הפודקאסט"אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט על קולנוע ופילוסופיה בחסות סינמטק תל אביב. בסופ"ש הבא (שישי, 28.3) הם יקליטו שם פרק לייב ואחריו יקרינו את הסרט האנטי-פאשיסטי המעולה "ג'וג'ו ראביט", כדי שתוכלו לצחוק קצת על פאשיזם בזמן שאתם נאבקים בפאשיזם. (כרטיסים ועוד מידע כאן).

>> יש המון החלטות שגויות ב"שלגיה". גל גדות היא לא אחת מהן
>> חגיגות העצמאות: הזוכה הגדול באוסקר מציל את הקולנוע העצמאי

מלחמה נצחית, סימון בוגדים, לאומנות גואה ופופוליזם הם רק חלק מ-14 הסימנים שנותן אומברטו אקו להיווצרות שלטון פאשיסטי במאמרו "הפאשיזם הנצחי" – ושאנחנו חווים על בשרנו.באחת המאסות החשובות ביותר של המאה ה-20, אקו מנסה להבין: מה זה פאשיזם בכלל?כשמנסים לתת הגדרה אחת לפאשיזם – לרוב נכשלים, הוא טוען.איך הדבר הזה שכל כך קל לזהות כשחווים אותו, מספיק חמקמק בשביל שלא יצליחו להגדיר אותו בצורה ברורה? כדילעמוד במשימה ניסח אקו 14 סימנים משותפים למשטרים פאשיסטים. אם מזהים מספיק מהם – גם אם לא את כולם – זה כנראה ברווז פאשיסטי. אבל איך זה מתבטא בקולנוע?

במסורת הקולנועית ישנן יצירות שמתחקות אחרי הפאשיזם מאז היווצרותו.בשונה מאומברטו אקו, הקולנוע לא מנסה לשרטט חוקיות לזיהוי של משטר פאשיסטי, אלא לחקור את המשמעויות שלו ואת השפעותיו על האדם. בהיותו מדיום שמתעסק באישי ובאוניברסלי בעת ובעונה אחת, הקולנוע מאפשר כלי חקירה ייחודי מסוג שונה, כזה שלוקח את הצופים למסע רגשי ואישי עם הדמויות, ויכול להוביל אותם להתעוררות או לפורקן רגשי משמעותי.

בעקבות הימים האחרונים, השנתיים האחרונות והמאבק המתמיד על פניה של המדינה, בחרנו לנסות לאפיין כמה דרכים בהן הקולנוע מתמודד עם הפאשיזם וחוקר את הדמויות והאנשים שנקלעים למשטרים הללו. על הדרך ננסה להמליץ לכם על יצירות מעולות שאולי יצליחו להזיז לכם את הלב בתוך החור השחור שאנחנו לפעמים מתעוררים אליו, יסייעו לנו להבין את הימים שעוברים עלינו בצורה יותר ברורה ויתנו קצת השראה.ננסה לצלול לעולם של הקולנוע האנטי-פאשיסטי מארבעה כיוונים שונים: הקולנוע האישי, הקולנוע המתנגד, הקולנוע הסאטירי והקולנוע הקומי.

1. הקולנוע האישי: מה עושה הפאשיזם לאדם

"אם תרצו תמונה של העתיד, דמיינו מגף המוחצת פניו של אדם – לנצח" (ג'ורג' אורוול – "1984")
הקולנוע הוא כנראה המדיום היעיל ביותר להעברת רגשות עזים, והוא יכול להכניס אותנו ממש אל תוך גופן ומוחן של הדמויות. החקירה הקולנועית של הפאשיזם מתחילה באופן שבו המערכת הזו משפיעה על נפש האדם, על דמויות רגילות שמוצאות עצמן בתוך מערכת פאשיסטית וההשפעה שלה על חייהן והחלטותיהן.

1984// (מייקל רדפור, 1984)

אנחנו חייבים להתחיל ב-1984,אולי היצירה החשובה ביותר שלוקחת נתין פשוט במשטר טוטאליטרי ובוחנת לעומק כיצד ישפיע משטר כזה בקצה הלוגי שלו: דיכוי מוחלט ואבסולוטי של האינדיווידואל עד להשלמה עם כך שהאהבה היחידה היא למדינה.אורוול שוזר את הרעיונות המרכזיים של משטר פאשיסטי מוחלט בסיפורו של ווינסטון – עובד מדינה שמחפש חיבור ואהבה – ובסופו של דבר לומד לאהוב את האח הגדול.מהסיפור עצמו, דרך המשגה של הרעיונות המרכזיים שמלווים את החשיבה על פאשיזם (שיח-חדש – משמעות כפולה לשפה ובידוד מוחלט של האינדווידואל) ועד התיאור הכי בוהק של דיסטופיה פאשיסטית מה היא.הסרט אפקטיבי ונהדר אבל בואו נודה בזה: אם יש סרט אחד ברשימה שנעשה לכם פרצוף עקום אם לא קראתם קודם את הספר עליו הוא מבוסס קודם – זה זה.

אזור העניין // (ג'ונתן גלייזר, 2023)

"הבנאליות של הרוע", כמו שניסחה אותו חנה ארנדט הוא המקום החמקמק של שיתוף פעולה מלא עם הפאשיזם, מבלי להסתכל לזוועה בעיניים. ההצדקה המוסרית והאנושית של "רק מילאתי לפקודות". הסרט "אזור העניין" בא לחקור את התופעה הזו לעומק, והוא אולי התרגיל הקולנועי המשמעותי ביותר בניסיון לגרום לקהל לחוש על בשרו את הבנאליות הזו. אנחנו מלווים את משפחת הס בניסיוננ להקים בית נעים בגבולות מקום עבודתו של האב: אושוויץ. זוועות השואה שמתרחשות מחוץ לפריים בלבד, לאורך כל הסרט, מספקות חוויה ייחודית של מועקה – של הרוע שלא מדברים עליו – והוא מצליח להכניס את הצופים לתחושה באמת ייחודית שלא חווינו באף סרט אחר.

הקונפורמיסט // (ברנרדו ברטולוצ'י,1970)

יצירת המופת של הקטגוריה עוסקת בהידרדרות המוסרית של אדם לשיתוף פעולה מלא עם המשטר.ב"הקונפורמיסט", ברטולוצ'י לוקח אותנו במסעו של אדם מן השורה שמוצא עצמו עובר תהליך של השלמה ושיתוף פעולה עם המשטר הפאשיסטי החדש – ונהנה ממנעמי פוזיציית העוד-אחד-בהמון. ביצירה קולנועית מסחררת מצליח ברטולוצ'י לגעת באחד מהנקודות הכואבות ביותר במשטרים ורעיונות מהסוג הזה – הפשיזם מושך (appaeling) את הפרט לא כי הוא לוגי, אלא כי הוא פורט על הנקודות של הרגשי והאסתטי. לפאשיזם יש אסתטיקה, רגש ויכולת לגעת בנקודות הכואבות ביותר לאדם מן השורה ולתת לו פתרון למכאובי היומיום ומשמעות בעולם אפור ״ורגיל״ – אם אני חלק מהמערכת משמע אני שייך, ויותר מזה: אני בעל כוח.

