הרחק במדבר יש מקום מוזר, קוראים לו סמר. במהלך שירותי הצבאי בנח"ל התגוררתי שמונה חודשים ביוטבתה, והרבה דובר שם על הפריקים בקיבוץ הסמוך שמעשנים גראס מבוקר עד ערב. היום, בזמן שרוב הקיבוצים שנוסדו סביב קום המדינה עברו תהליכי הפרטה, סמר שהוקם ב-1976 מתעקש לשמר את רוח הקומונה, כנגד כל הסיכויים. הרעיון הוא שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, וגם לקחת כמה כסף שהוא רוצה מחשבון הבנק המשותף כדי להגשים את זה. כלומר, בניגוד לקיבוצים אחרים, האינדיבידואל קודם לקולקטיב, שיכול לשרוד רק כשהאינדיבידואל מסופק.

>>השנה שבה התפוצץ הקולנוע: 12 הסרטים הכי טובים שראינו ב-2023

כל עוד יש מספיק אנשים שיקומו מוקדם בבוקר לעבוד במטעי התמרים, וכל עוד המטעים מניבים מספיק תמרים כדי לפרנס את מאה חברי הקיבוץ (והמתנדבים הנלווים), הרעיון האוטופי הזה איכשהו עובד. אבל כשחלק מהחברים מנצלים את כרטיס האשראי שלהם הרבה יותר מאחרים (אחת מחברות הקיבוץ מספרת שלקחה את המשפחה לטיול של שבעה חודשים בהודו), המטע מכזיב והקיבוץ נכנס לקשיים כלכליים, האידיאולוגיה נתקלת במציאות של חוסר שוויון. בין השאר החליטו שם לא לקבל כל אחד שרוצה. אפילו ילדים שנולדו בקיבוץ אינם מתקבלים אוטומטית אם אינם נתפסים כמתאימים. אבל עדיין מתעקשים שם לא להעסיק עובדים בשכר (כלומר תאילנדים).

"כולם צ'יף", סרטו התיעודי של אמיר הר-גיל, מוצא את סמר בתקופה קשה. הר-גיל מספר בסרט שבגיל 18 הוא היה ממקימי המקום וממנסחי הרעיון שבבסיסו, אך זאת היתה תקופה קשה עבורו, והוא עזב מאוכזב. בחלוף השנים הוא הפך לדוקומנטריסט רב פעלים ("הכישרון לחיות", "ירושלים ממתינה בתור"), וכשבנו החליט לעשות שנת שירות בסמר, הר-גיל ירד דרומה בעקבותיו. הוא ראיין הרבה מיושבי המקום, עקב מקרוב אחר העבודה במטעי התמרים, וגייס ממון בהדסטארט כדי להפוך את 250 השעות שצילם לסרט באורך של 80 דקות. סרט תיעודי קצר מ-1979, "סמר – פעם ראשונה" של יגאל פרי, שתיאר שלבי הקמת הקיבוץ בערבה, משמש כנקודת התייחסות חוזרת. הקרוונים של פעם הוחלפו בבתים, ועכשיו יש גם עצים ופסלים צבעוניים שמייצרת חברה ותיקה (שמפתחת מרירות כשהיא מבינה שלא יתאפשר לה לנסוע לבקר את ילדיה באוסטרליה).

כמקובל בקולנוע התיעודי של ימינו, הר-גיל משתף את הצופים בחוויה שלו עצמו אי אז, כשחש לא שייך לקבוצה ולמקום שייסד, ולא כל מה שהוא אומר נשמע רלוונטי במיוחד לנושא הסרט. אבל קולאז' הראיונות עם חברי הקיבוץ מייצר תמונה מורכבת ומעניינת של חלום ארץ ישראלי, שנסדק שוב ושוב, אך עדיין לא נשבר. כמי שעבדה במטע התמרים של יוטבתה, וטיפסה על ענפי הדקלים, חשתי קשר אישי לסצנות (המרובות) שצולמו בצמרות העצים, אך אני מניחה שהן ירשימו גם את מי שלא התנסה בחוויה. הן משמשות מרכיב מרכזי בסרט – מצב הרוח כמצב התמרים. בימים שבהם הקיבוצים שבים לכותרות בגלל מעשי הזוועה שנעשו בהם, נעים לצפות בסרט שחוזר לבסיס, ומתאר לא מעט בעיות ומתחים, אבל גם רגעים יפים של אחווה ועזרה הדדית.

"כולם צ'יף" מוקרןבסינמטק תל אביב ובמקומות נוספים

• המסך
• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• דוקומנטרי
• קיבוץ

"שמעי, פתחתי מלון", ציין כבדרך אגב אמיר גליק באחת מהפגישות הרנדומליות שלנו בקפה בפלורנטין. "וואו, אתה לא נח לרגע", סיננתי לעצמי (בקול? לא בטוח). את גליק, הבעלים של סטודיו נעים, אני מכירה בטח לפחות 15 שנה. עוד כשקנה את הסטודיו הראשון בפלורנטין, ברחוב סלמה בבניין שהוא כבר מזמן ז"ל, בימים שבהם עוד היה לי זמן וכוחות לתרגל יוגה כמעט כל יום (מתישהו אחזור, אני מבטיחה). בשנים שעברו מאז הוא הספיק להפוך את הסטודיו הקטן לרשת בת 14 סניפים ברחבי הארץ, והיד תמיד נטויה.

