של הילד השחור היחיד בסאות' פארק, טוקן בלאק (מילולית: שחור סמלי), שבעצם לא שמתם לב ששמו בכלל טולקן, ואם שמעתם עד עכשיו טוקן אתם בעצם גזענים מבלי לדעת. למעשה, הם השקיעו כל כך הרבה בדאחקה עד ששינו את שמות הפרקים וכל מידע רשמי שאמר אחרת, כדי שתחשבו שזו תמיד היתה האמת. זו לא רק בדיחה נהדרת, אלא גם כזו שמחברת את הצופה לתחושה של סטן, המרכז הרגשי התמידי של הסדרה שקצת נשכח מרוב התמקדות בפרקי ראנדי והטגרדי-פארם שלו.

אחריו הגיע פרק קרטמני למהדרין (שטיפל בשינויי עירוני, נושא קלאסי של סאות' פארק), ופרק שעסק בנושא עדכני, אבל מזווית סאות' פארקית במיוחד (המלחמה בין רוסיה לאוקראינה מזווית שגורסת שכל הפאניקה הזו ממלחמת עולם היא רק נוסטלגיה), ופרק על טגרדי-פארם שהצליח להרגיש כמו פרק חג קלאסי של הסדרה, כולל קדוש עם כוחות קסם שנראה כמו גזיר נייר. היה גם פרק שלפחות בעיני מצטרף לרשימת הקלאסיקות של הסדרה, שכלל את הגרסה הכי מדויקת לבני נוער שראיתם, עלילה שעוסקת ברצונם של הילדים לשחק ואפילו סיום מרגש עם רנדי שהרגיש כמו האבא שפעם היה. עבור מעריצי הסדרה הותיקים, זה היה כמו לראות פרק מימי השיא שנשכח על המדף.

לקראת עלייתה של העונה בקומדי ספיישל פרסמו כמה סרטונים עם תזמורת שלמה שמבצעת כמה מהשירים הקלאסיים מהסדרה: "Kyle's Mom", "Gay Fish", "Jackin' It in San Diego" וכמובן,שיר הנושא. אבל מה שלפני העונה היה נראה כמו גאג מצחיק שנועד לגרום למוזיקאים רציניים בלבוש מכובד לשיר על זה שאמא של קייל כלבה התגלה כהצהרת כוונות של ממש – "אנחנו הולכים לחזור אחורה בדרך חדשה ומתוחכמת יותר". זה עידן חדש לסאות' פארק, עידן של ספיישלים ארוכים ועונות קצרות, של ניסיון לאזן בין תהילת העבר לרצון התמידי להביט לעתיד. עידן בו חוזרים אחורה כדי לצעוד קדימה. ובנתיים, אחרי עונה קצרה שכזו, אין סיבה לפחד. כי גם כשהסדרה מתפזרת וצועדת לטריטוריות מוזרות, תמיד יש לה בסיס נפלא לחזור אליו.

רוצים עוד המלצות טלוויזיה?בואו לאתר החדש שלנו, "הספוילר",ותראו תראו

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סאות' פארק
• קומדי סנטרל

זה לא בלתי הגיוני לצפות מסדרה כמו סאות' פארק לזרוח בתקופות של משבר. אחרי הכל, הסאטירה הותיקה – שפתחה אתמול את עונתה ה-25 באוויר – ניזונה משערוריות, כאוס חברתי ונושאים מעוררי מחלוקת. אירועים כמו הקורונה זה הלחם והחמאה של טריי פארקר ומאט סטון, ולשם שינוי, אפילו היה להם זמן לחשוב. במהלך השנתיים האחרונות יצאו רק ארבעה ספיישלים בני שעה (טכנית, הם היו עונה 24) שהתמודדו בצורה מרשימה עם הקורונה והשלכותיה, אבל דווקא כשחזרו עם פרק רגיל, כמעט מסורתי, החצים הנודעים לשמצה שלהם מפספסים לראשונה מזה זמן מה.

