דיק וולף הוא אימפריית טלוויזיה של איש אחד, מלך הסדרות של רשתות הברודקאסט האמריקאיות, ואף אחד לא יכול להתחרות בו. המוח מאחורי המותגים "חוק וסדר", "FBI" ו"שיקגו" רשם בינואר שיא שספק אם ישבר כשלא פחות מ-6 סדרות שלו עלו בבת אחת לאוויר עם עונות חדשות, כולל "חוק וסדר" ו"חוק וסדר: מדור מיוחד" שממשיכות את הראן המשוגע שלהם כבר יותר מ-20 שנה. ועכשיו וולף נוחת בנטפליקס כדי לכבוש גם את ארצות הסטרימינג.

>> מה עוד לא ראיתם: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה עכשיו
>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות וסרט מופת שהחזיקו אותנו ערות השבוע

וזאת כניסה מעניינת במיוחד: "מחלק רצח: ניו יורק" נושאת אמנם לשווא את שמה של "Homicide"' סדרת המופת שיצרו פול אטאנסיו ודיוויד סיימון ונקראה בארץ "רצח מאדום לשחור", אבל היא גם מסמנת את כניסתו של וולף אל ז'אנר הפשע האמיתי שנטפליקס סייעה להפוך לאחד הז'אנרים הפופולריים בעולם, והוא מגייס את כל הכישרון והיכולות שלו כדי ללמד את אנשי הדוקו איך עושים מזה דרמה באמת.

"מחלק רצח: ניו יורק" עוסקת בחמישה מקרי רצח אמיתיים שהחרידו את ניו יורק בעשורים האחרונים, ומגיעה אל השוטרים שחקרו אותם ואל מעורבים נוספים כדי לשחזר באמצעותם את הסיפור. וולף עושה כאן עבודת הפקה ספקטקולרית, ומשהו בתאורה ובדמויות יוצר קישור חזק אל סדרות הטלוויזיה הנוסחאתיות של וולף: יש תעלומה, יש שוטרים טובים, יש פתרון, והכל בפרק אחד. כמו ב"חוק וסדר" – כך גם בגרסת המציאות.

אבל סדרת הדוקו-פשע הזאת מגיעה למקומות אפלים מאוד שאולי נראים לעיתים קצת מוגזמים בסדרות מתוסרטות, ומצליחים ממש להקריפ ולגרום סיוטים כשמדובר בסיפורים אמיתיים. למעשה, בניגוד ל"חוק וסדר" שנותנת את התחושה שהסדר והחוק תמיד חוזרים על כנם, כאן שולט הכאוס, הפחד האמיתי והתחושה שאי אפשר למנוע את הזוועות.

אחרי שבוע כבר אפשר לקבוע שמדובר בהצלחה היסטרית, כשבארצות הברית כובשת הסדרה את המקום הראשון במצעד הטופ-10 של נטפליקס ומדיחה ממנו את "הג'נטלמנים", וגם בשאר העולם היא צועדת גבוה. בהמשך השנה אנחנו אמורים לקבל מוולף גם את "מחלק רצח: לוס אנג'לס", ומשם הוא בוודאי ימשיך לערים נוספות. עוד נוסחת קסם נולדה.
>> "מחלק רצח: ניו יורק", עונה ראשונה, 5 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• המסך
• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• פשע אמיתי
• חוק וסדר

מילת הבאזז של השנים האחרונות בהוליווד היא "פרנצ'ייז". כולם רוצים לקחת את הרעיון הסתמי שלהם לתוכנית טלוויזיה, או גיבור על שאף אחד לא זכר, ולהפוך אותם לפרנצ'ייז. מה לעשות, שם הכסף הגדול מתחיל להתגלגל. אבל אם אתם רוצים באמת להבין איך תעשיית הפרנצ'ייז עובדת, רק תשאלו את הדיק הכי גדול על המסך – דיק וולף, היוצר והמפיק של הפרנצ'ייז "חוק וסדר", הפרנצ'ייז "שיקגו" והפרנצ'ייז "FBI".

