>>מאיה קוסוברהיא מגישה ועורכת פודקאסטים בכירה בתאגיד הציבורי ("שיר אחד") וממייסדות חטיבת "כאן הסכתים" המעולה. בשבוע הבא היא תשתתף בפסטיבל "מילים טוות" שיתקיים במרכז תאו בהרצליה (21.6-17.6), פסטיבל שכולו מוקדש למילה המדוברת והכתובה במוזיקה, שירה, פרפורמנס, וידאו-ארט ומפגשים עם אמנים ואושיות תרבות ממגוון תחומים. קוסובר תערוך בפסטיבל סדרה מיוחדת בת שלושה מפגשים: עם קובי מידן במפגש נדיר ומסקרן, עם הזמר והיוצר עמיר לב לשיחה מרתקת שתחשוף את הקסם ביצירותיו, ועם הזמר דני בסן לשיחה מעמיקה על אחד מענקי המילים בפזמונאות הישראלית – יענקל'ה רוטבליט – יחד עם ביצועים של בסן לשירים שהפכו לקלאסיקות.כל הפרטים על הפסטיבל כאן.

>> נקודת המפגש של האנדרגראונד והבר הכי טוב // העיר של אלכס סספר
>> חורשה ללא שם וגינה מפעימה שסגורה לציבור // העיר של ניקו טין

1. סמטת עצמון 10

בפאתי כרם התימנים, צמוד לשוק הכרמל. שם היתה הדירה הראשונה שלנו יחד (של רתם בת הזוג שלי ושלי). 45 מ״ר, מטבחון, סלון, חדר שינה ותקרה גבוהה עם מנוף לאופניים שתלויים מלמעלה. כל הטוב הזה ב-2500 ש"ח.
וברקע הרדיו מנגן את המילים של רוטבליט בקולה של קורין אלאל ז״ל:
״ברחוב קטן הפונה הימה ריחות הנענע וקולות השוק…
״החלון קרוע חסר לו בורג, קוץ בצנצנת של חמאת אגוז.
על המדף שניים לאה גולדברג, אלתרמן וזך ועמוס עוז״
סמטת עצמון 10 תל אביב

2. שיח בוגונביליה ורוד-סגול

קצת מעל מאפיית מרגוזה ביפו היפה שבה אני מתגוררת עם משפחתי היום. הגענו לשם זוג צעיר והיום אנחנו אימהות לשלושה ילדים (חמסה עליהם, שיהיו בריאים ושמחים). הצמח הזה זורק אותי למילים של יהודה עמיחי בשיר "באהבתנו" – "שיח בוגונביליה, זמן הופך מקום". את הבוקר ב"מופע של טרומן" שבו אני חיה אני פותחת כמעט כל יום בקפה מרגוזה, מאפייה משפחתית שהדמויות החולפות בה מגיעות בזמנים קבועים ומספקות תחושה של יציבות ובית. גם הכריכים והמאפים מעולים ומדובר בבועה של קיום משותף, בשפות שונות וללא גזענות. מקום שהוא נס בישראל של 2025.
קפה מרגוזה, מרגוזה 24 יפו

3. המזרקה בכיכר ביאליק

יש לי זיכרון מתוק של הכלב שלנו נח, רץ בהתלהבות של גור, הרגליים ממשיכות את פעולת הריצה באוויר – כמו בסרט מצויר – והגוף שלו כבר רטוב כולו ממי המזרקה. הוא יצא והתנער, הרטיב אותנו ואת כל מי שעמדו שם ליד ולא יכלו שלא לצחוק. היום יושב שםמוזיאון העיר תל אביב. הוזמנתי להעביר בו הרצאה על "איך לספר סיפור?" וסדנה שבה יכתבו "סיפורים מימי מלחמה". הדברים שכתבו והקליטו המשתתפות והמשתתפים לא יוצאים לי מהראש ומהלב. סיפור על התאהבות בגיל השלישי, על אח שחוזר עם טראומה מעזה, על אחות שהייתה תצפיתנית, על הבחירה שלא להביא ילדים לעולם, על טיפולי פריון, על ניתוח קיסרי, על החלום ליצור מוזיקה ועל תסמונת הלב השבור. יש מי שהלב שלו/שלה לא שבור עכשיו?
מוזיאון העיר תל אביב-יפו, ביאליק 27 תל אביב

4. שאפה ופועה

השאפה (קפה בר מסעדה) של שירי ושירה היא בעצם יתד בציר החיים שלי, כזו שלמולה אני חווה את הזמן החולף ואיננו חוזר. רקדתי שם בהופעת רחוב של שי צברי, שתיתי לשוכרה עם חברות, התרוצצתי אחרי ילדים שרק למדו ללכת בשבת בבוקר. וכשהמקום נקלע לקשיים כלכליים, בצל המלחמה, ערכנו שם (ניר גורלי ואני) מפגש מאזינות ומאזינים, מעין מופע של "שיר אחד" לייב. נדב הולנדר ניגן ודניאל סאן קריאף שרה.

