אני לא זוכר בדיוק בן כמה הייתי, זה היה אחד מאותם פרויקטים שעושים בבית הספר היסודי: איך תראה תל אביב בשנת 2020? זה היה בתחילת שנות ה-2000, לפני אסון התאומים, והאופטימיות הייתה בשיאה. לא הכרתי אף אחד מהמושגים האלה בזמנו, אבל נדמה היה שנכנסנו לעידן גלובלי חדש ועליז, שההיסטוריה הגיעה לתחנה הסופית שלה ועד שנת 2020 העולם ישתנה לגמרי.

קשיי התאקלמות: דיכאון האקלים מתחיל להשפיע על דור ה־Y
למה משבר האקלים לא מכניס אותנו לפאניקה?

שנות ה-20' כבר כאן והעולם באמת השתנה, אבל הוא לא דומה בכלל למה שדמיינו: לא ידענו שמגפות כמו הקורונה בכלל קיימות, שמשברים כלכליים שונים יכו בהורינו (ואז בנו) בעשורים הקרובים, שהמלחמה הקרה תאיים לחזור על עצמה ושמשבר האקלים יאיים על האנושות כולה.

אם היינו חוזרים עכשיו לאותו הרגע ואותו הגיל, מה היינו אומרים על העתיד בעוד כמה עשורים? באופן לא מפתיע, מספר הולך וגובר של צעירים סובל היום מחרדת אקלים. ״פחד כרוני מאובדן סביבתי", כך פסיכולוגים מגדירים את אחת התופעות המדאיגות של ימינו. בזמן שגלי הקורונה שוככים, המגפה הזאת הולכת ומתפשטת – אובדן תקווה שאוחז בחלק גדול מהאנשים סביבנו.

למגפה הזאת אין חיסון, אבל יש לה פתרון פשוט: להסתכל מסביב. רובנו צורכים את אותו תוכן סתמי בבינג'ים אינסופיים, עיוורים לכך שאנחנו מוקפים בפתרונות למשברים הכי גדולים של זמננו ובראשם משבר האקלים.

זאת הסיבה שהקמנו את רדיקל. אנחנו כאן כדי להיות בית חדש לרעיונות מכל העולם ובכל פלטפורמה אפשרית: לפרסם ספרים, להקרין סרטים ולהרים אירועים שמפוצצים בכל אותם האנשים שרוצים גם הם את אותם הדברים – להימנע מעתיד של אסון אקלימי, של חום יולי-אוגוסט כל השנה, שריפות ענק ורחובות מוצפים (למרות שלפחות זה ישים סוף לפקקים).

אנחנו מאמינים בעתיד. בסדר, אנחנו יודעים. גם אם לא נאמין בו הוא יגיע. אבל העניין הוא שבלי חזון עתידי להאמין בו, אנחנו נשארים אינדיבידואלים בודדים – מיואשים מהמצב של העולם סביבנו, אבל קטנים מדי לבדם כדי לשנות זאת. השינוי שאנחנו רוצים לראות יכול להתחיל לקרות רק כאשר אנחנו נפגשים – שאנחנו חולקים רעיונות, חלומות ופתרונות. הילדים שהיינו ונותרנו לא צריכים לחכות שישאלו אותם כיצד יראה העתיד – הם הולכים לקבוע זאת בעצמם. בסופ"ש הקרוב נקיים את אירוע "סרטים למען האקלים" בקולנוע קנדה בתל אביב, הצטרפו אלינו ולשינוי.

מתי?רביעי עד שבת הקרובים, 11-14.5 //איפה?קולנוע קנדה בתל אביב //מה הולך להיות שם?4 ערבי פסטיבל עם הקרנות של סרטי אקלים, שיחות והרצאות עם הדוברים המעניינים בתחום – ליאור רבינוביץ', דניאל צ'צ'יק, שני אשכנזי, ד"ר ג'רמי פוגל וגילי ברקוביץ' – אנשים טובים וחגיגות השקת הספר הראשון של הוצאת רדיקל, "על פני האדמה" מאת סר דיוויד אטנבורו //למי זה מיועד?לצעירים וצעירות שרוצים לראות ולשמוע על הדרכים לפתור את משבר האקלים ולהבין יחד איזה עתיד נוכל ליצור יחד // 45 ש"ח לכרטיס לערב שכולל סרט + הרצאה, או 95 ש"ח לסרט + הרצאה + ספר //לעוד פרטים ולרכישת כרטיסים

• טור אישי
• הבועה
• משבר האקלים
• תקשורת
• ההתחממות הגלובלית
• מעורבות חברתית

• Facebook
• Twitter
• Email

אימא:אלונה, את חושבת שיש מישהו היום שלא יודע מי זאת גרטה תונברג?