>>סוף העולם לייב: לכולם יש סיבה טובה להשתיק את "דו"ח רולניק"

שני הפרנצ'ייזים הראשונים, המורכבים כל אחד משלוש סדרות, חזרו בסוף השבוע הקודם לעונות חדשות – וזה די מדהים שדיק וולף הוציא לא פחות מ-6 עונות חדשות לסדרות שונות, בתוך יומיים (רק ב-NBC, אגב). אז בואו נתחיל לפרק מה אנחנו אמורים בכלל לראות, ונתחיל דווקא בפרנצ'ייז הפחות מוכר, המורכב מ"שיקגו Fire", "שיקגו PD" ו"שיקגו Med", שחזרו לעונות ה-12, ה-11 וה-9 בהתאמה. כמו שאתם יכולים להבין, כל סדרה מתמקדת באגף אחר של עובדי עירייה בשיקגו, שבמקרה מחזיקים בעבודות כבאות, שיטור ורפואה. על פקחי החניה של שיקגו הוא עוד לא עשה סדרה, אבל בקצב של הפרנצ'ייז הזה, מי יודע? אולי יגיע עוד "שיקגו דו"ח".

האופן הנוסחתי שבו וולף יוצר את הסדרות שלו – דרמות דלות בהפקה נמוכה עם פוטנציאל בינג' קליל מאוד – נולד בפרנצ'ייז המקורי, שלפני שהיה כזה הכרנו פשוט בתור "חוק וסדר", הסדרה שמתחילה באותו משפט קבוע, אותו "טא-טאם" דרמטי, ופחות או יותר אותו תסריט. ההורים שלכם כנראה היו מכורים לזה, חלקם עדיין מכורים לזה. המבנה החוזר השאיר את הצופים שבוע אחר שבוע, אבל כעשור לאחר שהושקה וולף הבין שהוא יכול לקחת את הנוסחה, ולשכפל אותה למקומות, יחידות, ערים וארגונים אחרים. ומאז התחילה בוננזת סדרות בת.

לאורך השנים בעולם הטלוויזיוני של "חוק וסדר" היו 7 סדרות, אבל מתוכן שרדו רק שלוש – "חוק וסדר" המקורית (עונה 23), "חוק וסדר: מדור מיוחד" של מרישקה הרגיטאי (עונה 25), והצעיר בחבורה, "חוק וסדר: פשע מאורגן" (עונה 4). ואם אתם שואלים איך הספין-אוף עקף את המקור, זה כי המקור לקח הפסקה של כעשור וקצת, וחזר רק לפני שתי עונות. וכאמור, פתיחת העונות של כל סדרות דיק וולף היתה חגיגה מעניינת, ובמיוחד עבורנו – כי פרק הבכורה של סדרת המקור עסק בסכסוך הישראלי-פלסטינאי מנקודת המבט של האמריקאים.

חוויית הצפייה בדרמות של וולף היא של ניתוק – אתם צופים במשהו כמעט אוטומטי, מדויק וצפוי כמו שעון שוויצרי, ולכן גם מנחם במידה. והאמת שזה בא לנו ממש בטוב לטבוע לעולם שבו יש צדק כלשהו, והמערכות אשכרה רוצות לעזור. היי, אולי בעצם אפשר לקרוא לדיק וולף יוצר מדע בדיוני?

העונות החדשות של "חוק וסדר", "חוק וסדר: מדור מיוחד" ו"חוק וסדר: פשע מאורגן" ו"שיקגו PD" זמינות החל מהיום ב-yes VOD ו-HOT VOD.

