התקופה שאנחנו חיים בה, זה לא סוד, לא עשתה טוב למורכבות. בוודאי בתקופות חירום כמו עכשיו, אבל גם בכלל, בשנים האחרונות נעשה הרבה יותר קשה להיות מורכב. הרשתות החברתיות מקטבות אותנו למקום שבו אנחנו חייבים לבחור קבוצה אחת או אחרת ולהתחייב למחנה פוליטי, למגזר – וגם לאמונה דתית. גם התקשורת עושה את שלה עם קרבות הגלדיאטורים באולפנים בין הימני עם הכיפה מול השמאלני האתאיסט, מעריצי נתניהו מול מתנגדיו החריפים וכמובן, חרדים נגד חילונים.

>> ונעבור לקשקשנים באולפן: 10 הפרשנים הכי מיותרים בטלוויזיה
>> מדליית ערד: הסדרה הזאת היא בדיוק המרחב המוגן שהיינו צריכים

אירועים כמו חוק ההשתמטות שמקדמת הממשלה, הבוז של הממסד החרדי כלפי המדינה והסחטנות הפוליטית, גררו אותנו לשתי קצוות, לפחות מעל פני השטח. אבל מתחת לפני השטח, מתקיים עולם שלא תמיד מוכר לפוליטיקה ולתקשורת הישנה – עולם של מורכבות. עולם של גם וגם. הישראליות המנצחת בשנים האחרונות היא היברידית – זאת שתעשה קידוש בערב שבת, אבל תיסע במכונית לאחר מכן. כזו שלא חייבת כלום לאף מחנה. ובאופן מעניין, דווקא הסדרה שעשויה להיות הלהיט הבא של כאן 11 – חוגגת את המורכבות הזאת.

"בהסתורה" היא סדרת תאגיד חדשה שיצר יוסי מדמוני (האיש שמאחורי "בת ים ניו יורק", "30 ש"ח לשעה" ו"להרוג את הסבתא") יחד עם אבי תפילינסקי. הקאסט עמוס בשמות גדולים – כולל כוכבי סדרות תאגיד קודמות כמו גל תורן, נעמי לבוב, אורי "דודו פארוק" קומאי (זוכרים את האפיזודה הזאת? הפי טיימס) והמלכה האם של סדרות הטלוויזיה לאחרונה – נועה קולר.

מה שעוד מעניין היא התפתחותו של תת ז'אנר חדש בסדרות הישראליות: סדרות שעוסקות בקורונה. זה התחיל, כזכור, עם "רצח בים המלח" שנולדה מתוך מלונית קורונה במקום הכי נמוך בעולם. גם "בהסתורה" נולדת מתוך המשבר הזה. היא מתחילה באנשים שבאים להתבודד, אבל האמת היא שהם באים להתחבא מהעולם החרדי הנוקשה, ולאפשר לעצמם לחיות חיים חופשיים – גם אם כפולים, כשבחוץ הם משחקים את המשחק החרדי המיינסטרימי, אבל בתוך הקבוצה – הם יכולים להיות מי שהם.

בלב הסדרה עומדת רוחל'ה – בחורה בת 19 ממשפחה חסידית, שנדבקת בקורונה בכוונה ומגיעה למלונית בירושלים. שם, היא מגלה קבוצה של חרדים שבנו קהילה תת קרקעית – כזו שבה הם מנהלים חיים כפולים, מרשים לעצמם את כל התענוגות שבעולם החילוני, אבל נשארים עם הפסאדה החרדית. מנצלים את ה"הסתורה" כדי להיות מי שהם. ואז הם מגלים שגם מי שהם זה לא משהו.

מה שיפה ב"בהסתורה" זה שלמרבה השמחה היא לא נופלת במלכודת הקלה מדי של סדרות מהסוג הזה. היא ממש לא "הסדרה החילונית שבה החרדים יוצאים מעבדות לחירות ומגיעים לעולם החילוני שבו הכל טוב וחופשי" (וגם לא להפך). דמויות כמו רוחל'ה או שרה עוזבות את העולם החרדי, אבל מהר מאוד מגלות שגם החילוניות היא לא כליל השלמות. יש בה הרבה ריקנות והרבה חסרונות ובעיקר אין בה את האמונה – שגם היא חשובה לאדם ברמה מסוימת. היא לא סדרה קוטבית, אלא מורכבת – ומכירה בנפש המסובכת של אנשים ובסיבוך של הדמויות שלו.