2. הקולנוע המתנגד: גיבורים נגד הדיכוי

בקולנעו של התנגדות יש למלחמה בפאשיזם מספר גוונים: משימוש הכי בסיסי בפאשיזם לתפקיד ה"באד גאי" הפלקטי, ועד להעמקה ברעיון ובמחיר של משמעותה של עמידה נגד.הקולנוע האמריקאי מת על סיפורים גדולים מהחיים, ו"חבורה של מורדים שיוצאת נגד כל הסיכויים להילחם במכונה משומנת" זה כל כך קלאסי שהיום סיפור כזה כבר גובל בקלישאה. נוסיף לזה את נצחון הטוב על מערכת רעה ורשעה ובכלל מדובר בחגיגה הווליוודית.לא סתם האוייבים הכי פופולארים בהוליווד הם הנאצים – מאינדיאנה ג׳ונס, דרך 12 הנועזים ועד קזבלנקה. כשבלוקבסטר צריך "רשעים מוחלטים" אז הנוסחה פשוטה – בוחרים בנאצים.עם זאת, גם בז'אנר השחוק כביכול יש פנינים שמספקות לנו הצצה וחקירה רצינית על מהות ההתנגדות (ולפעמים אפילו משלבטת כיף פופקורני עם תובנה אמיתית ואז בכלל אנחנו חוגגים).

ונדטה // (ג'יימס מקטיג והאחיות וואשובסקי, 2005)

בעתיד אלטרנטיבי בבריטניה הפאשיסטית, גיבור אחד במסיכה של גיא פוקס לוקח תחת חסותו את איבי (בכיכובה של נטלי פורטמן), ויוצא איתה לסדרת איומים על המשטר והסדר הקיים – והראשון שבהם: לפוצץ את בית הפרלמנט ב-5 לנובמבר. "ונדטה" הוא שיעור אזרחות משויף ומושחז שמצליח לשלב אקשן מטריקסי, את ג׳ון הארט (הגיבור של 1984) בתור האח הגדול המחודש וטאץ' מהגיגיו של וולטר בנימין בין סכינים מעופפות והגיגים של גיבור במסכה. סרט בלוקבסטר חכם פילוסופי ומצויין, לא סתם הקדשנו לו בעבר פרק שלם.

חיים של אחרים // (פלוריאן דונרסמארק, 2006)

הסרט זוכה פרס האוסקר לסרט הזר עוקב אחרי גרד, קצין שטאזי שמקבל משימה להאזין חשאית למחזאי מפורסם כדי לבדוק האם הוא בוגד בערכי המשטר.הסרט הייחודי הזה מצליח לגרום לנו להתאהב בעובד שהוא לב ליבה של מערכת הדיכוי – מאזין במשטרה החשאית. אנחנו מתאהבים בו – ודרכו מתאהבים בעולם אותו הוא מגלה, עולם של אהבה וחופש השייך לזוג לו הוא מאזין. חובת צפייה ולו בשביל להיזכר שגם בקרביה של המפלצת יש אנשים, ושהדרך לליבם היא כמו כל אדם אחר – קודם כל באהבה.

מלחמת הכוכבים: אנדור // (טוני גילרוי 2025-2022)

כן, מלחמת הכוכבים למי שלא שם לב זה הסיפור על המלחמה בנאצים – בחלל!באמת שמי שמסרב לראות את זה (אני מסתכל עליכם, טרולים מהאינטרנט) צריך לשאול את עצמו באיזה צד של ההיסטוריה הוא חושב שהוא נמצא,אבל אם הסרטים סיפרו אגדה פשטנית של טובים ורעים, דמוקרטיות נופלות וקוסמים בחלל – הסדרה "אנדור" היא חוויה יוצאת דופן.

גילוי נאות: יתכן שכל הכתבה הזאת נולדה מהרצון שלנו שתראו את "אנדור". היוצר טוני גילרוי (הכותב של מייקל קלייטון וסדרת סרטי "זהות שאולה"/ג׳יסון בורן) קיבל לידיו את המפתחות לפרנצ'ייז הגדול בעולם ונחליט לצלול לנפש של אזרח שרק רוצה שקט, ומעביר אותו מסע כזה שבסופו לא נותרת לו ברירה אלא להאבק על הטוב בעולם.

בשונה כמעט מכל יצירה קולנועית – ובזכות העובדה שמדובר בסדרה ייחודית שבוחרת לספר סיפור שלם כל 3 פרקים – אנחנו חוקרים דרכה למעשה את כל ההשפעות השלכות וגלגולים של משטר פאשיסטי.מהפוליטיקה דרך האזרח הקטן, מהשפעות על תרבויות רחוקות דרך מסדרונות המשטרה החשאית, ועד המחיר הכבד שיש להתנגדות אל מול המחיר הנורא של לעמוד ללא מעש בצד.עם עונה שנייה ואחרונה שעולה בחודש, הבא אנחנו שמחים לבשר שזה הדבר הכי טוב שקרה למלחמת הכוכבים מאז שנקנו על ידי דיסני ויש סיכוי שזה הדבר הכי טוב שיצא ממלחמת הכוכבים נקודה.

3. הקולנוע הסאטירי: איך פועל המנגנון של המשטר ואיך לחתור תחתיו

תפקיד נוסף של הקולנוע הוא היכולת שלו להשתמש במדיום כדי לייצר סאטירה חכמה שפועלת בשפה קולנועית – כזאת שלא הייתה עוברת במדיום מבוסס מילה. לקולנוע יש יתרון מובהק, אבל גם אחריות גדולה, בכל הקשור לסאטירה על פאשיזם.האחריות נעוצה בעובדה שעלייתם של המשטרים הפאשיסטים הראשונים שאבה את כוחה מהקולנוע עצמו. וכדילהצליח להבין את החוקיות הקולנועית של הפאשיזם צריך להתחיל בהיכן שהם נוצרו:

"נצחון הרצון" // (לני ריפנשטאהל 1935)

"נצחון הרצון" הוא ה-סרט ה-פאשיסטי בה"א הידיעה, סרט תעמולה דוקומנטרי המתאר את קונגרס המפלגה הנאצית ואת עלייתו של אדולף היטלר כמשיח, לא רק של גרמניה אלא של העולם כולו. בעזרת מבע קולנועי חדשני, לני ריפנשטאהל יצרה שפה חדשה ומסעירה וז'רגון קולנועי פאשיסטי במהותו, והוכיחה את היכולת של הקולנוע עצמו לייצר חשיבה ותמונת עולם כזו אצל הצופים שלו.