הפרק הראשון של העונה, "Pajama Day", מתחיל באופן שמזכיר את העונות הראשונות – הילדים יושבים בכיתה בזמן שמר גריסון (בגרסתו כמורה, לא כדונלד טראמפ, תודה לאל) משתף אותם בקצת TMI מחיי האהבה הפרועים שלו. הם לא מביעים עניין, ובתגובה גריסון מתפרץ על האומללים, ומוביל את המנהל פי.סי פרינספל להעניש את הכיתה בכך שאוסר עליהם ללבוש פיג'מות ביום הפיג'מה, או "המט גאלה של הילדים", לדברי היועץ מר מ'קיי. הילדים מתרעמים, ההורים מוחים, הויכוח הקטנטן משתלט על העיר כולה והכל יוצא מכלל שליטה לכדי טירוף מערכות מוחלט. סאות' פארק קלאסי לפי כל חוקי הספר.

הפתיחה הזו מיוחדת מרוב רגילויותה, מכיוון שבשנים האחרונות צמד היוצרים של סאות' פארק התנסו בשינויים משמעותיים בפורמט, כמו עלילה לינארית, השפעות ארוכות טווח, שינוי מהותי לדמויות (גריסון הוא רק דוגמה אחת, תחשבו על ההקצנה של רנדי מארש) ולאחרונה, כאמור, גם בספיישלים באורך מלא. לכן זה היה מרענן באופן מפתיע לראות פרק שמתחיל בהתנהלות לא ראויה של גריסון ואת הילדים מתנהגים כמו ילדים, כולל משפט של קרטמן שמרגיש כמו קריצה למעריצים הוותיקים: "אנחנו לא עושים שום דבר לא בסדר, ובכל זאת מזיינים אותנו".

רק שעם סיום השליש הראשון של הפרק מגיע טוויסט מאכזב – גם הפרק הזה, כמו כל דבר בעולם כרגע, הוא על הקורונה. הפיג'מות הופכות במהרה לדימוי די עצלני למסיכות הקורונה, כאשר תושבי העיר מתפצלים לאלו שמתעקשים שלא חייבים ללבוש פיג'מות, ואלו שעולבים בסרבני הפיג'מות. זו אנלוגיה מלאת חורים שלא באמת מתיישרת עם ויכוח המסיכות שמפצל את העולם, כזו שמפספסת כמה נקודות חשובות בדיון (לדוגמא, שמסיכות נועדו להגן לא רק על החובש אותן) ומרדדת את השאר לשכבה די ריקה של טיעונים לא רלוונטים.

זה בהחלט תואם לתזה המסורתית של סטון ופארקר על כך שכל הצדדים טועים, תמיד, לא משנה באיזה ויכוח. אבל האם זה נכון על העולם האמיתי? לא לגמרי, בטח שלא עכשיו. יותר מכך, את אותו המסר הם הצליחו להעביר בדרך הרבה יותר ישירה, יעילה ועמוסת ניואנסים בפרקי הספיישל (בדגש על השניים האחרונים, שאם עוד לא ראיתם רוצו להשלים). הפרק החדש, אם כן, מעביר את אותו הרעיון באופן מרושל בהרבה, פחות מנומק ועם סיום שאפשר להגדיר רק כהשתפנות להגיד משהו משמעותי.

ובכל זאת, זה עדיין סאות' פארק, וגם כשהם מפספסים את רוב המטרה, הם מצליחים לקלוע בכמה נקודות, או לפחות להצחיק קצת. אפשר לציין לטובה, למשל, את הגאג החוזר על פרסומות הקריפטו של מאט דיימון או את הבדיחה ששני הצדדים ממהרים קצת יותר מדי לשלוף את קלף ה"אתם נאצים" בויכוח הזה. גם האמירה העקרונית שלהם, על כך ששני הצדדים צריכים להיות מוכנים להודות בטעויות כדי שהפילוג החברתי יפסק, היא אמירה חכמה ונכונה. אבל אם כבר אמרתם את כל מה שיש לכם להגיד בנושא, אולי עדיף להיטפל לצרה אחרת.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סאות' פארק
• קומדי סנטרל
• HOT