אלונה:כן, נח אח שלי, כי הוא בן 6.

אימא:אוקיי, אבל נראה לי שרוב העולם יודע מי זאת. ואנחנו קראנו שני ספרי ילדים חדשים שמספרים את סיפורה: "קוראים לי גרטה וביחד נציל את העולם" ו"גרטה: סיפורה של הילדה שרצתה להציל את כדור הארץ". מה ידעת עליה לפני שקראנו?

אלונה:ידעתי שהיא ילדה שמנסה להציל את העולם מהתחממות עולמית.

אימא:ומה למדת עליה מהספרים?

אלונה:המון: שהכל התחיל משלט אחד שהיא כתבה וישבה איתו מחוץ לבית הנבחרים בשוודיה, שעליו היה כתוב "שביתת לימודים למען האקלים". למדתי שיש לה תסמונת שנקראת אספרגר.

אימא:ומה זה אומר?

אלונה:זה סוג של אוטיזם קל. כשיש נושא שמטריד אותם, אספרגרים לא יכולים לחשוב על שום דבר אחר וזה נורא מעסיק אותם.

אימא:נכון, ומה קרה לגרטה כשהיא התחילה ללמוד על איכות הסביבה וההתחממות הגלובלית?

אלונה:היא לא הצליחה להפסיק לחשוב על זה, וזה כל כך העציב אותה שהיא נכנסה לדיכאון. היא הפסיקה לדבר, הפסיקה לאכול ורזתה 10 קילו בחודשיים.

מיכל:ומה עזר לה לצאת מהדיכאון?

אלונה:לא זוכרת.

מיכל:אני אזכיר לך – אימא שלה. היית מאמינה שיש ילדים שההורים שלהם מוציאים אותם מדיכאון ולא מכניסים אותם לדיכאון?

אלונה:חחח… לא.

אימא:ההורים שלה הבינו שאם הם יתעניינו בנושא שכל כך מעסיק אותה, ויעודדו אותה לדבר איתם על זה, היא תצא מהדיכאון.

אלונה:נכון. הם ביקשו ממנה ללמד אותם את הנושא הזה לעומק. היא לימדה אותם, ובעקבות זה הם שינו את החיים שלהם. אימא שלה, שהייתה טסה הרבה בכל העולם, הפסיקה לטוס, ואבא שלה הפך לצמחוני.

אימא:ואחרי שהיא ראתה שהיא הצליחה לשנות את התפיסה של ההורים שלה, היא הבינה שעכשיו הגיע הזמן לשנות את התפיסה של כולם. לאיזה הישגים היא הגיעה?

אלונה:היא סחפה אחריה המוני בני נוער ואפילו נאמה באו"ם.

אימא:ואני אספר לך עוד משהו שקרה לאחרונה – היא נבחרה לאשת השנה של המגזין הנחשב טיים, והופיעה בשער שלו. ואת יודעת מה לנשיא ארצות הברית היה להגיד על זה?

אלונה:מה?

אימא:"כל כך מגוחך. גרטה חייבת לטפל בבעיית ניהול הכעסים שלה, ואז ללכת עם חברה לאיזה סרט ישן וטוב! תירגעי גרטה, תירגעי!".

אלונה:איזה מניאק.

אימא:אולי את יכולה לבחור מילה אחרת?

אלונה:מטומטם. הוא היה צריך לכתוב: "כל הכבוד. איזה אמיצה את וכמה ביטחון יש לך". הוא פשוט מנהיג פח.

אימא:אני חושבת שהיא מעצבנת את טראמפ כי היא גורמת לעולם להתחיל להתעסק בדברים שהוא לא מתעסק בהם, וככה נגזל הפוקוס מהדברים שחשובים לו.