בחדר העבודה של פועה אפשר למצוא את השקט, הכח וההשראה להתמודד עם הדף הריק ולמלא אותו במילים. כל כך הרבה פרקים של ״שיר אחד״ ערכתי כשאני יושבת מבוקר עד ערב בשלחן השני משמאל עם מקבוק, ריפר (תוכנת עריכה), אוזניות ואוכל טוב שמנחש אותי ומגיע כמעט מעצמו (יש שם מחשב להזמנה עצמית).
שאפה, נחמן 2 יפו // פועה, רבי יוחנן 6, יפו

5. הים

אני חיפאית במקור וגדלתי בין הכרמל לים, כחול וירוק. חוף העלייה ביפו הוא החוף שנהגנו ללכת אליו עד שמצאנו חוף מוצלח ומקסים יותר בבת ים. לוקח לי זמן להשיל מעלי את החורף ולהתמסר לבגד הים, לחול ולמלח אבל כשזה קורה, כמעט כל אחה"צ קייצי מסתיים בשקיעה מול הגלים ובדרך הביתה, כשהחלון פתוח והרוח נכנסת, יש תחושה עמוקה של חיות.

ויש עוד כל כך הרבה מקומות שאני אוהבת! הסינמטק – דוקאביב הוא החג האהוב על חברתי הטובה ועלי. והמספרה הקטנה של ניר רובין ברחוב בלפור. ניר הוא בעצם פסיכולוג, נזיר בודהיסטי וגם ספר.

מקום לא אהוב בעיר:

פעם חיכיתי שעות בחדר המתנה לשירות מחברה סלולרית. הוצאתי מהתיק את "הספר החדש של אורלי קסטל בלום" (שנקרא כך), פתחתי וקראתי את הסיפור "המקום הכי מכוער בישראל" – ובאופן קוסמי ממש גיליתי שהסיפור נכתב על המקום הפיזי שבו אני נמצאת באותו הרגע. איזור התעשייה שבין בני ברק לרמת גן. לא רחוק מקניון איילון (לא נורא שהוא קצת מחוץ לעיר).

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"מוות קטן" של מיטל רז בתיאטרון הבית, וירטואוזיות של סטוריטלינג ושתי ידיים רוקדות על שלחן ירוק. (דרמטורגית: יעל בייגון ציטרון). ויש מופעים שאני מחכה להם/ן מאוד ואראה ממש בקרוב : "נשות טרויה" של חנוך לוין בבימויה של דנה מודן, מופע בשם Take care בפסטיבל ישראל ו"30 שנה לגעגועי לקיסינג׳ר" של אתגר קרת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השיר "בואי אמא" שמושר על ידי אמהות לבושות לבן (משמרת 101). הקולות של נשים שרות במאבקן השקט למול זוועות המלחמה. ערכתי פרק ב"שיר אחד" שמביא את הסיפור המפותל שמאחורי השיר הזה. סיפור שמתחיל עם לאה נאור בקיבוץ נחל עוז ובמובן מסוים גם מסתיים שם.
קולן של נשים בימי המלחמה מזכיר לי את המחזה ״ליזיסטרטה״ ומפיח בי תקווה לימים אחרים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
למרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. משום שיש א.נשים שהבית שלהם/ן הוא גיהינום כל השנה (שנים) ולא רק בזמן מלחמה. לארגונים ועמותות שמסייעים לילדים ונוער חסרי עורף משפחתי. uלאלו אשר פועלים למען שוויון, צדק ושלום.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הבן הבכור שלנו חזר לא מזמן מבית הספר וסיפר על חג מתן תורה ועל עשרת הדיברות, מבלי משים הוא המציא דיבר חדש: "אל תתעלם". אני רוצה להרים לכל התל אביבים והתל אביביות (ולכל בני האדם) שלא מתעלמים. האנשים והנשים שיוצאים ויוצאות להפגין בכל דרך אפשרית, אלו ששרות, אלה שמחזיקים תמונות, שזועקות במגפון, שיוצרות שלטים יצירתיים, לכל מי שלא מסיט/ה את המבט, לכל מי שמאמין/ה באדם, בחיים כערך.

מה יהיה?
השאלה שאמא שלי שאלה אותי הכי הרבה פעמים בחיים ומעולם לא היתה לי תשובה. זאת כבר הפכה לבדיחה אצלנו במשפחה, אמא שלי שואלת פעמיים ברצף ״מה יהיה? מה יהיה?״; לא מזמן נפגשתי על במה עם מוקי צור בן ה-87, הוא אמר שההבדל בין תקווה לאשליה טמון בכך שאשליה מגיעה עם סימן קריאה ובתקווה קיים תמיד סימן השאלה. אני רוצה להישאר עם סימן השאלה הזה.

• העיר שלי
• פודקאסטים
• חוף העלייה
• פועה
• שאפה בר
• כיכר ביאליק
• מוזיאון העיר
• מרגוזה
• כרם התימנים

>> שחר מולכו היא אוצרת האמנות העכשווית במוזיאון תל אביב. היא התמחתה במוזיאונים המובילים בעולם, עבדה כאוצרת משנה בתערוכות המדוברות של לואיז בורז'ואה, יאיוי קוסאמה וג׳ף קונס, ולאחרונה אצרה את תערוכתם של איליה ואמיליה קבקוב. בשנה החולפת אצרה את מולכו את המיצב המהפנט "אשד" שיצר אמן התאורה מוחמד (מוחי) אבו־סאלמה. בימים אלו נפתחה לקהל בביתן איל עופר (בחינם! ועד 23:00 בלילה באמצע השבוע) התערוכה שאצרה,"ועדיין – מבט על אמנות עכשווית 1985-2025", המתמקדת באיכות האנושית, על פגיעותה ועמידותה, ומשקפת חיפוש אחר שיווי משקל בתקופה של טלטלה ועמידה על הקצה. בואו לנשום.

