בהצגה ״בהסכמה״ מאת נינה ריין (אותה אני מביימת בימים אלה בסטודיו מיסודו של יורם לוינשטיין) מטיחה האישה הנפגעת קיטי בבעלה אד ש״מעולם לא ביקשת ממני סליחה, כי מבחינתך לבקש סליחה זה להודות באשמה״. המחזה נכתב ממש בתחילת סערת המיטו, ועוסק בתרבות האונס ובקצר התקשורתי המתמשך בין נשים וגברים. לקראת יום האישה הבינלאומי 2023 אני שואלת את עצמי ואותנו – האם אנחנו מסוגלים ומסוגלות לסלוח?

מהפיכת המיטו כאן כדי להישאר. אפילו אם לעיתים נראה שחשוך פה יותר מתמיד, שהייצוג הנשי בכנסת בשפלו, שבארה״ב מחוקקים חוקים שפוגעים בנשים ובזכות הבחירה להפלה, שבאיראן נשים יוצאות לרחובות בהמוניהן ומפגינות נגד חוסר צדק – יש גם הרבה אור. עצם העובדה שאנחנו מזהים את המהלכים האלה כפוגעניים, מוחות ומוחים כנגדן, מדברים ומדברות על האירועים האלה, זו כבר התקדמות עצומה.

כחברה בפורום יוצרות התיאטרון הפועל למען שוויון מגדרי, אני רואה שינויים עצומים שאך לפני כמה שנים נראו בלתי אפשריים. הרמנו זו השנה השנייה את הכנס השנתי למען שוויון מגדרי בתיאטרון, בשיתוף צמוד עם עיריית תל אביב, ובו התחייבו מנהלי התיאטראות בעיר להוביל לייצוג שווה של במאיות ומחזאיות כבר בעונה הקרובה. בעיריית תל אביב תוכנית ״עיר שווה״ תדאג שתוך מספר שנים השוויון המגדרי הזה יהיה לא רק בתחום התרבות, אלא גם בתחומי חברה, קהילה וממשל. ממש בכל תחומי החיים. גם אם יש צעדים אחורה, הלוחות הטקטוניים כבר זזו, והמהפיכה לא הולכת לשום מקום.

השלב הבא של המהפיכה, אם כך, הוא התיקון והסליחה. כדי להביא לתיקון צריך קודם כל להכיר בעוולות, להוציא החוצה את הכעס והתסכול הגואים ולתת להם מקום. להקשיב לנשים וגברים אמיצות ואמיצים ששברו שנים על גבי שנים של שתיקה סביב פגיעה וניצול, וכעת הכריחו אותנו לפקוח עיניים ולראות את מה שהיה סביבנו תמיד. זה הכרחי, זה נחוץ, וזה כואב. בשלב הבא נצטרך לפעול לצעד הקשה יותר – ריפוי. ולשם כך צריכים להתכנס כל הצדדים הרלוונטיים, נשים וגברים, כדי שמה שהיה לא ישוב עוד.

כלי השיימינג ששירת אותנו עד כה, בתקשורת וברשתות החברתיות, הוכיח את עצמו כמוגבל מאוד. ״כלי כימותרפי״ קראה לו חברתי הבימאית איה קפלן. כמה שנים אחרי תחילת המהפיכה כולנו מבינות ומבינים שכדי לעשות שינוי עמוק ושורשי צריך קודם כל להשקיע בחינוך, לעורר מודעות, לדרוש שכל מרחבי העבודה והמחייה שלנו יהיו מוגנים ובטוחים עבור נשים וגברים כאחד. מוגנים במובן הרחב – לא רק מפני פגיעה מינית, אלא גם מהשפלה, התעמרות, ואפליה על שלל צורותיהם. אנחנו מוכרחים לא רק לתמוך בנפגעות והנפגעים לאחר מעשה, אלא למנוע באופן אקטיבי מהפוגעים לפגוע לפני שמתרחשת הפגיעה. זו משימת חיים, אבל היא אפשרית. אין לנו את הפריבילגיה לחלום על פחות מזה.