"אולי תבואי מתישהו?", הוא שאל. "אולי. אני צריכה לבדוק מתי יש לי זמן", עניתי. לקח לי זמן. אבל בסוף באתי. ועוד ברכבת. לכרמיאל. כשמישהי שהפסיקה לנהוג (בהתחלה מטעמי נוחות, אח"כ מטעמים אידיאולוגיים), זה נדיר שיש מקומות שאינן עיר שאפשר להגיע אליהן בתחבורה ציבורית. Slowness בקיבוץ מורן הוא אחד מאלה. אז נכון, צריך מונית מכרמיאל אבל היי, לפחות יש מוניות וגם זה עניין נדיר כשלעצמו. ונכון, כל זה לא תקף כשמדובר בסופי שבוע. אבל זו כבר בעיה הרבה יותר גדולה ולא לשם כך התכנסנו.

"אז מה אני עושה כשאני מגיעה, פשוט הולכת לקבלה?", סימסתי לגליק מהרכבת. "אין קבלה. תקבלי הוראות מדויקות לווטסאפ ואת הולכת ישר לחדר", הוא ענה. כבר אהבתי. להגיע למקום ללא צורך באינטראקציה עם אף בן אנוש? כן, בבקשה. אחרי כמה שעות במקום הבנתי שאפשר, אם רוצים, לנהל המון אינטראקציות.

יש בית קפה ומסעדה שפעיל לאורך כל היום (כן, טחנתי לכם את הווי-פיי במשך יומיים. ככה זה כשאי אפשר לגמרי להתנתק מהעבודה); יש בריכה קטנה ויפהפיה; יש שיעורי יוגה ותנועה בבוקר ובערב; יש טיפולים והוט טאב ויש חדר יצירה-אמנות שכולל פסיליטיז שהרבה אמנים היו שמחים שהיו להם בסטודיו. ובעיקר יש הרבה שקט – כלומר, אפשר לעשות שום דבר מהנ"ל, ועדיין להרגיש את ההאטה. ועל כן, כמובן, שמו של המקום והמטרה שאותה הוא מקדש.

השקט וההאטה האלו מתאפשרים גם הודות לעובדה שמדובר בבית אירוח ללא ילדים, כי מה לעשות, יש מקומות שבהם זה פשוט לא מתאים, מי כמונו יודע. מדי פעם (באוגוסט האחרון, למשל), יש כמה ימים שפותחים גם לילדים בני 12 ומעלה כי חופש וכולנו יודעים מה זה אומר. אבל בגדול, כמו שכבר הצהרתי מניסיון עבר: הטיפ הכי חשוב בחופשה עם ילדים הוא צאו לחופשה ללא ילדים.

את Slowness פתחו בינואר האחרון שלושה שותפים: אלי שקד, במקצועו הרשמי יועץ אסטרטגי ומומחה לניהול משברים; דיוויד פרץ, במקצועו הרשמי מעצב שיער, ולשעבר הבעלים של pure 6a – חברת הפקות ופרסומות; ואמיר גליק – שעליו כבר סיפרנו. אל השלושה חברה חגית ורנר, בת זוגו של שקד, אדריכלית ואוצרת (שאמונה בין השאר על גלריית הווידאו-סאונד Room25 על הגג של הרצל 16), שהיתה אמונה על הפן העיצובי במקום. לכל אלה יש עוד שותף אחד משמעותי ולא בהכרח צפוי: קיבוץ מורן. הקיבוץ עצמו, ששוכן בבקעת בית הכרם בין הגליל העליון לתחתון, הוא שותף עסקי לכל דבר ועניין.

בשמונה חודשים שבהם הוא פועל הפך סלואונס, בלי יחסי ציבור ובלי משרד פרסום, למקום עלייה לרגל לתל אביבים בעיקר, אלה שמחפשים הפסקה מהחיים המאוד-אינטנסיביים שכולנו מכירים, מהעבודה הבלתי נגמרת, מהילדים, וכן, גם מההפגנות בקפלן. אבל הכל התחיל הרבה לפני, כששקד ופרץ התחילו לגלגל ביניהם רעיון משונה לפתוח מקום משלהם. "דיוויד ואני מכירים כבר 15 שנה", מספר שקד, "היינו מדברים הרבה על כל מיני מסעות אישיים שכל אחד מאיתנו עבר, ותמיד ידענו שיום אחד נדע איך לחבר את הכל".

