מדרגות לולייניות המתנשאות לגובה, תקרות זרועות כוכבים, קתדרלות עתיקות מדהימות ומבנים ברוטליסטיים – יש חנויות ספרים ברחבי העולם שמרגישות פחות כמו חללי קנייה ויותר כמו שערים לעולמות אחרים. חנויות מסוימות הן חללים עכשוויים מלאי צמחייה שמזכירים יותר בתים מפוארים, אחרות כוללות גונדולות מאוכלסות בחתולים ותיאטראות קטנים לשעבר, ובמקרים מסוימים חנות יפה יכולה להיות גם סתם ארון מדפים באמצע הרחוב; חנויות הספרים היפות ביותר בעולם מצטיינות במגוון רחב של גדלים, גילאים וסגנונות, לא פחות מהמגוון של הספרים שממלאים את המדפים שלהן ולכבוד שבוע הספר ריכזנו את המיוחדות ביותר שבהן. רק אל תפסיקו לקרוא.

>> תחתית // אודי שרבני
>> אפשרות של אור // קרין ריבקינד סגל
חנות הספרים עוצרת-הנשימה הזו שוכנת בתוך תיאטרון משנת 1919, שבעבר אירח את רקדני הטנגו המוכשרים ביותר במדינה, לפני שהפך לקולנוע עשור לאחר מכן. מאז שנת 2000, המופע היחיד שרץ ב־El Ateneo הוא חנות ספרים מפוארת בת שלוש קומות – והיא עדיין ראויה למחיאות כפיים סוערות. יש בה פרטים משומרים להפליא לאורך כל אחת מהמרפסות, והכיסאות הוסבו לפינות קריאה למבקרים – אך התקרה הכיפתית, עם הפרסקו העצום שלה מראשית המאה העשרים, היא הכוכבת האמיתית של המקום. הספרים הם בכל הז’אנרים, ורובם בספרדית, אבל את הנשגבות של המבנה הזה שווה להעריץ גם במציאות. למה שלא תעלו לבית הקפה שבקומה השלישית לתצפית אמיתית מלמעלה?
כתובת: Avenida Santa Fe 1860, C1123 Cdad. Autónoma de Buenos Aires
שעות פתיחה: פתוח מדי יום בין 9:00–21:00

כמות עצומה של היסטוריה ספרותית דחוסה בתוך חנות הספרים הפריזאית הפופולרית הזאת. היא נפתחה ב־1951 על ידי המהגר האמריקאי ג׳ורג׳ ויטמן, ונקראה במקור Le Mistral, אך שינתה את שמה ל־Shakespeare & Co. בשנת 1964. למה? כמחווה לחברתו של ויטמן, סילביה ביץ׳, שניהלה את חנות Shakespeare & Co. המקורית ברחוב Rue de L’Odeon כבר ב־1919. המקום ההוא אירח ענקי ספרות כמו ארנסט המינגוויי, גרטרוד סטיין ו־F. Scott Fitzgerald, אבל החנות של ויטמן הפכה למוקד של הדור הספרותי הבא – חוליו קורטאסר, לורנס דארל וג׳יימס בולדווין. מאחורי החזית הירוקה והיפה, הכניסה פנימה מרגישה יותר כמו הגעה לבקתה של מישהו, מלאה חפצים ביתיים כמו תמונות ישנות, מכונות כתיבה ונישות קטנות ומלאות קסם הפזורות בכל עבר.
כתובת: 37 Rue de la Bûcherie, 75005, Paris
שעות פתיחה: שני עד רביעי, 10:00–20:00; חמישי ושבת, 10:00–21:00; ראשון, 12:00–19:00; סגור ביום שישי

אלברטין, שנפתחה ב־2014 בתוך בניין מהודר משנת 1902 באפר איסט סייד, היא חנות הספרים היחידה בניו יורק המוקדשת באופן בלעדי לספרים בצרפתית ובאנגלית. מטרת המקום היא לקדם את "מחויבות ממשלת צרפת להחלפת רעיונות אינטלקטואלית בין צרפת לארצות הברית", ומה שנוצר הוא חנות ספרים עם יותר מ־14,000 יצירות קלאסיות ועכשוויות בשתי השפות. לא רק זאת, אלא שהספרים הללו שוכנים תחת תקרה שמימית נוצצת של כוכבים מוזהבים, כוכבי לכת וסימני אסטרולוגיה, בהשראת חדר המוזיקה בווילה שטוק במינכן. החנות קטנה אך עוצמתית, ורצוי במיוחד לבקר בה מעט לפני בין הערביים, כשהמנורות הכתמתמות מפיצות זוהר מכושף.
כתובת: 972 Fifth Avenue, 10075, New York, NY
שעות פתיחה: חמישי עד שלישי, 10:00–18:00; סגור בימי רביעי

Word on the Water היא ספינת תעלות הולנדית משנות ה־20 של המאה הקודמת שהוסבה לחנות ספרים, הצפה על תעלת ריג'נטס בלונדון מאחורי Coal Drops Yard בקינגס קרוס, ומכילה מאות סיפורים על מדפים בפנים ובחוץ. זהו חלל קטן, ולכן בפנים בהחלט צפוף ויכול להיות עמוס, אבל אם באים בזמן המתאים ומוצאים מושב מרופד לצד תנור העצים, אפשר ליהנות מהנדנוד העדין של התעלה. סירת הספרים מציעה מבחר רחב – מספרי ילדים והיסטוריה קלטית ועד שירה, אוטוביוגרפיות וספרים על צדק חברתי. בחודשי הקיץ אולי אף תזכו לשמוע הופעות מוזיקה חיות על הסיפון.
כתובת: Regent’s Canal Towpath, Granary Square, London, United Kingdom N1C 4LW

הכנסייה הדומיניקנית בת מאות השנים במאסטריכט שבהולנד כבר הספיקה למלא לא מעט תפקידים – מקום פולחן, בית מטבחיים, אולם קונצרטים ואפילו מחסן אופניים – לפני שהפכה לאחת מחנויות הספרים המהממות בעולם. שלוש קומותיה, הערומות תחת תקרה גבוהה ומקומרת שמצופה בפרסקאות, מכילות ספרים חדשים ומשומשים באנגלית ובהולנדית, וכן מחלקת מוזיקה עם דיסקים ותקליטי ויניל אולדסקול. אין כמובן טקסי קודש במזבח של Boekhandel Dominicanen, אך הוא כן מאכלס את בית הקפה Blanche Dael Coffeelovers, כך שאפשר להשתקע שם ולהתחיל לקרוא את אחד הספרים החדשים שלכם.
כתובת: Dominicanerkerkstraat 1, 6211 CZ, Maastricht
שעות פתיחה: שני 10:00–18:00; שלישי ורביעי 9:00–18:00; חמישי 9:00–21:00; שישי ושבת 9:00–18:00; ראשון 12:00–18:00

עבודות העץ מעוררות הפליאה והמדרגות האדומות הנועזות, הצבועות בצבע בוהק ונכרכות בצורת שעון חול מרשימה, הופכות את Livraria Lello לאחת מחנויות הספרים המצולמות ביותר בעולם. הפנים המרשים שלה מושך אליה מטיילים וביבליופילים מכל רחבי העולם – למעשה, היא כל כך פופולרית עד שהכניסה אליה מתנהלת באמצעות מערכת כרטיסים דו-שלבית: כרטיס כסף הוא הסטנדרטי, כרטיס זהב מעניק גישה בעדיפות, אבל שניהם למעשה משמשים שוברים לרכישת ספרים. מנסים להגמל מהרגלי קניית ספרים? אל דאגה – רק להציץ בחלל הפנימי של המקום שווה את המחיר, גם אם לא תצאו עם שום ספר.
כתובת: Rua das Carmelitas 144, 4050-161, Porto
שעות פתיחה: פתוח מדי יום בין 9:00–19:30