ביום האישה הבינלאומי 2024 (שיצויין ביום רביעי הקרוב) אני רוצה לסלוח. לסלוח לעצמי על הפעמים בהם לא זעקתי נגד, אפילו שידעתי והרגשתי שמשהו לא בסדר. לסלוח לדור הקודם, לאמהות שלנו שהגנו עלינו בדרכן שלהן כשאמרו ״את צריכה לשמור על עצמך״, כי הן לא האמינו שאפשר יותר מזה. לסלוח לאבות שלנו שלא שמו לב שהם נותנים יד לאפליית נשים כל עוד הם לא מקדמים אותן באופן מודע. אני רוצה אפילו לסלוח לפוגעים. לא לפטור אותם מאחריות, אלא לסלוח להם כדי שנוכל לעבור הלאה. כדי להפסיק לשאול ״איך להעניש״ ולהתחיל לשאול ״איך לעזור״. נתראה בשלב הבא של המהפיכה.

אילאיל סמל היא במאית ויוצרת תיאטרון, ההצגה ״בהסכמה״ בבימויה, החל מה-4 במרץ בסטודיו מיסודו של יורם לוינשטיין.לפרטים וכרטיסים

• טור דעה
• מי טו
• הצגות
• תיאטרון

נשות קריירה רבות קבלו לא פעם על כך שכשהן מתראיינות בכלי התקשורת הן מתבקשות לענות על השאלה איך הן מאזנות בין הקריירה למשפחה. השאלה מעצבנת כי לרוב אינה מופנית לגברים, ולכן עצם שאלתה מעידה על סקסיזם. לשתי העיתונאיות החוקרות שמובילות את "מילה שלה" יש ילדים קטנים, ויש להן בעלים שמטפלים בילדים בזמן שהן מתרוצצות בארה"ב ומחוצה לה במסגרת עבודתן פורצת הדרך, וזה כמעט כל מה שאנחנו יודעים על חיי המשפחה שלהן. הבעלים (הכנראה מאוד נחמדים ותומכים) והילדים נמצאים בשולי הסיפור, כי לא על זה הסרט.

"מילה שלה" מבוסס על ספרן של מייגן טווהי וג'ודי קנטור, שבו תיארו בפרוטרוט את העבודה המאומצת שהובילה לפרסום הכתבה ב"ניו יורק טיימס", שבה השתיים חשפו את פשעיו של המפיק הארווי וויינסטין כלפי נשים. אף שזאת לא היתה החשיפה העיתונאית הראשונה של גבר שניצל את מעמדו כדי לנצל נשים, הכתבה מה-5 באוקטובר 2017 היא שהחלה לגלגל את כדור השלג שהוא עידן me too. בתחילת הסרט טווהי (קרי מליגן) מפרסמת כתבה על נשים שמאשימות את המועמד לנשיאות דונלד טראמפ בהטרדה מינית. רגע אחרי כן מתקשרת אליה אישה, שמציגה את עצמה כמי שעובדת בתוכנית הטלוויזיה של השדר השמרן (והמטרידן) ביל או'ריילי, ושואלת "את פמיניסטית?". זה נשמע כמו הקצנה גסה לצורכי העצמת המסר של הסרט הפמיניסטי הזה, אבל רגע אחרי כן אנחנו רואים קטע (אמיתי) מהתוכנית של אוריילי שבו הוא מאשים את טווהי שסירבה לענות על השאלה. מפיו התואר "פמיניסטית" נשמע כמו מילת גנאי קשה במיוחד. השילוב הדוקר הזה בין שחזור בדיוני לקטע ארכיוני תורם לתחושת האמת של הדוקו-דרמה המרתקת הזו, שכוחה העיקרי בתיאור המדוקדק של מלאכת איתור המקורות ואיסוף הפרטים שיובילו בסופו של דבר להפלתו של אחד המפיקים המוערכים ואדירי הכוח בהוליווד.