במהלך שנות הקורונה עבר פרץ עם משפחתו ליישוב מכמנים בגליל "ואז החברים מתל אביב התחילו לעלות לרגל", הוא מספר. כששקד ראה בפייסבוק שפרץ פתח שני צימרים ביישוב הצפוני, הוא הבין שזה הזמן לחיבור. הוא הציע לו את הרעיון לפתוח מקום משותף ויחד התחילו לחרוש את צפון הארץ בחיפוש אחרי הלוקיישן המדויק. "הגענו לקיבוץ מורן די במקרה", מספר פרץ. "למרות שהוא נמצא 10 דקות מהבית שלי, לא היה לי מושג שהמקום קיים. כבר היינו בתהליך של משא ומתן במקומות נוספים, אבל מיד היה קליק טוב עם הקיבוץ".

"הבנו שיש במקום בית הארחה", מוסיף שקד. "שלחתי ווטסאפ למנכ"לית הקיבוץ נעמה לוי, ועוד באותו היום הגענו להיפגש איתה. עשינו סיבוב ומיד מצאנו את עצמנו בדיאלוג עם הקיבוץ, שהחליט שהוא נכנס כשותף. לא רצינו לבוא כיזמים התל אביבים שבאים ואומרים מה לעשות, כי אנחנו בעצמנו לא באמת יודעים. אנחנו הצענו את הרעיון לקהילה, והצעירים של הקיבוץ בהתחלה בכלל הצביעו נגד. אבל מרגע שפתחנו אנחנו כבר החברים הכי טובים של כולם. הם עובדים איתנו ומשתפים איתנו פעולה בכל דבר".

את החיבור עם גליק יצרו שקד ופרץ כשחיפשו איך להכניס את תחום היוגה והתנועה למקום. "נפגשנו עם כל מיני סטודיואים", מספר שקד, "ביניהם גם עם אמיר. גם הוא הבין די מהר שזה מעניין אותו מעבר לאספקט של לספק את שירותי היוגה, ונכנס איתנו כשותף".

מרגע זה נכנסו השלושה, יחד עם הקיבוץ, לשיפוץ אינטנסיבי שארך 5 חודשים בלבד, בבית ההארחה הקיים של הקיבוץ. "החדרים היו חדרי אסבסט, בלי חלונות ועם צנרת לא מתפקדת", מספר פרץ. "עבדנו באופן מאוד אינטנסיבי בשטח עם 30-40 איש, ותקתקנו הכל בחמישה חודשים".

המקום, שמוגדר כ"בית אירוח בהשראת בתי המרגוע של פעם", כולל 30 חדרים – 26 סטנדרטיים ועוד 4 סוויטות. הם ממוקמים במבנים קטנים, בין שבילים שמתערבים בצורה מינימליסטית בטבע שמסביב, ובכניסה לכל אחד מהם חצר קטנה עם צמחי תבלין שנשתלו במיוחד. גם בתוך החדרים עצמם מינמליזם הוא שם המשחק: צבעים עדינים ובהירים, רצפת עץ, בדים טבעיים ובעיקר המון אור מבחוץ שנכנס מהחלונות הגדולים.

"באנו לקיבוץ, לא רצינו להביא משהו זר לגמרי, אבל כן להשתמש באסתטיקה שלנו מהעיר", מספרת חגית ורנר על תהליך עיצוב המקום. "משהו שיאפשר להתחבר לטבע אבל גם שיבטא את האופי שלנו. כשהלכנו לבחור צבעים לקירות הסברתי שאני מחפשת צבע שיחבק אותי. פלטת צבעים שתאפשר לחושים להירגע וחומרים טבעיים שהם בעיקר כאלה שהסביבה מציעה לנו. כשאנשים נכנסים לחדר ומוציאים את החפצים והבגדים שלהם זה כבר מספיק כדי ליצור בלאגן ויזואלי, אז ניסינו שכל השאר יהיה כמה שיותר שקט".

תהליך העיצוב והתכנון לווה בלא מעט התלבטויות והתחבטויות, בשאלות כמו האם לשים טלוויזיה בחדרים (אין בהם טלוויזיה), איך לפתור את עניין גב המיטה והאם צריך בחדר מכונת קפה (אין. אבל במסעדה ובית הקפה יש קפה מעולה של אלג'יר). גם העיצוב של האזורים המשותפים הוא כזה שהוקדש לו הרבה מחשבה: "ריצפנו מחדש את כל השבילים ושתלנו גינות תבלין ליד כל חדר. את הפרגולות שמחוץ לחדרים צבענו מחום קק"ל לחום טבעי שדומה יותר לגזעי העצים. המדשאה המרכזית היתה מוקפת בשיח גבוה שיצר גדר שאותה הורדנו, פתחנו את כל הפתחים שאפשר לפתוח כדי לאוורר, ליצור זרימה וקשר בין הפנים לחוץ מתוך נקודת מוצא שלפיה היופי כבר קיים. בנינו רצפות דק במקומות שחשבנו שנעים יהיה לשבת בהם בתוך החורש, ככה שגם כשהמקום מלא – אפשר להרגיש בו המון ספייס".

העיצוב משלב בין ישן לחדש, מה שבולט בעיקר במסעדה/בית הקפה שעל תפריטה אמון השף ניתאי יהלום – בן קיבוץ מורן עם רזומה במסעדות שף כמו למשל אלה של אייל שני. אם תמצמצו לרגע תוכלו בהחלט לחשוב שאתם יושבים בקפה חדש בשוק הפשפשים, נגיד, עם מוזיקה באווירת צ'יל והמון מוצרים מקומיים שאפשר לרכוש – מממרחים, דרך כלי קרמיקה ועד קרמים על בסיס צמחים. כולם, כמובן, בייצור מקומי.