אלונה:אז מה? אני חושבת שגם אם אותו זה לא מעניין, הוא לא צריך לרדת על אנשים שזה כן מעניין אותם.

אימא:מה הכי הרשים אותך בסיפור של גרטה?

אלונה:שמילדה שקטה מאד ומסוגרת היא הפכה לילדה שסוחפת אחריה את כל העולם. וגם שהיא ממש יפה.

אימא:היית רוצה להיות חברה שלה?

אלונה:מאד, כי היא מיוחדת וכי היא המשיכה להילחם על מה שחשוב לה למרות שבטח קיבלה גם הרבה תגובות שליליות.

אימא:ואחרי שלמדת על הנושא, מה את חושבת על ההתחממות העולמית?

אלונה:שזה כל כך חשוב! אנחנו לא רוצים להגיע למצב שלא נוכל לחיות בעולם הזה רק בגלל מה שעשינו לו. אני חושבת שכל מי שלא מקשיב לגרטה, יום אחד יצטער שהתעלם מהנערה שניסתה לשנות עד שהיה מאוחר מדי.

אימא:למה לדעתך דווקא צעירים מובילים את המחאה הזאת?

אלונה:כי מי שהתחילה אותה היא צעירה.

אימא:אני חושבת שכשאתה צעיר אתה מלא אמונה שאפשר לייצר שינוי, וכשאתה מתבגר אתה מתייאש. וזה עצוב מאד. את חושבת שזה בגלל שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו נהיים יותר עצלנים?

אלונה:כן. תראי את אבא.

אימא:חחח… תסבירי.

אלונה:כשהוא היה ילד הוא היה פרחח, והיום כל מה שהוא עושה זה או לישון, או לשבת במשרד שלו ולאכול שוקולדים, או לצפות בסרטים של מארוול.

אימא:את יודעת, בטור הקודם דיברנו על בילבי. את רואה איזה קשר בין בילבי לגרטה? חוץ מזה ששתיהן שוודיות.

אלונה:כן, שתיהן משיגות מה שהן רוצות.

אימא:אני חושבת ששתיהן בנות שמאמינות שהעולם יכול להיות טוב יותר. יש משהו שאת הולכת לשנות בחיים שלך בעקבות הספרים על גרטה שקראנו?

אלונה: כן. אני אסע יותר באופניים. אני אבקש מהמנהלת של בית הספר שתביא לתלמידים הרצאה על גרטה ועל ההתחממות הגלובלית. אני אשקיע יותר מחשבה במיחזור, ואני אקנה רק מה שאני ממש צריכה.

אימא:אז נגיד כשהלכת לסנטר אתמול וקנית קשת עם שתי קוקיות שיוצאות ממנה, זה היה משהו שהיית ממש צריכה?

אלונה:ברור!

אימא:אני בטוחה שגרטה תסכים איתך.

אלונה:גם אני.

"קוראים לי גרטה וביחד נציל את העולם", הוצאת אגם, 84 ש"ח
"גרטה: סיפורה של הילדה שרצתה להציל את כדור הארץ", הוצאת תכלת, 74 ש"ח

• עם הילדים
• גרטה תונברג
• איכות הסביבה
• משבר האקלים
• ההתחממות הגלובלית
• ספרים

• Facebook
• Twitter
• Email

רולנד אמריך, במאי "היום שאחרי מחר" ו"היום שלישי", יודע מה יהיה האסון הבא שייפול על האנושות – וכבר חושב לתרגם את הרעיון לעבודה על הסרט הבא שלו. זה לא מפתיע – הוא ידוע כחובב קטסטרופות, מה שזיכה אותו בכינוי "מאסטר אוף דיזאסטר". לאמריך יש מוניטין של במאי שלא מנסה לרצות את הקהל או לרכך עבורו את המציאות. כזכור, "היום שאחרי מחר" הוא סרט אסונות בו ההתחממות הגלובלית מנתקת קרחון בקוטב הצפוני, ברצף אירועים המביא להחרבת רוב החלק הצפוני של כדור הארץ.