• המסך
• מה רואים הלילה
• חוק וסדר
• שיקגו
• FBI

העולם מסתכל עלינו. מאז החלה המלחמה, ישראל נמצאת לא רק תחת מתקפה, אלא גם תחת זכוכית מגדלת. כל צעד נבחן, כל ההיסטוריה נשאלת, כל התשובות לא נכונות. מאז ומתמיד היתה לנו, הישראלים, סוג של אובססיה לבחון איך אנחנו נראים מבחוץ. בכל הופעה של ישראל, או דמות ישראלית, האוזניים שלנו בוערות, ואנחנו ממהרים לבדוק אם היו הוגנים כלפינו, או שנפלו לפרופגנדה. אבל עכשיו? אמאל'ה, פחד אלוהים ממה שאנחנו עשויים לגלות.

>>

לכן הסתקרנתי מאוד לקראת פרק הפתיחה של העונה ה-23 של "חוק וסדר" (איף איזה משפט שמוזר לכתוב), כי מדובר בהתייחסות התסריטאית הראשונה למלחמה – ובוודאי לא האחרונה. ואולי ראוי להגיד מראש שלא מדובר בפיסת טלוויזיה שבאמת שווה צפייה. כל סדרה שמחזיקה יותר מעשרים עונות תחווה שחיקה – רק תשאלו את הסימפסונס – אבל הפורמט המאוד הדוק של "חוק וסדר" לא באמת מאפשר לה להפוך לטלוויזיה טובה, ובקושי לטלוויזיה מעניינת. לכן מה שמעניין פה, בטח יותר מהעלילה, זה האופן שבו האמריקאי הגנרי תופס את המלחמה דרך עדשת הסדרה המשעממת שלו. וכן, זה אומר שיהיו פה ספוילרים לפרק.

באופן מובן לחלוטין, הדרך של האמריקאים לסיפור שלנו עובר בקמפוס של אוניברסיטת הדסון, שם נשיא האוניברסיטה נרצח בדקירות סכין על ידי מפגין פרו-פלסטינאי (היי, הזהרתי שיהיו ספוילרים). תסריטאי הסדרה זרקו לתוך הפרק פחות או יותר כל מילת באזז שקשורה לסכסוך הפרו-פלסטינאי, ושזרו סיפור שעובר דרך כל הנקודות שרגישות לאמריקאים – המתח בין פרוגרסיביות לקיציוניות, אקדמאים שמתעקשים על חופש הביטוי בקמפוס אבל רק לצד אחד, ישראלים עצבניים מתלישת פוסטרים וסטודנטים שטופי מוח שאין להם מושג על מה הם מקשקשים. ורצח. גם רצח.

ככל שהבלשים חוקרים את הקמפוס הם מגלים יותר את מאזן הכוחות, וכך הפרק מתאר (באופן קצת רדוד, יש לומר) את האינדוקטרינציה של הסטודנטים למאבק הפרו-פלסטינאי דרך פרופסור נאסר, מרצה פלסטינאית צעירה וכריזמטית שמנהלת הרצאות חדות לשון בקמפוס, המתארות את ה-7 באוקטובר כחלק ממאבק נדרש, ולא כאירוע טרור. היא ללא ספק הדמות שמתוארת כהכי קיצונית בפרק, ולמרות שהסדרה לא מפקפקת במניעים שלה כ"לוחמת חופש", היא כן מאפיינת אותה כשקרנית, נצלנית, צינית ומסיתה לרצח לשם מטרתה.

את הילדים שמתרוצצים מתחתיה במטה הפרו-פלסטין של הקמפוס הם מציגים בעיקר כחבורת מושפעים עם רצון טוב שנפלו על הפרופסורית הלא נכונה, אבל בכך גורמים נזק רב. אחת מהחשודות ברצח היא קלואי אספר, בת לאם פלסטינאית שנשבתה במאבק, ומשתמשת בחשבונות הסושאל החזקים שלה כדי להפיץ שנאה נגד כל מי שהיא חושבת שנגדם. כשהשוטרים פושטים על המטה ועוצרים את החשוד ברצח, היא ממהרת להאשים את ה-LAPD בקונספירציה עם הציונים. אותה קלואי מנוהלת על ידי פרופסור נאסר בתור קול צעיר לפרו-פלסטינאים, והסדרה מנסה לשאול אם זו נערה תמימה שנשבתה ברעיון או בחורה צינית שמשתמשת בו כדי להצליח (במה בדיוק? לא ברור).