מעטות חנויות הספרים הפשוטות כמו זו שבהיי-און-ווי (עיר-אם ספרותית ובית לפסטיבל ספרים שביל קלינטון כינה פעם "וודסטוק של המחשבה"). טכנית, זו אפילו לא חנות פיזית – רק שני ארונות עץ רעועים, הצמודים לחומת האבן של טירת Hay ומוגנים על ידי שני גגונים מאולתרים באותה מידה. תמצאו שם ספרים מכל קשת הז’אנרים, וחלקם אולי מעט, איך נאמר, שחוקים – אבל זה רק מוסיף לקסם שלהם. אה, ואין כאן צוות או מוכר רשמי: יש רק אתם, המצפון שלכם, הספרים (שכל אחד עולה 2 ליש״ט), יחד עם קוד QR או קופת ״יושר״ קטנה במזומן. וכמה שזה יפה.
כתובת: Castle St, Hay-on-Wye, HR3 5DF, Hereford
שעות פתיחה: פתוח מדי יום בין 10:00–17:00, בהתאם לתנאי מזג האוויר

בעל Libreria Acqua Alta, לואיג׳י פריצו, מצא דרך מבריקה להציל את אוסף הספרים שלו מהשיטפונות הבלתי נמנעים של ונציה: לוותר על מדפי עץ רגילים, ולהסתמך במקום זאת על סירות, אמבטיות וגונדולות. כיום, חנות הספרים הצנועה שלו היא אחד מציוני הדרך האהובים בעיר, ותיירים ומקומיים כאחד קופצים פנימה לדפדף בין שלל הז’אנרים, לצלם את "מדרגות הספרים" וללטף את החתולים הידידותיים המתגוררים במקום, שהם ללא ספק מהחתולים החמודים והמלוטפים ביותר בעולם.
כתובת: C. Longa Santa Maria Formosa 5176b 30122 Venezia
שעות פתיחה: פתוח מדי יום בין 9:00–19:15 (כניסה אחרונה בשעה 19:10)

לפני שנים, מוחמד בלאג׳, יליד מרוקו, היה כל כך מתוסכל מכך שלא מצא ספרים באנגלית ברבאט עד שפתח חנות משלו, והעניק לה את השם המתבקש The English Bookshop. ערימות הספרים, מהרצפה ועד התקרה, מכוסות אבק על גביהן, והאוסף של בלאג׳ – לא פחות מ־10,000 ספרים – מושך אליו מבקרים לא רק מכל רחבי מרוקו אלא גם מכל העולם, עם ז׳אנרים שנעים מקלאסי לעכשווי, ומבדיון ללא-בדיון. המקום הזה גם נשאר מקסים בשמרנותו האנלוגית: הכול, מהמלאי ועד העסקאות, מתנהל בעט ונייר ובכסף מזומן ישן וטוב. אה, והשנה היא זמן טוב במיוחד לבקר ברבאט לחובבי ספרים, שכן היא נבחרה לבירת הספר העולמית הרשמית של אונסק״ו לשנת 2026.
כתובת: Rue EL Yamama, Rabat, Morocco
שעות פתיחה: שני עד שבת, 10:30–13:30 ו־15:30–18:30; סגור ביום ראשון
כל סניף של Tsutaya Books הוא יצירת מופת מוארת וגאומטרית, בין אם מדובר בחנות שבקומה השישית של מרכז הקניות האופנתי Ginza Six בטוקיו, או ב"מדף הספרים האינסופי" בקניון AEON בעיר נגויה. אף על פי כן, אף אחד מהסניפים לא מתחרה ב־Daikanyama T-Site, שבו שלושה מבנים צמודים מחוברים זה לזה באמצעות סבכות לבנות בצורת T, היוצרות תחושה שהם שזורים ומרושתים. בפנים, מדפי העץ הגולמיים והמוארים יוצרים חלל דרמטי ומפתה. וכדאי לשים לב לתערוכות האמנות המתחלפות המוצגות ברחבי הבניין.
כתובת: 16-15 Sarugakucho, Shibuya-ku, Tokyo

הסניף הראשון של Cafebrería El Péndulo נפתח בשכונת לה קונדסה במקסיקו סיטי בשנת 1993, ומאז צמחו עוד חמישה סניפים בעיר. היפה מכולם? זה שבשכונת פולנקו האמידה, שם החנות בת שתי הקומות כוללת מסעדה ובית קפה בחוץ בקומת הקרקע, שפע מקומות ישיבה לקוראים וכיסוי מדפים של 360 מעלות מכל הסוגים של ספרים. את הקומות מחבר גרם מדרגות מרשים המתפתל מטה עם מעקות ירוקים דמויי גפנים, שמשלימים את שפע הצמחייה; יחד הם יוצרים מרחב שלישי אידילי בהשראת הטבע.
כתובת: Alejandro Dumas 81, Polanco, Polanco IV Secc, Miguel Hidalgo, 11560, Ciudad de México
שעות פתיחה: שני עד שבת, 8:00–23:00; ראשון, 9:00–22:00

Librairie Avant-Garde איננה רק חנות ספרים – זהו קולקטיב השואף לסייע לאנשים בקהילות מרוחקות לקבל גישה טובה יותר לחומרי קריאה, תרבות וחינוך. כל אחת מהחנויות שלהם מעוצבת באופן ייחודי בהתאם לנופי הטבע שסביבה, החל מחנות הספרים Xiadi Paddy Field בפינגנאן, פוג׳יין, ועד לבתי החווה המרשימים שהוסבו לחנויות ספרים בשדות של שאנגרי-לה. חלק מהנקודות הללו כה מבודדות עד שקשה לאתר אותן, אך תמיד אפשר לבקר בסניף המקורי של Librairie Avant-Garde בנאנג׳ינג. החנות הזו, שנבנתה במגרש חניה תת־קרקעי ישן, מציעה המון מקומות ישיבה, תאורה אפלולית ופסי כביש צהובים בוהקים על הרצפה שמובילים אל צלב שחור מודגש על הקיר האחורי. ונאמר אמן.
כתובת: 173 Guangzhou Rd, Gulou, 210008, Nanjing
שעות פתיחה: שני עד שישי, 10:00–21:00; שבת וראשון, 10:00–22:00