במובנים מסוימים, למרות האווירה והעולם שבו היא מתקיימת, "בהסתורה" מזכירה פחות את "שטיסל" ויותר את "הבורגנים". וזה קורה כי היא לא חוששת להתעמת עם הדמויות של הסדרה. האנשים שמתוסרטים בה הם אמנם שחקנים מאוד אהובים, אבל הם לא מגלמים אנשים טובים – שרה היא דמות מניפולטיבית וקשה, יוסי זוכמיר בורח מהעולם החרדי כי נקלע לחובות. הם בורחים מהעולם החרדי לא רק כי הנפש האנושית מבקשת ורוצה חופש, אלא גם כי יש להם ממה לברוח – והם השאירו בעולם החרדי הישן הרבה מאוד אנשים שנפגעו בצד הדרך.

ברמת הקאסט – מי שפורצת כאן בגדול היא נעמי הררי, שמגלמת את רוחל'ה; שחקנית דרמטית שכבר עשתה כמה תפקידים (בין היתר בסדרה "המפקדת" ובסרט "המשלחת"), אבל כאן מקבלת תפקיד ראשי בפעם הראשונה ועושה אותו בצורה נפלאה. לא סתם יש בסדרה מעין קריצה תסריטאית שבה החברים בקבוצה מכנים את רוחל'ה "שירה האס" – גם כאן יש פוטנציאל אדיר שמתפוצץ על המסך. על שחקנים אחרים, כמו נועה קולר או גל תורן, אין צורך להרחיב – הם בהחלט עושים את שלהם.

יהיה מעניין לראות עד כמה המסר המורכב של "בהסתורה" יעבור הלאה. בניחוש מהיר, בעולם הקוטבי שבו אנחנו חיים – ימהרו להכניס אותה למסגרות הקבועות. חרדים יראו בה סדרה אנטי-חרדית שמקדשת את ההוללות; חילונים ימהרו לקפוץ עליה כמוצאי שלל אנטי-חרדי רב. האמת היא שמי שיראה את הסדרה לעומק, ולא יסתפק בכותרות ובפרומואים, ימצא סדרה הרבה יותר מורכבת (וגם הרבה יותר טובה) ממה שהיא נראית כלפי חוץ.

טוב שיש סדרה כזאת דווקא בתקופה מורכבת כמו שלנו, וטוב שיש את התאגיד שיכול היה לתת לה אור. כי בסוף המסר של "בהסתורה" הוא שאנחנו בני אדם ולא סטיגמות. היא מציגה את הדמויות שלה במלוא אנושיותן, לטוב ולרע. היא לא בזה להן, אבל היא גם לא אוהבת וסולחת להן על הכל. היא מכירה בזה שאנחנו לא מושלמים, שאנחנו מורכבים, שאנחנו אנושיים. ובתקופה שבה האנושיות הולכת ומצטמצמת מול האזעקות והטראומות, היא יכולה להיות מפלט – ואולי גם להיט תאגידי לא קטן. גם אם בהסתורה.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• חרדים
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות

לפעמים זה נראה כאילו הטלוויזיה והקולנוע הישראלים אוהבים חרדים כמעט כמו שהממשלה אוהבת אותם. אינספור סרטים וסדרות נוצרו כבר על העולם החרדי, כאשר לא מעט מהן עסקו במתח שבין אדם, קהילתו ואמונתו – ולעיתים, חוסר אמונתו. גם "בהסתורה", דרמת החרדים החדשה של כאן 11, עוסקת בפערי אמונה שכאלו דרך חבורת חרדים שמקיימים חיים כפולים – כלפי חוץ ובפומבי הם חיים כחרדים לכל דבר, אבל בדירת מסתור בשכונת נחלאות הם מרשים לעצמם להשתחרר, ולהיות חופשיים.

את הסדרה יצרו יוסי מדמוני ואבי תפילינסקי – הראשון אחד מיוצרי הטלוויזיה היותר מצליחים בישראל ("בת ים ניו יורק", "30 ש"ח לשעה", "להרוג את סבתא", "מתיר עגונות" ועוד) שעוסק לא פעם בקהילות דתיות (ואף ערך את התסריט של "שטיסל"), והשני חוזר בשאלה שעבר בדיוק בדרך המתוארת בסדרה, ואף השתתף בסרט התיעודי "במסתרים" של כאן 11 לפני כ-7 שנים – כך שמדובר בשניים שיודעים מה הם עושים.

