>> שירי ברוק־שגיא (כדאי שתעקבו) היא משוררת ועורכת בעיתון "הארץ". נולדה ב-73' בקיבוץ איילת השחר ומתגוררת בתל אביב. ספר שיריה החדש, "נבואות לאחור" (השקה: חמישי 5.2, הנסיך הקטן), נע בין תקווה להכרה מפוכחת ובין נבואות קדומות לקינה עכשווית. ברקע מבצבצות סצנות תל אביביות יומיומיות. אתם יכולים ורוציםלרכוש את הספר כאן(שיר אחד מתוכו מחכה לכם בקצה השני של הטור)

>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן
>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג
>> מקדונלד'ס נוסטלגי ומקדונלד'ס עם כפיל של דרייק // העיר של גיאגיא

1. בית אריאלה

אני אוהבת לשלם מראש על קורסים כדי לסנדל את הלו״ז שלי כך שיחייב אותי ללמוד משהו כי שילמתי עליו ואז אין לי ברירה אלא להגיע. כך מצאתי את הקריאות המודרכות בהנחיית סופרים בבית אריאלה. המחירים לתושבי העיר מסובסדים, ויש אפילו קפה ותה פושטים (לצד הרגילים) במחיר מסובסד. עד כה הספקתי לקרוא בחברותא בכתבי פסואה, קאמי וסארטר, ורוב שיחות הספרייה זלגו למדרגות בסוף השיעור.יש משהו אופטימי, שלא לומר נאיבי, להתדיין בלהט על אקזיסטנציאליזם כרעיון מופשט, כשמעל ראשנו מרחף באופן תמידי איום קיומי קונקרטי, במיוחד במרחב שעד לא מזמן שימש ככיכר החטופים. ובכל זאת, לפעמים נעים לדמיין שאנחנו חיים ב"מקום תחת השמש", ממש כמו שם הספר שכתב פעם, ב־95' (כשעוד היינו תמימים) בחור צעיר בשם בנג'מין ניתאי, ולא ב"מקום תחת".
שאול המלך 27 תל אביב

2. הדשא ברוטשילד

אחרי יום עבודה אני אוהבת לצעוד ברגל, מרחוב העלייה דרך שדרות רוטשילד ועד הבימה, או לחוף בוגרשוב. אם צריך לבחור ספוט אחד שאליו מתנקז הכל, זה הקצה של השדרה שנושק לעיגולים של הבימה.בשעת השקיעה אני חולצת את נעלי היום, מתיישבת על הדשא (המלאכותי) ועושה לעצמי קיבוץ בלב העיר. אני נותנת לנערים ולנערות לשחק לפניי, וכשהם מתרגלים אקרו יוגה מקווה שאף לוליין לא ייפול, כדי שיהיה לי מה לצלם.גם אחרי 30 שנה בתל אביב אי אפשר להוציא את הכפר מהנערה. המתח בין הכפרי לאורבני חוזר אצלי שוב ושוב, ובספר יש שורה אחת שמדברת אותו במדויק:
אִי אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת עַל עִיר בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ שֶׁיּוֹרְדִים בָּהּ כְּפָר
אני משתדלת לשמור על איזון דק בין הזהויות.

3. שוק לוינסקי

פעם בשבוע אני עוברת בשוק החמוד הזה כדי להצטייד באבות המזון שמרכיבים את התפריט שלי – פירות יבשים. בדרך, אני טוחנת כמות שמסכנת את ענף התמרים והקשיו. את תאוות השופינג אני מספקת בקפיצה ל"תבלינסקי" ולרוב יוצאת משם עם צרור מרווה לטיהור, פרחי לוטוס כחול וחליטת ורדים – שילוב שנראה כמו רשימת קניות של מכשפה. עם השקיות, אני עוצרת לנוח קצת בקפה קאימק על כוס צ'אי מקושטת בעלי כותרת.
>> תבלינסקי / לוינסקי 57 תל אביב // קפה קאימק / לוינסקי 49 תל אביב