עד היום, כשאנחנו רוצים להראות צבא של אויב אכזר – בין אם הוא בחלל או יוצא מלבה של מורדור – זווית המצלמה תהיה לקוחה מנצחון הרצון. אנחנו יודעים להשתמש בזוויות מצלמה, תאורה ובעיקר עריכה בשביל להגדיר ללא מילים את החשיבה והרצון של דמויות ומשטרים – וכל אלו לקוחים מתוך הסרט הזה. צריךלצפות בו כדי להבין איך נראית הלכה למעשה אותה אסתטיקה שדיברנו עליה מוקדם יותר, ומה כל כך מושך בכוחניות קולנועית שהפאשיזם מציעה.לשמחתנו, יש כמה סרטים שמצליחים להפוך את הקערה על פיה – להשתמש בשפה הקולנועית הזו בשביל להראות את הכשלים והמינוסים ברעיון הפאשיסטי ("ברזיל" עולה לנו לראש), אבל אם יש סרט אחד שמצליח יותר מכולם, והוא חובת צפייה וגם כיף לא נורמלי זה כמובן–

גברים בחלל // (פול וורהובן, 1999)

הבמאי ההולנדי והסוטה במיוחד פול וורהובן, שגם גדל תחת הכיבוש הנאצי, החליט שהוא מייצר לאמריקאים את האוטופיה הפאשיסטית שהם תמיד חלמו עליה – ולא מספר להם שמדובר בסאטירה.בעיבוד הפוך על הפוך לספר "גברים בחלל" משנות ה-50' (ספר שבפני עצמו הואשם בתמיכה במשטרים אפלים), וורהובן מחליט שהוא מלהק את כל הפנים הכי יפות מסדרות הנוער של אותה שנה, מספר סיפור של גבורה צבאית שאין שני לה על חרקי הענק מן החלל, ומתבל את כל החבילה בכמה שיותר יריות, ציצים ואפקטים מרהיבים.

לאורך כל הסרט אנחנו מופצצים בתשדירי שירות ותעמולה של הממשל הצבאי שהולכים ונהיים מופרכים ומצחיקים, עד שלבסוף התשדיר והמציאות מיטשטשים והגיבורים שלנו גוברים על הג׳וקים, ומצליחים להשתיל בהם את מה שכל משטר פאשיסטי מכוון אליו – פחד!הסרט כל כך מהנה שהוא שם אותנו, הצופים, בנקודה כמעט לא נעימה – ההבנה שאם רק נשים את החשיבה הביקורתית בצד – ממש כיף להיות חלק מהחגיגה הפאשיסטית הזאת.

כשצופים בעין ישראלית בסרט השאלות על השירות הצבאי כפתח לאזרחות שווה, מצליחות אפילו עוד יותר לסובב את הבטן ולערבל את ההגדרות של נכון ולא נכון.
כמובן שבזמן אמת הסרט התקבל בבלבול מוחלט אצל המבקרים והקהל כאחד ובחוסר הבנה (לעיתים מכוון ולעיתים פשוט מביך) שמדובר באחת הסאטירות החריפות ביותר שנעשו באמריקה. כמובן שזה גרם לו גם להיות אחד הסרטים הראשונים שהיינו חייבים להקדיש להם פרק ואפילו כתבנו עליו פה ב"טיים אאוט".

4. הקולנוע המצחיק: בסוף הפאשיזם הוא אירוע מטומטם כמו שהוא מפחיד

לבסוף אנחנו מגיעים לאחת הדרכים המשמעותיות ביותר שבהן הקולנוע חוקר את התופעה הפאשיסטית – ההומור.אחד הדברים שיכולים להעביר אדם על שפיותו בניסון להיאבק בפאשיזם על צורותיו, זו העובדה הפשוטה שאם נסתכל על הרעיונות הבסיסים שהוא מציע, הפאשיזם הוא פשוט דבר מטומטם.ההבנה שהטיעונים המוגשים מלאים בפערים לוגיים, שקרים, טעויות ובלבול כל כך ברורה, שרק פייק ניוז בקצב של מכונת ירייה יכול להסתיר אותה. הקביעה לפיה היום משהו נכון ומחר הוא שגוי רק כי המנהיג אמר – היא תופעה שבמבט מהצד קשה לקחת ברצינות. זה אירוע מגוחך.

הכלים המרכזיים של הפאשיזם הם הפחד והדיכוי – אובדן התקווה המוחלט כערך – ולכן אולי הכלי המשמעותי ביותר במאבק מולו הוא ההומור. הומור מצליח גם באסתטיקה וגם במהות לשבור את הפחד, להגחיך ולגעת בלב ובגוף בצורה כמעט ראשונית, וככזה להמיס דעות קדומות או קבעון פוליטי שאיתו נכנסנו לאולם. "החיים יפים", "להיות או לא להיות" (המקורי של ארנסט לוביטש והחידוש בהפקת מל ברוקס), "פורקו רוסו" המצוייר (הטייס שמעדיף להיות חזיר מלהיות פאשיסט) ואפילו סרט המפלצות "המארח" של בונג ג'ון הו – כולם בוחרים להתמודד עם הפאשיזם בהומור. ובכל זאת, אי אפשר לסגור את הרשימה בלי–

הדיקטטור הגדול // (צ'ארלי צ'אפלין, 1940)

בתפקיד כפול ובסרטו המדבר הראשון, צ'ארלי צ'אפלין מגלם גם את הדיקטטור הגדול של מדינה אירופאית, בן דמותו של היטלר, וגם את דמותו הקבועה של "הנווד" שמוצא עצמו קם בבוקר אחד למשטר הנאצי שמקיף אותו.לפי האגדה, יצירת המופת האבסולוטית והמצליחה ביותר של צ'אפלין נולדה אחרי שצפה ב"ניצחון הרצון" של ריפנשטאהל – והחליט לייצר סרט שהוא תשובה מוחצת.

הסרט מצליח להיות עילוי אמיתי בכל אספקט – הצילום, המוזיקה, המשחק, הומור הסלפסטיק המושחז ביותר שעובד עד היום וכמובן הנאום המסכם שמעביר צמרמורות אמיתיות.נוסף לכל אלו האומץ והעוצמה בהוצאת הסרט בזמן אמת, כשנה לתוך מלחמת העולם השניה.צ'אפלין נאבק בכוחות אדירים בעצם עשיית הסרט. הוא עמד נגד הפאשיזם באקט יצירת הסרט והוביל לשינוי דעת הקהל האמריקאית כלפי המשטרים הפאשיסטים באירופה, שינוי שתרם לכניסתה של ארה"ב למלחמת העולם השניה.