את הגישושים הראשונים עושה קנטור (זואי קאזאן) בעקבות משהו ששמעה על משהו שאמרה השחקנית רוז מק'גוון. אך היא נתקלת בעוד ועוד דלתות סגורות (פיזית ומטאפורית) ועורכי העיתון מצרפים אליה את טווהי. הסרט עוקב אחר כל שיחות הטלפון, הניתוקים, המפגשים המתסכלים עם נשים שרוצות אך לא יכולות לדבר כי חתמו בלית ברירה על הסכמי סודיות, ועם הגברים שניסחו את ההסכמים. הרושם העיקרי והמהותי שהולך ומצטבר הוא עד כמה קשה לאתר "אקדח מעשן" ולהוציא את האמת לאור, למרות שכל כך הרבה אנשים יודעים אותה. בשביל זה צריך עקשנות, וגב איתן כמו ה"ניו יורק טיימס" שמוצג כאן כמאחז האחרון של לוחמי האמת, המובל על ידי העורך העשוי ללא חת דין בקווט בגילומו הסמכותי של אנדרה בראוור ("רצח מאדום לשחור"). בכל אופן, תגובות לביקורות שכבר התפרסמו על הסרט מגלות שיש כאלה שעדיין מתעקשים לטעון שלא היה כלום ושוויינסטין הוא הקרבן.

אף שדמויותיהן אינן מפותחות במיוחד מעבר להצגתן כמקצועניות המסורות למטרה הגדולה, צמד הכוכבות מספקות לסרט נוכחות נעימה. כאמור, העניין כאן הוא הדרמה של החקירה, ושל הקורבנות שמעזות לדבר – לא של העיתונאיות שמקבלות תמיכה מלאה מהעיתון. כמה שחקניות מצוינות מגלמות נשים שהוטרדו (ג'ניפר אילי מ"גאווה ודעה קדומה") או היו עדות להטרדה (סמנתה מורטון). המפגש (הווירטואלי) שמותיר הכי הרבה אימפקט רגשי הוא עם אשלי ג'אד בתפקיד עצמה. נוכחותה בסרט לא רק מעצימה את הדוקו שבדרמה, אלא גם משמשת כהצדעה לכוכבת הראשונה שהעזה להתראיין בגלוי על ההטרדה שחוותה מידי וויינסטין, שהרס לה את הקריירה משום שלא נענתה לו.

הבמאית הגרמניה מריה שראדר ("הגבר המושלם שלך") מביימת את הסרט באופן קורקטי ויעיל. פה ושם היא זורה תחושה של איום על שלומן של העיתונאיות, אך לא מגזימה עם זה. הסרט נמנע משחזור דרמתי של מעשיו של ווינסטין שאינו נראה בסרט, אך קולו נשמע בהקלטה המזעזעת ההיא שבה הפעיל לחץ מתמשך על הדוגמנית אמברה גוטיירז לעלות איתו לחדרו במלון. ההקלטה הזאת כמו מרחפת במסדרונות מלון, מותירה בהם את רישומה המתמשך. במקום הנבל אנחנו מקבלים את נציגיו שאפשרו לו להמשיך לעשות כרצונו – אחת הסצנות הטובות בסרט היא המפגש עם יועצו לני דיוויס (פיטר פרידמן) שמתפתל בכיסאו ועונה בלי לענות.
שלוש שנים אחרי "פצצה", הסרט הלא מספק עם הכוכבות הזוהרות (קידמן, ת'רון, רובי) שגולל את חשיפת ההטרדות המיניות של מייסד פוקס ניוז רוג'ר איילס, "מילה שלה" הוא סרט ממוקד ומגובש יותר. זה אולי לא קולנוע גדול דוגמת "כל אנשי הנשיא", אבל הוא מספר היטב סיפור מרתק, שראוי להמשיך ולספר אותו, לפחות עד שאנשים יפסיקו לשתף פעולה עם טורפים.
3.5 כוכבים. She Said בימוי: מריה שראדר. עם קרי מליגן, זואי קזאן, אנדרה בראואר, סמנתה מורטון, ג'ניפר אילי. ארה"ב 2022, 129 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• מי טו
• הארווי ויינסטין

בתחילת השנה שעברה, ארמי האמר הצטרף לשורה הארוכה והמדכאת של כוכבים הוליוודים שיש כנגדם האשמות בהטרדה מינית. אלא שההאשמות נגד האמר ("קרא לי בשמך", "ג'יי אדגר") היו לא רק חמורות אלא גם חריגות בתוכן שלהן: האמר, השחקן הגבוה והמרשים עם היופי ההוליוודי הקלאסי, סומן בהן לא רק כגבר אלים שלא יודע להציב לעצמו גבולות (או להגיב כמו שצריך לגבולות שאחרות מציבות לו), אלא גם נטען שמחזיק בשורה פנטזיות אלימות – בין היתר, קניבליזם. בין היתר, מישהי שניהלה איתו מערכת יחסים ומאוחר יותר האשימה אותו בהתעללות רגשית, טענה שהוא כתב לה שהוא רוצה "לעשות ברביקיו מצלע שלה". כצפוי, הכותרות של כל מדורי הרכילות פשוט התפוצצו.