בהיותה של ורנר אוצרת גם אמנות היא עניין נוכח במקום – בין אם בבית הקפה ובין אם בחדרים עצמם, שמתהדרים בעבודות של אמנים כמו ליהי תורג'מן, שחר אפק, איציק מור, יואב הירש ורותי דה פריס. גם במקרה הזה, מדובר בעבודות מינמילסטיות, קטנות ממדים באופן יחסי, שלא משתלטות בשום צורה על המרחב אלא רק מאירות בו נקודות ספציפיות.

והתפריט, מה איתו? ובכן, גם במקרה הזה המינימליזם הוא שם המשחק: בתפריט הבראנץ' שזמין לאורך כל היום כ-12 מנות כמו ביצת עין על לחם קלוי, עגבניות שרי צלויות, בזיליקום ושבבי פיקורינו; פנקייק בננה וכוסמת; פלמידה כבושה עם סלט תפוחי אדמה וביצה רכה ועוד. בתפריט הערב המשתנה כ-10 מנות מתחלפות ושני קינוחים, ביניהן טרטר וסשימי פלמידה לבנה; פולנטה מתירס טרי וגבינת פיקורינו; ניקוי ריקוטה עם שעועית ירוקה וקייל; וברבוניה בחמאה חומה, קצף עגבניות וסלט ערבי קצוץ. הכל טרי, הכל מוכן במקום, הכל פשוט וטעים. המסעדה ובית הקפה פתוחים גם לקהל הרחב שאינו אורחי המלון, מה שהפך את הלוקיישן לכזה שגם החיה מעט את האזור המנומנם.

לעניין החייאת האזור מצטרפים גם אירועים, הופעות וסדנאות משתנות (יש לכם.ן משהו להציע? הם הכי זורמים), אירוח של מורים ומורות ליוגה ופילאטיס והשמיים הם הגבול. "אף אחד מאיתנו לא רואה את עצמו כמלונאי", מסכם שקד. "זה הבית שלנו, הסטנדרט שלנו. בהתחלה הייתי רגיש מאוד לפידבקים, מתוך המקום שהגעתי ממנו חיפשתי כל הזמן לכבות את השריפה, אבל עם הזמן הבנתי שבאמת אין הרבה מה לכבות. והבנתי גם שלפעמים צריך להסביר את עצמך ביותר ממילה אחת".

ולסיום – עניין חשוב – המחירים: "המקום לא זול, אבל הוא גם לא יקר", אומר שקד (מחיר חדר ללילה לזוג נע בין 760-1,300 שקלים). "אבל מקבלים פה משהו אחר בחוויה, בתוכן, בתשומת לב. משהו שעומד בפני עצמו ולא ביחס למקומות אחרים".

Slowness, קיבוץ מורן.לפרטים והזמנות. *הכותבת היתה אורחת המקום*

• תיירות
• חופשה
• חופש
• הגליל
• קיבוצים
• קיבוץ
• בתי מלון
• מסעדות
• מסעדות בצפון

• Facebook
• Twitter
• Email

נראה שהחזון של מירי רגב הופך למציאות, גם אם לתמיכה של משרד התרבות עצמו אין יותר מדי קשר לעניין. בזמן האחרון האמנות בפריפריה פורחת, מערד שבנגב ועד כברי שבצפון. לא מעט מהפריחה האמנותית בפריפריה מתקיימת בקיבוצים. עשרות גלריות קיבוציות וארבעה מוזיאונים לאמנות פזורים לאורכה ולרוחבה של הארץ, חלקם בעלי היסטוריה ארוכה יותר מזו של המוזיאונים הגדולים בתל אביב ובירושלים. שניים מהם – המשכן לאמנות בעין חרוד ומוזיאון נחושתן באשדות יעקב אף נמצאים בעיצומו של תהליך התחדשות פורה ומרשים.

לאמנות הישראלית אמנם תמיד היה מקום חם בלב ליצירה הקיבוצית, גם הרבה אחרי שקיעתה בשנות ה־70, אבל כיום המוזיאונים הקיבוציים כמעט ולא מוקדשים לאמנות הקיבוץ ולרוב מוצגות בהם תערוכות של אמנים שנחשבים תל אביביים, ובכל זאת נראה ששאלות בוערות הנוגעות ליחיד היוצר בחברה מקבלות משנה תוקף במקומות האלו. המוזיאונים הקיבוציים גם נהנים מחופש אוצרותי בהשוואה למוזיאונים במרכז. בכל ארבעת המוזיאונים הקיבוציים מוצגות בימים אלו תערוכות שמעמידות במרכזן נשים, צעד מבורך שבמוסדות האמנות התל אביביים עדיין לא השכילו לאמץ.