>> תרבות עברית בסטייל ומסעדה עם קארמה // העיר של תמר מרקוביץ'
>> געגועים לארבע פינות רחוב וחומוס אבוד אחד // העיר של אמיר צורף

1. שה שנטל

את שנטל אני מכירה מגיל 3, כאמא של אחד מחבריי הטובים ביותר ולכן באופן טבעי בקפה שלה אני מרגישה הכי בבית. המקום הקטן והמתוק הזה במקווה ישראל הוא התגלמות כל מה שטוב ומנחם – מקום משפחתי וחם (בו עובדים גם כל בני המשפחה) שמחזיק בסטנדרט פריזאי עם קפה מושלם ומאפים חלומיים. קפה + חיבוק + עצה, זה התמהיל.
מקווה ישראל 3

2. האחים קוואז בע"מ

טמבוריה שהיא עולם ומלואו בדרך בגין. מקום שתמיד אפשר למצוא בו פתרונות, החל מדברים פשוטים הביתה ועד לרעיונות מופרכים. אני מוצאת את עצמי מגיעה לחנות של שאול בתור ילדה במגמת אמנות ועד היום כאוצרת במוזיאון, ומוצאת תשובה פרקטית לכל עניין. בעידן שהצ'אט הוא הסמכות, מנחמים אותי מקומות כאלה שנסמכים על ניסיון.
דרך בגין 27

3. כיכר רבין

אני לא יכולה לחשוב על העיר שלי בלי כיכר רבין וכל מה שהיא מייצגת עבורי בתור תל אביבית שגדלה בעיר, דרך הפגנות שלום עכשיו, רצח רבין ונוער הנרות שהיו חלק מהתבגרותי ועד לימי עצמאות ועצרות זיכרון למיניהן. היעדרותה של הכיכר מהמרחב הציבורי בשנתיים האחרונות, שהיו מלוות בהתעוררות פוליטית אזרחית רחבה, הפכה מוקדים אחרים כמו קפלן, רחבת הבימה ורחבת המוזיאון (כיכר החטופים והנעדרים) לתחליפים. קשה לי לנתק את היעדרות הכיכר הטעונה הזו ואת שינוי פני העיר, מהעת הנוכחית והפוליטיקה האיומה המקיפה אותנו.

4. שאפה

המקום האולטימטיבי לכל עת, קפה, דרינק, דייט, בראנץ' משפחתי או אירוע. שירי ושירה, הנשים המיוחדות שמניעות את האווירה ואת האופי המיוחד של המקום, הן דוגמה עבורי לאנושיות, אקטיביזם, סולידריות וכמובן – טעם משובח. הכרתי אותן עוד מימי המספרה הקטנה בה היו מגישות תה וחלבה, ולאורך השנים ההתרחבות שלהן לכל המדרחוב והפיכת השאפה למושג מבוקש. הימים הסוערים והטעונים שעוברים על יפו בשנים האחרונות, ובעיקר מתחילת המלחמה, הביאו אותן לקשיים רציניים. ההומניות המדבקת של שירי ושירה ושל כל צוות השאפה היא דבר שאסור שייעלם מהנוף.
נחמן 2

5. ביתן איל עופר

הביתן הוא פנינה בלב העיר, אחד הבניינים היפים ביותר הממוקם בצומת מרכזית של רחובות דיזנגוף, תרס"ט ושדרות ח"ן. הביתן מביט לגן יעקב היפהפה ומהווה מקום מפלט של שקט ויופי כמעט אירופאי בתוך שאון העיר. לביתן היסטוריה ארוכה של תערוכות אמנות בלתי נשכחות, בכל זאת הוא נפתח כבר בשנת 1959, ובין התערוכות הראשונות שהוצגו בו הייתה תערוכת ואן גוך, שוותיקי העיר זוכרים כילדים. החידוש של הביתן בשנים האחרונות, בתרומת קרן משפחת איל ומרילין עופר, החזירה את עטרת המבנה ליושנה, ומי שביקר בשתי התערוכות האחרונות שהוצגו בו יכול היה להתרשם מהקסם של כניסת האור הטבעי והשימוש היפה באדריכלות המוצלחת.

אמנות ותרבות הן חלק בלתי נפרד מחיי העיר ומה שהופכים אותה לקסם שהיא. ביתן יפהפה לאמנות עכשווית, פתוח לכל בחינם עד שעות הלילה המאוחרות במיקום כל כך מרכזי, הוא בעיני תחנת חובה שכולם מוכרחים להכיר. השכנים שלנו, בר ההלנה, אחד המקומות המדוברים בעיר, מייצרים הזדמנות מעולה לשילוב המושלם של דרינק וביקור בתערוכה. התערוכה החדשה שאני אוצרת בביתן"ועדיין: מבט על אמנות עכשווית 1985-2025"מציעה מסע בחושך ובאור דרך מבחר יצירות עכשוויות בצילום, ציור, פיסול, וידיאו ומיצב. אמנים בינלאומיים מובילים לצד כישרונות צעירים מציגים רגעי שיא ושפל אנושיים ודימויי זמן בוהקים.
שדרות תרס"ט 6