>> בתחילת השבוע נסגר ל-30 יום בצו מנהלי קפה תחתית, מבתי הקפה האהובים ביותר בתל אביב, לאחר שבמקום נמצאו שני עובדים פלסטינים לא חוקיים. העובדים הגיעו מחברת כוח אדם לה הציגו תעודות זהות מזויפות, אך מי ששילם את המחיר היה אסף בריט, הבעלים האנרגטי והאידיאליסטי של בית הקפה, שנעצר ונאזק כאילו הוא ראש הקנוניה ולא קורבן של הנסיבות בפני עצמו. מאז עומד בית הקפה סגור וההפסדים מצטברים, אך למרות פוסטים ויראליים ברשתות ותמיכה ציבורית מקיר לקיר, לא נראה בשלב זה שיש לרשויות כוונות להכיר בעוול.
>> מישהו ללוש איתו: 32 תערוכות מומלצות למצוא בהן מפלט בסופ"ש
>> שבוע כבר לא מספיק לספר העברי. בתל אביב אנחנו נותנים לו חודש
מערכת טיים אאוט עומדת כמובן בסולידריות עם קפה התחתית ועם אסף בריט שמאבקיו כבעל עסק מצליח ואייקוני מתועדים היטב בחשבון הטוויטר החושפני שלו), ומייחלת לפתיחתו המחודשת והמהירה של בית הקפה שמככב בכל הרשימות הרלוונטיות שלנו, אבל סולידריות זה בקטנה. כל אחד יכול להיות בסולידריות. רק למעטים יש כישורים לעשות מעשה כלשהו מעבר לכך. הנה, הסופר והמשורר אודי שרבני כתב על זה שיר יפה, ולנו נותר רק לפרסם אותו. או כמו ששרבני אומר:
"זה רק בית קפה, אבל תחשבו שאנחנו בשנות ה-90', יש עדיין מקומונים והשיר הזה מופיע שם".
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר,
קְבוּעִים הוֹלְכִים, מְשׁוֹטְטִים,
מִתְיַשְּׁבִים בְּבָתֵּי קָפֶה כִּמְאַמְּנִים
שֶׁבּוֹחֲנִים שַׂחְקָנִים זָרִים, כְּשׁוֹהִים
בִּלְתִּי חֻקִּיִּים לְלֹא תַּחְתִּית
וּבְלִבָּם: עוֹד מְעַט, עוֹד מְעַט.
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם. אֲנִי רוֹאֶה אוֹתִי.
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתִי אִתָּם.
הכל טרי כואב ומטלטל,
נכון אלו לא חיי אדם ועדיין,
זה החיים שלי, הזהות שלי, המקום שאני הוא כבר 21 שנים.אתמול בבוקר פשט כוח משטרתי על העסק,
שני עובדים שהעסקתי דרך חברת כוח אדם עם אישורים ותעודות ושמות שהכל מסתבר כמזויף התבררו כשב"חים.אתמול בועז ואני בילינו כל היום בתא מעצר…
— אסף בריט (@asafbryt)June 2, 2026
>> איתמר אבנרי (ממש כדאי שתעקבו) הוא חבר מועצת העיר מטעם תנועת עיר סגולה. לפני עשר וחצי שנים הוא היה שותף להקמת תנועת "עומדים ביחד" וכיום הוא חבר הנהגה בה. פעיל בקהילה הגאה וממתין שהדוקטורט שלו על הניסיונות להשבה לחיים של מינים נכחדים יאושר.
>> גינה שהיא סוד שמור ואווירת שכונה של פעם // העיר של אורנה לנדאו
>> בר סודי בפלורנטין ושוק שנשאר שוק // העיר של אמיל ברוקמן
>> הנוף היפה בעולם ומסעדה מעולה לאנשים עובדים. העיר של ישי שריד
בפינה של שדרות וושינגטון, הרחוב שבו אני גר, יש פינה קצת מקוללת. אני גר שם כבר חמש שנים, ואף פעם לא הצלחתי לעקוב אחרי העסקים שנפתחים ונסגרים בפינה הזאת.לפני כמה חודשים נפתח שם בר קטן, "סאלוד", שמאז הפך למקום הישיבה המרכזי שלי. אין בו שום דבר שמתיימר להיות יותר ממה שהוא: מקום קטן ומוצלח שמגיש דרינקים וקפה. אבל הוא עשה המון: מהרגע שהוא נפתח, הבנתי שזה בדיוק מה שהיה חסר לי בשדרה. הוא גם מאפשר לחוות בצורה הכי טובה את הרגע היפה של היום, כשהשמש מתחילה לשקוע וכל הציפורים של השכונה מתכנסות על הפיקוסים של השדרה ועושות שיחת סיכום יום בקולי קולות. מקווה שהסאלוד ישבור את הקללה ויהפוך לאבן פינה בשכונה.
>> שדרות וושינגטון 14 תל אביב (פלורנטין)

המילים "מקום אהוב" לא מתאימות כאן, אבל זה מקום חשוב, שמספר הרבה על העיר שלנו ועל מה שהיא יכולה להיות. במהלך המלחמה, תושבי יפו ופעילים נוספים תלו על קירות הבית הירוק בכיכר חג' כחיל שביפו תמונות של ילדים עזתים שנהרגו במלחמה. עשרות פנים ושמות של ילדות וילדים שלא עשו דבר לאיש, ושילמו מחיר נורא. מאז,האנדרטה המאולתרת הזאת הושחתהשלוש פעמים – פעם אחת בידי עובד קבלן של העירייה (מקרה שבעקבותיו קיבלתי הבטחה מהעירייה שהדבר לא יחזור על עצמו) ופעמיים בידי אנשים שצולמו על-ידי עוברי אורח – כשבפעם האחרונה התולשים גם תקפו בגז מדמיע את עומר סיקסיק, חבר מועצה לשעבר (וחבר אישי) שביקש מהם להפסיק.

בכל המקרים החזרנו את התמונות, ואנחנו שומרים על הקיר. רבים לא יודעים על הקשר הקרוב בין יפו לעזה, ועל העובדה שלרבים מהיפואים יש קשרי משפחה קרובים מעבר לגדר. קיר ההנצחה הזה הוא מקום קטן של נחמה ועבור רבים – גם של גאווה בזהות הפלסטינית של יפו. מבחינתי הוא מסמל את האפשרות לבחירה בעתיד אחר, של שלום, של הכרה ושל צדק.
>> יפת פינת שבטי ישראל, כיכר חאג' כחיל יפו
אני אוהב למסגר תמונות. לא יודע למה, פשוט אוהב. אני אוהב לבחור את צבע, חומר ועובי המסגרת. אוהב להתלבט לגבי הפספרטו מסביב לתמונה. אוהב לאסוף את התמונות הממוסגרות ואוהב לשנות את איך שהקירות שלי נראים. יש לי תמונות על כל קיר בבית, ורבות נוספות בארון – והן בתחלופה מתמדת. ואם אתה אוהב למסגר, אתה צריך למצוא גם מישהו שאתה אוהב למסגר אצלו. אחרי שעברתי הרבה ממסגרים בעיר – חלקם טובים וחלקם פחות – גיליתי שהמקום שבו אני הכי נהנה לעשות את זה הוא "סיפור מסגרת" ברחוב אילת. בכל פעם שאני נכנס לשם, יש להם את כל הסבלנות שבעולם להתלבט איתי, להראות אופציות, והכי טוב – גם יש להם דעות משלהם. יותר מפעם אחת באתי עם רעיון אחד ושיניתי לאחר כי הם אמרו לי שאני טועה. אני מעריך את זה ???? וחוץ מזה, הם גם עובדים ממש מהר, וזה בכלל בונוס. התמונה האחרונה שמיסגרתי אצלם הייתהציור של האמן Yonil, שעובד בעצמו מת"א והוא מעולה בעיניי.
>> אילת 39 תל אביב
לקח לי זמן ללמוד לאהוב את הים. למעשה, זה לקח בערך 29 שנה. גדלתי בעמק יזרעאל, רחוק מהים, והוא לא היה חלק מהחיים שלי. אבל כשעברתי לדירה ברחוב גאולה והים היה 3 דקות הליכה ממני, סוף סוף הגיע הקליק בינו לביני. בימים שבהם סיימתי את הלימודים או העבודה מוקדם, הייתי הולך לשם בצהריים. בהתחלה זה היה כמו החלטה ללכת לחדר כושר – משהו שצריך לעשות בכוח כי בסוף זה ישתלם. ואז זה הפך להרגל. כשעברתי מהדירה והתרחקתי שוב מהים לא ידעתי אם המשיכה לים תשרוד, אבל מסתבר שכן. ועם זאת, אני כבר לא זוכה ללכת לשם בצהריים באמצע שבוע ומתגעגע להרגל הזה מאוד. גם לא הייתי בחוף גאולה כמה שנים לדעתי, והשמועות אומרות שזה כבר לא אותו דבר. ובכל זאת, תמיד זוכרים את החוף הראשון שלך.