לגבי זה צריך לומר אמת פשוטה. האמר, בין אם מחזיק בפטישים חריגים ובין אם לא ממש, הוא לא חניבעל לקטר, והדיבורים על קניבליזם היו (טוב, כנראה) פשוט דיבורים מלוכלכים מאוד מוזרים. ההאשמות הפחות חריגות בפרשה, שמשכו הרבה פחות תשומת לב – אונס, תקיפה מינית, התעללות רגשית – הן החמורות באמת. אבל גם אנחנו רק בני אדם ככל בני האדם, ולכן אידיאולוגיה בצד רגע, ברור שאנחנו רוצים לשמוע גם את כל הפרטים העסיסיים. מאז, דרך אגב, היו עוד הרבה פרטים משונים בסיפור – האמר, שהפרשה, כצפוי, בלמה במיידי את קריירת המשחק שלו, נצפה באיי קיימן, כשנראה שהוא עוסק במקצועות מעניינים – פעם אחת אולי עובד בבית מלון, פעם אחרת אולי מנהל בניין דירות, ואחר כך אולי אולי מוכר יחידות נופש (ואולי זה היה מישהו שמאוד דומה לו, ואולי זו הייתה מתיחה משונה של חברים שנפשו שם איתו. תגגלו את זה. סיפור די מוזר). אבל לא התכנסנו כאן בשביל הרכילות. כלומר, אנחנו כן, אבל למרבה המזל, מישהו אחר כבר ארז את הסיפור הזה עבורנו.

וכאן נכנס לתמונה הדוקו-האשמות-בפשע החדש של דיסקאברי+ (הפלטפורמה שלא מזמן הוכרז שתתמזג עם HBO Max, למי שנורא מתעניין בחדשות עולם הסטרימינג האמריקאי), "House of Hammer", בת שלושה פרקים, שהפרק הראשון שלה כבר שודר בתחילת השבוע. הפרק הזה מתקצר את ההאשמות נגד האמר, אבל גם מכניס לתמונה עוד אלמנט – המשפחה הסופר-עשירה שלו, החל מהסבא-רבא, איל הנפט ארמד האמר (כמובן שזה היה השם של כל השושלת, בוריאציות כאלו ואחרות). לפי הדוקו, וכנראה בעיקר בפרקים שטרם שודרו, המשפחה של האמר נושאת קופת שרצים רצינית לא פחות מזו של הנין הסלב שלה – ודודה של ארמי, קייסי האמר, מופיעה כמרואיינת מרכזית עם המון בוץ לשפוך. הפרק הראשון אמנם קיבל ביקורות מעורבות, בעיקר על חולשת הטיעון שיש כאן איזשהו "רוע אפל" שעובר בירושה ועל כך שהסדרה מתאמצת קצת יותר מדי להרגיש כמו סרט אימה, אבל למען האמת, זה רק עשה לנו יותר חשק לראות. נו, לפחות אנחנו מודים בצדדים המפוקפקים שלנו.

"House of Hammer", פרק ראשון כעת בדיסקאברי+

• מה רואים הלילה
• דוקומנטרי
• מי טו

מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית הוא לא פחות ממוסד תל אביבי. כבר למעלה מארבעה עשורים, הרבה לפני מהפכת me_too#, מספק המרכז תמיכה רגשית וסיוע פרקטי לנפגעות ולנפגעים, כמו גם סדנאות חינוך והסברה לבני נוער ומבוגרים. הפעילות בו מתאפשרת בזכות מתנדבים ומתנדבות אשר דואגים לספק מענה ישיר לצרכי הנפגעות והנפגעים ללא תמורה. בין היתר, הם אלה אשר מתפעלים את קווי החירום במשך 24 שעות ביממה (ומספקים גם סיוע בצ'ט ובווטסאפ), מלוות את הנפגעות לחדרים אקוטיים, למשטרה, לפרקליטות ובהליכי מיצוי זכויות ועוסקים בקידום מיניות בריאה לבני נוער באמצעות העברת סדנאות בבתי ספר.