המשכן לאמנות בעין חרוד, שמתהדר בתואר המוזיאון הראשון בישראל, הפך מזמן למוזיאון בולט במפת המוזיאונים המובילים בארץ. בשנה שעברה, אחרי 20 שנות כהונה, האוצרת גליה בר־אור העבירה את שרביטה לבן טיפוחיה, יניב שפירא. בדיוק שנה מלאה לכהונתו של שפירא ונראה שהוא ממשיך לבסס את המוניטין המפואר של המוזיאון.

שלושה אשכולות של תערוכות הוצגו מאז שנכנס לתפקיד וכולם היו סוג של בלוקבאסטר. כרגע מוצגות במקום שלוש תערוכות: "נימפות" המינימליסטית של אפרת גל־נור, דוד בהר־פרחיה במיצב מרהיב שמתכתב עם האדריכלות הכמו מקודשת של המוזיאון, וגולת הכותרת – מעין תערוכת רטרוספקטיבה לקבוצת הברביזון החדש, שהפכה לתופעה ייחודית בנוף המקומי.

מבחינת שפירא, לערוך תערוכה לברביזון החדש הוא סיכון. "יש בתערוכה ניחוח אאוטסיידרי או טיפה זר", הוא מסביר. גם בקטלוג המושקע מודגשת הזרות והאאוטסיידריות של קבוצת האמניות ילידות רוסיה שקוראות לציירים לזנוח את החיפושים הקונספטואליים בסטודיו ולצאת לשטח לצייר מהתבוננות. התערוכה מחולקת לשבעה חלקים, וכל חלק מציג סשנים משותפים של ציור שערכו האמניות במקומות שונים – דרך נווה שאנן בתל אביב, השוק הבדואי בבאר שבע, הקיבוצים בצפון ועד רוסיה וברלין. בעידן של קץ האידיאולוגיות והאסכולות האמנותיות, החזון החברתי של הברביזון הוא לא פחות מחתרני. הן מציעות ציור אותנטי ובלתי אמצעי ומביאות למרכז את כל מה שנחשב לשולי ולדחוי.

"הברביזון היא תופעה תרבותית. אמניות אאוטסיידריות שבאו מרוסיה ועדיין מרגישות זרות", מסכם שפירא. "מבחינתי, מדובר בקבוצה הכי משמעותית, הכי רעננה והכי רלוונטית באמנות היום".

לעומת המשכן המשגשג בעין חרוד, מוזיאון אורי ורמי נחושתן שבאשדות יעקב היה רדום למדי בשנים האחרונות וגם התמודד עם חברי הקיבוץ שלא גילו בו עניין רב. רותי שדמון, שניהלה ואצרה את המקום לבדה במשך 28 שנים, יצאה לא פעם למאבקים עיקשים להצלת המקום שחרב הסגירה היה מונף מעליו. לפני חצי שנה החליטה לפנות את מקומה בניסיון אחרון לעורר את המוזיאון ולהזרים אליו דם חדש. לתפקיד נבחרה סמדר קרן, שאצרה והפיקה תערוכות בתל אביב אבל בעיקר בפריפריה. קרן מלאת מוטיבציה להציל את המקום ולהפוך אותו למוזיאון מוביל. "המקום הזה מקסים והחלל מדהים אבל צריך להפוך אותו לרלוונטי לעולם האמנות", היא אומרת.

עלולים להסתכל עלייך בעין חשדנית – התל אביבית שבאה ללמד את המקומיים מה זאת אמנות.

"אני לא מרגישה שבאתי להפריח את השממה כי לא הייתה פה שממה. כל תל אביבי שדיבר איתי אמר לי שאני חייבת להביא את התל אביבים, אבל אני ממש לא חושבת ככה. אני אשמח להציג אמנים מקומיים אם הם מייצרים דיאלוג מעניין".

קרן לקחה את התפקיד החדש ברצינות, היא עזבה את החיים בתל אביב ועברה לחיות בקיבוץ אפיקים. את כהונתה פתחה בסוף חודש ינואר עם תערוכת מחווה לציונה שמשי שתרמה עבודות למוזיאון, ועם התערוכה הקבוצתית "תנועת הפועלות" שמקבצת את מיטב האמניות הישראליות, בהן נלי אגסי, אפרת נתן וטליה קינן.

בתערוכה מוצגות עבודות שלדברי קרן מותחות "קו רעיוני בין פעולה פיסולית, מחווה גופנית וזהות נשית". על פניו התערוכה נראית "תל אביבית" ועלולה להכעיס את המקומיים – היא מורכבת וההקשרים בה לא תמיד ברורים, אבל מתחת לפני השטח מפעפעים נושאים שתמיד עניינו את האמנות הקיבוצית – החומר, הבנייה והעשייה הגופנית.