בסדרה מככבים כמה מהשחקנים היותר טובים במדינה, כמו נעמי לבוב, נועה קולר, חני פירסטנברג וגל תורן, לצד הפתעות כמו אורי קומאי (לנצח דודו פארוק), שיגלם את החרדי הנשוי הטרי הידוע רק בכינוי "דונלד טראמפ" (כי הוא לא מוכן לחלוק את שמו עם אף אחד), שמתאהב ברוחל'ה, צעירה שמתחמקת משידוך בכל דרך אפשרית. וכמו שיודע כל חובב טלוויזיה, שקר זו דרמה מעולה, וקבוצת גיבורים שחייבים לשקר כדי לשרוד עושים דרמה מעולה, אז כנראה שכן, צריך עוד דרמה חרדית על המסך – במיוחד אם היא נשמעת ונראית כמו מעניינת. את הפרק הראשון מתוך 8 תראו עוד הערב, והפרק הבא ישודר מחר (ב').
"בהסתורה", 21:30, כאן 11

• מה רואים הלילה
• כאן 11
• חרדים
• דודו פארוק

חילונים הם "מטומטמים עם תעודות", נוער חילוני הוא "בוגר אברבנאל" וקצין בדרגת מ"מ בצבא הוא פשוט "מפגר-מטומטם". אלו הן מילותיו של "הרב" ליאור גלזר שהוזמן להנחות את טקס יום העצמאות של העיר תל אביב ברחוב מחרוזת ביפו. את ההודעה המזעזעת על ההשתתפות של הרב בטקס קיבלתי מזוג להט"בים שמתגורר בשכונה ונבהל מהאפשרות המזעזעת הזו.

>> מתנה לתל אביב: מה הסיפור של הפסיפס המטורף בפארק המסילה?
>> השביתה לא משקרת: הגיע הזמן להתעורר ולהציל את גני הילדים // טור דעה

לאחר שפרצה סערת רשת סביב ההשתתפות של גלזר, עם עשרות אלפי צפיות ומאות תגובות – בוטלה ההשתתפות של הרב האנטי ציוני והאנטי חילוני על ידי העירייה. ראש העיר רן חולדאי, כשנשאל לעניין, התייחס לנושא בביטול וטען שאף אחד לא הזמין אותו. אבל האמת היא שמישהו מהעירייה, שחתום על ההזמנה הזו, כן הזמין אותו: סגן ראש העיר אלחנן זבולון מש"ס.

ויש כאן סיפור הרבה יותר גדול. ברור לי כשמש שרון חולדאי בז לאמירות האלו של הרב. אבל בכל זאת יש לחולדאי אחריות מאד גדולה על הנעשה בעיר שלו. סגן ראש עיר מטעם ש"ס – מונה על ידי חולדאי, הוא פועל באופן עצמאי ובתוך הממלכה הפרטית שלו בעירייה, עושה מה שהוא רוצה ומקדם את הענייניים שחשובים לו. מבחינת ציבור הבוחרים האנטי ציוני של ש"ס, רב שמדבר בזלזול על הצבא או על חילונים זה מישהו ממש לגיטימי לקירוב לבבות ביום העצמאות.

אנחנו מצויים בעידן של הכרעות. הפחד שלי ושל עוד אזרחים רבים, הוא ששלטון הליכוד בשילוב החרדים והימין המשיחי, ימשיך בביסוס מדינת ההלכה ושאנחנו נצטרך לעזוב. ללכת. הם לא רוצים אותנו כאן. ואני פשוט לא מצליח להבין איך נציגי הציבור של הציבור החופשי לא קולטים את זה

השאלה היותר גדולה, היא למה רון חולדאי ואסף זמיר שמובילים את העיר, בחרו בכלל להכניס גורמים אנטי ציוניים ואנטי חילוניים לקואליציה? הם ממש ממש לא היו חייבים. בואו נסתכל על הרכב מועצת עיריית תל אביב-יפו" מתוך 31 נציגים, רק 4 חברי מועצה מגיעים מש"ס וסיעת מאמינים שמזוהה עם הימין המשיחי. רון חולדאי ממש לא היה צריך את הנציגים האלו כדי לייצר קואליציה יציבה שנהנית מרוב עצום, בלי לתת כוח לגורמים שמסיתים נגד חילונים, רוצים לפתוח לנו גרעינים תורניים בשכונה ושואפים לשנות את הציביון הליברלי של העיר.