אבל אל תהיו כל כך שמחים מהמבט הרדוד (אם כי בעל אמירה) על הצד הפרו-פלסטינאי, כי גם במבט עלינו המצב רדוד. ישנם גם כמה חשודים ברצח גם מהצד הישראלי, או בעצם מהקהילה היהודית בניו יורק, כי נשיא האוניברסיטה ז"ל דווקא ניסה לשמור על השקט בקמפוס, גם אם זה אומר להילחם על זכותם של הפרו-פלסטינאים להפגין. כן, זה קו די עצל וישיר לקלודין גיי ודומיה. באחד מהמשפטים היחידים שהנשיא דובר בפרק, לפני הדקירה, הוא הוא מבטא כמה הוא מודאג מכך שיואשם בגניבה ספרותית (אותה פרקטיקה שהובילה להתפטרותה של גיי), אז ההשוואה די ברורה.

אם כך, החשודים היהודים מתוארים כשמרנים (הראשון שנחקר אומר שהנשיא מתנכל אליו כי הוא לא מאמין שאדם שנולד כגבר יכול לשחק בספורט נשים) וכבעלי כוח שמנסים להפעיל את כספם כדי להעיף את הנשיא. הגרוע מכולם הוא פרופסור קליין, החשוד היהודי-ישראלי שנתפס בעודו תולש שלטי "מהנהר לים", מרוט עצבים ותסכול ממה שהוא רואה בקמפוס. השוטרים אמנם מראים חמלה מסוימת למצבו העצבני, אבל זה נגמר לבסוף ברצח של קלואי אספר, הצעירה הפרו-פלסטינאית. השוטרים מנסים לדבר איתו, אבל הוא צועק להם בתסכול ש"הרגו את השותף שלי מהקולג'. אותו ואת כל המשפחה שלו". אני מניח שכוונה היא שהם נרצחו במהלך טבח 7 באוקטובר, אבל אף אחד לא טרח לברר כי קליין נורה מיד לאחר מכן, בעודו מנסה לירות בשוטר.

שלב בית המשפט של הפרק אפילו יותר משעמם מזה, וזה לא פשוט – המפגין הפרו-פלסטינאי שנעצר מובא למשפט, הוא מספר שפרופסור נאסר הציע שלהרוג את הנשיא יהיה רעיון טוב, והוא השתמש בסכין מטבח שלה, אבל היא לא נתנה לו אותה, ולא שכנעה אותו ללכת לרצוח. הוא נשלח לעשר שנים בכלא, היא נמצאת זכאית בפני המושבעים, אבל שני התובעים (אשר לפרספקטיבה שלהם אנחנו צמודים) מאוד מבואסים מהתוצאה. פרופסור נאסר יוצאת חופשיה לעבר התקשורת שממהרת להתנפל עליה, ואז מגיע הדיאלוג היחיד בפרק שאשכרה אומר משהו.

לאורך כל הפרק ניסו בברור להציג את שני הצדדים באופן די שוויוני, גם אם היו ברורים יותר בביקורת על הטירוף הפרו-פלסטינאי שבקמפוס. אבל דווקא בסוף, ודווקא בעזרת השחקנית הישראלית היחידה בסדרה (אה, לא ידעתם?), הם מספקים את הפואנטה לפרק. אודליה הלוי, שעד גיל 19 חיה בראש העין וגילמה את התובעת סמנתה מארון בשתי עונותיה האחרונות, היתה זו שהגישה את השורה התחתונה המבאסת. "טוב, לפחות זה נגמר" אומר התובע השני נולן פרייס, בעודו מביט בנאסר צועדת לחופש. "זה לעולם לא יגמר, זו הבעיה" היא אומרת בעוד פרייס מביט על פרו ישראלי ופרו פלסטינאי הולכים מכות.