כולם עושים זאת במסירות מלאה, והם לאו דווקא המורים או העו"סיות שאולי דמיינתם שהם. למעשה, את חלקם אתם אפילו מכירים מעולמות התרבות, האמנות והלייפסטייל בעיר. ואם לא – זה בהחלט הזמן להכיר את הנשים והגברים שמקדישים חלק ניכר מחייהם לתמיכה באחרים ובאחרות בשעת משבר:

"אני זוכר איך המשפט הזה נגע בי במקום שלי כאבא"

מני ביטון, ספר נשים במספרת 'שאפה'
מתנדב מזה שלוש שנים בקו הסיוע לגברים

"הגעתי לקו הסיוע כי הרגשתי צורך להתנדב וחיפשתי משהו עם משמעות. אחת הלקוחות שלי סיפרה לי על המרכז, היא הייתה מתנדבת ותיקה והציעה לי להצטרף. בקורס ההכשרה עברתי בו תהליך משמעותי, זאת הייתה חוויה חדשה של להיות חשוף ולראות אחרים חשופים רגשים. פתאום ראיתי היבטים נוספים של החיים שלא ראיתי קודם, ביניהם ההבנה של עד כמה הפונים זקוקים לנו. ההתנדבות יכולה להיות מאתגרת, אבל השיחות המשמעותיות שבהן אני מצליח לסייע לאדם שפונה אלינו ולתת לו תחושה שהוא לא לבד, שוות כל רגע.

בשנה הראשונה שלי על הקו, די בהתחלה, התקשר בחור כדי לברר על הליך משפטי מול הפוגע שלו. איכשהו הגענו לסוגיה של למה זה חשוב לו עכשיו והוא סיפר שהוא עומד להיות אבא. אני זוכר איך המשפט הזה נגע בי במקום שלי כאבא, פתאום זו תחושה של "איך אני מגן על הילד שלי?". זו הייתה טבילת האש שלי על הקו. מתחשלים עם הזמן, אבל יש עדיין שיחות שבהן אני מתרגש עד דמעות."

"אין על ההרגשה כשפונה מודה לי בסיום שיחתנו"

דינה ניראון, יועצת השקעות ורגולוציה, מנכ"לית IsenseU
מתנדבת מזה שמונה שנים בקו הסיוע לנשים

"אני פמיניסטית מוצהרת מאז שאני זוכרת את עצמי. חיפשתי זמן רב דרכים לעזור, לקדם ולהעצים נשים נוספות והגעתי לקורס ההכשרה למסייעות בקו החירום. הוא היה אחד מהאירועים המשמעותיים ביותר בחיי, או כפי שאמרו המדריכות שלי בקורס: "הגעת עורכת דין וסיימת מטפלת". מצאתי במרכז בית. פגשתי נשים מעוררות הערצה שתורמות כל יום ויום בשנה ממרצן, רגישותן ויכולתן כפי שלא ראיתי מעולם. המענה הטלפוני מעניק לי, למרות התכנים הקשים וההתמודדות עם הקשיים והאתגרים האינסופיים – תחושת קרבה, מילוי עצמי והגשמה. אין על ההרגשה כשפונה מודה לי בסיום שיחתנו ואומרת שעזרתי לה מאד ומזל גדול שהמרכז קיים.

אחד הקטעים הכי מרגשים שקרו בזמן האחרון היה בחור צעיר שהתקשר כי חברה שלו סיפרה לו שהיא עברה תקיפה מינית והוא רצה לדעת איך הוא יכול לעזור לה, רצה לקבל כלים כדי להיות שם בשבילה. ריגשה אותי ההבנה שלו של מה שהיא עברה, יכולת ההכלה הזאת בגיל צעיר. התודות שלו בסוף השיחה ממש העלו לי דמעות בעיניים."