4. המציאון

אם הייתי בגד כנראה שהייתי שמלה שחורה קטנה. יש לי אוסף גותי שמתחרה בהיקפו בקולקציית הנעליים של אימלדה מרקוס. תקציב להרחבת האוסף קצת פחות. את רוב הבגדים שלי אני קונה ביד שנייה – גם חסכוני לכיס ולסביבה, וגם מזמן לארון הבגדים של מורטישיה אדאמס וריאציות חדשות על שחור. היתרון במציאון הוא החלוקה המסודרת לקטגוריות של צבעים, שמאפשרת לי לפסוח על כל הצבעים בדרך למדור האופל. ועוד נקודת זכות, בעיר של חמוצים, המוכרות.ים שם הכי נחמדים בעיר וגם הפלייליסט שמכבד את האוזן שעייפה ממקומות צעקניים. קיצר, אם מחפשות פרזנטורית, אתן יודעות למי לפנות.
דיזנגוף 50 תל אביב (דיזנגוף סנטר)

המציאון (צילום באדיבות דיזנגוף סנטר)

5. הסטריטס, יהי זכרו ברוך

נפלה עטרת ראשנו. כך חולפת תהילת עולם. זה לא כל כך נעים לראות סטריטס סגור. כל הקלישאות דומות זו לזו, אבל אנחנו אומללים על פי דרכנו – ולא קלה היא לא קלה דרכנו. כי בכל פעם שבתי ואני חולפות בדרך הקבועה מול הוויטרינות הריקות (שבטח תכף יתמלאו במשהו חדיש ומחודש), עולה בזיכרוני תמונה נוסטלגית מן העבר, שמככבת בה ילדה קטנה עם שניצל ענק. לנצח אחי, נזכור אותך תמיד.
קינג ג'ורג' 70 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

הבולען הבא של תל אביב.בגדול זה יכול להיות בכל מקום בעיר. הכל מזל. בעיר שחרתה על דגלה את חדוות החפירות ואת אימת רוכבי הוולט, כל מה שנותר הוא לייסד ריאליטי מוניציפלי נושא פרסים לסיכון הבא. ראו הוגרלתם. אפשר לפתח גם פורמט ארצי, כי המצב הכללי גם ככה נראה כאן under construction.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?

הסרט "כן" של נדב לפיד. מניחה שאמרו את זה קודם אבל זה לא משנה. אין נביא בעירו. לפחות פריז איז ברנינג. ישבתי בקולנוע הכי פצפון של לב עם עוד שניים וחצי אנשים ומה אני אגיד – ברגע הראשון התפוצצו לי העיניים מרוב דימויים. אחר כך התפוצץ לי הלב מכל הטו מאץ' הזה. אחר כך צחקתי, גם ההם לידי צחקו במקומות הלא נכונים. אחר כך בכיתי. זה היה מסעיר, פומפוזי, מניפסטי, קיטשי לפרקים, סרט אנטי־תיירותי – אבל לתיירים בלבד.

אבל החלק שמצדיק את קיומו כהמלצה כאן הוא לראות, ואשכרה להרגיש, את תל אביב חיה ונושמת בתוך מציאות רוויה מוות, מ־7 באוקטובר ועד הסיוטים מעזה. מצטרפת לדף המסרים הממש לא רשמי של הסרט: לא למלחמה, לא למיליטריזם, לא לקפיטליזם, לא לשחיתות. כן לאבות החתיכים על אופניים בשדרה. כן לחוף הים האהוב. כן לדירות הרעועות שמרגישים בהן צעירים לנצח. כן לקרחנה, אבל לא כמו זו הנובורישית שבסרט, אלא קרחנה של שמחת חיים. כן לסרט שמדבר, למרות כל האנטי, עברית ואהבה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
בניגוד להמלצה הקודמת, הגלויות של שושקה (זאב אנגלמאייר). הרבה יותר קל לבטא מחאה ברוח של אנטי. קשה יותר לזעוק על דרך החיוב. הציורים הצבעוניים של שושקה, מראשית המלחמה ועד סיום הפרויקט, הצליחו ליצור אהדה ואמפתיה – גם מחוץ להפגנות שם נישאו כשלטי ענק – הודות לבחירה באופטימיות, בסולידריות ובאהבה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
במקום מתוקן, המדינה הייתה צריכה למסד את התמיכה במשפחות החטופים ששבו, ולא היה נדרש שנור מהאזרח הקטן. אבל כיוון שאין אנו חיים במקום מתוקן אלא ברפובליקת בננה (כן ביחיד, מה יש?) – והמשפחות האלה צריכות מעטפת רחבה גם בהמשך החיים – מצווה לעזור. אני תרמתי ואמשיך לתרום ככל שידי משגת כמובן.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל מי שלא ירש דירה מסבתא ונושא, כמוני, בעול השכירות העושק חודש בחודשו. מרימה לכםן, יודעת כמה זה כבד לבד. אבל לא רק למי שאין להן חדר משלהן, אלא גם לכל אלו שאין להן דרכון משלהן. גם אני נסיכה שנלחמת בדרכונים זרים, ואין לי אחד כזה.