הוא טעים, הוא זול, הוא קרוב למשרד שלנו, הוא מוסד תל אביבי והאחים שעובדים שם חמודים לאללה. צריך להגיד עוד משהו? כמו הרבה עסקים על אלנבי (ולא רק), גם שם העבודות של הרכבת הקלה עשו לבעלים חיים קשים מאוד, אבל הם שורדים בכבוד. אלנבי תמיד היה הרחוב האהוב עליי בעיר, גם כשהאוטובוסים דהרו בו והכל היה רועש ומלא בפיח. הוא תמיד נראה לי כמו רחוב שמקפל בתוכו עולם שלם של הרפתקאות וסיפורים, והבנייה הישנה והיפהפיה בו רק התייפתה מהפיח ומהשנים. אני מקווה שאחרי שהרכבת הקלה תיפתח ואלנבי יחזור לגדולתו, הקסם יישמר – וחשוב יותר, עסקים כמו סופר פלאפל יישמרו. בסוף, הם הדבר האמיתי שעושה את הרחוב. אם הם הולכים – הקסם הולך. אם אתם מגיעים ואין תור, ממליץ לשאול מהיכן הגיע המתכון לפלאפל. זה לא סיפור שלי לספר, אז מכאן אשאיר את זה למי שסקרן ללכת ולשאול.
>> אלנבי 113 תל אביב
לפני חודשיים בערך קרס בניין ליד שוק לוינסקי. זה היה בניין מטריף – ענק, מוזר, עם דירות ועסקים בתוכו וסביבו. הייתי מסתפר שם פעם ולרוב הייתי הולך לאיבוד בדרך לספר, והייתי יושב בעסקים שסביבו, שעכשיו נסגרו. הקריסה של אחת החזיתות שלו חשפה את הצד המכוער והמכאיב של העיר, במיוחד בכל מה שנוגע לשוכרי דירות – אין מי שדואג, אין רשת ביטחון, אין תחושה שרוצים אותך בעיר. בבת אחת עשרות דיירים איבדו את הבית שלהם. חלקם מצאו את עצמם עם בקושי שקית קטנה של חפצים אישיים, ואז גילו שהצרות שלהם רק התחילו. העירייה פתחה חמ"ל אבל כמעט ולא סיפקה תשובות לדיירים. כדי להציל חפצים, היה צריך להפעיל קשרים ולחץ. כל צעד היה מאבק. ליוויתי חלק מהדיירים באותה תקופה ואלה היו ימים של תסכול. אחר כך גם התגלה בתחקיר של המקום הכי חם בגיהינום שהיו תלונות של דיירים על רטיבות באחד העמודים, שלא טופלו. חברת הניהול, פירר, שינתה במקום זה את החוזה כדי שלא תצטרך לתקן.