בימיו האחרונים הביע צ'אפלין חרטה על כך שאולי לא היה מתייחס בהומור כל כך פשטני לגטו ולמעשי הנאצים, אם היה מודע בזמן אמת לזוועות השואה.אנחנו רוצים לטעון הפוך: העוצמה של הסרט נעוצה בקלילות שלו. על אף הנושא הכבד והמורכב שהוא עוסק בו, הסרט מצליח לגעת בכל צופה על הפלנטה בחן ובהומור פשוט – אז כמו גם היום.

ג'וג'ו ראביט//(טייקה וואייטיטי, 2019)

ג'וג'ו הוא ילד בודד ולא מאוד מקובל שחי בגרמניה של סוף שנות ה-30, וככזה הוא מפתח חבר דמיוני משעשע ונעים, בדמותו של אחד אדולף היטלר.בטייק מודרני על "הדיקטטור הגדול", הבמאי הניו-זילנדי-יהודי טייקה וואיטיטי משתמש באותה שיטה עם טוויסט חדש:בבחינה של הפאשיזם דרך עין פשטנית של ילד, הסדקים הרעיוניים והמפלות של השיטה הם כל כך ברורים שאי אפשר אלא לצחוק מהם.

וואייטיטי מצליח לעשות כאן את הבלתי אפשרי וללכת על החבל הדק שבין סאטירה, קומדיית נעורים וסרט שואה, תוך שהוא מעדכן קלאסיקה ומוסיף תובנות מודרניות על המנהיג הפאשיסט ככוכב פופ (ואפילו כוכב רשת), וכל זה מבלי לבזות או לרוקן את השואה וזכרונה.סרט באמת יוצא דופן שבחרנו להקרין השבוע, מתוך תקווה אמיתית שאולי נמצא בו נחמה ואת הכוח להמשיך לחייך.אז תראו סרט (עדיף מהרשימה),קחו הרבה אוויר,ותמשיכו להיאבק.
>> "אוכלי סרטים" מציגים: "ג'וג'ו ראביט", הקרנה ופודקאסט לייב, 28.3 21:00, סינמטק תל אביב.כרטיסים כאן

• אוכלי סרטים
• המסך
• קולנוע
• דמוקרטיה

>> "בורגהר קינג" הוא עיבוד בימתי של אריאל נ. וולף על פי מחזה מאת אלפרידה ילינק, זוכת הנובל, הכתוב כמונולוג ארוך על הקשר שבין היחיד לשליט. המחזה נכתב בשנת 2017 עם עליית טראמפ לשלטון, כתגובה להידרדרות החברה המערבית. הבחירות האחרונות בארצות הברית, המלך המקומי שלנו, ולא מעט מלכים ברחבי הגלובוס של ימינו, מקפצים בין המילים של ילינק גם בשנת 2024. זוהי בכורה ישראלית לטקסט של ילינק, המוצג לראשונה בעברית. הופעות הבכורה בסופ"ש הבא בתיאטרון תמונע (15.2-14.2),עוד פרטים וכרטיסים כאן

>> נדב הולנדר מודה לדני סנדרסון על השירים שהדביקו אותו לגיטרה
>> וורקינג קלאס הירו: בואו לראות אנשים אחרים עובדים בתל אביב

לקראת משבר גיל הארבעים הקלאסי חזרו אליי זיכרונות משנות הנעורים, שנות התשעים של המאה הקודמת. כנער מתבגר של שנים אלו עוצבתי במודלים אמריקאיים. בוורלי הילס, מוסיקת פופ, מכנסי באגיז ו-MTV. דימויים של עושר ושפע כלכלי, שאינם תואמים בהכרח את מציאות חייך, ליוו את הדור שלי בשנים שלאחר רצח רבין והתערבבו לכדי עיסה ישרא-אמריקאית המעצבת נוער לקראת גיוסו לצבא. אמריקה החופשית שלאחר המלחמה הקרה, אמריקה המתפרצת עם מהפכת התקשורת והמדיה, פעמה במחוזותינו. כלכלה של יזמות והייטק, הסכמי אוסלו, האנגלוז מהאינטרנט שהפיח בשפתנו עולם חסר גבולות וכמובן הטלוויזיה המסחרית.

זיכרונות הנוסטלגיה האלה, שאכן אינם משקפים בהכרח את המציאות של אותן השנים באזורנו – ואולי אפילו להיפך, מדגישים את המלאכותיות שבהן – הם תוצר של מהלכים פוליטיים כלכליים וחברתיים שהתרחשו בישראל ובעולם. והנה בזמן קצר במונחים היסטוריים, העולם המערבי שלאחר מלחמת העולם השנייה – העולם שאני זוכר משנות ה-90' – הגיע לנקודת הרתיחה. נדמה ששינה את כיוון מסלולו, ואולי בעצם תמיד צעד לאותו הכיוון ממש. לכיוון הישן והמוכר, ימינה אל הדרך הפופוליסטית ו"המלכותית" באופן חשוף וחסר בושה. כך גם מעצמת העולם החופשי "מהסרטים", ומדינתנו הים תיכונית רוויות הקונפליקטים והטראומות, צועדות באימה גרוטסקית באותה הדרך ממש.

מעניין שעם עליית טראמפ לשלטון בשנת 2017 (נקודת ציון משמעותית בדרך המלכותית, כשיזם הנדל"ן וכוכב הריאליטי הוכתר על ידי העולם המערבי), טקסט חריף וגועש יצרים המגיב למהלכים הפוליטיים וחברתיים בעולם, הגיע דווקא מאוסטריה. ואולי דווקא משום שההיסטוריה צרבה את תודעת המקום, אותו מקום ממש יכול להוליד תגובת נגד למהלכים המרמזים שלמעשה מאז ועד היום – כלום לא השתנה.

הסופרת האוסטרית זוכת פרס הנובל אלפרידה ילינק כתבה את הטקסט כאקט חריף של תגובה מיידית. ילינק, שאביה היה יהודי וידועה כמבקרת הגדולה של אוסטריה על חלקה ביצירת ההיסטוריה של המאה הקודמת, מגיבה תדיר למשברים של התקופה ולתופעות חברתיות, אך כאן אין ספק שהלהט, עם שינויה של המעצמה הגדולה של המערב, גרם לתגובה להיות כהתפרצות גועשת של תחושות כואבות ויצריות על מבנה ותפקוד העולם בו אנו חיים. הכתרת המנהיג הכתום, כמו בסרט מצויר (כשציוץ אחד מעוור ומסתיר מהלכים תת קרקעיים), מסמלת ציון דרך סימבולי בדרך המלכותית מלאת נורות האזהרה.