מה יהיה?
אלוקימי יודע, וכפי שזה נראה, הוא גם הכי מקורב כרגע למקום שמתקבלות בו החלטות. אמנם התנבאתי לא רע בספר (שהתחלתי לכתוב לפני יותר מעשור ורואה אור אחרי שרוב הסיוטים התממשו), אבל לא בא לי לבאס. תכל'ס, הכי קל ללכת על נבואות זעם בישראל, כי לרוב הן גם מתגשמות, ואז אנחנו יוצאים צודקים. הלוואי שנחליף אותן בנבואות טעם. יהיה כיפי, תרבותי וטעים, ובטח ייפתחו עוד מלא מקומות אוכל ובילויים בתל אביב. מה לא?

—

"יְמֵי פּוֹמְפֵּיי הָאַחֲרוֹנִים לִמְהִירֵי הַחְלָטָה וַחֲטָאִים קַלִּים" // שירי ברוק-שגיא

אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ עוֹמֵד בְּכִכַּר הַלֵּב
מַחְנִיק צְעָקָה פְּנִימִית וּמֵת
שֶׁמִּישֶׁהוּ יִשְׁמַע
אֲבָל הָעִיר שׁוֹתֶקֶת בַּאֲדִישׁוּת
הִיא סְתָם הוֹמְלֶסִית עֲיֵפָה
שֶׁלֹּא רוֹאָה מַטְבֵּעַ שֶׁל אֲגוֹרָה בְּתוֹךְ הַקִּישׁ קִישׁ קָרְיָא שֶׁלָּהּ
רַק תָּבִיא לָהּ עוֹד קָפֶה בַּחֲמִשָּׁה שְׁקָלִים – שֶׁתִּתְעוֹרֵר כְּבָר.

בַּלֵּילוֹת הָאַחֲרוֹנִים הִיא כָּל הַזְּמַן עֵרָה
עַד שֶׁהִיא מְסֻגֶּלֶת לִשְׁמֹעַ חֲתוּלִים מְיֻחָמִים
בֵּין הַחֹשֶׁךְ לְזַנְבוֹת הָאוֹרוּבַלֵּילוֹת הַלְּבָנִים הָאֵלֶּה
הַתִּקְרוֹת הַגְּבוֹהוֹת מְחַשְּׁבוֹת מַסְלוּל מֵחָדָשׁ
כָּמָה זְמַן יִקַּח עַד שֶׁהַטִּיחַ יָבִין אֶת הַסְּדָקִים
הָעִיר נֶהֱפֶכֶת לְמִטָּה עֲמֻקָּה לָגוּר בָּהּ
לִתְקֹעַ בָּהּ יָתֵד בְּלִי לְשַׁלֵּם אַרְנוֹנַת תְּשׁוּקָה
רַק לִשְׁתּוֹת אֶת הָרֶגַע בְּדוּכְנֵי הַמִּיצִיּוֹת שֶׁמִּתַּחַת
וּבֵינְתַיִם בַּיָּמִים, הַחַיִּים בַּחוּץ מַמְשִׁיכִים לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים
כְּשֶׁאַתָּה, אֲנִי וְהָעִיר – כְּבָר יוֹתֵר בַּרְזֶל מִנּוֹצוֹת

נוֹשְׁמִים תִּקְוָה בַּלֵּילוֹת
וּמֵתִים חַיִּים בַּיָּמִים
וְיֵשׁ לְהַכּוֹת עָלֵינוּ
יֵשׁ לְהַכּוֹת חָזָק
כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ חַמִּים.