כל שוכרת ושוכר דירה בעיר יודעים כמה קשה לשרוד בה. תל אביב-יפו תמיד מרגישה לי כמו בית, אבל כזה שגם כל הזמן מנסה לזרוק אותך החוצה ובוחן כמה תחזיק מעמד. בעקבות הקריסה בדקתי וגיליתי שבערים אחרות בעולם יש נהלים לטיפול במקרים כאלה, שגולת הכותרת שלהם היא סיוע במציאת דירה חלופית כדי שתושבים יישארו בעיר. אנחנו מנסים לקדם נוהל כזה גם אצלנו עכשיו. עירייה שרואה את עצמה כמי שתפקידה להתייצב לצידנו ורוצה אותנו בעיר – זה מה שאנחנו צריכים וזה מה שאני מאמין בו. זו הסיבה שהתמודדתי למועצת העיר. עד שזה יקרה, הבניין ההרוס יישאר מבחינתי סמל לאדישות ולמשיכת הכתף אל מול הצרות והקשיים – הקטנים והגדולים – של שוכרות ושוכרי דירות בעיר.
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בסוף מאי תנועת "מרימה" הרימה אירוע תיקון שבועות בבית רדיקל. את מרימה הקימו חברים שלי, שהכרתי מהדרכה באיגי (ארגון הנוער הגאה) לפני עשור, ועד היום אני חלק מהקהילה הזו שאחראית להמון יופי בחיים שלי. פעם בשבועיים אנחנו נפגשים חבורה של להט"ב משם לערבים של כתיבה, שיתוף, אמנות, למידה משותפת ופתיחה של הלב, ואת כל הקסם הזה התנועה – ובמיוחד עוז זלוף ויוחאי חביב שאצרו את האירוע – הביאו לבית רדיקל. היו שם שעשועון על קהילה, תקווה ושלום, קברט, תערוכת אמנות, מסיבה, וגם חדר שבו ארבעה מאיתנו קראנו סיפורים שכתבנו לקהל. מאז המלחמה הנפש שלי מרגישה כולה מרוטה ומגורדת. ערב אחד כזה של יופי נטול שיפוטתית החזיר לה המון.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני מודה שאיבדתי הרבה מהכוח שלי לקרוא או להתרכז ביצירות בשנים האחרונות. הייתי מאשים את המלחמה, אבל האמת שזה הדוקטורט שאשם בזה. הפוליטיקה, האקטיביזם וכל המאבקים החברתיים שמסביב גם נוגסים בתורם ביכולת הזאת. ולכן כשאני מרגיש את הצורך הפנימי הנואש לקצת שקט וניתוק אמיתי, אני תמיד חוזר לאותו ספר שכשקראתי אותו פעם ראשונה, סיימתי אותו ביום ומיד התחלתי שוב –"דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום. דולי סיטי היא קצת תל אביב, וקסטל בלום היא מכשפת המילים המבריקה ביותר של השפה העברית. היה שווה להחיות את השפה כולה רק בשביל שהיא תכתוב בה.
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המכללהHer Academy. עמותת המכללה היא מקום שיוצר הזדמנויות לנשים במצבי זנות ואלימות. בבית הספר של העמותה הן יכולות ללמוד קורסים שונים ולקבל ליווי תעסוקתי, בדרך להשתלבות במקומות עבודה עם תנאים טובים ומכבדים, כמו שמגיע לכל אחת ואחד מאיתנו. את המכללה הכרתי דרך חברה טובה שעובדת שם, שיר, ואין לי מילים לתאר כמה העבודה שלה ושל כל עובדות ועובדי העמותה ובית הספר היא עבודת קודש. המכללה היא מסוג המקומות שלא היו צריכים לקום, כי המדינה הייתה צריכה להיות זאת שדואגת שאף-אחת ואף-אחד בחברה שלנו לא נשארים מאחור. אבל איפה שאין מדינה – יש נשים כמו מובילות המכללה, שבלי שיפוטיות, בלי תנאים מוקדמים ועם כל הלב – ועם מעט מאוד תמיכה – עושות את העבודה הזאת.אפשר וכדאי לתרום להן ישירות באתר העמותה.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אינאס אוסרוף אבו-סייף. בשנה האחרונה אינאס עשתה את הדברים הכי חשובים ביפו. היא יזמה את תליית תמונות הילדים העזתים בכיכר חג' כחיל, אירגנה עמידות בעיר נגד ההפקרה של החברה הערבית כולה לארגוני פשיעה, וכשתושבת יפו בחודש התשיעי להריונה, חנאן חימל, הותקפה בידי נערי גבעות, היא אירגנה קואליציה של נשים יפואיות – פלסטיניות ויהודיות – שדרשו יחד ביטחון ושיוויון אמיתיים ביפו. המצב ביפו קשה, המתיחות מול הגרעינים התורניים עצומה, בן-גביר מחפש להבעיר אותה והמשבר הכלכלי בוודאי לא עוזר. מול כל אלה, מישהי כמו אינאס נותנת לי תקווה שעוד יהיה אחרת.
מה יהיה?
יהיה מה שנחליט שיהיה. אני עושה את מה שאני עושה לא כי אני בטוח שיהיה טוב – אלא כי אני יודע שזה אפשרי. אני אוהב את תל אביב כי היא הפכה אותי למי שאני – כאן יצאתי מהארון והכרתי את האהבות הראשונות שלי (וגם את הבאה בתור, אני מקווה). כאן מצאתי את הקול שלי, כאן הכרתי חברים שהפכו לשותפים בעומדים ביחד ובעיר סגולה. אני לא רוצה לגור בשום מקום אחר בעולם. ואני יודע שתל אביב-יפו יכולה גם להראות את הדרך לארץ כולה. זו העיר הכי מגוונת שיש – יש בה יהודים ופלסטינים, יש בה חילונים ודתיים וחרדים, יש בה מזרחים ואשכנזים, ויש בה חיים ועניין וסולידריות. ויש בה גם הרבה עוולות ואי-צדק, אבל גם רבות ורבים שנעמדים מול זה. לפני כמעט עשור אמרנו בעומדים ביחד ש"איפה שיש מאבק – יש תקווה". אנחנו לא תמיד מנצחים במאבקים שלנו, לא בעיר ולא בארץ, אבל התקווה תמיד בוערת ברחובות כאן. וכל עוד הנר (או הרחוב) בוער – אפשר לתקן. צריך פשוט להמשיך.
>> נואל ליאון (כדאי שתעקבו) הוא מוזיקאי שאתם הולכים לשמוע לא מעט להערכתנו, ואלבום הבכורה שלו, "הדרך הביתה" (להאזנה בכל הפלטפורמות), יצא ממש לאחרונה ואת הסינגל-קליפ המוצלח שביים לו בן פלחוב בברלין תוכלו לראות כאן למטה. את האלבום הוא יצר במשך ארבע שנים יחד עם להקתו באינספור חזרות והופעות בארץ ובעולם, והם ישיקו אותו בהופעה חגיגית שתתקיים בלבונטין 7 ב-13.7 הבא עלינו לטובה.אתם רוצים ואפילו יכולים להיות שם.
>> תחתית // אודי שרבני
>> אפשרות של אור // קרין ריבקינד סגל
גדלתי בצפון תל אביב, בשכונה כל כך מרוחקת ממרכז העיר, שהרגישה יותר כמו לגור בכפר שקט ופסטורלי. עד החטיבה הזיכרונות היחידים שלי מהעיר הם ללכת עם סבא לבריכת גורדון ולסינמטק, או הפעם ההיא שנסעתי עם אמא לשוסטר ברמת אביב ג'. אני ואחותי הגדולה היינו לומדים שנינו במתנ"ס אחרי הלימודים, היא פסנתר ואני גיטרה. החבר הכי טוב שלי ואני חזרנו ברגל מבית הספר, מה שלקח שעות, כי היינו חולמים בהקיץ, פוצחים בשיר או מדברים בשטף, ובעיקר חוקרים לעומק כל אדם או דבר שנקרה בדרכנו.
בחטיבת הביניים, ההורים של חברי הטוב התגרשו ועזבו את השכונה, ואני עשיתי מעשה דומה כשהחלטתי ללמוד ברמת אביב. חברי לכיתה אהבו לצחוק על השכונה המרוחקת שלי, ובאופן כללי נראו הרבה יותר מעורים בחיי העיר השוקקים. הייתי נוסע כמעט כל יום אחרי הלימודים למרכז העיר, שומע רוק כבד באוזניות, ומנגן על גיטרה חשמלית את כל השירים שילד בן שלוש עשרה אמור לנגן. התאהבתי במוזיקה, בחברה שלי שאהבה נירוונה, ובעיקר בעיר שהתגלתה אליי לראשונה – על שלטי החוצות הענקיים והרחובות הסואנים שלה. תל אביב הייתה בימים שאחרי מחאת האוהלים, והיא זכורה לי כעיר של חופש ושל חלומות. מקום שאפשר לקרוא לו בית.
כשאומרים "הבועה התל אביבית" אני נזכר בחיבה בשנים האלה, ואז קצת מתכווץ. אם בועה היא דבר טוב, האם היא עדיין בועה? שלא תבינו אותי לא נכון, יש מה לומר נגד האסקפיזם. אבל המצב זהה לגבי חברה בה האנשים מבקשים לברוח. בכל אופן, בתיכון נגמר כל הסיפור. הבועה התפוצצה. צוק איתן הרעיד אותה, ולא עזרו גם מערכות הבחירות, שכל אחת איימה להביא אסון גדול יותר מקודמתה. ירח הדבש שלי ושל תל אביב נגמר, וההערצה שלי התחלפה ביחסי אהבה-שנאה. הקרקע שעליה תמיד דרכתי בביטחון החלה להתמוטט. האנשים נעשו דרוכים ומפוחדים. דבר לא קשר בינם לביני. העיר נראתה לי אפרורית. צפויה ומשעממת. אני גדלתי והיא נעשתה קטנה.

אני והחברה נפרדנו, ובאותם ימים בערך התחלף הרוק באוזניות במוזיקה כועסת פחות. גיליתי את רדיוהד, שבשירים שלהם, כמו בקרקעית הים, תמיד אפשר להעמיק עוד ולגלות צבעים וצורות חדשים. כתבתי את השירים הראשונים בחיי, ונהיה ברור שהמוזיקה לא סתם הייתה האהבה היחידה ששרדה את תהפוכות השנים. תל אביב ואני המשכנו לא להסתדר. בגיל שמונה עשרה כבר הייתי מאוהב לגמרי באחרת. קראו לה פריז, והיא הייתה יפהפייה באופן מובהק וחד משמעי, כזו שמשאירה את הראש מסוחרר ואת הפה פעור. סבא שלי הכיר אדם שהלך כל יום לראות חדר אחד בלובר, ולקח לו חצי שנה לראות את כל המוזיאון. ככה הרגשתי ביחס לפריז –
עיר בלתי נגמרת, שוחרת אמנות, שבכל רגע מתרחשים בה אינספור דברים במקביל.
חסכתי כל שקל מהעבודות המזדמנות שלי ונסעתי. הייתי משוטט ברחובות כאותו הילד החולם בהקיץ, מתלבט עשר פעמים לאן לפנות בכל מפגש רחובות. מקשיב לרדיו הצרפתי כדי ללמוד את השפה. דיברתי בביישנות עם המוכרים במאפיות ובבתי קפה, ואלה השיבו לעתים באנגלית נוזפת, שכמו הבהירה לנער הרגיש שהוא פוגע בשפתם היקרה. שאין לו מקום בתרבות המפוארת שלהם. רציתי להישאר לתמיד. אחרי חודשיים חזרתי. זה היה קיץ אחד מופלא ובודד. חזרתי לארץ שבור לב.
עם הנחיתה בארץ מימשתי את ההחלטה שקיבלתי בימי הראשונים בפריז. שאלתי שם חבר של סבתא שלי מה כדאי לי להיות – אופה או מוזיקאי. הוא אמר מוזיקאי, ואני הקשבתי. כתבתי שבעה ימים בשבוע, שירים, סיפורים, אפילו ספר אחד. היחסים שלי עם תל אביב היו פרגמטיים. נסעתי אליה רק כדי לעבוד. בשאר הזמן הייתי בבית הוריי, קורא, שר ומנגן. אחרי סיור בסורבון בפריז, זה היה כמעט מעליב כשנרשמתי לבסוף רימון, שנמצא רק קילומטר מבית הוריי.