אז את הסיפור עם ההופעה של הרב הקיצוני התורן הצלחנו למנוע. אבל כאשר תחומים מרכזיים בעיקר מופקרים לגורמים שעויינים את הציביון של העיר, יש לזה מחירים. כספים הולכים לשם. החלטות מתקבלות בתחום. בפועל, כל אחד מהגורמים האלו מרגיש חופשי לעשות כרצונו במועצת העיר ולקדם את האג׳נדה שלו, כשבפועל – אין בכלל צורך להכניס אותם לקואליציה.

כל זה לא קורה בחלל ריק. רק בשבועות האחרונים, נצפה אסף זמיר הולך לחבק את החבר'ה של חב״ד לכבוד חג הפסח, תנועה שבאתר האינטרנט שלה כתוב שהיא לא מקבלת את מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ורוצה לכונן פה מדינת הלכה. ואני שואל את אסף זמיר, ששואף להיות ראש העיר הבא, כמו גם את רון חולדאי – האם אינכם מבינים מהם הכוחות שפועלים נגד הציבור שאתם מייצגים? למה לחבק אותם? למה לתת להם כוח? בקלות מדהימה חולדאי היה יכול לבנות קואליציה עם חברי מועצה שנמנים על הכוחות החילוניים והליברליים בעיר – מדוע בחר שלא לעשות זאת?

אנחנו מצויים בעידן של הכרעות. הפחד שלי ושל עוד אזרחים רבים, הוא ששלטון הליכוד בשילוב החרדים והימין המשיחי, ימשיך בביסוס מדינת ההלכה ושאנחנו נצטרך לעזוב. ללכת. הם לא רוצים אותנו כאן. במקרה הטוב הם רוצים לשנות אותנו, במקרה הרע הם מעדיפים שלא נהיה כאן, ואני פשוט לא מצליח להבין איך נציגי הציבור של הציבור החופשי לא קולטים את זה.

הם מתנהגים כאילו בבני ברק מזמינים אותי לדבר על אפשרות לחילון וגיוס לצבא, או כאילו בבית שמש העירייה מזמינה להטב"קים להרצות לקהל הרחב על בסיס שבועי. ממש לא. שם אין פלורליזם. כאן הם משתמשים בפלורליזם ובחופש הדעה כדי להרוס את המרחבים הליברליים מבפנים. בבחירות הקרובות, ובכלל בכל בחירות אפשריות, אני אנסה להסתכל מיהם נציגי הציבור שלנו שבכלל מבינים עם מה הם מתמודדים. יש פה קרב משמעותי בין שתי גישות: גישה אמונית-הלכתית, דתית-דיקטטורית, מול גישה חילונית-אזרחית-דמוקרטית. זו לא העת לנציגים הליברליים לתת כוח לנציגי הגישה האמונית.
>> נאור נרקיס הוא מוביל תנועת "חוזרים בתבונה" – התנועה לחילון החברה החרדית ברוח תנועת ההשכלה

• טור דעה
• חרדים
• ימין קיצוני
• עיריית תל אביב
• רון חולדאי

זה לא זמן טוב להיות יוצר ישראלי בעולם, ולמרות שחרם על יצירה ישראלית עדיין לא הוכרז רשמית בשום מקום, אפשר לסמן בהחלט סוג של חרם שקט מבחינת מספר היצירות הקולנועיות הישראליות שמתקבלות לפסטיבלי הקולנוע הגדולים בעולם. אחרי יותר מעשור של הצלחות בקאן, ברלין, ונציה ופסטיבלים חשובים אחרים, נדמה שאחרי שנה של מלחמה הפופולריות שלנו לא בדיוק בשיאה. אבל יש יוצאים מן הכלל, והיוצא מן הכלל הוא ניר ברגמן, שסרטו החדש "פינק ליידי" התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל הקולנוע בטאלין. עוד יוצא מן הכלל הוא ערן ריקליס, שסרטו הבינלאומי "לקרוא את לוליטה בטהרן" התקבל לתחרות אף הוא. בנוסף, סרטה של מיכל כהן "תמיכה מלאה" ישתתף בתחרות הדוקו הרשמית של הפסטיבל.