• העיר שלי
• שירה
• בית אריאלה
• שדרות רוטשילד
• שוק לוינסקי
• קאימק
• יד שנייה
• הסטריטס

כנראה שאין סטודנט תל אביבי בעשרים השנים האחרונות שלא בילה לפחות לילה אחד לבן בבית הקפה סטריטס, אבל כנראה שלכל תקופת מבחנים יש סוף. אחרי כמעט עשרים שנות פעילות, בית הקפה ייסגר במהלך נובמבר, ואלו לא הבשורות המבאסות היחידות – גם בר היין וינונה פוראבר, שנמצא מעבר לרחוב לסטריטס ושייך לאותה קבוצת בעלים, ייסגר גם הוא. הבעלים מבטיחים פרידה שמחה-עצובה, שזה טוב כי אנחנו כבר עצובים, אז נשמח לקצת שמחה.
>>עובדים על זה: בתי הקפה הכי טובים לישיבה ארוכה עם הלפטופ

לפי דיווח שעלה באתר N12, הסיבה המרכזית לסגירה היא השפעת המלחמה הארוכה, אך אתם יכולים להניח שהשינויים שקרו בעיר בשנים האלו בהחלט השפיעו. רני עופר, אחד מהבעלים של צמד המקומות, מסר בדיווח כי "ההחלטה היתה קשה ומורכבת, אבל טבעית ובריאה. עשינו הכל ביחד במשך שנים, וגם הפעם הגענו למסקנה משותפת שהסתכלה על ההתפתחות האישית שלנו, ועל הכיוונים שאליהם רצינו להתקדם.אנחנו מזמינים את כולם לבוא ולהיפרד, להיזכר ולשחזר, לשתות איתנו ולאכול איתנו. זה סיום אבל לא סוף". ב-15.11 הסטריטס יסגרו את שעריהם, כך שיש לכם עוד שבועיים וחצי להיפרד ולהשיג את המתכון לסלט שגית.

הסטריטס נפתח כבית קפה בקינג ג'ורג' בשנת 2006, ובשיאו הפעיל שני סניפים (אחד באבן גבירול), שהיו ידועים בהיותם פתוחים 24/7. לחלקכם אולי קשה לדמיין זאת כעת, אבל אי אז לפני מגיפת הקורונה, תל אביב היתה ערה לאורך כל היממה, ובסטריטס יכולתם לפגוש תמיד חלל מלא באנשים ובלפטופים, בין אם יושבים בקומה העליונה ומתקתקים בעיניים טרוטות כל הלילה, ובין אם בפרלמנט על הרחוב. המקום עצמו היטיב להיות בית קפה גדול ומרווח שלא נופל לטרנדים חולפים, ושמר על חזות קז'ואלית מזמינה ומהונדסת היטב. סלטים כמו קיל ביל ובמיוחד סלט שגית כבר הפכו לקלאסיקות, יחד עם עוגת הביסקוויטים, השניצל והפירה וגם הגולדן לאטה שטעמנו שם לראשונה.

בר היין וינונה פוראבר נפתח רק לפני שלוש וחצי שנים עם שם שלקח השראה מקעקוע של ג'וני דפ (כבר אחרי שהם נפרדו), בניהולה של אותה קבוצת בעלים של הסטריטס, ובהובלתו של השף המוכשר אביתר מלכה, שהביא למקום אוכל מעניין ןיצירתי שמפגיש בין עולמות הפיין לטעמים מקומיים והמטבחים עליהם גדל. אף ארוחה בוינונה לא הרגישה כקודמתה, עם הפתעות כמו סשימי קלמנטינות רענן, ניוקי א-לה רומנה בתרד שחור או קרפ סוזט מהסרטים – האוכל תמיד היה נעים וטעים במיוחד. תפריט היינות המוקפד השתלב בחוויית הארוחה, והוסיף עומק עם יינות ויקבים קטנים ומעניינים מרחבי העולם.
>> ברי היין המומלצים בתל אביב

היום אפשר לאכול ממטעמיו של מלכה גם במסעדת רובע א' הכשרה והמוערכת, אבל נתגעגע לייחוד והאווירה של וינונה. עד הסגירה הסופית – גם היא ב-15.11 – יערכו בוינונה פוראבר סרוויסים של פרידה בכיכובן של מנות שהפכו אייקוניות ובהובלת הטבחים שעבדו שם בשנים האחרונות, כך שתהיה פרידה טעימה במיוחד. כנראה שכמו האהבה של ג'וני דפ לווינונה ריידר – שום דבר לא לנצח.
וינונה פוראבר, שלמה המלך 2 תל אביב
דה סטריטס, המלך ג'ורג' 70 תל אביב