"יש שוני גדול בין הפניות של פעם לפניות של היום"

אסתר עילם,פעילה חברתית ואחת ממייסדות המרכז
מתנדבת מעל לארבעים שנה בקו הסיוע לנשים

"אני מהמייסדות של המרכז, הקמנו אותו בתוך התנועה הפמיניסטית ב-1978. אני זוכרת שהכרזנו על כך רשמית בריאיון ל"קול ישראל". מאז ועד היום אני קבוע על הקו כמתנדבת, ובמהלך השנים גם עבדתי כרכזת וכיהנתי בוועד המנהל. בתחילת שנות השמונים היינו לוקחות משמרת סופ"ש – משישי בצהריים עד ראשון בבוקר היינו במקום פיזית. לא הייתה ברירה, היינו חייבות להיות שם למען הפונות, אפילו אופציה להודעה קולית לא הייתה אז.

יש שוני גדול בין הפניות של פעם לפניות של היום. אונס והטרדה מינית לא השתנו בהרבה, אבל מה שכן השתנה זו ההתמצאות, ההבנה, יש יותר תודעה לפוסט-טראומה. בעשורים האחרונים התפתחה מודעות ציבורית לנושא והרבה נשים שמתקשרות אלינו כבר בעלות הבנה יותר מורכבת של מה שקורה להן. גם אחרי ארבעים שנה על הקו, בכל שיחה עם אישה אני מגלה משהו חדש, מבינה עוד פן מסוים, ניואנס. אני מרגישה שאני כמתנדבת עליתי ל-level אחר. אוצר המילים והתובנות – גם של הפונות וגם שלי – התפתחו. זו בעצם הדרך הפמיניסטית, לא רק אנחנו אלה שיודעות; הרי בעולם הפטריארכלי יש מקצוענים ומולם אנשים שלא מבינים כלום. אבל האמת היא לא כזאת, היא יותר מורכבת, כולנו צמחנו ביחד. יש פה התפתחות רציפה של המסייעות והפונות גם יחד, אנחנו חולקות גורל משותף. זה תהליך הלמידה האמיתי – לבנות יחד עם הפונות גוף של ידע לאורך זמן. אישה לאישה, זה המוטו שלנו."

"הוא ביקש לדעת מה הסימנים כדי לוודא הסכמה"

קים בוסי סמדר, יועצת חינוכית בתיכון נעמת-יפו
שנה שניה כמנחה במחלקת החינוך של המרכז

"הגעתי למרכז דרך חברה. ברגע ששמעתי שמחפשות מנחות ומנחים הרגשתי משהו חזק בבטן, תחושה שאני בשלה לעסוק בתוכן החשוב הזה ולקחת חלק במאמץ המשותף לשינוי חברתי ומגדרי. כאישה מזרחית שגדלה בשכונת התקווה הרגשתי שלא תמיד היה מקום לתפיסות פמיניסטיות או לשיח מגדרי, ובעבורי המרכז מהווה חלק משמעותי בעיצוב הזהות שלי כאישה. התאהבתי בצוות המופלאות של המרכז שמקדישות מחשבה לכל פרט ופרט ביצירת התכנים, עם רגישות אינסופית והכלה שמאפשרת לכלל התרבויות והמגזרים להתחבר לסדנאות שאנחנו מעבירות.

הרבה תלמידים ותלמידות ניגשותים אלי בסיום הסדנה ושואלותים שאלות. המקרה שאולי הכי זכור לי היה כשתלמיד ניגש אלי וסיפר שחברה שלו ביישנית מאוד, וזה לפעמים מבלבל אותו אם היא בעניין של מגע מיני או לא. הוא ביקש לדעת מהם הסימנים ומה עליו לעשות כדי לוודא שיש הסכמה חופשית מצידה כי הוא חלילה לא רוצה לעשות משהו בניגוד לרצונה או שהיא תתבייש להגיד לא. זה היה מבחינתי זיקוק של מהות הסדנאות שלנו: הקשבה מלאה לפרטנר.ית ובירור הסכמה חופשית בדיוק ברגעים בהם יכול להיות פתח לפגיעה."