>> מגיע לקפלן כל שבת. כמה שצריך. זאת העיר של ניר ברגמן
>> "הנה אנחנו" של ניר ברגמן ודנה אידיסיס ירחיב לכם את הלב

"פינק ליידי" הוא סרטו השישי של ברגמן (יחד עם התסריטאית מינדי ארליך), העוקב מנקודת מבט נשית אחר סיפורם של זוג חרדי צעיר הנאבק על אהבתו, תחת איומי סחיטה של כנופיה המטילה אימה על המגזר. הסרט מגולל בשילוב של הומור, כאב ואהבה את מאבקם, לאחר שהם מקבלים במעטפה לא מסומנת תצלומים של הבעל מנשק גבר אחר. בתפקיד הראשי מככבת נור פיבק ולצידה אורי בלופרב, כשאת הקאסט משלימות שרה פון שוורצה וגל מלכה בתפקידי משנה.

כזכור, סרטו הקודם והנהדר של ברגמן בכיכובו של שי אביבי, "הנה אנחנו", אותו יצר עם התסריטאית דנה אידיסיס ("ברלין בלוז") גרף ארבעה פרסי אופיר והתקבל ב-2020 למסלול הרשמי של פסטיבל קאן, אך באותה שנה בוטל הפסטיבל בגלל מגפת הקורונה העולמית. הסרט עלה בסופו של דבר בבתי הקולנוע בישראל רק בשנת 2022.

פסטיבל הקולנוע בטאלין, המוכר בעולם כ"Tallinn Black Nights Festival" (או בקיצור PÖFF) מתקיים השנה זו הפעם ה-28, ויציג במסגרת הרשמית של 18 סרטים מ-23 מדינות (ביניהם 11 בכורות עולמיות) שיתחרו על הפרס הגדול של הפסטיבל. בין הסרטים שיתחרו ב"פינק ליידי" אפשר למצוא גם את "לקרוא את לוליטה בטהרן", הפקה איטלקית-ישראלית (שזה אומר גם השקעה של קרן רבינוביץ, סרטי יונייטד, מפעל הפיס וקשת) בבימויו של ערן ריקליס המבוססת על הספר האוטוביוגרפי באותו שם ועוסקת במורה איראנית שאוספת קבוצת נשים ומלמדת אותה יצירות ספרות מערביות אסורות. בנוסף, במסלול הדוקו, ישתתף הסרט "תמיכה מלאה" העוסק בחנות החזיות היפואית האהובה "נועה", בבימויה של מיכל כהן ובהפקת כאן 11. הפסטיבל ייפתח ב-8.11 ויימשך עד ה-24.11. בהצלחה לכוחותינו.

• המסך
• קולנוע ישראלי
• ניר ברגמן
• חרדים
• ערן ריקליס

את התמה המרכזית של "אנדרגראונד מאה שערים" דווקא מצאתי מקסימה ולא שגרתית. סדרת הרשת של התאגיד מספרת לנו על הרכב היפ הופ חיפאי ששמו היה "בלאדי ואדי" (שם אש) שחבריו חזרו בתשובה, והתמקמו בלב המעוז החרדי, שכונת מאה שערים. אותו הרכב מתואר במואר במסגרת הסדרה ככזה שניבאו לו הצלחה גדולה – הציעו להם הכל, וזה ערער אותם – ועל בסיס כך חברי ההרכב עשו את המעבר הקיצוני אל הצד האמוני. בהמשך הפרקים הם גם פוגשים את הראפר "טנק" (בגילומו של סאבלימינל), ששואף להחזיר את הלהקה להצלחה במתכונת החרדית הנוכחית.

>>הצביעו תל אביב: סקר טיים אאוט הבינלאומי 2024 יוצא לדרך

היפ הופ זה של כולם/ן. זה ז'אנר של ההווה, והוא חלק חשוב בתוך תרבות שמשתמשת במה שקיים (בעיקר בתחילת דרכה בשכונות השוליים של ניו יורק). ועל כן, אם מטרתה של הסדרה הזו היא לקיים סימביוזה בין ההיפ הופ לעולם הרוח והאמונה: אני אומר תביא. אני בעד. כי היפ הופ זה של כולם/ן. רק שבמקרה הספציפי של הסדרה המדוברת הזו, זה נעשה באופן מרושל ומגוחך.

מאיפה להתחיל? ראשית, בשביל מהלך נרטיבי משכנע שבו להקה כזו או אחרת מתוארת כהבטחה גדולה, צריך גם מוזיקה גדולה. משהו שיעיף ראשים. ומוזיקה כזו פשוט לא נמצאת בסדרה כלל, ובפרט המוזיקה שמזוהה עם הגלגול החרדי של הלהקה. מה שאנחנו מקבלים במקום זאת, זה שחקנים (מוכשרים ככל שיהיו) שנדרשו להיכנס לדמות של "ראפר" ו"חרדי", והפקות מוסיקליות שנשמעות כמו התוצאה הראשונית של חיפוש פרומפט ל"מוסיקת היפ הופ מגניבה" ב-CHAT GPT. אם הסדרה הזו על מוזיקה, היא לא יכולה להיות עד כדי כך לא מתאמצת, או לא מאתגרת, או גרוע מכך – סטריאוטיפית.