בריאיון לווראייטי אמר הבמאי הגרמני כי יוצרי תוכן חייבים להתחיל להתמודד עם איומי הכדור המתחמם. "זה חלק ממה שאני כל כך שונא בהוליווד כרגע", הוסיף והדגים: "בסרטי מארוול אפשר בקלות ליצור מצב של משבר אקלימי. אבל הם לא עושים את זה".

אמריך המשיך וסיפר על הקשיים שבהם נתקל עם "היום שאחרי מחר". "אולפן או שניים שרצו את הסרט אמרו לי, 'אפשר שלא תהיה פצצה אטומית או סכר שנפרץ ומציף הכל?'. בשנייה שיצאנו משם אמרתי למפיק שלי: 'כן… לא הם. הם לא מבינים מה אני עושה כאן'".

מי שבסוף רכשו את הזכויות על הסרט היו אולפני פוקס המאה ה־20, אבל גם להם זה לא עבר חלק בגרון. "כשהם סוף סוף ראו את הסרט, הייתה להם בעיה איתו", סיפר אמריך. "הם אמרו, 'אלוהים, אין שם סוף טוב'. זה היה כתוב בתסריט, אבל זה היכה בהם רק כשהם ראו את זה. אמרתי להם, 'חבר'ה, אני לא יכול לעשות מזה סוף טוב כיוון שאם האנושות תמשיך בדרך הזאת לא יהיה סוף טוב'".

כעת הבמאי רוצה לעשות סרט על מזג אוויר קיצוני, אבל לא כזה עם כוכבי אקשן שנלחמים באש ובמים – אלא כזה שייתן מבט ישיר וכן על מציאות של היסחפות קרקעות, הגירה המונית, מחסור במזון והתפרצות מחלות. "אני מתחיל לראות אפשרות לסרט שיעסוק בזה. כמה שונה העולם ייראה אם 300 מיליון אנשים יהפכו למהגרים בגלל שהם לא יכולים לחיות מאדמתם? ברקזיט הוא התוצאה של זה. לאומנות היא התוצאה של זה. זה עלול להיות המשבר הגדול בהיסטוריה: לא רק שהמוני בני אדם ימותו, אלא שהמלחמות יתפרצו. החיים ישתנו".

• קולנוע
• סרטים
• המסך
• ההתחממות הגלובלית
• משבר האקלים

• Facebook
• Twitter
• Email

בדרך כלל עולים למצדה בטיול בית ספר או לאיזה מופע זריחה. אך ביום שישי (27.9) יגיעו לשם אנשי מסיבות לכבוד Day Zero – פסטיבל אלקטרוני שהתחיל במקסיקו ב־2012 ויתקיים לראשונה בארץ בהשתתפות אמנים כמו Monolink, Marco Carola ו־Jamie Jones. "זו אינה חגיגה של יהודים או של גזע או תרבות כלשהם", מבהיר דמיאן לזרוס, מקים הפסטיבל, די.ג'יי ובעל הלייבל Crosstwon Rebels. "הסיפור של מצדה הוא סיפור של סבל גדול ומלחמה היסטורית וקרבות ומוות. אז אנחנו מנסים ליצור סביבה של אהבה ואושר וקרבה וחום ולחבר בין כל בני האדם. יש באירוע אמנים מכל העולם. ניסיתי להזמין די.ג'יי פלסטיני להצטרף אלינו, אך לצערי הוא סירב".

לזרוס (48) מתראיין בסקייפ מהחווה שלו בטוסקנה, שם הוא מתגורר עם בת זוגו ושני ילדיהם. "בדיוק יצאתי לקטוף חצילים", הוא מתגאה במבטא לונדוני, "יש לנו פה חמורים, תרנגולים, ברווזים וינשופים". חיידק המוזיקה נכנס לו למערכת בגיל צעיר. בגיל 14 הוא רכש שני פטיפונים ומיקסר, וכשהיה בן 16 כבר הפך לרזידנט במועדון במזרח לונדון. אך בגיל 18 הוא נאלץ לעשות הפסקה. "בת זוגי נכנסה להיריון עם הבת הראשונה שלנו כשהייתי צעיר מאוד והייתי צריך למצוא עבודה אמיתית כדי לתמוך במשפחה. באותה תקופה די.ג'יי לא היה מקצוע אלא יותר כמו תחביב". לזרוס נהפך לעיתונאי ואף מונה לעורך מוזיקלי במגזין התרבות Dazed & Confused, וכעבור שלוש שנים חזר לעשייה המוזיקלית, אם כי לטענתו נדרש לו זמן להבשיל. "רק בשנת 2001, כשהתחלתי את הלייבל City Rockers, נהייתי די.ג'יי על אמת".