"לפעמים הסיוע הוא בהקשבה בלבד, בלי לדבר. רק להיות"

דרור צונץ, בעל סטודיו לעיצוב
מתנדב מזה שש שנים בקו הסיוע לגברים

"לאחר שנים כמתנדב במקומות אחרים, רציתי לתת מענה אישי לגברים במצוקה. מצאתי שקו הסיוע לגברים ולנערים נפגעי תקיפה מינית מאפשר לי להקשיב, להכיל ולהרגיע נשמות המצויות בסערת רגשות. מאוד חשוב לי להביא פרספקטיבות נוספות לפונים, להגיד להם שהם בסדר ודבר לא קרה באשמתם. לשמחתי גם הם וגם אני לרוב עומדים במשימה הזו ושהשיחות מסתיימות בטון מפוייס יותר.

אני זוכר שהתקשר אדם שהיה בנסיעה וביקש לספר משהו שנראה לו כמו פגיעה מינית שעבר. שאלתי אותו מה גרם לו לחשוב שזה חריג והוא ענה שעכשיו כשיש לו משפחה הוא קולט שאלה לא היו יחסים תקינים. שאלתי אותו מה הגילוי הזה עושה לו, ולפתע הוא ביקש שאמתין כי הוא חייב לעצור את האוטו בצד. דקות ארוכות רק הייתי איתו בזמן שהוא בוכה את כל מה שהבין. בשיחה הזו, עם הגבר המחוספס הזה, הבנתי שהסיוע שלי יכול להיות בהקשבה בלבד, בהימצאות של שנינו בלבד בחלל הרכב שלו מבלי לדבר. רק להיות."

"השיתוף הזה הוביל לעצירה של פגיעה מינית במשפחה"

דנה מויסון,סופרת ומנחת סדנאות
פעילה מזה חמש שנים במחלקת החינוך במרכז

"הקשר שלי עם מרכז הסיוע נוצר עוד לפני שהתחלתי להתנדב שם באופן רשמי, כשתרמתי מהספרים שלי לבזאר השנתי (שלא מתקיים השנה) – כבר אז שמו של המרכז הלך לפניו. במהלך לימודי התואר השני שלי הצטרפתי לפעילות כמנחת סדנאות למניעת אלימות מינית בקרב בני נוער וזו הייתה אחת השנים המשמעותיות בחיי. הקשר עם בני הנוער, התכנים החשובים שקיבלו במה ושיח, האוזן הקשבת והכתף התומכת שניתנה לצעירות ולצעירים – קשה לתאר במילים עד כמה זה חשוב להם.

זכור לי רגע שבו ניגשה אליי משתתפת צעירה בסיום הסדנה ושיתפה אותי בחוויה שהיא לא שיתפה עד אותו רגע עם אף אחד. בסופו של דבר השיתוף הזה הוביל לעצירה של פגיעה מינית במשפחה, וזה לא היה קורה לולא הסדנה. אני ממשיכה להנחות במחלקת החינוך, ונותנת לנוער כלים כדי להתמודד עם נושאים מיניים מתוך נקודת מבט קשובה ובגובה העיניים. על מנת שנוכל להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושות ולהגיע לכמה שיותר צעירים שזקוקים לנו, אנחנו מבקשות את הבעת האמון והתמיכה שלכם בפרויקט."

"בכל פעם מחדש אני מופתע מתחושת ההקלה"

אייל ויזנר, יזם חברתי (בעבר רקדן ומנהל להקת המחול 'ורטיגו')
מתנדב מזה שנתיים בקו הסיוע לגברים

"כנער הומו שגדל בסביבה דתית, מגיל צעיר הבנתי לעומק את משמעות הפמיניזם ואיך זה מרגיש להיות מוחלש. הכניסה שלי למרכז סיוע הרגישה טבעית ומתאימה כל כך, מתוך רצון לקחת חלק בעשייה משמעותית וחשובה כלפי אלה שזקוקים ליד התומכת, לאוזן הקשבת וללב הרחב. לשמחתי מצאתי בית במרכז הסיוע, עם א.נשים נפלאים שיודעות לתת בדיוק את זה.