"השיבה לחיים" הברביזון החדש, המשכן לאמנות עין חרוד
"תנועת הפועלות", מוזיאון רמי ואורי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב

• מוזיאונים
• קיבוץ
• קיבוצים
• עין חרוד
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

ערב פתיחת תערוכת היחיד החדשה של עמית קבסה זרמו המבקרים לגלריה קו 16 הנמצאת במרכז הקהילתי של נווה אליעזר. אחד מהם בהה ארוכות בעבודות של קבסה ותהה בקול רם את הקלישאה "למה התכוון המשורר?". אחר כך מלמל בינו לבין עצמו עד כמה האמנות היא בלתי מובנת. לקבסה, כצפוי, אין תשובות ברורות לחלוטין על השאלה של המבקר התוהה. מבחינתו "אמנות היא דת" – הצהרה קצת מפתיעה כשהיא מגיעה מפיו של אמן צעיר ומפוכח.

קבסה (39) הוא יליד קיבוץ מגל שבו התגורר עד לאחרונה, כשעבר לקיבוץ סמוך – גבעת חיים. הוא מוכר בעיקר בעבודות שעוסקות בהוויה הקיבוצית, שבהן יצר סוג של דיאלוג עם אבותיו אמני הקיבוץ, בהם יוחנן סימון ושרגא וייל, שהרבו לצייר את הפסטורליה הקיבוצית ולתאר את בניין הארץ. תקופת הזוהר של אמני הקיבוץ החלה לדעוך עם התמוטטות האידיאולוגיה הקיבוצית, והתקופה הפוסט משברית הזאת בהחלט ניכרת אצל קבסה, שבשנים האחרונות פונה לנתיבים מופשטים יותר. "עניין אותי לעשות ציור קיבוצי זקן", הוא אומר על ציוריו המוקדמים. “ציירתי דיוקנאות עצמיים עם כל הסממנים הקיבוצניקיים. רציתי להבין איפה אני נמצא, מה השדה שלי ומה זה אומר להיות צייר קיבוצניק".

ומה המסקנה?

"המסקנות באות לרוב בצורות, בכתמים ובצבעים. עד כמה האדם נעלם והטבע תופס משמעות. לפעמים ציירתי דיוקנאות עצמיים בתור אדם דתי בתוך הקיבוץ. היה לי קשה מאוד עם היעדר הרוח בקיבוץ. דיברו המון על ערכים אבל בלי רוח".

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:
הרמת מסך: השחקניות והבימאית שכדאי שתכירו
יצירות הביכורים המומלצות בתחום האמנות
תערוכת עיצוב חדשה בשנקר מעלה שאלות על נוסטלגיה

דווקא בתקופה שבה הציור פורח, קבסה החליט להציג לראשונה וידיאו ואובייקטים. "אני אוהב להתנסות בסוגי מדיה שאני לא מבין בהם כלום", הוא אומר. התוצאה, לדברי אוצרת הגלריה רווית הררי, היא ניסיון נועז "לחשוף מקום ראשוני, עילג יותר, מהוסס, סדוק וצולע". חלל הגלריה נראה כמו חדר ילדים אפל שיצא משליטה – בובות ילדים, חלקן נראות כמו בובות וודו, אובייקטים פיסוליים טקסיים, ציורים קטנים פראיים נוסח ז'אן דובופה וגולת הכותרת – מעין קבר צדיק מעץ וילדה המבכה את מות אביה. "יש בתערוכה מוות אבל גם המון חיים. חלק מזה קשור למוות של האינדיבידואל בתוך הקהילה".

התערוכה של קבסה מגיעה אחרי רצף תערוכות בגלריה סביב שיח המזרחיות. "להתעסק עכשיו במזרחי לא מעניין אותי, אף שיש סממנים אתניים בציור שלי. מעניין אותי יותר לדבר לשכבת גיל מאשר עדתיות, לעסוק בתרפויטיקה של האמנות". השנה הקרובה של קבסה צפויה להיות עמוסה מאוד. הוא יציג עוד שתי תערוכות יחיד, אחת מהן במוזיאון הרצליה – הישג נאה בהתחשב בעובדה שאמנים כמוהו, שחיים מחוץ לעיר, בפריפריות תרבותיות, מתקשים לשמור על רלוונטיות ולהתעדכן בנעשה בעולם האמנות. קבסה מודה שהייתה תקופה שבה הרגיש מחוץ לשיח, "אבל ברגע שהבנתי שהכל נמצא אצלי בסטודיו הפסקתי להרגיש שאני רודף אחרי משהו בחוץ".

ובכל זאת, מפגש עם ציירים אחרים לא חסר לך?

"אני חייב להודות שאני לא אוהב ציירים. אולי כי אנחנו כוסות מאוד מלאות ונורא קשה לנו להתחבר. אני מעדיף לדבר עם הבחור שעובד לידי בנוי מאשר לדבר עם צייר. הרי ציור זה דבר כל כך מוזר – ארבעה גבולות שפועלים על כוח אנרגטי. צריך לדעת להפעיל אותו שזה לא ייראה רק כמו ציור טוב, אלא גם ירגיש כמו ציור טוב. אני יכול לעשות את אותו ציור, אבל הוא לא יהדהד אותו דבר. מה מהדהד בציור טוב? שאלה שאני כל בוקר שואל את עצמי, אבל אני לא רוצה לדעת את התשובה כי ביום שאדע זה יהיה הסוף של הציור שלי".