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

המדרכות של מרכז העיר – כולנו מכירים את הסיפור של פירות הפיקוסים המטנפים את המדרכות שלנו שהופכות מדי קיץ לעיסה דביקה ומסריחה. ריבוי פרויקטי הבינוי ברחובות הקטנים של שכונת לב העיר, עם הפיגומים, עמודי התמרורים ועמודי החשמל מדי כמה מטרים, הופכים את ההליכה על המדרכה לבלתי אפשרית. נוסיף על זה את טקס הוצאת הפחים לרחוב מדי בוקר ואת אלו (מי אתם?!) שלא מקפידים לאסוף אחרי הכלבים שלהם – היציאה לרחוב כל בוקר מציידת אותי במידה נכבדת של טינה וזעם. בסך הכל אחת הערים היקרות בעולם, מדרכה נקייה ופנויה היא תנאי בסיסי.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לפני כמה חודשים צפיתי בהצגה ריצ'רד השלישי בתיאטרון גשר בבימויו של איתי טיראן. באתי טיפה מסויגת, כי בכל זאת, שייקספיר במשך שלוש שעות, אבל הביצוע היה מופתי, עיצוב הבמה והתלבושות, בחירת השירים ובעיקר הרלוונטיות של הסיפור הייתה כמו אגרוף לבטן. דמותו של ריצ'רד שהיה מוכן להקריב את הכל, ללא מוסר ומצפון, רק לטובת כוח ושררה קרובה מדי למציאות שלנו כדי לפעול כמטאפורה. יבגניה דודינה ולא פחות ממנה, דורון תבורי, במשחק מהפנט שלוקח זמן לעכל.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
קיבלתי מתנה מקולגה ספר קטן ונוגע ללב בשם "מערבה" של הסופר הפקיסטני מוחסין חאמיד. לא שיערתי עד כמה הספר הזה ישפיע עלי בתקופת המלחמה וייצר עבורי פריזמה להסתכלות על המציאות הכאוטית סביב. הספר נוגע בסיפור אהבתם של זוג בעיר כלשהי, כאשר מלחמה סוגרת עליהם והם נאלצים להיסחף לחוויית פליטות סוריאליסטית. דווקא מתוך הטלטלה והסכנה, בעדינות ורגישות רבה הספר נוגע בעמידות האנושית לצד השבריריות, והיכולת שלנו להסתגל למציאות חדשה. באופן מסוים הספר הזה הוביל אותי למחשבה על התערוכה החדשה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מימי אוקטובר 2023 אני רשומה בארגון מתנדבי לב תל אביב לב אחד (בשיתוף חברת Monday). תחילה היה מדובר על הכנה ושינוע של אוכל למפונים, פינוי דירות וכו' ממש באופן שבועי. לאורך הזמן הביקוש ירד אבל עדיין ישנם צרכים שעולים בכל עת לטובת חיילים, משפחות שנקלעו למצוקה בעקבות המלחמה וכן הלאה. כמובן, אנחנו תורמים באופן קבוע למטה משפחות החטופים ולמאבק שלהם שאין צודק ואנושי ממנו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האחים דוקטור, יותם ואסף. היכולת שלהם לנקוט עמדה ברורה לטובת ערכים של סולידריות, ליברליות ועשייה היא לא פחות ממדהימה בעיני. אנחנו חיים בתקופה כל כך חשוכה מבחינה ערכית ומבחינת חופש ביטוי, תוך מציאות כלכלית קשוחה מאוד, כך שהעשייה שלהם, לאורך תקופת המחאה וכמובן לאורך המלחמה, היא מאד לא מובנת מאליה. וחוץ מזה, הכי טעים אצלם.

מה יהיה?
שאלה מטרגרת, אין ספק. אני מוכרחה להאמין שיהיה טוב יותר, כי אחרת אין תוחלת. העשייה שלי במוזיאון מצילה אותי בשנתיים האחרונות ואני ממשיכה להאמין באמנות ובתרבות כחבל הצלה לנפש. אני גם מאמינה שלוותר זו פריווילגיה ואין ברירה אלא להילחם על המקום הזה, שהוא הרבה יותר ממרחב פיזי, אלא מקום מורכב ומכיל ומלא סתירות וניגודים, ומכוער עד כדי כאב אבל אי אפשר שלא לאהוב אותו. והעיר הזו היא הלב.

• העיר שלי
• מוזיאון תל אביב
• שה שנטל
• טמבורייה
• כיכר רבין
• שאפה בר
• ביתן הלנה רובינשטיין

זה לא סוד שמאז המלחמה התנועה בשוק הפשפשים ביפו לא קרובה למה שהיא הייתה בעבר. אך בשנים שלפני כן, האזור נהנה מפריחה חסרת תקדים בזכות האווירה הייחודית, השוק יוצא הדופן, ומגוון המסעדות ובתי הקפה שהפכו את יפו לאזור תיירות עמוס. מי שניסה להסתובב בשוק בימי שישי דאז היה מתקשה לפלס את הדרך בין נחילי תיירים, שהצטופפו בזה אחר זה כדי לצלם סלפי על קירות הגרפיטי.