זהו טקסט הנע בין טרגדיה של ימינו לגרוטסקה טלוויזיונית, בין פופ לטראש אמריקאי, חוצה כלכלה, חברה ופוליטיקה, מנסה לפצח את המקום בזמן אליו הגענו, בו קבוצות קיצוניות ופופוליסטיות מחזיקות בסדר היום של חיינו. ילינק מעלה שאלות נוקבות שתפסו אותי מיד בקריאה ראשונה, שאלות שיש להישיר אליהן מבט, גם אם קשה ומפוכח, במציאות של חיינו בישראל. היא מפנה לא מעט חיצי האשמה כלפי עצמה וכנגד האופוזיציה המשפשפת את עיניה העיוורות. היא מפרקת ומבטלת את כוחן של המילים, ומתארת אותן ככלי נשק שעבר לידיים הלא נכונות. כעת הנשק הזה מופנה כלפי העולם כולו, בעוד השותקים נותנים יד בשתיקתם.

ילינק מתעסקת במילים בקנאות לשונית וחושפת באמצעותן קלישאות חברתיות באופן סרקסטי ופרובוקטיבי. מילותיה הן חומר פוליטי. אך מתי נזהה את הרגע בו המילים שלנו איבדו מכוחן, וכוחות אחרים, אפלים, משתמשים בהן? מתי נזהה את הרגע בו לא נוכל עוד להשתמש במילים? והאם יהיה זה כבר מאוחר מדי. העלאת הטקסט של ילינק, לראשונה בתיאטרון תמונע בתל אביב, מרמזת שהנבואה טרם התממשה במלואה והמילים נאמרות. אך נורת האזהרה נוצצת ובוהקת בתיאטרון המקומי ומרמזת שאנחנו קרובים לשם יותר מאי פעם.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• תיאטרון תמונע
• דונלד טראמפ
• דמוקרטיה

"מישהו ייהרג בסוף", כך אמר יניב ביטון במערכון-מונולוג שלו בפרק האחרון של "ארץ נהדרת". טקסט מבריק שהוכיח ש"ארץ" היא עדיין הדבר הכי מדויק והכי מחובר להוויה הישראלית שיש. פחות משבוע אחרי השידור,24 שעות אחרי הערב אפוף האופוריה על האיילון, אירוע שבו היה נדמה שההגיון והנורמליות ניצחו את הטרפת, התברר אתמול בלילה, באותו המקום בדיוק, שאנחנו עומדים בתחילתו של סיוט. כזה שאת הסוף שלו כולם יודעים. מישהו עומד להיהרג. רק שבניגוד למערכון של "ארץ", אף אחד לא מבטיח שהמוות הזה יהיה גם הסוף.

דווקא בערב כזה, שבו נהג מונית הותקף בירושלים רק בגלל שהוא ערבי, ערב שבו מפגינות תמימות בקפלן חטפו מכות מבריונים רק בגלל שהיו עם דגל הגאווה, שבו המשטרה הפעילה כוח מופרז ולא סביר, אפשר היה לראות ששום דבר עדיין לא גמור. גם לא מבחינתנו

אלו היו 24 שעות שעות של רכבת הרים רגשית. זה התחיל בלילה מרגש שבו היה נדמה שסוף סוף דברים מתחילים להשתנות והמשיך בהפגנת כוח ענקית מחוץ לכנסת. אבל אז, כשהמשחק עבר שום למגרש הפוליטי, הכל התנפץ לפשרה מפא"ינקית קלאסית, כזאת שאיננה פשרה אלא רק נסיון הרדמה, בחסות אוסף הרכיכות המכונה הטעות "מנהיגים", ובסיוע מהדורות החדשות, שבציניות אופיינית לא רק שלא תרמו שום דבר, אלא הכריזו דה פקטו על תחילתה של מלחמת אזרחים.

"המהפיכה לא תשודר בטלוויזיה" כתב ב-1970 גיל סקוט-הרון וחזה במדוייק את חדשות 12. העובדות לא חשובות יותר, מה שחשוב זה לייצר סימטריה, גם אם היא פיקטיבית. "מפגיני משני הצדדים" הם המשיכו להגיד כאילו בהפגנת מתנגדי ההפיכה השלטונית לא היו פי עשרה אנשים. "עימותים בין המפגינים" אמרו הפרשנים כאילו לא היה צד אחד אלים, וצד שני שחטף מכות.

שלא תהיה טעות. בכל רחבי הארץ יצאו אנשים להפגין בתמיכה בתוכנית לוין-נתניהו לפירוק מערכת המשפט. רובם הפגינו באופן דמוקרטי ומעורר כבוד. אבל, יחד איתם הגיעו גם הגיעו הגייסות של משפחת נתניהו, שההודעה שלו אחר הצהריים, שבה הוא קרא "לשני הצדדים" להימנע מאלימות הייתה כמו אות הפעלה עבורם. הם לא באו להפגין בעד כלום.

מצויידים בשלטי "שמאלנים בוגדים", דגלי כך, ואביזרי לחימה הם פרצו שוב ושוב את מחסומי המשטרה והסתערו לעבר המפגינים מהצד השני עם מטרה ברורה – להפחיד, לאיים ולפגוע בכל מי שמעז להביע דעה אחרת. ומי שחושב שזה עומד להיעלם טועה. אם ביום ראשון בערב אנשים הגיעו לאיילון בתחושה שאנחנו במלחמת יום כיפור והסורים על הגדרות, ויצאו משם בתחושה שאנחנו בכ"ט בנובמבר וביום שני שוב הרגישו יום כיפור, אז הרי היום מתחילה מלחמת ההתשה.

מי שהבין מיד לאיזה כיוון המכתזית משפריצה הייתה משטרת ישראל, שלא רק איבדה לחלוטין את כל הסובלנות וההכלה, אלא התייחסה לאירוע כאל אודישן למיליציה הצבאית החדשה שאיתמר בן גביר קיבל במתנה מנתניהו. רימוני הלם, פרשים שפורצים אל תוך המפגינים בלי רחמים. מכת"זיות שרודפות אחרי אנשים שכבר התפזרו והלכו בנחת על המדרכה.

אבל דווקא בערב כזה, שבו נהג מונית הותקף בירושלים רק בגלל שהוא ערבי, ערב שבו מפגינות תמימות בקפלן חטפו מכות מבריונים רק בגלל שהיו עם דגל הגאווה, שבו המשטרה הפעילה כוח מופרז ולא סביר, אפשר היה לראות ששום דבר עדיין לא גמור. גם לא מבחינתנו. המפגינים, בעיקר צעירים, לא ברחו, לא התכופפו, לא נשברו. בכל מקום שבו פלוגות הזעם ניסו לתקוף הם נעמדו מולם באומץ. גם כשעפו אבנים ובקבוקים. בכל פעם שהמכתזיות סיימו לרסס בלי אבחנה הם חזרו ונעמדו עם הדגלים.