לזרוס מפיק אירועים זה שנים, אך מה שהזניק את דיי זירו היה חוויה מיסטית בטולום, מקסיקו. זהו אתר עם הריסות של תרבות המאיה, מקום שלזרוס נהג לבקר ולנגן בו. "היה לי תור לפגישה עם שאמאן באותו היום. הוא הסתכל עליי ואמר: דמיאן, אני מרגיש שמשהו לא בסדר איתך, אני לא בטוח אם כדאי לי לטפל בך. הוא שאל אם משהו לא בסדר איתי, ואמרתי ששבועיים לפני כן עברתי ניתוח. הוא אמר שהוא לא יכול לטפל בי כדי לא להפריע לזרימה של ההחלמה. ממש התרשמתי, הוא ידע את כל זה רק לפי התחושה שלו, הוא אפילו לא נגע בגוף שלי".

לזרוס התאכזב ושאל את השאמאן אם יש משהו אחר שאפשר לעשות. השאמאן הציע לו ללכת לחוף הים בשעת לילה, להסתכל על עבר הירח המלא, להרים את הידיים – והיקום כבר ידאג לו. "ואני חשבתי – כן, ווטאבר!", צוחק לזרוס. אלא שבאותו לילה, כשהיה על החוף עם חברים, החליט ללכת על זה. "פשוט קמתי בלי לספר לאף אחד לאן אני הולך או מה אני עושה, התרקחתי קצת מהחברים ועשיתי את מה שאמר השאמאן. כמעט מיידית נכנסתי לאיזה שדה כוח חשמלי. הרגשתי מחובר לגמרי לירח, והיה סוג של חשמל שזרם מקצות האצבעות שלי דרך הזרועות והגוף עד לרגליים. מעולם לא הרגשתי דבר כזה. בהתחלה קצת פחדתי, אבל הבנתי שאני לא יכול לשחרר את זה. זה לא הכאיב לי זה היה פשוט מאוד מוזר".

כעבור עשר דקות אחד החברים בא לבדוק מה קורה, אבל לזרוס עוד היה תקוע עם הידיים באוויר. הוא הסביר את המצב ההזוי וביקש מהחבר לא לגעת, אלא לשים יד אחת לפני הבטן שלו ואת השנייה מאחורי הגב. "הוא התכופף, וכשהוא עשה את זה גם הוא נתקע באותה אנרגיה, בלי לגעת בי. אז שנינו נתקענו בתוך זה. אחרי חמש דקות אמרתי לעצמי שאני חייב לשחרר את זה. הורדתי את הידיים ונפלתי על הברכיים. ישבנו וניסינו להבין מה לעזאזל קרה שם. יכולתי רק לחשוב על כך שזה היה סימן, כי היו לי בעיות עם החבר'ה מפסטיבל BPM בפורטוגל. עבדתי איתם בזמנו ולא אהבתי את הדרך שבה הם הפיקו אירועים, הם היו קצת קמצנים. אז חשבתי שאני צריך לעזוב אותם ולהתחיל משהו משלי, והרגשתי שהיקום עוזר לי להבין שאוכל לעשות משהו חיובי לתרבות ולסביבה שלי וזה היה סימן שאני צריך לעשות משהו מיוחד פה במקום הזה, ואז הבנתי שעומד להגיע תאריך חשוב בלוח השנה של המאיה, ה־21 בדצמבר 2012 – מה שבני המאיה ראו בתור סוף לוח השנה שלהם ובעולם בתור סימן לאפוקליפסה וסוף העולם, אבל אני ראיתי את זה בתור הזדמנות להתחלה חדשה ופתיחת פרק חדש, ולכן זה נקרא Day Zero"

.הפסטיבל שנערך כבר זה שבע שנים בטולום יצא לראשונה מחוץ לגבולות מקסיקו ויגיע להיכל מצדה. לזרוס יתקלט שם וכך גם Bedouin, Chaim, Damian Lazarus, Gorgon City, Jamie Jones, Marco Carola ו-Magit Cacoon ויופיעו לייב Ae:ther, DAVÍ, Monolink ו־Satori. כמו כן, יתקיימו באירוע מייצגים, הרצאות וסדנאות.