>>

אלא שמאז המלחמה התנועה ירדה בעשרות אחוזים, והמצב לאחר הפיגוע ברכבת הקלה בתחילת אוקטובר בכי רע. אחרישמסעדת אונזה הודיעה שהיא נסגרת לתקופה, ועל גבי חנויות רבות כבר נתלו שלטי השכרה, כבר נהיה ברור שבאזור הזה, גם עסקים חזקים ומבוססים לא נותרו חסינים. כך המקרה עם הבר הפופולרי שאפה, שמשכר אורחים כבר 15 שנים, לצד אירוח הופעות וערבי תרבות. הבעלים שירי אסא בחרה בטקטיקה מעט שונה (גם אם לא בלעדית) כדי לעזור לעסק,ומשיקה הדסטארטבמטרה לשרוד את התקופה הקרובה. בכך השאפה מצטרף לקפה שפירא, שהשיקו גם הםגיוס המוניכדי להציל את המקום, וגייסו עד כה כ-120 אלף ש"ח (אך צריכים עוד 130 עד סוף החודש, אז אל תתביישו).

״חלק מהסיבה שהמשבר הזה כל כך קשה ובעייתי לענף היא שעוד לא הספקנו להשתקם מהקורונה", מסבירה לנו אסא את הצורך בעזרה. "היינו עוד בשלבי החלמה וחישוב מסלול מחדש, ואז הגיע המלחמה הנוראית והעצובה הזו וטלטלה הכול מחדש. לא מדובר רק במשבר כלכלי, אלא בייאוש ודאגה אינסופית – עובדים שלנו במילואים, לקוחות אהובים נרצחו והרבה מהמילייה הגדול שלנו כבר עוזבים את הארץ״.

שירי אסא ושירה פטל פתחו את שאפה לאחר שהחזיקו במספרה בשם שאפה באותו הרחוב, שהחלה ממקום לפן וקצוות, אך הפכה למקום מפגש של ממש. לכן השתיים החליטו להוסיף בר ובית קפה לחגיגת, וקראו גם לו שאפה. מאז חלף עשור וחצי, והרבה עוגות שמן זית ורוזמרין וסלטי מלך סיאם נאכלו במקום. השאפה, כמו כולנו, ידעה שיאים ומפלות, מגיפות ומלחמות, אבל משבר כמו זה שחווים העסקים ביפו בזמן מלחמה בלתי נגמרת הוא חסר תקדים.

יפו יותר הושפעה מהמלחמה לדעתך?
״קשה להגיד אם יותר או פחות, וכמו שראינו אף אחד לא נותר חסין לדבר הזה, או לעובדה שמצב הרוח ירוד מאוד, ושאנשים גם באמת מפחדים לצאת מהבית בגלל אזעקות וחשש בטחוני. אבל אין ספק שמאז הפיגוע, נותרה ביפו עננה כזו שמסרבת להתפוגג. המורל של הציבור מסביב ירוד, ובטח לא תורם להסתובב ברחוב ולראות מקומות שהיינו רגילים לראות עמוסים בטירוף ריקים מאדם, לצד המון חנויות שנסגרות".

תחושת הקהילתיות הנודעת של יפו מורגשת כעת?
״כן, יש תחושה של קהילתיות, אנשים עוזרים ונעזרים. אבל אנשים עדיין חושבים שלשבת לשתות כוס יין ולראות הופעה זו פריבילגיה בתקופה הזו. קשה להתווכח עם זה, אבל אין ספק שגם ראינו מסביב את הצורך והצמא לדבר הזה. אנשים אולי מנהלים מאבק פנימי עם עצמם כדי להתרומם, אבל אנחנו כאן עם די-ג׳יי, קוקטיילים, אוכל טוב ויצירה. מזכירות לכולם שהתקווה מתה אחרונה״.

והתקווה שלנו עוד לא מתה. ההדסטארט מציע הפתעות מהתפריט של השאפה בקניה מראש, אירועי תרבות, טיפולי ספא והופעות, ומכיוון שמדובר במקום שתמיד כיף לשבת בו, עם תפריט מתחלף תמיד נשאר עדכני, קוקטיילים רעננים במחירים נוחים ומוזיקה משובחת, אנחנו מאמינים בלב שלם שהשאפה ישרוד את התקופה הזו בזכות הקהל האוהב, ושעוד נזכה להמשיך ולאכול את הסלט מלך סיאם הזה שוב ושוב.
נחמן 2. יום א'-ה' 17:00-00:30, יום שישי בין 10:00-01:00. שבת: 10:00-0:30.לפרטים על ההדסטארט

• אוכלים שותים
• שאפה
• שאפה בר
• שוק הפשפשים
• יפו

תמר מרין היא סופרת, עורכת ומרצה לספרות ולכתיבה יוצרת.גיליון חדש של כתב העת "מאזניים"בעריכתה, בשם "על החברות", יוצא לאור בימים אלה. סיפור חדש שלה, "רגע", יתפרסם בקרוב כספרון דיגיטלי במסגרת פרויקט "יצירה עברית" של אתר "עברית"

>> זאת העיר שלנו: 7 טיפים של אלופים שקיבלנו השבוע בתל אביב
>> הדירה שחיפשנו: 12 הדירות הכי יפות שראינו בתל אביב ב-12 חודשים

1. פארק הירקון

כמי שנולדה בצפון הישן של תל אביב וחזרה לגור בו בעשור האחרון, פארק הירקון הוא כור מחצבתי, מרכז ספורט ובריאות הנפש, וגם מפה של חיי האהבה שלי. הוא היה עֵד לכמה התחלות של סיפורי אהבה מאוד יפים וגם לכמה סופים של סיפורי אהבה קצת פחות יפים ובאופן כללי נדמה לי שאם כבר להיפרד אז עדיף לעשות את זה לקול פכפוך מים ירקרקים וקרקורי ברווזים. לאחרונה כתבתי סיפור קצר על אהבה בשם "רגע" שסצנת הסיום שלו מתרחשת בפארק הירקון.