במסגרות השונות בחיי, מעטים האנשים שעודדו את החוש האמנותי בקרבי. ופתאום מצאתי את עצמי, מוקף באנשים כמוני, שלחלקם ברור היה מזמן שהחלום הגדול ביותר הוא ליצור מוזיקה. פגשתי שם שותפים ליצירה, חברים ונגנים שאיתי עד היום. אנשים שעודדו אותי לשיר ולכתוב בעברית, מה שנטע כאן את שורשיי עמוק יותר.
וכך הגענו לימינו אנו. אחרי שבע שנים של יצירת מוזיקה בעברית, הוצאתי את האלבום הראשון שלי. האלבום הוא מעין מכתב אהבה למקום הזה ולאנשים שבו, אהבה שהיא גם התאהבות, הערצה, שנאה ולבסוף השלמה. יצרתי את האלבום הזה בחדר אחד עם הרבה נגנים ושותפים ליצירה, שהפיחו יחד חיים במוזיקה והפרו אותה
ברעיונותיהם המיוחדים והיחידים במינם.
היום אני ותל אביב מנהלים מערכת יחסים בריאה וצוננת של אוהבים ותיקים. המחשבה לברוח מכאן עולה בראשי לפעמים לנוכח עוד מלחמה, או מקרים מסוג זה שמטילים את כל הקיום פה בספק. אבל לרוב גם נוכח בחיי הסיפוק של קהילה שנבנית. של פנים מוכרות שצצות ברחובות מוכרים. של הופעות והכרויות וחיוכים שצובעים את החיים בגוונים שונים מאוד מאלה החמורים שניבטים ממסכי הטלוויזיה, ותפקידם לשמור את הקרקע מעורערת לעד. היום אני פוגש את כל אלה ומבין שזה מה שהופך עיר ליותר מאוסף של רחובות. האנשים שבה, התקוות והחלומות שלהם. רק הם מבדילים את העיר שלנו מכל עיר דומה לה בעולם. רק הם שומרים אותה בועה שאפשר לחיות בה, ומאירים לנו את הדרך הביתה.
בתל אביב כל יום הוא פסטיבל, ועדיף כזה שקשור באוכל: עוד לא הספקנו להתאושש מהזלילה הגדולה בתל אביב EAT, והעיר כבר מזנקת אל החגיגה הקולינרית הבאה – פסטיבל פורט שף 2026, שיתקיים בנמל תל אביב. למשך חמישה ימים (15-19.6) תהפוך רחבת הנמל ליריד אוכל פתוח מול הים עם דוכני סטריט פוד, מופעי מוזיקה, טעימות יין, מתחמי קונספט ואירועי תוכן טעימים. מסעדות הנמל יארחו שפים, פודיז ויוצרי תוכן קולינריים לשיתופי פעולה חד פעמיים, וכבר אפשר להתחיל להתכונן להסתער על עשרות מנות מקוריות שנוצרו במיוחד לאירוע.
>>יאמי יוני: 9 מסעדות, ברים ובתי קפה שכל העיר תדבר עליהם החודש
בצמרת רשימת שיתופי הפעולה שפורט שף מביא איתו ניצב עומר מילר, לשעבר מלך ההמבורגרים הבלתי מעורער מ"סוסו אנד סאנס", שבעקבות מחלת קרוהן אימץ אורח חיים קטוגני והפך לאושיית רשת. בפסטיבל חוזר השף הוותיק לזירת הפשע עם טוויסט מעודכן בשיתוף פעולה עם אגאדיר, במזללה הקטוגנית הראשונה בישראל – קיטו סמאש בורגר עם איולי, סלט ביצים ובצל ירוק, וכריך קיטו רוסטביף עם איולי חרדל, בצל מקורמל, פלפל חריף וקולסלאו יזכירו מדוע אהבנו אותו אז וגם עכשיו, וכבר אפשר לצפות לתורים של פודיז מורעבים ואחוזי נוסטלגיה.

במפגש מסקרן לא פחות מארחת מסעדת הדגים "יוליה" שבנמל את יחי זינו ממסעדת "פסקדו" מאשדוד, שיכין סיגר ים פריך במילוי קבב דגים ובצל מקורמל עם אריסה ירוקה וטונה קונפי עם צ׳ילי, חציל במיונז ופלפל קלוי על חלה מתוקה – וצריך רק כמה ביסים כדי להבין מדוע זוהי המסעדה היחידה מחוץ לעיר שהצליחה להיכנס לרשימת 50 המסעדות הטובות במזרח התיכון.
מה עוד מחכה לכם בפסטיבל? השף ויוצר התוכן דוד גדג', שיגיש בשיתוף עם "הסוכה הלבנה" פריקסביצ'ה – שילוב בין פריקסה טוניסאי לסביצ'ה ים תיכוני מנתחי טונה אדומה וסלמון, וגם קבב לוקוס קצוץ על משוואיה בתוך טורטיה צלויה, שתי מנות שמחברות בין מטבח ים תיכוני, חומרי גלם מהים וטעמים מקומיים אהובים. בקפה נמרוד יתארח שמעון וקנין, המתמודד הכי חמוד מהריאליטי משחקי השף, עם פיתה צלויה ממולאת מסחאן פרגיות צרובות וסלטון טחינה, זרעי עגבניה ושקדים קלויים – מנת האודישן שעכשיו אפשר לטעום ולשחק אותה אסף גרניט.

דור פלג, מהקולות הבולטים בישראל בתחום המטבח האיטלקי ומחבר הספר "לאכול את איטליה", חובר לפיצה פורמנס בנמל ומביא לפסטיבל פנואוצו, ממאכלי הרחוב האהובים בנאפולי בשתי גרסאות: פסטו פיסטוק, סטרצ'יאטלה ועגבניות מקורמלות; וסטרצ'יאטלה כמהין, תירס קרמלי, אגוזי לוז קלויים וגרידת לימון. ב"לחם בשר" ו"רשל" תתארח המתכונאית יונית צוקרמן, שהפכה את המטבח הביתי שלה לאחד המוכרים בישראל. תחת הכותרת "אוכל של בית מול הים" היא תגיש חלת שבת עם קציצות דגים ברוטב מרוקאי, גרגירי חומוס ופלפל חריף, ופרנה עם אסאדו מפורק מקורמל, איולי פלפלים מעושנים ועלי רוקט – כריכים עסיסיים ומוגזמים עם המון פפריקה ואהבה.
את מחלקת הקינוחים מובילה מיכל אפשטיין, זוכת מאסטר שף VIP ומלכת ההגזמות המתוקות, שיצרה עבור שייק שאק – קחו אוויר – שייק וניל עם בצק עוגיות שוקולד צ'יפס שעליו מונחת עוגיית חמאה חומה עם שוקולד צ'יפס, וסאנדיי גלידת וניל עם עוגת הגזר האייקונית של EATS, קראמבל מתובל, שבבי פרוסטינג ורוטב קרמל-גזר. זו תהיה הופעת הבכורה של הקינוחים במהדורה מיוחדת באופן בלעדי במהלך ימי הפסטיבל.