אחד הנושאים המרכזיים שדיי זירו מקדם הוא איכות הסביבה. "דיברנו עם כמה אקטיביסטים וארגונים העוסקים בים המלח, יהיה מידע מה קורה שם באירוע", משתף לזרוס. "אנחנו גם מודאגים מכך שבמדינת ישראל היקפי המיחזור מהנמוכים בעולם, רק כעשירית מהזבל ממוחזר. שמעתי שלאחרונה ניסתה הממשלה לבקש מהאנשים לשנות את זה (צוחק), אבל אני חושב שזה האחריות שלנו לוודא שהדור הצעיר יהיה מחויב לגמרי למיחזור וניתן דוגמה לכך".

דיי זירו דוגל בעיקרון "לא להשאיר עקבות", ממש כמו הברן. לא יהיה באירוע פלסטיק חד פעמי, יחלקו למעשנים מאפרות אישיות וימחזרו את כל מה שאפשר. הפקת האירוע אף תקזז את הפחמן שנוצר בעקבות טיסות הצוות מחו"ל ונסיעות האוטובוסים של הקהל למצדה. "אני מקווה שהאנשים בארץ יעזרו לנו לשמור על מצדה נקייה ללא רבב במסע שלנו לקיים אירוע ידידותי לסביבה".

גם אני מקווה – הישראלים נוטים להשאיר מקומות עם מלא בלגן וזבל.
"אתה לא מצייר פה תמונה יפה – לטענתך כל הישראלים דוחפים ובלגניסטים!"

לא כולם.
"הייתי רזידנט בבלוק בארבע־חמש שנים האחרונות. הפעם הראשונה שניגנתי בארץ הייתה באומן 17 לפני הרבה שנים. ניגנתי בחתול והכלב, בברקפסט ובעוד הרבה מקומות. הכרתי הרבה ישראלים, יש לי שם מלא חברים טובים ואני באמת מאמין שאנחנו הולכים ליצור משהו מיוחד מאוד במצדה, אני מקווה שזה יהיה משהו שנוכל לחזור אליו גם בעוד הרבה שנים".

← דיי זירו, היכל מצדה, משישי (27.9) 16:00 עד שבת (28.9) 8:00, 320־450 ש"ח

• מוזיקה
• פסטיבל
• אקולוגיה
• ההתחממות הגלובלית
• משבר האקלים
• מסיבות

• Facebook
• Twitter
• Email

גם בחודש ספטמבר איסטנבול שוקקת, מלאת חיים ומוצפת בתיירים שהולכים שבי אחר הקסם המזרחי של העיר שחוברה לה יחדיו בין אסיה לאירופה. אנשים בטיסה מדברים על שפע קניוני האאוטלט בפרברי העיר, על השף המתבל סולט ביי, על סיורי "הכלה מאיסטנבול" ועל המחירים הזולים בטירוף. אם תשאלו את ניקולא בוריו, אוצר המהדורה ה־16 של הביאנלה באיסטנבול, זו בדיוק הבעיה של האנושות.

"תיירות ההמונים היא הסוגיה הבוערת של ימינו", אמר בוריו בראיון ערב פתיחת הביאנלה, לפני שבוע וחצי. ענף התיירות גדל בקצב מסחרר מאז שנות ה־50 ושולח זרועות תמנוניות וארוכות כמעט לכל נקודה אפשרית על כדור הארץ. רבים מאמינים שיש לכך השפעה הרסנית על הסביבה, כי זה דורש עוד ועוד מוצרי צריכה – החל ממסעדות, מלונות ומזכרות ועד שדות תעופה, טרמינלים וערי תיירות שלמות כמו לאס וגאס.