"מופע סיום", עמית קבסה
גלריה קו 16, ששת הימים 6, תל אביב
שלישי 10:00־13:00, רביעי וחמישי 17:00־20:00
עד 29.7

• מופע סיום
• אמן דתי
• עמית קבסה
• קיבוץ
• דת
• תערוכה
• גלריה קו 16
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

סביר להניח שאת הראיון הזה יעל נאמן לא תקרא. היא גם לא תקיים השקה חגיגית לספרה השלישי, ״מרותקת״, שראה אור לפני כחודש, או תשב בפאנלים לצד אנשי ספרות מכובדים ותדבר עליו. במקום זה היא תעדיף להסתגר בחדר העבודה שלה, הרחק מעיניהם של זרים, ולכתוב. קשה לה להתראיין; המפגש עם אדם זר, החשיפה, החזרה אל משהו שנכתב מזמן וכבר פינה את מקומו למחשבה חדשה. ״אני אפילו לא יודעת לדבר על הספרים שלי״, היא מתנצלת בחיוך, ״אני מרגישה שהספר מתנכר לי ברגע שהוא יוצא לעולם. המוצר הזה שהיה בעברו המילים, שגם הן מתות לי בכל יום ואני צריכה לעשות להן החייאה, הופך לזר מבחינתי ברגע פרסומו. כששולחים לי את הספרים מהדפוס אני מיד קוברת אותם בארון בחדר העבודה״.

בית הקברות הביתי לספריה של נאמן לא מרמז דבר על החוויה שהללו עוברים בחוץ, בידיהם של קוראים. בארבע השנים האחרונות היא פרסמה את הרומן האוטוביוגרפי ״היינו העתיד״, שעוסק בילדותה והתבגרותה בקיבוץ יחיעם, את קובץ הסיפורים ״כתובת אש״ וכעת את ״מרותקת״, רומן שנכנס בקלות לז׳אנר ה־Young adults שמגיע, באיחור אופייני, גם לספרות הישראלית. היא הייתה מועמדת לפרס ספיר פעמיים והשנה זכתה בפרס היצירה לסופרים ולמשוררים. ספריה הופיעו שבועות ארוכים בראש טבלאות רבי המכר ועולם הספרות קיבל בשקיקה את כתיבתה החשופה ואת הקול המקורי שהפגינה. הפרט המשונה היחיד בסיפור ההצלחה הזה הוא שכשנאמן הפכה לשם מוכר בספרות הישראלית היא הייתה כבר בת 51. מוזר אף יותר− נאמן החלה לכתוב רק בגיל 45. או כפי שהיא אומרת: ״זה התחיל״.

למה הכוונה ב״התחיל״?

״תמיד מביך לומר שהכתיבה פשוט ׳התחילה׳ כי זה נשמע חצי מיסטי, אבל האמת היא ששלושת הספרים הם רעיונות שהסתובבו לי בראש שנים ולא יצאו, עד שיום אחד זה התחיל. מאז ומתמיד רציתי לכתוב אבל לא הייתי מאלה שכותבים למגירה ופחדתי לכתוב בעיתונים. אני קשת כתיבה, תמיד הייתי. אפילו כתיבת עבודות לאוניברסיטה ייסרה אותי. עד שחברה משותפת קישרה ביני לבין יצחק לאור ופרסמתי סיפור בגיליון הראשון של ׳מטעם׳ ואחריו סיפורים נוספים. מהרגע שהכתיבה התחילה היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים. אני לא יכולה לחשוב בלעדיה, היא נמצאת שם כל הזמן. הקשיים לא נעלמו אבל הם הפכו לחלק מהיומיום״.

אמנם ״מרותקת״ הוא רומן לבני נוער אך עולם המושגים האופייני לנאמן לא נעדר ממנו. אף שרוב העלילה מתרחשת בביתה של גיבורת הספר, איה בת ה־17, ברמת אביב, הקיבוץ אינו נשאר מחוץ לתמונה. בעיקר אפשר לזהות ברומן את מאבקה הפנימי הנצחי של נאמן בין קולקטיביות לאינדיבידואליות, בין האנחנו לאני. ״מרותקת״ הוא סיפורה של איה, כמו גם של כל מי שעבר, עובר כרגע או עתיד לעבור את גיל ההתבגרות. בריחה מהבית גוררת בעקבותיה שבוע של ריתוק שבמהלכו איה חושפת את עולמה לקורא באמצעות תכתובות מייל, SMS, שיחות טלפון ומפגשים חברתיים שמתקיימים בחדרה. היא לומדת להכיר לעומק את אחיה למחצה מנישואיו הקודמים של אביה, שמתגורר בניו יורק, היא מתעמקת בסיפורה המשפחתי, היא מגלה דברים חדשים על חברים ותיקים והיא חושפת באופן גלוי ולא מתחסד את החיים של בני הנוער כמבוגרים צעירים. כאלה ששותים, שמקיימים יחסי מין, שניצבים לפני דילמות משמעותיות, שטועמים קצה של עצמאות ולא יודעים כיצד לנהוג בה, אבל גם ככאלה שמתגלים לעתים כחדי אבחנה יותר מהוריהם האקדמאים, שיודעים להתבונן ולבקר, להטיל ספק ולהתנגד למרות.