אלו עומדים להיות חודשים לא פשוטים. כמו בפולין של 2015, העובדה שהממשלה נכשלה במטרתה לא אומרת שהקרב נגמר. כמו בפולין זו רק הפסקה לצרכי התארגנות. ברור לכולם שהתוכניות ההרסניות של לוין ורוטמן מוכנות במגרה ויכולות להישלף בכל רגע. ברור שמעכשיו הרחוב הישראלי עומד להיות אלים יותר. ברור שמישהו ייהרג בסוף. אבל גם ברור דבר אחד נוסף: ישראל הדמוקרטית והליברלית לא תיכנע בלי קרב.

• מחאת הדמוקרטיה
• בנימין נתניהו
• ארץ נהדרת
• דמוקרטיה
• שוויון
• ❤ תל אביב
• טור אישי

אי אפשר לברוח מזה: הדמוקרטיה בכל מקום. והקרב על הדמוקרטיה הישראלית הולך ומשתלט על היומיום של אזרחי המדינה. רבים מאיתנו אינם יכולים לישון בלילה מרוב דאגה. ומה שיפה בתל אביב זה שלא צריך לישון ואפשר להילחם על הדמוקרטיה גם בלילה. במסגרת אירועי שבוע הדמוקרטיהעליו הכריזה בתחילת השבוע עיריית תל אביב-יפו, יתרחש ביום ראשון הקרוב (26.3) ברחבי העיר המגה-אירוע "דמוקרטיה על הבר", במסגרתו יתקיימו מפגשי שיח מרתקים ומחכימים עם עיתונאים ודמויות ציבוריות בולטות במגוון נושאים הקשורים לניסיון ההפיכה המשטרית. והכל חינם,אבל בהרשמה מראש ומהר. לא נטרחן יותר מדי, הנה כל הפרטים:

וודו בר // יובל דיסקין ואור הלר

אור הלר, הכתב הצבאי של חדשות 13, יפגוש את ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין לשיחה על "הדמוקרטיה כמפתח לחוסן לאומי והקשר לביטחון לאומי". או כמו שאומרים אצלנו, "יש כיבוש אין דמוקרטיה".18:30, שדרות בן ציון 2

המשביר // רוני אלשיך וטל שניידר

הבר ההיפסטרי למדי יארח את המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך ואת העיתונאית טל שניידר ("זמן ישראל") והם ישוחחו על "דמוקרטיה מבפנים – תהליכים ותמורות במערכת שלטון החוק בישראל". נזכיר: רוני אלשיך היה מינוי של נתניהו עצמו ונחשב לימני הארדקור. למרות זאת, כמפכ"ל, הוביל ללא משוא פנים את החקירות נגד נתניהו.18:30, המשביר 2

תולעת ספרים // דינה זילבר ואביעד גליקמן

זה הולך להיות מעניין: שני הסדינים האדומים של הביביסטים ברשתות החברתיות, המשנה ליועמ"ש לשעבר עו"ד דינה זילבר, והכתב המשפטי של רשת 13 אביעד גליקמן, בשיחה שכותרתה "צדק צדק תרדוף – הקשר בין מערכת משפט עצמאית לשלטון דמוקרטי". שזה קצת כמו הקשר בין מנוע למכונית.19:00, כיכר רבין 9

ביר גארדן שרונה // דן חלוץ ונורית קנטי

הרמטכ"ל ה-18 של צה"ל וממבקריו החריפים של נתניהו, דן חלוץ, יגיע לביר גארדן בשרונה ויפגוש את העיתונאית נורית קנטי, יו"ר ארגון העיתונאים והעיתונאיות, לשיחה שתהדהד מן הסתם את זו שתיערך מוקדם יותר בין יובל דיסקין ואור הלר. הנושא: "רגע האמת – תפקידן של מערכות הביטחון ואכיפת החוק בשמירה על הדמוקרטיה". לא תורגש מכה קלה בכנף.20:00, אלוף אלברט מנדלר 3

לורנץ ומינץ // עדינה בר שלום וחן ארצי סרור

"ואהבת לרעך כמוך – מקומה של הדמוקרטיה ביהדות": מפגש מסקרן מאוד עם עדינה בר שלום הנפלאה, בתו של הרב עובדיה יוסף, כלת פרס ישראל ויוזמת הלימודים האקדמיים במגזר החרדי, כמו גם אחד הקולות הצלולים והיפים ביותר שבוקעים מהחברה החרדית, בהנחייתה של חן ארצי סרור המעניינת תמיד ("ידיעות אחרונות").19:00, שלוש 42

רדיו EPGB // שקמה ברסלר ומוחמד מג'אדלה

מלכת הדגלים השחורים ומהמובילות הנועזות של המחאה, שקמה ברסלר, לוקחת הפוגה מארגון הפגנות, שיירות וצעדות ומגיעה ל-EPGB כדי לפגוש את מוחמד מג'אדלה, פרשן חדשות 12 ורדיו א נאס, לשיח על "התעוררות השיח ברחובות – רגע בהיסטוריה או רגע היסטורי". את החשש מרקורסיה נוכל להרגיע באמצעות חשש מרקורסיה.18:00, שד"ל 7

ספוטניק בר // שאול מרידור וסמי פרץ

שאול מרידור, לשעבר הממונה על התקציבים במשרד האוצר, פוגש את סמי פרץ מ"דה מרקר" לשיחה על חשבון העו"ש שלכם והקשר שלו לדמוקרטיה, כמו גם על המשק הישראלי כולו. האם הדמוקרטיה היא מנוע צמיחה? אולי, אבל הדיקטטורה היא בוודאות מנוע הרס.18:30, אלנבי 122

החוג הצפוני // דליה דורנר ובר שם אור

הפאב הסטודנטיאלי מעבר לירקון יארח מפגש בהשתתפותהשופטת בדימוס דליה דורנר– שופטת בדימוס בבית המשפט העליון, נשיאת המכון הישראלי לעיתונות, ולשעבר נשיאת מועצת העיתונות והתקשורת בישראל ובר שם אור,עיתונאי ערוץ 13 ו- Ynet Radio, שיהרהרו בסוגיית "החופש לדבר – דמוקרטיה כתנאי לחופש הביטוי, וחופש הביטוי כתנאי לדמוקרטיה". דברו חופשי.19:00, חיים לבנון 54

שפגאט // טליה ברטפלד ומיכל עדן

מפגש בהשתתפות הקומיקאית טליה ברטפלד ועו"ד מיכל עדן שמתמחה בזכויות להט"ב וכיהנה כחברת מועצה בתל אביב-יפו וכנבחרת הציבור הלהט"בית הראשונה בעיר, בשיתוף תנועת מרימה והאגודה למען הלהט"ב, על ענייני דמוקרטיה ולהט"ב, בבר הכי אהוב של קהיל הלהט"ב. אמרנו להט"ב?20:00, נחלת בנימין 43