• אוכלים שותים
• סגירה
• דה סטריטס
• הסטריטס
• וינונה פוראבר

>>לליב סיון משחררת בימים אלה את הסינגל "אני ואת"בעקבות המלחמה.כחברת בריגדת האהבה,קבוצה של זמרות ושחקניות שכוללת בין היתר את סיון טלמור, גיה באר גורביץ׳, שני כהן, שני קליין, אניה בוקשטיין ועוד, היאהופיעהמול מפונים, חיילים, משפחתהנובהונשות המילואימניקים ברחבי הארץ.החיבור המחודש למוזיקה וההכרה בכוח הגדול של הריפוי שהיא מביאה איתה, עוררו אצלה את ההבנהש"אניואת" צריך למצוא את דרכו החוצה מהמגירה.לליב סיון, ילידתקריתגת,היא יוצרת רב תחומית,במאית (״מיוחדת״ של כאן 11) ושחקנית זוכת פרסים (כיכבה בסדרה "אחד על אחד" ובסרט "עירום" שזיכה אותה בפרס השחקנית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה ובמועמדות לפרס אופיר).

>> להיות כרגע מוזיקאי ישראלי בחו"ל זה די מדכא. תשאלו את ג'יי למוטה
>> תל אביב צריכה נסיכות אינדי כמו ג'ני פנקין. והנה בא הזמן שלה

1. אדרת

עוד לפני שהכרתי את המילה קיימות, לפני שידעתי מה ההבדל בין וינטג' לרטרו, לפני שנולדה המילה היפסטר, הכרתי את אדרת. החנות האדומה של אופירה היא תמיד נקודת עצירה כשאני ברדיוס של כיכר דיזנגוף וגן מאיר, כי תמיד יש בה פוטנציאל לשיפור מצב הרוח, דופמין רומנטי. אני חושבת שמעבר לכל הסיבות הנכונות לרכוש יד שניה, הכי אני אוהבת את האפשרויות הסיפוריות שבגדים ובדים, תוויות, כיסים, טכניקות תפירה וכפתורים מחזיקים בתוכם. אני חושבת שאת הסיפורים הטובים ביותר מצאתי באדרת. הם כמובן הרכיבו את האאוטפיטים הכי מוצלחים שלי.בוגרשוב 53

2. קינג אופטיק

יש לי חוקים. נגיד, כשאני צריכה לרכוש עדשות מגע ואני נכנסת לחנות המשקפיים של בוריס, אני מכניסה את הידיים לכיסים ומבטיחה לעצמי לא להוציא אותן, בשום מקרה, כדי למדוד משקפי ראייה. זה לא תמיד עובד לי. יש לי 15 זוגות משקפיים. יתכן ומדובר בהתמכרות אבל אין לי את מי להאשים בכך מלבד את הטעם הטוב של בוריס ואיציק ואת היחס הטוב שלהם. כי לא רק שיש להם אוספי משקפיים נדירים, במובן הישן והטוב של המילה, הם גם מסכימים לקבל אותי למוסך המשקפיים שלהם כדי ליישר ולהחיות זוגות משקפיים שסובלים מילדים שישבו עליהם.קינג ג'ורג' 21

3. התחנה המרכזית החדשה

מדובר באהבה מפוקפקת. אולי אהבה רעילה. התחנה המרכזית היא התל אביב הראשונה שלי, הפרועה, המסוכנת, הצבעונית, המגוונת, שמודדת לי זמן בפלטפורמות האוטובוסים לפני שהכרכרה תהפוך לדלעת. במשך שנים המבנה המבוכי הזה היה שער הכניסה שלי אל העיר. תמיד הריח כמו הרפתקה, תמיד זהר מניאון בעיניים, קעקוע ראשון, מגנט אפל של מסדרונות שבכל קצה שלו יציאה אל תל אביב אחרת. שנים אחר כך חקרתי אותה לעומק כחלק מעבודת אמנות ארכיונית, איפשהו יש לי שעות של חמרי גלם המתעדים את אנשיה. עוד שנים אחר כך הצטלמתי בה – רוב הדמויות שגילמתי ביקרו בה. הן אולי פחות פרועות, פחות הרפתקניות, פחות מסנוורות, אבל בקיאות במסדרונות וביציאות הנכונות.