נדמה כי בכתיבה על בני נוער ובעיסוק במנעד הרגשות הקיצוני שהם חווים, נאמן זונחת את הניכור המאפיין את כתיבתה, מוותרת על הסאבטקסט ומתמסרת לדיבור ישיר. דרך עיניה של נערה היא יכולה לבחון מחדש את העולם הבוגר שמסביבה ולתהות על הכשלים שבו. דוגמה אחת לכך באה לידי ביטוי בביקורת שמפנים בני הנוער שבספר כלפי הבורגנות האינטלקטואלית – הקבוצה שמונה גם רבים מקוראיה האדוקים של נאמן.

״יש את המתח הזה שבין להיות אינטלקטואל לבין לחיות חיים ממוסדים, בניגוד למשל לחיים יצירתיים״ מאשרת נאמן. ״מצד אחד כל המבוגרים שם הם אקדמאים מבריקים ומהצד האחר מדובר בקבוצה הומוגנית מאוד, במילייה שמורכב מאנשים דומים, שטוענים לחשיבה מקורית ומעמיקה ולרעיונות חדשניים. הילדים הם אלה שתוקעים סיכה בבלון הזה ובאמצעותם אפשר להתבונן בכל הסתירות האלה. הילדים הם אלה שחונכו כאנשים חופשיים, שניתנו להם הכלים לבחור את מסלול חייהם, אבל הם גם יודעים שהם צריכים לעמוד באיזה תקן מספרי, לא לאכזב, לבחור בנתיב הנכון לכאורה. הם חושפים את האתוס של ההורים שמנסים להגיד שציונים הם לא מה שחשוב אבל מתנהגים בצורה אחרת. אורח החיים הזה דורש התבוננות ביקורתית ודווקא גיל ההתבגרות הוא שנותן את הלגיטימציה לכך".

את המילייה האקדמי נאמן אולי מכירה היטב, אבל חיי המשפחה המתוארים בספר שונים מאוד מעולמה האישי. כבת קיבוץ שגדלה בבית הילדים, וכמי שבעצמה אינה אם, אפשר להבין למה היא מתכוונת כשהיא אומרת שהדבר הכי קינקי בעיניה זה המונח "משפחה". נאמן ובן זוגה ניסו במשך תקופה ארוכה להוליד ילדים. בתום סדרה ארוכה של טיפולים, שאותם היא מתארת בסיפור ״עקרות״ שמופיע ב״כתובת אש״, הם הבינו שבהריון היא כבר לא תהיה.

״הייתי בת 42 כשהפסקתי את התהליך״, היא מספרת. ״בדיעבד הבנתי שנדמה היה לי שזה הגיל ששם לניסיונות איזה סוף אובייקטיבי, כמו מרתון שמסתיים אחרי 42 קילומטרים ובסוף אומרים לך אם ניצחת או לא. היום אני מבינה שזה באמת די קשקוש ושיכולתי להמשיך או לפנות לפונדקאות, אבל האמת היא שהרגשתי מעין הקלה להגיע לסוף. אפשר לומר שלשים סוף לניסיונות היה סוג של בחירה. אבל אם זו הייתה בחירה, אני לא יודעת מאיפה היא נבעה. אני מאמינה שזה עניין של מבנה אישיות שהוא יותר תבוסתני ופסימי − שכזו אני כמובן. מצד שני אולי בזכות הדמיון, ההתבוננות באחרים והיכולת לחוות אמפתיה כלפי אנשים וילדים אחרים, הרגשתי פחות עקרות. זה תלוי מאוד באיך שאת חיה את הדבר הזה״.

יכול להיות שסיום התהליך מורט העצבים הוא הדבר ששחרר את הכתיבה בגיל 45?

״הכתיבה נובעת מאיזשהו חיבור בין הרבה נקודות אפורות וכך או אחרת כולן קשורות. אומרים שכשיש לך ילדים זה עוזר לכתיבה כי פתאום את חווה המון דברים שלא חווית קודם, אבל זה נכון גם לגבי אין ילדים. האין ילדים הוא עולם ומלואו שמשתנה בכל גיל. זה דבר אחד כשאין לך ילדים בגיל 30, אחרת בגיל 40 ושונה לגמרי בגיל 50. לאין יש אבולוציה ויש לו כל מיני פנים. הוא מונע תחושות מסוימות ומאפשר אחרות. למשל, כל הכניסה לילדות או לנעורים בכתיבה היא אחרת − אם יש לך ילדים את נכנסת דרכם, ואם אין לך את נכנסת דרך הילדות שלך, הראשונה. אין ילדים זה גם כן סוג של הורות. הורה לאין ילדים בגילים האלה זה משהו חי – "מרותקתשיש לו התפתחות ותכונות ומחשבות וחיים״.

"מרותקת", הוצאת כתר, 167 עמ׳

• אליטה
• כתיבה
• נוער
• מרותקת
• יעל נאמן
• קיבוץ
• ראיון
• עקרות
• ספרים
• תרבות