פראג הקטנה // סביונה רוטלוי ושני קליין

זכויות נשים ושוויון מגדרי בדמוקרטיה הם מהנושאים המרכזיים – ומהפחדים הגדולים – של המאבק בניסיון ההפיכה המשטרית. השחקנית שני קליין והשופטת בדימוס סביונה רוטלוי (יוזמת הקמת עמותת "עלם" וממייסדות "נשים עושות שלום") ידברו העל הדברים החשובים.20:30, בן יהודה 148

באבא יאגה // מזל מועלם ורן בר יושפט

אם אתם מעדיפים לשמוע דווקא מישהו שאין מצב שתסכימו איתו על כלום, הנה מגיע עו"ד רן בר יושפט, סמנכ"ל פורום קהלת – מהגורמים המשפיעים והמעצבים של ההפיכה המשטרית שממומן על ידי כספי מיליארדרים אוונגליסטים זרים – לשיחה מאתגרת עם מזל מועלם. אל תתנו לו דקה של מנוחה.20:00, הירקון 12

>> דמוקרטיה על הבר", ראשון החל מ-18:00, בכל רחבי העיר.פרטים נוספים והרשמה מראש כאן

• מחאת הדמוקרטיה
• הבועה
• ברים בתל אביב
• דמוקרטיה
• עיריית תל אביב

אחר הצהריים של יום שבת, זאת פעם ראשונה שאני הולך ברחוב מרכזי בתל אביב מאז יום חמישי. בבוקר נעלנו נעלי ספורט ואז נעלנו את תל אביב וגם את איילון. בערב עוד התארגנתי ברגע האחרון על תחפושת בזמן ששמעתי קולות עמומים מהחלון שלי ואחריהם ילד צועק "יריות, יריות" ואז מבוגר קוטע אותו וצועק עליו: "מה פתאום יריות ילד?! כולה נפצים של פורים תפסיק להלחיץ פה את כולם". כמובן שההמשך ידוע. עם כל המטען הזה הגעתי להפגנה הקבועה בקפלן. מזל שהיום אני מצטרף לאנרכיסטיות הכי מרימות בעיר, "החזית הוורודה".

כשאני מגיע למחסן התופים שלהם, על יד הבימה, אני רואה את יניב סגל, ממובילי החזית, לבוש כמו תמיד בכובע והסרבל הוורודים שלו. הוא מלווה הערב גם בצלם של ABC News – "Australian Broadcast Corporation News". "אנחנו ממקבלות", הוא אומר. כל התופים בחוץ וכשלושים פעילים מתכוננים לצעוד להבימה אך הצלם רוצה לצלם את הוצאת התופים שפספס. הם חוזרים למחסן הקטן להוציא שוב את התופים ונשאלת השאלה מאיזה צד להיכנס לפריים. "שמאל, תמיד מהשמאל" אומר סגל.

מעמידים את כל התופים בשורה ארוכה ובחור עם קוקו ושמלה ורודה בשם שגיא גורפונג, שמונה היום להיות א. תופים, עובר ומכוון את התופים אחד אחד, הוא כנראה היחיד שיודע לעשות זאת. תומך בן גביר שעובר עם הרכב שלו צופר להן וזורק הערה מגעילה. "תבוא ותאמר לי את זה בפנים", מקניטה אותו אחת מחברות הקבוצה במגפון. כלנית שרון, שהיא גם ממובילות החזית, שואלת מי רוצה טייץ ורוד – יש הרבה שרק מחכים להילבש. יש לה במלאי גם בקבוק אוזו ושוקולדים שהגיעו מחופשה משותפת של מובילי החזית ובני זוגם בקפריסין. עוד משתתפת, יערה בתר פוקר, צועקת "איפה הנצנצים?!" ואלונה דרוטמן, שאחראית היום על האיפור, באה מיד לעזרתה. האוזו והטייצים חוזרים למחסן והחבורה הורודה מתקדמת בצהלה לכיוון רחבת הבימה.

שיר המחאה החדש לאותו ערב הוא קאבר ל"פנתרה" של נועה קירל, בשם "אני מפגינה". בשלב הזה מעגל המתופפים של החזית כבר מוקף במאות אנשים סקרנים. בפעם הראשונה למעגל התופים מצטרף לחזרה גם יאיר, נגן חצוצרה שכמו רבים משאר חברי הקבוצה הגיע אליה דרך הרשתות החברתיות. הם מתרגלים יחדיו את המוזיקה של דארת' ויידר מ"מלחמת הכוכבים". זה נשמע מבטיח ומאיים, אבל לאחר החזרה יאיר, שכנראה מובך מהמעמד מקפל את החצוצרה לתיק שלו ויותר לא מוציא אותה כל הערב.

מאות אנשים מתחילים לצעוד לכיוון קפלן לפי הקצב של תופי המחאה של הוורודות. בחוד סגל המוביל את המתופפים, מכתיב קצב עם המשרוקית, הולך בחושניות ונראה כולו במומנט. אנחנו יורדים לכיוון קפלן ובמקום להמשיך ישירות להפגנה אנו לוקחים שמאלה לאבן גבירול. תוך כדי הצעדה והתיפוף שני בחורים הולכים לפני הצעדה ומנסים להשליט סדר. "כל שבוע מישהו אחר עושה את זה. אנחנו קוראים לזה להיות הדיקטטור", צוחק סגל. אבל החזות הורודה, כנראה, לא כל כך מצטיינת בדיקטטורה: יש קצת אווירה של בלאגן, המובילים בצעדה הולכים מהר וקשה לעקוב. ה"דיקטטורים" מנסים להכווין את הצעדה ימינה לכיוון רחוב לאונרדו דה וינצ'י אך השעה רק עשרה ל-7 וסגל מסמן במקלותיו להמשיך ישר. כך אלפי אנשים עושים עיקוף של עוד קילומטר כמעט ומגיעים דרך מגדלי עזריאלי.

השבוע החליטו בחזית ללחוץ חזק על מסר החוקה. כך במקום "בושה" צעקו נשות ואנשי החזית במגפונים "חוקה", ובמקום "אין כזה דבר דמקורטיה בלי בג"צ" הם צעקו "אין כזה דבר דמוקרטיה בלי חוקה". זה תופס: לפני חודשיים היו להם רק שני תופים ומגפון, עכשיו הם כבר מכתיבים את הסיסמאות של אלפי צועדים, סיסמאות שנשמעות גם בכל חלונות הבתים על פניהם אנו חולפים. אנחנו מגיעים לקפלן סוף סוף ופתאום נחיל הצעדה הגדול נראה כמו מחט בערימת שחט. ועדיין, כל המפגינים שכבר בהפגנה מסתכלים על הולכי הצעדה במין יראת כבוד ומפנים לנו את הדרך עד לקדמת הבמה.