2. בית הסופר

יש שיגידו שבית הסופר (שעומד לעבור דירה בקרוב ולהתחדש) היה מבנה ארכאי וקצת עגמומי, עם הפסל חמור הסבר של טשרניחובסקי שמקדם את פני הבאים בכניסה, אבל אני תמיד אהבתי להגיע לשם, ולא רק בגלל שזה מקום משכנה של אגודת הסופרות והסופרים שבמסגרתה יוצא "מאזניים" כתב העת שאני עורכת (יחד עם שרי שביט). כשהייתי צריכה להתרכז בכתיבה והילדים שלי היו עושים יותר מדי רעש בבית נהגתי להימלט לשם ולעבוד באחד החדרים, לא לפני שהנהנתי לשלום לטשרניחובסקי ואמרתי לו בלב שאני אעשה מה שאני יכולה כדי לא לבייש את מורשת הספרות העברית.קפלן 6

3. יעלא ולעילא

אחת ההנאות הגדולות של חיי היא לקנות בגדים ביד שניה, ומצד שני אני מאוד בררנית לגבי טיב ואיכות הבגדים מה שהופך את המשימה למאתגרת לפעמים. בחנות המעולה הזו קניתי כמה מהבגדים הכי מוצלחים שיש לי (אני מתפדחת לציין מותגים אבל העניין מאוד שווה גם מהבחינה הזו) וחוץ מזה לבעלת החנות – המקסימה בפניי עצמה – יש את הכלבלב הכי חמוד בעולם ככה שכל ביקור שם עושה לי מצב רוח טוב גם אם באותו יום אני לא מוצאת כלום.אבן גבירול 185

4. שוק התקווה

השוק האהוב עליי בעיר, שגם היה לאורך שנים מקום הבילוי המועדף על הילדים שלי בימי שישי בצהריים, ונקשר אצלי בהרבה זיכרונות מהילדות שלהם. יש לנו עדיין בבית סטוק של בובות וצעצועים שנקנו שם לבת שלי, ומבחינתו של הבן שלי הג'חנון בכניסה הוא המעדן האולטימטיבי, שלא לדבר על זה שמדובר בגן עדן קולינרי, עם הפירות, הירקות, הדגים והתבלינים הכי טובים בארץ.

5. שאפה בר

מעל המקום הזה ירחף תמיד זיכרון אחד הדייטים הכי מוצלחים בחיי, עם בת הזוג הראשונה שלי, שבדיוק הגיעה לארץ לאחר כמה שנים בגלות וזה היה מקום הבילוי המשותף הראשון שלנו בעיר. לא יודעת ממה השתכרתי יותר, מהקוקטיילים המעולים או מנוכחותה אבל מה שבטוח הוא שזה מקום שתמיד משמח אותי לחזור אליו, גם אם ההקשרים אחרים לגמרי. וחוץ מזה המוזיקה מעולה.נחמן 2

מקום לא אהוב בעיר

הבניין הענקי וההרוס – תוצר של פרויקט תמ"א שהסתבך והוקפא בעודו באיבו – שעומד בפינת הרחובות יהודה המכבי-ויצמן. אני נאלצת לעבור באופן כמעט יומיומי על פני האתר המדכא הזה, שמעבר לתזכורת העגומה שלו לאוזלת היד, הרשלנות וההפקרה של דיירים בתל אביב, הפך בשבילי למטאפורה – ואולי נכון יותר לומר תמרור אזהרה – שמתריע בפני תקיעוּת והרסנוּת מכל הסוגים. בכל פעם שאני עוברת לידו אני אומרת לעצמי, הכול יותר טוב מאשר לחיות כמו פרויקט תמ"א שהתחיל ולא נגמר.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"הצצה ליחסים" (May December) סרטו הנפלא של טוד היינס, אחד מבמאי הקולנוע האהובים עליי בשנים האחרונות, טלטל את עולמי בתור בנאדם שמנסה להתפרנס מעבודת הספרות על כל צדדיה. הסרט הזה עוסק בעיניי בכוח האדיר והמסוכן לפעמים של היצירה, ובשאלה האם יוצר הבדיון הוא האדם הכי אמיץ בעולם או אולי האדם הכי נצלן בעולם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"פסיכואנליזה של הרוע"של מרית גורן (הוצאת רסלינג). זה נשמע אולי פרדוקסלי, כי מדובר באחד הספרים המדכאים שקראתי, ובכל זאת אני חושבת שזה אחד הטקסטים הכי חשובים שאפשר לקרוא בימים האלה, ספר שצולל אל תוך המנגנונים העמוקים ביותר שמפעילים את הפסיכופטים שמסתובבים ביננו, שהם רבים הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב ולא נמצאים רק בחמאס. את רוח התקווה, לעומת זאת, מצאתי בספר השירים החדש של לורן מילק,"תפילה בהנץ"(הוצאת פרדס), ספר שכל כולו ארוטיקה מתוקה, ארצית ושמיימית בעת ובעונה אחת, עם שימוש חדש, עדכני, בגמרא ובפיוט.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אירועי ה-7 באוקטובר חשפו, בין יתר המחדלים, את הפגיעות הבלתי נסבלת של נשים במצבי מלחמה: החל בהפקרה המוחלטת של חיילות צה"ל, תוך זלזול תהומי בדעתן ובידע העולם שלהן, שאם מישהו היה לוקח אותו בחשבון – כמו שעולה מעדויות התצפיתניות – אולי היה אפשר למנוע את מה שקרה, ועד האלימות המינית הבלתי נתפשת שנשים ספגו ועדיין סופגות בשבי. הייתי ממליצה לתרום לכל ארגון שעוסק בסיוע ושיקום של נשים שנפגעו ובייחוד ללובי למלחמה באלימות מינית.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
זאב דגני. בתוך מערכת החינוך, שנדמה שהולכת ונכנעת לכוחות הגרועים ביותר שמניעים את החברה הישראלית כרגע – כולל מיליטריזם עיוור, משיחיות, או סתם קונפורמיזם חסר ביקורתיות ביחס להנהגת המדינה שלא מנעה את האסון הנורא שאנחנו נמצאים בתוכו – דגני הוא סמל של אומץ, מוסר, ושאיפה לרף העליון הגבוה ביותר של אנושיות.