בעצם רגע, ככה בהכרח מציגים את תרבות ההיפ הופ על המסך הישראלי כבר מעל לשני עשורים. ולפעמים, מחוסר התמצאות בתרבות או מזיהוי הזדמנות של מניעים כלכליים, יש כאלו המשתפים פעולה עם הרידוד. עכשיו זה ההיפ הופ, ומחר זה בסדרה חדשה שעושה את אותו ניכוס ורדוקציה לתרבות. בנוסף, ייתכן שיש בו גם סטריאוטיפיזציה לעולם ולתרבות החרדית. וזה משונה שזה בא דווקא מכיוון של יוצר קולנוע וטלוויזיה בעל תשובה. כך אתה רוצה להציג את המגזר שאתה רואה עצמך חלק ממנו?

עם כל המרחב החרדי ש"אנדרגראונד" מבקשת לתאר לנו באופן לא מאפיין, היא ממשיכה את הקו המוכר של אותו הייצוג המוגחך של ההיפ הופ בארץ, דרך אותן הדמויות עם הכובע ההפוך שעושות "יו יו מאן" בשילוב תנועות ידיים. והפעם להבדיל, זו אותה גברת בשינוי אדרת: האאוטפיט הממוסחר שיובא מארצות הברית, מוחלף במשהו קרוב יותר – אאוטפיט חרדי. וכמיטב המסורת, היא משתמשת בנטייה המבאסת של התרבות הישראלית העכשווית – שימוש בהיפ הופ כתרבות מוסיקלית צעירה, קומוניקטיבית ובעלת יכולת ביקורתית על המציאות, אבל בתור קוריוז ששמו עליו רסן.

ההרכב החרדי בסדרה נצפה כשהוא מופיע במקלט באופן דיסקרטי לקהל צעיר ומצומצם. כלומר, שהפעילות שלו נעשית במחתרת, וזה קונספט נהדר עם פוטנציאל גדול. הם יכלו להיות כמו טרובדורים מקומיים, שמבטאים כלפיי החוץ את הקשיים וההווי של האוכלוסייה שבתוכה הם חיים. ממש כמו בנקודה מסוימת במהלך ימי ראשית ההיפ הופ, או בשכונות בבריטניה שבהן הקושי מנותב דרך הדריל. אך במנוגד לכך, תוכן השירים של ההרכב הוא עם קו פרו-אמוני מובהק, ומדבר לרוב על הרצון להתקרב ליהדות. זה תוכן שמתקשר עם הקהל שלהם? זה מתקשר איתי כחילוני באופן סמוי? אני אמור לחזור בתשובה או להיבהל מחילונים?

שאלות אלו מצטרפות לעוד כמה שאלות חשובות על הסדרה: האם סאבלימינל הוא באמת האיש הנכון ללהק לסדרה על היפ הופ בירושלים? ולמה ראפרים ירושלמים – אפילו חרדים, על פי הסדרה – צריכים לעלות להופיע בתל אביב בשביל שבכלל תהיה האפשרות שמישהו ישים אליהם לב? הרבה סימני שאלה שכאמור, תמיד עולים כשמכניסים את ההיפ הופ לתכנים קולנועיים וטלוויזיוניים בישראל. אבל אותי מעניין העתיד הפרקטי: איך עושים שהיפ הופ ותוכן מסחרי לצפייה יפסיקו לריב ביניהם? איך מביאים פה בארץ את הלכלוך ה-"8 מיילי" הזה שמוטמע עמוקות בדי אן איי של ההיפ הופ? איך לוכדים באופן האופטימלי את ההיפ הופ ואז מציגים אותו על המסך, כדי שמישהו כמוני, שאוהב היפ הופ ממש כמו את אח שלי הגדול, יתגאה בו?
תומי רותם פועלתחת השם שירוטוכראפר ומפיק מזה שנים רבות, שכן ינק את הסגנון מאביו חן רותם, אחד הראפרים הראשונים בישראל. הוא גר ופועל בירושלים, ומעצב ומלחין פסי קול למסך

• המסך
• כאן
• דיגיטל
• חרדים
• מאה שערים
• סאבלימינל