למה דווקא וורוד?
"מבחינתנו הצבע הזה הוא העתיד שצריך להיות לנו. מגיע לנו שיהיה שוויון בין בני האדם שחיים במדינת ישראל", מסבירה שרון, "יש פה ערך מופשט שמייצג גם אישה, ילד וילדה וגם הומו וכל אדם אחר שמחולש בחברה והוא גם אופטימיות וחזון לעתיד טוב יותר".

"אפילו בבלפור אמרו לנו 'למה אתן ורודות? באנו לזעום' אבל מהר מאוד הבינו שיש לזה כוח". אומר סגל. "זאת לא זהות שצריך להחביא אותה ולהיות נורא קשוח. להיפך.אנרגיה חזקה של תקווה זה עוד יותר מפחיד את הצד השני".

איך הכל התחיל?
"רציתי לעשות פרפורמנס בתשעה באב בבלפור שנקרא 'מכוננות על מות הערכים'" מסביר סגל. הכרתי אז את עומר שמר וחיפשנו פרפורמריות שירצו לקחת חלק בעניין הזה. עומר הכיר את כלנית מתחום התיאטרון והתכנסנו לקראת הפרפורמנס הזה. התלבשנו בשחור סטייל רונית אלקבץ עם שלטים של 'דמוקרטיה ז"ל'. זה היה בין מצחיק לעצוב. בכלל, תמיד עשינו דברים מודעים לעצמם. פעם אחת באנו בתור המנקות של שרה שהיא התעללה בהן, באנו בדראג ורוד עם שלטים כמו 'שרה את שיכורה מכוח' ו'השארתם פה כתם קשה'". בתקופת הפגנות בלפור הם העלו יותר מ-80 מיצגים.

בתר פוקר מתארת שינוי נוסף לא רק באופן שבו פעילי החזית ביצעו את המחאה אלא גם ברמת הפתיחות שלה למצטרפים חדשים. "הן היו נורא אקסקלוסיביות בבלפור. הן באו כל פעם עם תלבושת ומופע וכוריאוגרפיה, זה לא היה שסתם מישהו היה יכול להצטרף", היא אומרת. עכשיו זה השתנו. גם הזמנים השתנו.

על המעבר מפרפורמנס לתופים ומגפונים סגל מסביר, "זה בהתאם למה שצריך. יש משהו בלהנמיך את הרף הפרפורמטיבי שמאפשר להביא עוד אנשים. בשמאל אנחנו לא באמת אינקלוסיביים – הרבה ארגונים קוראים לאנשים להצטרף אליהם אבל הם לאו דווקא נורא פתוחים. אני רוצה את הדבר שהכי קל להצטרף אליו. אם הטוב שלך לא בא על חשבון של טוב של מישהו אחר ואתה בעד שיוויון וכל הערכים הדמוקרטיים, אז תפאדל, בבקשה, הנה חולצה ורודה, הנה תוף, הנה מגפון, בוא תצטרף".

"שניקח את הדבר הזה ושלא יכבה"

כמו שכבר פורסם כאן, החזית יצאה לאחרונה בקמפיין גיוס המונים במטרה להפוך לעמותה שתפעל גם לטווח הארוך. "המטרה היא להיות עמותה שגם מבחינת הסברה, מבחינת חינוך מבחינת אומנות וגם עבודת שטח של הפגנות שזה חלק מאוד משמעותי. שניקח את הדבר הזה ושלא יכבה, שהערות הזאת תישמר, כי גם כמו חוקה זה חלק ממנגנון השמירה של הדמוקרטיה אלה אנשים שערים למציאות בה הם חיים".

אתם משלמים מחירים אישיים?
"אני כל הזמן אומרת שיש לי שתי משרות מלאות כרגע." אומרת שרון, "אני גם מנהלת שטח בקמפיין של ציפי ברנד לראשות העיר וגם כל יום אני מתעסקת כמה שעות בחזית הורודה. אני ממש מרגישה את המחיר של הדבר הזה בחיים שלי. אני כמעט לא מתאמנת שזה משהו שמאוד היה חשוב לי, אני מוותרת על זמן עם הבן זוג שלי, על המשפחה והחברים. אבל התחושה היא כל כך חזקה שאני לא יכולה לא לעשות את זה". "אני הרבה פעמים יוצא מהבית קצת בפחד. אנחנו יוצאים לפעולה שאני לא יודע מתי היא תיגמר ואיך היא תיגמר. אני לא רוצה לאבד אוזן או שידפקו לי פטיש בראש", אומר סגל.

אחד מהם גם הותקף בגז מדמיע. יתיר עופר, סטארטאפיסט בן 33 מגן יבנה שפעיל בחזית ואף בנה להם את האתר, היה בצומת דיזנגוף-בן גוריון כאשר אדם שרכבו נחסם מהצעדה התעצבן, נהג ברכב שלו עד לאמצע הצומת, ועצר שם כדי להפריע למפגינים ולצעוק "רק ביבי". "עניתי לו איזה משהו, אני אפילו לא זוכר איזה מה", מתאר עופר. "הוא פתח את הדלת ורץ אליי… הכל קרה בשניה או שתיים, הוא בא, ריסס אותי וברח. בדרך כמעט דרס כמה מפגינים". רק רבע שעה לאחר מכן, בעזרת טיפול של מד"א, הצליח יתיר לפקוח עיניים.

בינתיים ההפסקה נגמרה, אנשי החזית קמים על רגליהם וחוזרים לתופף ולצעוק במגפונים. לאחר כמה דקות מצטרפים אליהם עוד ועוד מתופפים מקבוצות שונות ביניהן "אחים לנשק" ואפילו אנשי הפועל תל אביב. שרון חוזרת בדיוק בזמן ממקדונלדס עם גלידה בגביע להצטרף להובלת הצעדה, קינאתי בה פעמיים: על שהספיקה לקנות גלידהועוד יותר קינאתי בזה שזה היה היום האחרון למבצע הגלידה בשקל תשעים ואני לא הספקתי לקנות. הסתכלתי בערגה על הביס האחרון שלה תוך כדי שהיה מקישה בידיה את שני מקלות התוף, צעקות "ד-מו-קר-טיה" נשמעות וכולם מתחילים לתופף. הייתי כה מהופנט מהגלידה לא שמתי לב שאני עומד קרוב מדי לתופים החזקים. למחרת התעוררתי עם צלצול באוזן ימין.

• מחאת הדמוקרטיה
• הבועה
• דמוקרטיה
• ❤ תל אביב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 938 // חובה להתנגד