אז כן, ברור שהשתמשו בנו פה בשביל ניסיון נואש למשוך רייטינג לפתיחת העונה, ואחרי שרואים שבשבוע הבא הם מתעסקים עם ראיית וידאו שאולי נוצרה ב-AI, ברור שהדרך של "חוק וסדר" לנסות להישאר בחיים זה לקפוץ על טרנדים. אבל נקודת המבט שלהם מרגיעה ומדאיגה כאחד. מרגיעה, כי נחמד לראות שסדרה כזו שמגדירה את האמריקאי הממוצע רואה את הטירלול הפרוגרסיבי (סוף סוף, שימוש נכון בביטוי!) שהולך בקמפוסים עם הפרו-פלסטינאים כמו שהוא. אבל מדאיגה, כי הם משווים אותנו אליהם, והמסר שנשאר הוא ששני הצדדים משוגעים, ולכן אין שום סיכוי לפתור את הסכסוך. טוב נו, זה לא שציפיתי מ"חוק וסדר" לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטינאי במהלך פרק אחד. איף איזה משפט שמוזר לכתוב.
הפרק הראשון של העונה ה-23 של "חוק וסדר" ישודר מחר (שלישי), ב-22:45 ב-HOT Zone, ויהיה זמין גם ב-NEXT TV ו-HOT VOD

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• חוק וסדר

"הסיפור הבא בדיוני ולא מוצגים בו אף אדם, ישות או אירוע אמיתי", מכריזה כותרת הפתיחה של "חוק וסדר" בפונט מיושן. רגע אחר כך אנחנו באולפן טלוויזיה. גבר שחור מבוגר, לבוש חליפה, מתראיין על שחרורו מהכלא לאחר כשלוש שנים, בעקבות פסילת הרשעתו. "כמו הרבה אפרו אמריקאים לפניי, הואשמתי והורשעתי על לא עוול בכפי", הוא מכריז. "מעולם לא קיימתי יחסי מין לא הדדיים עם אף אחת". דקה וחצי אחר כך הוא כבר נרצח ביריות, ואחד השוטרים ממהר לכסתח שהגבר המדובר, שסימם ואנס עשרות נשים, הוא לא שחקן סיטקומים אהוב אלא "זמר, בין היתר".

כך יוצאת לדרך העונה ה-21 של "חוק וסדר", שעולה לאוויר 12 שנים אחרי קודמתה. הנוהל זהה – חצי פרק של חקירת משטרה וחצי בבית המשפט. שחקנים כמו סם ווטרסון ואנתוני אנדרסון חזרו לתפקידים הישנים, והכי חשוב – האריזה נשארה כשהייתה, עם הפונטים המכוערים, הקריינות הצ'יזית בהתחלה וה"פם פם!" הדרמטי במעבר בין סצנות. הכל מרגיש כמו שארית מוזרה מהעבר (הסדרה עלתה לראשונה לשידור לפני יותר מ-30 שנה), אבל הצילומים ממצלמות האבטחה נושאים תאריכים מ-2021.

עם כל הרצון הטוב לכתוב בצורה "אובייקטיבית", כל מבקר ומבקרת מגיעים עם רקע, מטען והיכרות מקדימה עם מושאי הביקורת שלהם. הטקסט הספציפי הזה נכתב על ידי מבקרת בעלת מינימום היכרות מוקדמת עם התופעה שהיא "חוק וסדר". כן, ברור שהכרתי את ה"פם פם!", כי ראיתי את זה בפרודיות. אני מגיעה הנה ללא נוסטלגיה ובלי לדעת מה הנוסחה המדויקת של פרק ממוצע. אולי בגלל זה מצאתי את הפרקים החדשים האלה בעיקר מבלבלים.