מהביאנלה באיסטנבול מצטייר המשבר האקולוגי כנושא ששמור באופן כמעט בלעדי לאדם הלבן

כל זה לא מפריע לבוריו לקחת חלק בתעשיית הביאנלות, מפלצת קטנה אך טורפת של ענף התיירות (בשנים הקודמות ביקרו בביאנלה באיסטנבול יותר ממאה אלף איש). פרנסי העיר מתגאים בביאנלה, שהכניסה אליה היא חינמית, ובעשרות מוסדות האמנות והתרבות שהוקמו לאחרונה ברחבי העיר. עם אירועי תרבות קלילים ומבדרים כמו יריד האמנות העכשווית, שנערך במקביל לפתיחת הביאנלה, קל לשכוח שטורקיה עדיין נתונה תחת משטר אפל שחותר תחת חופש הביטוי.

אלא שבניגוד לאוצרי הביאנלה הקודמים, בוריו – מהתיאורטיקנים והאוצרים הבולטים בעולם האמנות ושועל ביאנלות ותיק – בחר להקדיש את האירוע לנושא לוהט אחר: משבר האקלים. יותר מ־7 מיליון טון של פלסטיק צפים על פני הימים והאוקיינוסים – כמות אדירה של פסולת שיוצרת את מה שרבים מכנים "היבשת השביעית", וזו גם כותרת הביאנלה.

בוריו פוצח בכתב אישום על הבזבזנות והעודפות בעידן האנתרופוקן – מונח המתאר תקופה גיאולוגית חדשה המתאפיינת בהשפעה הקיצונית של האדם על כדור הארץ. "היבשת השביעית" פורשת מציאות עגומה ופסימית יותר מאי פעם: בני האדם, לפי בוריו, הם קורבנות של המערכת האקולוגית שאותה הם בראו. הם הפכו להיות צופים חסרי ישע בכלכלה שהולכת ומתנתקת מתהליכי הייצור האנושיים.

פרדוקס פריבילגי

הביאנלה מתקיימת השנה בשלושה מוקדים ברחבי איסטנבול והיא כוללת יותר ממאתיים עבודות, רובן הגדול נעשה במיוחד למקום. התערוכה המרכזית מוצגת באנטרפו 5 במחוז טופאני, בחלל של 17 אלף מטרים שעד לפני כמה שנים היה מחסן נטוש והיום עובר שיפוץ ומיועד לשמש בתור מוזיאון לאמנות.

בחלל הוצבו הרבה מיצבי פיסול גדולי ממדים, שמשחקים על קו התפר בין האנושי לחייתי, הטבעי והמלאכותי. דורה בודור הקרואטית מציגה מערכת אקולוגית שמתרגמת רעשים שמקורם בזיהום סביבתי למיצב פיסולי אורגני, חי ונושם. תיבות הזכוכית שבודור בנתה קולטות תדרים מאתר בנייה סמוך, מגיבות להם ומייצרות דימויים חזותיים שמשתנים בכל רגע; קולקטיב "פרל אטלס" שמורכב ממאה אמנים, חוקרים ואנתרופולוגים שפועלים יחד, מציג מיצב אנציקלופדי שמתאר כיצד לתשתיות בסיסיות כמו מפעלים, תחנות כוח וסכרים יש השפעות קטסטרופליות על הסביבה; האמן הטורקי אוזאן אטלן מעמיד במרכז החלל שלו גוייה של תאו מים, בעל חיים נפוץ בטורקיה שנמצא בסכנת הכחדה, בייחוד בגלל הקמתם של שדה התעופה החדש של איסטנבול ושל הכבישים המהירים שנבנו סביבו; מיקה רוטנברג, הישראלית לשעבר שלאחרונה נעלה תערוכה מדוברת בניו מוזיאום, מציגה את "ספגטי בלוקצ'יין" – עבודת וידיאו סוריאליסטית ומהפנטת שחוקרת סאונד וחומר, אנושיים ולא אנושיים.