4. סילון

בית הספר הגבוה שלי לאלכוהול, חברות וזיהוי זוגות בדייט ראשון. ארבע שנים בירמנתי בסילון, ארבע שנות התבגרות מואצת תחת המנטורינג הטוב של אורן, שוגון ולימור. למדתי תמיד למזוג בגובה העיניים, לנעוץ את הכף הקרח בסיום, כי לתנועה יש התחלה וסוף, לא להתנגש בברמן השני. למדתי לבחור את השיר הנכון, להקשיב לשיחות לא לי, לשתות וודקה חמה, לזהות פקחי סיגריות ולשלם על טעויות. הסילון הוא מאיץ החלקיקים התל אביבי שלי, אבל אני יודעת בוודאות שלא רק שלי, אלא גם של כל מי שישבו לי על הבר וחשבו שלא שמעתי את השיחות שלהם.קינג ג'ורג' 89

5. הסטריטס

גילוי נאות 1: בסטריטס הכרתי את בן הזוג שלי. גילוי נאות 2: בן הזוג שלי הוא אחד מהבעלים של הסטריטס. זה לא מפתיע שזה המקום האהוב עלי בעיר. זה בית. אני יודעת תמיד מה יש בסירים למרות שאני חייבת תפריט כדי לקבל השראה. אני אוהבת את המרחב שלו, את הכלים שלו, את תנועת הצוותים המתלכדת למשפחה ואז גדלים וממשיכים בחיים וחוזרים לפה עם תינוקות בעגלה. את סלט שגית, את אוולין, את מייקי שאיננו, את הלקוחות הקבועים של הבוקר שמחייכים אלי, את המלצרים החדשים שלא יודעים איזה קפה אני שותה . אני אוהבת את אחד הבעלים, הוא באמת בחור טוב.קינג ג'ורג' 70

מקום לא אהוב בעיר

הכביש בקינג ג'ורג'.תל אביב, תנסי להיות אחר צהריים אחד אמא עם נטייה לאיחור רכובה על אפניים ברחוב קינג ג'ורג' בדרך אל הילדים. הכביש שבור וקופצני ופירי הביוב נוזפים בך על האיחור, האוטובוסים והמוניות נוגסים באוויר שמאחורייך וצופרים לך כדי שתפני להם מקום, על כל אחד מהם לפחות שלוש אמהות ממהרות כמוך. למרות שאת לא חשמלית, על המדרכה את לא רוצה לרכוב כי הולכי הרגל עלולים לדרוס אותך כשהם שקועים במסכים תוך כדי הליכה. בקיצור, תל אביב, תסדרי לי את קינג ג'ורג' כדי שאוכל לאחר בבטחה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אם יש דבר שלא הייתי זקוקה לו בשבעת החודשים האחרונים זה "אסקפיזם". אני חיה עם צורך בחיכוך מתמיד עם המציאות. אפשר לקרוא לזה ענייני שליטה. לא ספר, לא סדרה, לא יציאה לבר השכונתי.חודשיים לתוך המלחמה, שמעון משל, האבא של הפיקוק, הזמין אותי לערב הקראת שירה בשם "בין הקירות" ואני שכנעתי אותו לתת לי להקריא ולשיר. מזל שהוא הסכים, כי אחרת, מפאת חרדת האסקפיזם לא הייתי פוגשת את הדבר היפה שחיכה לי שם."בין הקירות" היה בית פתוח, שאיפשר למילים ולמוזיקה להכנס ברווח המועט בין האנשים הרבים שגדשו אותו. מבט מבויש מאחורי המיקרופון מספר לי שאני מכירה את רובם מבית הספר, מהסופר, מהגינה, מהפיקוק עצמו. הם לא קהל, הם קהילה. זה לא אסקפיזם, זה מרחב מוגן. תודה לשמעון שהזכיר לי את זה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"היי אחות" של איה זהבי פייגלין שנכתב תוך כדי המסע של "בריגדת האהבה" ברחבי הארץ מתחילת המלחמה – – להקת מוזיקאיות ושחקניות שהוקמה בצל המלחמה להפיג את המתח ולהעלות את המורל בשירה ציבורית המונית למפונים, חיילים, פצועים ומשפחות מילואים – והפך להיות ההמנון של מה שעברנו ומה שנרצה שיהיה. כשאיה ניגנה אותו בפעם הראשונה מולנו לא הפסקתי לבכות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל מה שנוגע במשפחות החטופים, מלהגיע להפגנה עד התנדבות במטה. אין יותר חשוב מהם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לא אחד כי אם מאות בעלי עסקים קטנים, שפזורים ברחובות תל אביב והופכים אותה למה שהיא. הם אלו מאחורי עננת האבק של הרכבת הקלה, ששרדו את הקורונה, שמושפעים משנה ארוכה של מחאה, שסגרו ביום הראשון למלחמה ופתחו אחרי ימים ארוכים בלב כואב, כי גם העיר צריכה מפלט.