מה יהיה?
ברמה הקיומית של חיינו כאן, לצערי אני פסימית. התחושה היא שאנחנו מובלים לאבדון על ידי חבורה של פוליטיקאים חסרי אחריות וחסרי מצפן אנושי בסיסי, שמבחינתם חייהם של חלק גדול מהאזרחים פשוט שווים כקליפת השום. הדבר היחיד שאני אופטימית לגביו, שהוא בהתאמה גם הדבר האחרון בחשיבותו עבור מי שצוינו למעלה – הוא הכתיבה והיצירה בעברית. אני מאמינה שאנשים תמיד ירצו לקרוא ולשמוע סיפורים, בפורמט זה או אחר, ושאין דבר פרקטי יותר בימים האלה מאשר להתעקש לספר אותם.

• העיר שלי
• פארק הירקון
• יד שנייה
• שוק התקווה
• שאפה בר
• זאב דגני

>> איתמר ארנברג ישתתף באירועי הפתיחה של מוזיאון העירבשבוע הבא (30.3-28.3), סופ"ש חגיגי של אמנות חיה, במסגרת עבודתו של דוד וקסלר המציג בתערוכה "מלאכה ובטלה" במוזיאון העיר תל אביב-יפו ע"ש שושנה וזבולון תומר. המוזיאון הינו חלק מכיכר ביאליק – בתי התרבות של העיר, מרחב תרבות עירוני חדש הנבנה סביב הכיכר הוותיקה שבתל אביב-יפו. המרחב מהווה מארג של חמשת מרכזי התרבות הפועלים בכיכר, בית ביאליק – מוזיאון וארכיון המשורר הלאומי, מוזיאון העיר תל אביב-יפו, מרכז למוסיקה וספרייה ע"ש פליציה בלומנטל, בית ליבלינג – מרכז העיר הלבנה ומוזיאון בית ראובן

>>העיר של אורי צור (טרטוריה מקומית): סיר קציצות מטורף וקפה שזחלתי בו על הרצפה
>>העיר של אלעד רון: מהחנות של אילן בן שחר עד מוזיקה שמרפאת את הנשמה

1. פאי גארדן

המקום שהכי כיף לי ללכת לרקוד בו, להגיד אין סוף שלומים ולראות את כל האנשים שחשבתי שחיים חיים שקטים מנסים להתבזות, לשתות ג'ין ירוק, לשקר לעצמי שזה ממש כמו משקה בריאות ולנסות לשכוח (או להזכיר) שאנחנו חיים במדינה הכי מטורללת בעולם.אחד העם 54

מקום להתבזות בו. פאי גארדן (צילום: אנטולי מיכאלו)

2. קריית המלאכה

מקום שמבחינתי הוא מיקרוקוסמוס של תל אביב. אפשר לראות שם הכל, את החלקים הכי נמוכים של תל אביב והחלקים הכי גבוהים, אמנות, מסעדות, קלאבים וסליז אמיתי. עשיתי שירות לאומי באיזור במקלט חירום לצעירים להט"בים שנפלטו מהבתים.חלקתי עם הלוקיישן הזה רגעים שמחים של כיף ואלכוהול ומסיבות וחלקתי איתו מפגשים כואבים. הוא מרכז בתוכו את כל השכבות של ישראל ותל אביב בתוך סמטאות קטנות.