פופ אפ של ארבעה קינוחים צרפתיים מושחתים צפוי מכיוונם של מייזון קייזר ונטע סלונים, למשל בגט מקורמל עם שנטי וניל, שוקולד מריר מומס, שמן זית ומלח אטלנטי ומיילפי דובאי עם שנטי פיסטוק, קדאיף מקורמל ופיסטוקים גרוסים. שירז צ׳וקלו ו-Gabby's Goodies יצרו עבור עבור ״טעימים״ סדרת עוגיות צ’אנקי עם M&M's במילויי נוצ'לה, חמאת בוטנים שוקולד צ'יפס לבן ובייגלה, שיוגשו עם כוס חלב קר בצד. יש עוד הפתעות כמובן, אבל נשאיר לכם לגלות אותן תוך כדי הליכה (וזלילה).
מחירי המנות נעים בין 25-45 ש"ח, והן יימכרו בדוכנים מעוצבים, שיוקמו מחוץ למסעדות המשתתפות. בקונספט TAKE & SEA תוכלו להזמין, לאסוף ולמצוא מקום בפינות ישיבה במרחבים הפתוחים של הנמל, כשברקע מוזיקה חיה ובריזה מהים. מתחם "שאנז אליזה" יציע אווירה פריזאית עם תפאורת רחוב, מופעי שאנסונים צרפתיים, גשר מנעולים רומנטי, דוכני אמנים וגלריית יינות מצרפת, ובצפון הנמל יוקם מתחם קאנטרי אמריקאי עם מוזיקה חיה והרקדות.

במתחם המעגנה תפעל במה פתוחה עם מופעי להקות קאברים, ואפילו תוכלו לרבוץ על כיסאות ים במתחם "סתלבט על החוף", ולצפות בסרטים על מסך ענק. ומי שיישאר רעב מוזמן לעמדות טייק אווי של אושי אושי (קימצ'י, אדממה ודים סאם) וצ'יקן קריספי (קריספי ווינגס, קריספי סטיקס ועוף על עצם). בשולי הפסטיבל אך במרכז העניינים לגמרי יתקיים בשוק הנמל פסטיבל "הכל טוסט" – אירוע ראשון מסוגו שבו שפים, מסעדנים ועסקי אוכל מכל רחבי הארץ יתפרעו עם פרשנות יצירתית לטוסטים מלוחים ומתוקים. מומלץ להפסיק לאכול מעכ-שיו.
פסטיבל "פורט שף" 2026, נמל תל אביב, שני-שישי (15-19.6),שני-חמישי 18:00-23:00, שישי10:00-15:00,פרטים באתר
כמו בכל ארוחה, המנה העיקרית היא הסיבה שבאנו, ותמיד נחכה לה – אבל פודיז וסתם רעבים שכמותנו כבר יודעים שלא על העיקרית לבדה נתקיים. מנות צד, תוספות, רטבים, ראשונות וקינוחים הם מה שעושים את הארוחה, כי עם כל הכבוד לעיקרית שמשביעה אותנו, הם מה שמכניס את הצבע לאוכל. וכזו הרשימה הזו – כל חדשות האוכל הצדדיים שמוגשים ליד העיקרית, שאמנם לא היו מספיק עסיסיים כדי למלא את הצלחת, אבל מהווים את הקישוט, הצבע והטעם שמסביב בסצינה הקולינרית של העיר. מבית הקפה המצוין ששולח סניפים למרכז העיר, ועד ליין שמגיע כל הדרך מדרום הארץ כדי לחגוג. אלה החדשות הטעימות של האוכל.
>>שף תאכל: פסטיבל "פורט שף" מביא לנמל שילובים טעימים וחד פעמיים
משהו טוב קורה בגן החשמל, וספציפית בצומת הרחובות לבונטין וברזילי: מוללופה, המסעדנייה האיטלקית המצוינת, נפתח סניף חדש של קופישופ 51, בית הקלייה האהוב מיד אליהו וגבעתיים. בחלל המעוצב תוכלו למצוא קפה ספיישלטי מקלייה עצמית שנחלט למגוון משקאות, וכן מאפים וכריכים מתוצרת בית, וגם קפה טרי במשקל לקנייה הביתה, על רקע ציוד מבהיק ומשוכלל שבו קורה כל הקסם. מקומות ישיבה על הבר המותאמים לעבודה עם לפטופ, ועל המדרכה הוצבו פינות ישיבה חמודות שמשקיפות ללופה ולבר יין שעתיד להיפתח בפינה הנגדית. בקיצור, בלי לזוז יותר מדי אפשר לפתוח את היום בקפה, לזלול לזניה לצוהריים ולסגור את הערב על בקבוק יין, רווח נקי לתושבי השכונה.
לבונטין 12, ראשון-חמישי 19:00-08:00, שישי 15:00-08:00 ובקרוב גם בשבת


המזללה הוויטנאמית משוק לוינסקי פותחת פרק חדש ומצפינה לבן יהודה, עם אותם באנים ואותו ווייב של שוק אסיאתי, רק בחלל גדול ומרווח יותר עם אופציה לישיבה בחוץ, באוויר הפתוח והנעים עדיין. מהיום כבר אפשר לקפוץ לטעום או להזמין בוולט.
בן יהודה 188, ראשון-חמישי 22:00-11:00, שישי 15:30-10:30, שבת סגור

במסעדת טאיזו משיקים מהלך חדש שעובד לטובתנו, הלקוחות, וחותכים 20% ממחירי תפריט האוכל בצהריים. דאמפלינג שנחינזי, הר גאו, באטר צ'יקן ועוד בפורנט המקורי ובפול סייז עולים מעכשיו הרבה פחות, בלי שרינקפלציה ושאר טריקים ושטיקים, באותה חוויית שירות מצוינת ואווירת אסקפיזם. המבצע בתוקף עד סוף החודש, ואם הקהל יצביע ברגליים – אולי גם מעבר לכך.
דרך מנחם בגין 23, ראשון-חמישי 18:00-12:00,להזמנות

הבר התאילנדי האהוב מולאם מתגייס למלחמה ביוקר המחייה עם הפי האואר חדש במחיר 440 באט לאדם – שכאן אצלנו בתל אביב, זה 39 ש"ח. תמורת המחיר המאד נגיש מקבלים טופו בגלייז סצ’ואן, סלט פומלה ודג מטוגן, סום טאם ועוד מנות מתחלפות, חמש בסך הכול, שמעירות את הגעגועים לתאילנד וצובעות את מתחם הר סיני המשתפץ בגווני שקיעה בקופנגן. תוסיפו לכך 30% הנחה על האלכוהול, מוזיקה זורמת ואווירה קולית וקיבלתם שעה שמחה מתוקה־חריפה, בועטת וכיפית, שמשאירה את שאר השעות הפחות נעימות מחוץ לדלת. מומלץ להזמין מקום מראש כי השמועה על הדיל מתפשטת במהירות ויוצרת תור ארוך ליד עמדת המארחת.
מתחם הר סיני 2,שני-חמישי 19:00-18:00,להזמנות