מעריצי "חוק וסדר" אולי ייהנו מאוד מיצור הכלאיים הזה, שנראה לגמרי כמו פרק מלפני 20 שנה אבל חוטף מהכותרות סיפורים עדכניים יותר – יש כאן הדהודים לאליזבת הולמס, גבי פטיטו, בריטני ספירס ואפילו נוכל הטינדר. ערכי ההפקה בינוניים ומטה וניכר שנעשה פה ניסיון להראות כמה שיותר "כמו פעם", עד רמת העריכה הגסה שקוטעת שוטים כמעט באמצע כדי לעבור למסך שחור עם "פם פם!".

אבל הצד הטכני הוא רק חלק מהסיפור. "חוק וסדר" של 2022 לא מדברת ולא מתנהגת כמו הטלוויזיה של היום. היא מספרת סיפורים בסיסיים למדי, בלי יותר מדי טוויסטים, מתחילה עם גופה ומסתיימת בהכרעת בית משפט (כלומר, בהרשעה). החקירות לא מתוכחמות והרוצחים נמצאים ונענשים במהרה. אין חשיבות לסדר הצפייה בפרקים כי אין שום קשת עונתית וגם אין פיתוח דמות של ממש לשוטרים או התובעים שאנחנו רואים כל פרק. גם התעלומות קלות לפתרון בצורה שיכולה להראות מוזר לאנשים שגדלו על סדרות "התעלומה היומית" מתוכחמות יותר, נניח "האוס".

לכל דמות יש תפקיד מוגדר, מקצועית ועלילתית. קוסגרוב הוא השוטר הדוש שזורק פאנצ'ים לא ממש מתוחכמים ואומר דברים כמו "זה הכל בגלל הטלפונים האלה". ברנרד הוא השוטר החביב יותר שעושה פרצופים מבולבלים כשמישהו אומר דבר תמוה. פירס הוא פרקליט כועס שדופק נאומים צדקניים בבית המשפט. כאלה. כמעט כולם, מאנשי מקצוע ועד לאחרון הנחקרים, מדברים באותה צורה– מהיר, יעיל וברהיטות קצת שנונה. לרוב זה נסבל, אבל לפעמים זה מרגיש כמעט חייזרי. נניח, כשעורכת הדין סמנתה מרון (אודליה הלוי, במקור מראש העין) מספרת לחבר המושבעים כיצד האנס של אחותה נשאר חופשי בשל היעדר ראויות, אבל הסיפור מתחיל ונגמר באותה סצנה, ללא שום השלכות רגשיות או עלילתיות.

היעילות הכמעט סטרילית הזו יכולה גם לנחם. אנחנו חיים בעולם של טרו קריים ואקטואליה שלא נגמרת, ורק נעשית יותר מטרידה וגרפית. כשבמציאות קשה להחליט מי צודק ומי מנסה לעבוד עלינו, יש משהו מפתה בעלילה "כמו פעם" שבה אחרי כל רצח יש פתרון והרשעה. זאת ועוד – עולם שבו סוגיות מורכבות נפתרות במשפט וחצי. והפרקים הראשונים אכן מציגים סוגיות נפיצות בפונטציה – כמו נפגעת אונס שרוצחת את האנס שלה או אישה שמואשמת בפברוק אלימות מצד ארוסה – אבל תמיד יגיע איזה משפט שימקם אותנו שוב בגבולות הנורמה, נגיד "אנחנו לא יכולים להסתכן שהמושבעים יקבעו 'חפה מפשע' רק כדי לא לפגוע בתנועת מי טו".