3. תרבות של סולידריות

בקומה של הרומנו במתחם התדר יש חדר קטן שמרכז בתוכו את כל התוכן הכי מהמם שאפשר לצרוך. תרבות של סולידריות כבר כמה שנים דואגות להביא את האיוונטים הכי לוהטים, אקטואליים, מעניינים, חריפים ונוקבים, והכל בעשייה למען אחרים ובחשיבה על הפרטים הכי קטנים.דרך יפו 9

4. בוסר

כשעברתי פרידה קשה כל החברים שלי ידעו שאם רוצים למצוא אותי אפשר פשוט להגיע לבוסר, היה לי טקס שבועי (שקר. יומי) שבו אני יכול לשבת ולשתות יין במחיר לג'יט, לא להתחייב לישיבה או לשירות, פשוט כזה להיות, להשתכר, לשתות את היין הכי טעים, לשבת שעה או 5 שעות, כל האופציות פתוחות ואין צורך להתחייב, רק תבחר.החשמל 5

5. גן הפסגה

הלוקיישן הכי יפה בתל אביב. זה מושלם לשבת עם חברים, זה מושלם לשבת עם אוזניות בסוף יום עבודה ולנסות להכחיש את החיים הסוריאליסטיים שעוברים עלינו וזה מושלם לרדת ממנו אחרי יום קשה, לקחת לאפה שווארמה ולבכות בכיכר השעון.

המקום הלא אהוב בעיר

כיכר הבימה. בתחילת המלחמה התנדבתי בפרויקט שעשה מיזם בכיכר, רצנו 8 שעות ביום הכי חם בחודש אוקטובר בכיכר הבימה בלי טיפה של צל. די, גמרתם עלינו, שימו פאקינג צילייה. נכון יש פה עבודה אדריכלית יוצאת דופן של דני קרוון שתכנן את הכיכר, כבודו במקומו מונח. יש לכם את כל המשאבים למצוא מישהו שיוכל להביא לשם צל ולעשות את זה אסתטי ומוצלח מבלי לפגוע בחזון האדריכלי. תכף אוגוסט, משבר אקלים, התחממות גלובלית. כל מי שרוצה ללכת ולהרגיש כמו עוף צלוי שילך 4 דקות בכיכר הבימה בקיץ. תסדרו את זה וזהו. תודה ונשיקות.

>> השאלון >>

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בקרוב תפתח התערוכה "מלאכה ובטלה" במוזיאון העיר תל אביב-יפו ע"ש שושנה וזבולון תומר, שם מציג האמן דוד וקסלר עבודה נהדרת שאני לוקח בה חלק. דוד הוא אחד המעצבים והאמנים שהכי מעוררים בי השראה, הוא הולך אחרי האמת שלו לא משנה כמה מוזרה היא תהיה. אני משתתף באירועי הפתיחה שיתקיימו בין ה-28 ל-30 בחודש בתצוגה שנקראת "כשאנחנו הולכים". יהיה מעניין ומשונה מהיכרותי עם דוד.

איזו יציר נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט של רות פתיר, "אבא שלי בענן". בין כל היצירות התמוהות בחסות ה-AI שנכנס לחיינו, צפיתי בסרט של רות פתיר, היא מנסה לרקוד בפעם האחרונה עם מודל תלת מימד של אביה שהלך לעולמו, היא מצליחה להראות איך עדיין אפשר להיות אנושי בעידן טכנולוגי, היא מצליחה לזקק אהבה ותקווה ומשפחה בתוך סרט של חצי שעה שמפעיל את הלב, ובעיקר הראה לי איך גם כשבינה מלאכותית מעורבת אין שום תחליף להון אנושי.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה החטופים. החיים כאילו המשיכו בתל אביב ואנחנו מדברים על אמנות ותערוכות אבל יש קבוצה ענקית של אנשים שצריכים להלחם כל יום שהאהובים שלהם יחזרו הביתה. כל דרך לחזק אותם ואת המטרה שלהם היא הכי חשובה כרגע.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
להרים דחוף לשירה פטל, שהיא גם הבעלים של שאפה ביפו וגם במקרה דודה שלי. לפני 16 שנים היא פתחה עם השותפה שלה שירי אסא את שאפה מספרה ואח״כ את שאפה בר. כשהייתי בן שבע מכרתי בירה מגיגית במסיבות הרחוב שהן עשו כששוק הפשפשים היה מקום זנוח ומוזנח. הן הדליקו שם ניצוץ של חיים ויופי וטעם טוב, עשו מלא דברים טובים ומגניבים. בתחילת המלחמה בתוך ההלם והאובדן של עובדים שנרצחו, פתחו שם מפעל הזנה ושילוח לכל הארץ, והיום הן עובדות ומתעקשות לעשות הכי טוב ויפה שאפשר. ובאמת תמיד כיף וטעים ונעים בשאפה! אבל יפו ושוק הפשפשים די שוממים עכשיו בערב, השבוע הייתי וממש הייתי בשוק מכמות האנשים. ואני אומר, צריך להרים לאנשים ועסקים שמתעקשים להיות בתל אביב! וגם ביפו.

מה יהיה?
כל עוד ממשלת הקיצון שמכילה בתוכה קולות מסיתים, גזעניים והרסניים נמצאת בשלטון – יהיה לא טוב. אני רוצה להאמין שבסוף הליברליות, החופש, השיוויון, התרבות, האמנות, ההרמות, האוכל הטוב, הדרינקים הלארדים, הלארדיות ושאר הירקות – הערכים והאנשים שגדלתי עליהם ותל אביב מבוססת עליהם – ינצחו ויהיה טוב. צ'או.

• העיר שלי
• מוזיאון העיר
• פאי גארדן
• קריית המלאכה
• בוסר
• גן הפסגה
• שאפה בר