עוד הפי האואר שווה קורה במסעדת Cue בלבונטין, שמפנקת ב-30% הנחה על כל תפריט האוכל בשעת בין ערביים (פרט לאויסטרים, שממילא לא הולכים יד ביד עם חיסכון). מעכשיו סשימי דג עם חמאת קומבו וואסבי, פורל בחמאת חמציץ ושמן לואיזה ושאר החברים המתוחכמים שמכין שף בן כהן נעימים יותר לכיס, ומאפשרים גם לפשוטי העם שכמותנו להתנסות בזאב בעור כבש – כלומר פיין דיינינג בלבוש קז'ואל, מהטובים ביותר שיש בעיר כרגע.
הרכבת 12, שני-חמישי 19:30-18:00,להזמנות

בלי משהו שקשור למונדיאל אי אפשר, אז הנה שני הסנט שלנו שיעשו לכם את החיים הרבה יותר קלים: לראשונה בעולם אצלנו בישראל משיקה חברת וולט את Group Order, פיצ׳ר חדש שמאפשר לקבוצת אנשים/חברים/פריקים של איזו נבחרת שתבחרו לפתוח הזמנה משותפת, להצטרף אליה מהמכשיר האישי, לבחור פריטים ולשלם בנפרד – בלי התחשבנויות ובלי "תכף מעביר לך בביט". עד היום האפשרות הייתה זמינה רק למשתמשי שירות Wolt Benefits, ומעתה היא פתוחה גם לציבור הרחב. נסו ותהנו.

יש אנשים שחוגגים יום הולדת עם עוגה ונרות. שף קונדיטור אורן דיוויס־כפיר, ממייסדי הבייקרי "בליקמח", שכולו ללא גלוטן, בוחר לחגוג יום הולדתו ה-50 בתרומה: כל ההכנסות מרכישת עוגת יום הולדת חגיגית, קטיפתית ושוקולדית שמחירה 50 ש"ח ייתרמו לעמותת "עטופים באהבה – ICF", המלווה ילדים וילדות שאיבדו הורה אחד או שניים בשבעה באוקטובר. פייר, מרגש.
הברזל 32, רמת החייל, ובאתר

אם אתם חובבי יין בכלל ויין ישראלי בפרט, סביר ששמעתם שהנגב שלנו, על כ-60 כרמיו ויקביו, קיבל הכרה כאזור יין רשמי ומוכרז (בשפה המקצועית: אפלסיון). המאורע המשמח מצוין באירועים שמתקיימים החודש בכל הארץ – וגם אצלנו, בבית איש הענבים, שמקדיש את מסורת הבית הפתוח ליינות שמקו קרית גת שבצפון ועד אילת שבדרום. יינות מיקבי האזור יימזגו לכוסות וילוו בהסברים על מאפייני היין המדברי, תנאי הגידול ועוד, לצד לחמים טריים, גבינות משובחות ממשק דותן, ירקות ונשנושים. בואו להרים לנגב כי מגיע לו, וגם לכל העושים במלאכה הסיזיפית.
סלמה 4, מתחם חצרות יפו, חמישי-שישי (18-19.6), הזמנות בטלפון 03-5180533

פאשניסטים.ות, זה בשבילכם.ן: רשת בתי הקפה והסטייל Factory 54 Cafe מגיעה לקניון TLV, מעוז האופנה והשופינג. השראה מבתי קפה באירופה הקלאסית מתורגמת לעיצוב עכשווי, שמשלב בין עולם האופנה, תרבות הקפה, עיצוב וקהילה בתפריט שכולו מותגים איכותיים, למשל ספיישלטי קופי של mae, מאצ'ה מבית Mix & Matcha (ואם טרם ביקרתם בבית המאצ'ה בנחלת בנימין, רשמו לפניכם), מאפים וקינוחים מקונדיטוריית דלאל ועוד תפנוקים כהנה וכהנה, שמעודדים להתחיל לגהץ.
החשמונאים 96, ראשון-חמישי 10:00–21:30, שישי 09:00–15:30, שבת סגור

לאור העובדה שבשנים האחרונות זורם רק יין בעורקים של תל אביב וברי היין השתלטו הן על סצנת המסעדות והן על סצנת הברים וממשיכים להיפתח כאילו אי אפשר לפתוח שום דבר אחר בעולם הזה, אף אחד לא היה מופתע אי אז ב-2024 כש״בר מארץ היין״ הגיע לפארק התחנה והפך לאחד מהאירועים החמים והמוצלחים של אותו קיץ. במשך שלושה ימים הפך אז פארק התחנה – השוכן בין פארק המסילה לטיילת אם התבלבלתם מהמיתוג מחדש של מתחם התחנה – לבר יין אחד גדול, זה התגלה כרעיון מצוין, ולכן גם לא מפתיע שהולכים לשחזר אותו החודש.
>> ביס אחרון ופרידה: שיר הלפרן סוגרת את הבסטה של שוק הנמל
>> שימו גאזי: אתם כבר מזהים את המקום הכי מדובר של התקופה?
״בר מארץ היין״, ביוזמת יקב רמת הגולן ובשיתוף עיריית תל אביב-יפו, ינחת שוב בפארק התחנה לשלושה ימים מבושמים במיוחד (שלישי עד חמישי, 18.6-16.6) וישתלט עליו עם שלל יינות צוננים ממיטב התוצרת של היקב. לצד היין יהיו גם דוכני אוכל מעולים, וכאן זה נהיה מעניין כי בפעם הקודמת זה כלל יציאות כמו דוכן של פיצה נאפוליטן האדירה מחיפה ודוכן האוטו גלידה המרהיב של איתיאלה האיט.

גם השנה גזרת אוכל הרחוב לא תכזיב את באי הפסטיבל, כשבראש המצעד מבחינתנו עומדת פיצה פרסקה – הנאפוליטנית מעוררת ההשתאות מקיבוץ אפיקים – ולצידה המבורגר הסמטה הנהדר ממטולה שכבר הפך לבן בית בתל אביב, טאקו לוליטה המצוינים משוק הכרמל עם השילובים המוזרים שהיו גורמים למקסיקנים לצעוק ״איי קראמבה!״, מחלבת פלורה המדהימה מהגליל התחתון עם מגשי גבינות צאן, וגלידה של סטודיו ג׳לטו, הגלידה הארטיזנלית של יאיר רוט וליעד שמאלי שנמכרת בפיינטים במיטב המעדניות.

תוסיפו לזה את הבריזה מהים ואת השקיעה, די.ג׳ייאים שירימו בלי הגזמות ואווירת קיץ תל אביבי בין 18:00 בערב ל-23:00 בלילה, וקיבלתם בדיוק את מה שהייתם צריכים כדי להתחיל רשמית את הקיץ. מחזיקי כרטיס דיגיתל יהנו ממבצע של 1+1 על כוסות היין. יהיה צפוף? בהחלט, אבל החיים צפופים, תבואו אליהם בטענות.
>> בר מארץ היין, פארק התחנה, 18.6-16.6 23:00-18:00
רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?
(במקום 19.90 ש"ח)