חוק וסדר, NBC, טרם נרכש לשידור בישראל

• המסך
• סדרות
• חוק וסדר
• משטרה
• בית משפט
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 889 // צאו מהבית
• טיים אאוט סופ"ש

בסוף מאי 2020כתבתי כאן על סדרת האנתולוגיה הבריטית "סיפורי בידוד", שהיתה ככל הנראה הראשונה שהופקה בימי הקורונה וצמחה מתוכה. אחרי ההלם הראשוני, כשהתברר שהמגיפה תישאר אתנו הרבה זמן, הפקתן של סדרות טלוויזיה רבות בוטלו או נדחו עד להודעה חדשה. עם זאת, כמה סדרות ותיקות התארגנו להפקה בתנאי קורונה, ויוצריהן שינסו מותניים וישבו לכתוב קווי עלילה חדשים לעונות הבאות. חלקן עושות כמיטב יכולתן להתעלם מהמגיפה או לדחוק אותה לרקע, אחרות צללו ראש לתוכה. באופן טבעי, הסדרות המושפעות ביותר הן אלה העוסקות בגיבורים של מצבי חירום – כבאים ובעיקר רופאים.

ישבתי לצפות בכמה מהן כדי להתרשם מאופני ההתמודדות השונים והתרשמתי שרובן יצאו חבולות. העונה הרביעית של "המתמחה", המתרחשת בבית חולים פרטי שהוסב מסיבות כלכליות ודרמטיות לבית חולים ציבורי, נפתחה בפרק שהוקדש למגיפה – כולם עטו מסיכות, אחות אחת נדבקה, ואבא של אחד המתמחים מת. אבל בהמשך כתובית על המסך הכריזה ששאר העונה מתרחשת בעתיד שאחרי המגיפה.

מפיק הסדרה פיטר אלקוף אמר ל-CNN כי "אנחנו מאמינים שהצופים יהיו קצת עייפים מכבלי המגיפה בחייהם שלהם, ושאולי אנחנו צריכים לתת להם תוכנית המתרחשת בעולם שאחרי החיסון". כך יצא שהחיווי הכי מעניין על אפקט המגיפה נאמר כבדרך אגב. לסדרה מצטרפת מתמחה חדשה המספרת שבית החולים הקודם שבו עבדה פשט את הרגל ונסגר בגלל המגיפה, ומתברר שכמותו נסגרו בתי חולים רבים. האירוניה המרה שבאמירה הזאת מייצרת חיווי יותר נוקב על הבעייתיות של מערכת הבריאות האמריקאית מכל מה שנוסח במאמצים רבים בשלוש העונות הקודמות גם יחד.

בינתיים ב"מוקד 911: טקסס", הכבאי רוב לאו מטפס על אנטנה סלולרית להציל טכנאי שנורה בחץ על ידי אישה מוטרפת. כשעמיתיו מצליחים להשתלט עליה מתברר שהיא קראה באינטרנט שאנטנות 5G מפיצות את הקורונה, והיא בסך הכל ניסתה לעצור את התפשטות המגיפה. במקביל, בסדרת האם "מוקד 911" מנסים לייצר דרמה מהריחוק החברתי שנכפה על כבאי שזוגתו נכנסה להריון, וכדי לגונן עליה מפני עצמו הוא עבר להתגורר בדירה של חבר.

מבחינה דרמתית, אחת הבעיות העיקריות של נאמנות לכללי המגיפה היא המסכות שמכסות את פני השחקנים, שהם מוקד ההזדהות. לכן גם סדרות שהחליטו ללכת על זה, מפרות את הכללים. ב"חוק וסדר: מדור מיוחד", שסיפוריה נגזרים מכותרות העיתונים, נראה שאנשים עוטים מסיכות רק כשהם נכנסים לסצנה, במעין מחווה למצב. אבל כשהם מתחילים לדבר הם מורידים אותן, אפילו אם הם נמצאים במסדרונות של בית חולים.