מה יהיה?
מה שנעשה שיהיה. העתיד לא נועד שננבא אותו אלא שניצור אותו.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• הסטריטס
• סילון
• איה זהבי פייגלין
• פיקוק
• תחנה מרכזית תל אביב
• אדרת

תגידו מזל טוב לבית קפה הסטריטס, שמציין ממש בימים אלה לא פחות מסוויט סיקסטין. היו בתי קפה טרנדיים ואופנתיים ממנו, היו קטנים ומתוחכמים ממנו, אבל רק בסטריטס יכולת לפגוש את האקס שלך בעודך אוכלת סלט שגית באמצע הלילה עם הלפטופ לפני מבחן (סתם, דוגמא פיקטיבית לגמרי) או לריב עם הורייך בקולי קולות תוך בליסה של טוסט גבנ"צ (סתם, עוד דוגמא דמיונית לחלוטין, למה אתם שואלים?).

>> פירגון למתחרים ורומנטיקה של צלחות ישנות .זו העיר של אנשי הסטריטס

"שום דבר לא מובן מאליו ואנחנו אסירי תודה, ההצלחה של המקום לא הייתה מיידית", מסרו הבעלים – נדב נאמן, רני עופר ויונתן גרינברג לרגל המאורע, "נאבקנו במשך שנתיים למצוא את הזהות שלנו, להבין מה רוצים מאיתנו ומה יש לנו להציע. והבנו שאנחנו רוצים לתת מענה לתושבי השכונה והעיר, כולל תיירי פנים וחוץ, לכל צורך. קפה, ארוחת בוקר, צהריים, דרינק בערב, מקום להפגש, מקום לעבוד, מקום לספוג בו אוירה ולצאת, ולו לרגע, מהיומיום".

הסטריטס ידע גם תקופות הפכפכות, איך התמודדותם איתן?
"כשהחלה מהפכת הויי-פיי, למשל, בחרנו שלא להתלונן על אנשים שיושבים שעות ועובדים או גולשים או כותבים עבודות. הבנו שזה לא הולך להשתנות אז במקום זאת השקענו בויי-פיי חזק".מי האמין שפעם לא היה ויי-פיי? ובכן, בסטריטס זוכרים גם את הימים הפרהיסטוריים האלו.

אז איך חוגגים?לכבוד יום ההולדת מארחים בסטריטס בשישי ובשבת את השפים אביתר מלכה, בנצי ארבל, לילי בן שלום, ג'ק וחמודי (דלידה) ואופיר גוטמן (סון רון). כל אחד מהשפים רקח מנה שתוגש בארוחות בוקר בסופ"שים של חודש מרץ, בשישי ובשבת:אביתר מלכה יכין בעבורכם טארטין של תבשיל של כרישה בחמאה חומה שיוגש מעל לחם מחמצת קריספי ועליו ביצה עלומה, פרמזן ועירית.בנצי ארבל הלך על מוצרלה קרוסו – טוסט מוצרלה שמוגש בלחם קסטן לבן שעובר ציפוי בפרורי לחם ואז טיגון שמתיך את הגבינה והופך את כל העסק לקריספי במיוחד. מאמא מיה, זה נשמע טעים.

ג׳ק וחמודי יגישו את הטייק אוף שלהם למוזלי עם יוגורט כבשים ובקר מעורבב עם חמאה חומה, פירות מיובשים חמוציות, אוכמניות, דובדבנים,תאנים, משמשים, שקדים קלויים, קרעי בייגלה ירושלמי וזעתר טרי;אופיר גוטמן מסון רון על סלט ירוקים שכולל תרד, קייל, עשבי תיבול לרוב, פטריות פורטבלו, עדשים, ביצה רכה-קשה ומקרל מעושן ברוטב צ'אטני ירוק (תהיה גם אופציה טבעונית עם טופו) ולילי בן שלום לא תקפח אותנו ודואגת לאצ'רולי – בצק חלב שמרים קריספי, עמוס גבינות ויוגורט, שיוגש עם סלט רענן ורטבים מסורתיים מעשה ידיה של לילי. וןכמובן שגם המנות הקלאסיות יהיו בתפריט – אבוקדו טוסט לא שכחנו אותך.