לנוכח הגודש החומרי אי אפשר שלא לתהות אם האמנים המציגים באמת תורמים משהו לשיח על המשבר האקולוגי מלבד ייצור של עוד פסולת לעולם. אחת העבודות המוצלחות בתערוכה, שמשכילה להתייחס לנושא ובו בזמן לא לוקחת את עצמה ברצינות דמגוגית, היא "זה עולם קטן מאוד" של סיימון פוג'יווארה. פוג'יווארה הבריטי, שמיוצג על ידי גלריה דביר הישראלית ושהציג בה תערוכה מופתית לפני שנתיים, נדד כמה חודשים בין פארקי השעשועים הרבים בטורקיה ואסף מהם אינספור גרוטאות. התוצאה היא מעין דיסנילנד מיניאטורי, מופרע ואלים, שכולל בין השאר מקדש שהיושב בראשו הוא בארט סימפסון, חדר כושר משותף לבני אדם ולפרות ודגמים מוקטנים של יצירות אמנות פופיות לעוסות.

במוזיאון פרה, מוזיאון אתנוגרפי שממוקם במרכז איסטנבול, מציגים אמנים עכשוויים תמונת עולם קצת יותר אופטימית שבמרכזה בריאת עולמות חדשים. צ'רלס אייברי הסקוטי יצר פרויקט ארוך טווח של קהילה דמיונית, שאת אורחותיה הוא מתאר בציורים ובפסלים מקאבריים; נורמן דיילי האמריקאי שנפטר ב־2008 מציג את "הציוויליזציה של לורוס", מחקר פסאודו־ארכיאולוגי של ציוויליזציה ספק אמיתית ספק מומצאת שהוא מבקש להקים לתחייה; ישנן גם העבודות של האמן והזואולוג החלוצי בן המאה ה־19 ארנסט הקל, שהניסויים המדעיים שלו נעים בין אמנות למדע בדיוני; והפרויקט של סיימון סטרלינג שמחייה מחדש פסל של הנרי מור, שנמצא בקרקעית הים ושהתיישבו עליו קולוניות של מדוזות קטלניות.

באי בויוקאדה, הגדול שבין איי הנסיכה של איסטנבול, מוצג החלק השלישי של הביאנלה. בויוקאדה הוא מעין ריזורט תיירותי יוקרתי הנמצא במרחק שעה וחצי הפלגת מעבורת ממרכז העיר. אלפי תיירים גודשים את האי שמתהדר באווירה אקזוטית עם רחובות ציוריים, סיורי עגלות רתומות לסוסים ושווקים אוריינטליים על גדות הנמל. שישה פרויקטים שמוצגים בארבעה אתרים ברחבי האי, שניים מהם במבנים עזובים ונטושים, הופכים את המראות התיירותיים האלו לאבסורדיים ומופרכים עוד יותר. גולת הכותרת בבויוקאדה היא התערוכה של האמן האמריקאי גלן ליגון, שמחזירה מבט ציני ונוקב למבקרים באי עם תיעוד אגבי של תיירים באיסטנבול שעסוקים בעיקר בטלפונים שלהם, ועם סרט דוקומנטרי של הקולנוען הטורקי המנוח סידת פקאיי, שתיעד את שהותו של הסופר ופעיל זכויות האדם האפרו אמריקאי ג'יימס בולדווין באיסטנבול. בולדווין מסייר ברחובות העיר ובאיי הנסיכה, ומושך מבטים ותגובות כאילו היה ליצן בקרקס.

56 אמנים מ־25 מדינות מציגים השנה בביאנלה באיסטנבול, רובם אירופאים ואמריקאים. זאת בניגוד לאחותה הגדולה והממוסחרת, הביאנלה בוונציה, שמוצגת עד ה־24 לנובמבר ונוטפת השנה פוליטיקת זהויות. מהביאנלה באיסטנבול מצטייר המשבר האקולוגי כנושא ששמור באופן כמעט בלעדי לאדם הלבן הפריבילגי. כל היתר שקועים בחיים עצמם.

← "היבשת השביעית": הביאנלה ה־16 באיסטנבול באוצרותו של ניקולא בוריו תוצג עד 10.11. כניסה חינם בהרשמה מראש באתר

• אמנות
• תרבות
• משבר האקלים
• אקולוגיה
• ההתחממות הגלובלית