גם העונה החמישית של הסדרה הדביקה "החיים עצמם" (כך קראתי, יש גבול למה שאני מוכנה לבזבז עליו את הזמן שלי, אפילו בימים אלה) מכירה בקיומה של המגיפה, או מתעלמת ממנה, לפי הצרכים הדרמטיים של סצנות שונות. כך, למשל, באחד מקווי העלילה קווין ומדיסון (אחד מגיבורי הסדרה ואם בנותיו) מוצאים עצמם בבידוד משותף, וזה מאיץ את התפתחות היחסים ביניהם. אבל כשרבקה הדמנטית (מנדי מור באיפור מזקין) תועה אל תוך מסעדה, לא נראה שמישהו שם, לא הסועדים ולא המלצרים, שמע על הצורך לעטות מסיכות. כתבה ב-CNN תוהה מדוע בכלל המסעדה פתוחה.

ואיך תל אביב שרדה את שנת הקורונה? היכנסו למדד טיים-אאוט העולמי

הסדרה שככל הנראה הלכה הכי רחוק עם המחויבות לקורונה היא "האנטומיה של גריי" הקשישה, ומתוך כך היא מחדדת את המכשולים הדרמתיים שהמגיפה מציבה בפני תסריטאים. בתחילת העונה ה-17 מתברר שבית החולים בסיאטל הוסב למרכז קורונה – אפילו את הקפיטריה ממלאים במיטות – ולכן מקרים דחופים מופנים לבתי חולים אחרים. אלא שסדרות בתי חולים ניזונות מהדרמה של מקרים דחופים, וקורונה בפני עצמה היא מחלה מדכאה ולא דרמטית. לכן אין ברירה אלא לאפשר למקרים דחופים, כמו נער שנכווה בכל גופו, לחדור מבעד למחסומים, עם הסברים מצוצים מהאצבע.

את הנאום שנושא המנהל, ריצ'רד וובר, בפני המתמחים החדשים, אפשר לפענח כמונולוג של תסריטאי מתוסכל – אין ניתוחים, אין מגע פיזי עם החולים, אין פגישות עם יקיריהם. במהלך העונה נאמר לנו שרוב החולים והמתים הם שחורים, ושיש כאן עניין פוליטי/חברתי, אבל הם בלתי נראים, כי הסדרה מתרכזת בקשיים הנפשיים של הרופאים ובחולים עם מקרים יותר מעניינים – כמו ניתוח חירום של מפר סגר.

כדי שבכל זאת נחווה את הקורונה גם באופן דרמתי, שניים מהרופאים המובילים, והמאוד לבנים, לוקים בה בעצמם – תומס קוראצ'יק ומרדית' גריי בכבודה ובעצמה. משום שמרדית' רדומה במיטה פרק אחר פרק, והרופאים המטפלים בה עוטים מסיכות כבדות, התסריטאים המציאו לה עולם פנימי – היא הוזה שהיא מטיילת על חוף ים ופוגשת את אהוביה המתים מעונות קודמות, דרק וג'ורג'. היתרון – בהזיה לא צריך לעטות מסיכות. החיסרון – הסצנות הרוחניות האלה על משמעות החיים בלתי נסבלות.

צפו בכוכבי הסדרה מדברים על קווי העלילה בשנת הקורונה:

מוטיב קורונה נוסף שהושלך לקלחת – שני חולים לא רוצים להיות מטופלים על ידי רופאים ממוצא אסיאתי, בגלל הזיהוי של הווירוס עם סין. בשלב זה החשש רק נזרק לאוויר. אולי בפרקים הבאים הוא יפותח לקו עלילתי של ממש, כמו איזה פסיכופת שייצא לטבוח נשים ממוצא סיני.

אבל הדרמה של "האנטומיה של גריי" תמיד התמקדה יותר באהבהבים של הרופאים מאשר בסיפורי החולים, ועונת הקורונה משתמשת במגיפה כתירוץ חדש לסקס עבור הרופאים, שההתמודדות עם חוסר האונים למול מוות בקנה מידה שהם לא מכירים עושה שמות בנפשם, והם מחפשים פורקן פיזי. אז בסופו של דבר, הכל לטובה.

• ביקורת טלוויזיה
• סדרות
• קורונה
• האנטומיה של גריי
• חוק וסדר