חוץ מזה – קוקטיילים, כמובן, יינות מבעבעים ומשקאות רעננים על בסיס פרייה, וכל אלה ב16 ש"ח בלבד לכבוד המועד החגיגי והלא עגול. והכי חשוב – בעתיד הקרוב מדיניות ה-24/7 (כרגע המקום פתוח מסביב לשעון רק בסוף השבוע) צפויה לחזור בקרוב. עכשיו ככה חוגגים יום הולדת.

סטריטס, המלך ג'ורג' 70, שישי ושבת עד לסוף חודש מרץ, 9:00-16:00

• אוכלים שותים
• הסטריטס
• בתי קפה בתל אביב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 938 // חובה להתנגד

1. הזוריק והתחתית

שני מוסדות, בתי קפה, מעוזות תרבותיים שקמו קצת לפנינו ותמיד היוו לנו מודל ודוגמה, נתנו לנו ביטחון לבחור בדרכים מסוימות ולעיתים ללכת נגד המדיניות שלהם. המקומות, כולם, מנהלים במשך שנים דיאלוג סמוי. ביקורים בזוריק והתחתית מעוררים מוטיבציה מיידית להרמת רמה.
יהודה המכבי 4, לינקולן 9

2. מיט בר

מיט בר תל אביב שוכן בשדרות ח"ן, ממש לידינו. כל פגישה שרצינו קצת לצאת בה משגרה, הסתיימה בצהריים במיט בר. מעבר לזה שאכלנו טוב, בהתחלה צ'יפס ורטבים והיום סלט ירוק ושעועית, למדנו שיעור בנחישות, בנוכחות ניהולית וביכולת לשנות ולהתפתח. אז לצד הסטייק ראינו את המקום משתפץ, התפריט משתנה, הנקסט דור נפתח והערכים והווייב נשארים.
שדרות ח"ן 52

3. שיגריס

חנות כלי הבית של אלי היא מקום בו הזמן עוצר מלכת. יש מלאים ישנים כאלה ואחרים במחסנים נידחים ואנו נכנסים אליהם ובוחרים כלים שמראש יודעים שלא יהיו יותר, אבל יש בהם קסם שלא נותן מנוח. שנים אנחנו עם אלי מחליפים כוסות וסטים של כלים, מקבלים חשבוניות כתובות ביד. קצת מהעולם הישן והרומנטי שאנו מנסים להיאחז בו.
אבן גבירול 11

4. בריכות שחיה אורבניות – גורדון וג'ימי

עם ההתבגרות, בלי תיאום, כולנו התחלנו לשחות. נדב לכיוון טריאתלוני, רני ויונתן יותר להרים דופק בלי להרוג ברכיים. בתור אנשי ים ואף גולשים, הרפטטיביות של השחייה בבריכה מהווה כר בריא לא רק לבריאות הפיזית אלא מקום לפרוק או לסדר מחשבות. הלוך ושוב כמו מטרונום. מסעדנות, גם היא עניין של קצב.
אליעזר פרי 14, דיזינגוף 50 (דיזינגוף סנטר)

5. נמל תל אביב (החלק הצפוני)

נמל תל אביב הוא המקום שבו הכרנו והתחברנו. בחלק הצפוני התחילה סצנה שכללה מקומות כמו המיזוארי, ה-move ואחר כך הארליך. מכאן לשם רני ויונתן נכנסו לשותפות על ה-TLV והקימו את הריבנדל, שבו נדב היה מנהל בר נמרץ. שם החלטנו להיכנס לשותפות ולהמשיך הלאה יחד. בבויה שכבר אינו שם ובאגאדיר שעדיין כן קיימנו פגישות והגינו רעיונות. זו הייתה תקופה בוסרית ומאוד פוריה, ונמל תל אביב היה הבית.

בחגיגות יום הולדת 16 של הסטריטס יתארחו השפים אביתר מלכה (וינונה פוראבר), בנצי ארבל (קלבריה), לילי בן שלום (ללה), ג׳ייק וחמודי (דלידה) ואופיר גוטמן (סון רון), שיכינו מנות ספיישל לארוחת בוקר שתוגש החל משישי הקרוב (10.3) ובכל סוף שבוע במהלך חודש מרץ, בשעות 9:00-16:00

• העיר שלי
• הסטריטס
• אוכלים שותים
• זוריק
• קפה תחתית
• בריכת גורדון
• מיטבר
• נמל תל אביב