בכל פעם מחדש אני מופתע מתחושת ההקלה של הפונים אחרי שסיפרו את הסיפור שלהם ומהצד השני מישהו ישב והקשיב ונתן תוקף. אני חושב שאנחנו חיים בעולם ובחברה שמגדירה גבריות בצורה מאד דיכוטומית וקשה, וסיפור של פגיעות מיניות בגברים – אין לו מקום היום בחברה. כתוצאה מזה קשה לגברים להודות שהם נפגעו, מפה מגיעה הסתרה. לפעמים זה לוקח עשר-עשרים שנה ויותר, מעין סוד שלא מסוגלים לשתף. ולפעמים, על הקו, זו הפעם הראשונה שהם חושפים אותו. רק לדבר הכאילו קטן הזה יש משמעות, אפילו אם השיחה נגמרת בלי פתרון פרקטי – זו חוויה מדהימה."

"אנחנו פוגשים בבתי הספר חומות לא פשוטות"

שגיא אברג'ל, מנהל מחלקת ההדרכה באיגי
שנה וחצי במרכז הסיוע כמנחה סדנאות לנוער במצבי סיכון

"למרכז הסיוע הגעתי מעולם החינוך הבלתי פורמלי, אחרי שנים של מפגש עם חניכים וחניכות. הרגשתי שהייתה לבני הנוער שהדרכתי תחושת שתיקה שהיה קשה לשבור סביב הנושא הכי בוער בחיים – המיניות שלהן שמתעצבת 24/7 עם מעט מאוד ידע, תפיסות שהתקבעו בגיל אפס על הגוף והיכולת להיות קשובים ואמפתיות לאנשים שמולם. המאבק בפגיעות המיניות מתחיל בריפוי השפה, המחשבה והלבבות, זה מה שאנחנו עושים בכיתות ובסדנאות.

הסדנאות של מרכז הסיוע הן סדק משמעותי בתוך חומות לא פשוטות שאנחנו פוגשים בבתי הספר. בכל מפגש אפשר לראות איך הלב נפתח, העיניים סקרניות לדעת עוד והשיחה במעגל נותנת כוח. אחד הרגעים שמלווים אותי בשנה האחרונה הוא כשאחד התלמידים חיכה לי מחוץ לכיתה אחרי הסדנה כדי להגיד לי שזה היה השיעור הכי טוב שזכור לו בכל שנותיו בבית ספר. אני חושב שהוא התכוון לתחושת השחרור שאפשר להרגיש כשסוף סוף מותר לדבר על הנושא שהכי מעסיק אותנו עמוק בבטן. התרומה שלכן השנה תרחיב את מעגלי ההשפעה שלנו, הקמה של מסגרות הכשרה חדשות והגעה לקהלים חדשים ומגוונים."

בימים כתיקונם, דצמבר הוא אחד החודשים הנמרצים והמתגמלים ביותר עבור מרכז הסיוע; זוהי התקופה בה מתקיים בזאר "מתלבשות על זה", אירוע שמגייס כמיליון ש"ח מדי שנה ומסייע את המשך קיומו של המרכז. אבל 2020, כפי שכבר נוכחנו לדעת, איננה שנה רגילה.מגפת הקורונה העלתה באופן משמעותי את אחוז הפניות לסיוע, אך באופן אירוני – היא מונעת את עצם קיומו של הבזאר עקב הנחיות הריחוק החברתי. לכן, יצא מרכז הסיוע בקמפיין מימון המונים, וזוהי ההזדמנות שלכם לתמוך בפעילותו:לקמפיין מימון ההמונים של מרכז סיוע תל אביב

1202: קו סיוע לנשים
1203: קו סיוע לגברים

• ❤ תל אביב
• הישרדות: קורונה
• קמפיין גיוס
• הדסטארט
• מי טו
• אונס
• התנדבות
• חינוך
• תקיפה מינית
• מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

• Facebook
• Twitter
• Email

כבר ארבע שנים שעולם התרבות נושא עיניים לעבר משה איבגי, שסיפורי ההטרדות המיניות שלו טפטפו ואז הפכו לשצף עכור. לפני כשנתיים הוא הואשם בביצוע מעשים מגונים והטרדה מינית בארבע נשים, אך בינואר הצטמצמה ההרשעה למעשה מגונה אחד. הבוקר (חמישי) הסתיימה הפרשה בקול ענות חלושה, כשבית משפט השלום בחיפה גזר על איבגי שישה חודשי עבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי ותשלום פיצויים בסך 10,000 שקל.

עולם התרבות ונשים רבות הגיבו לגזר הדין המחפיר ברשת. היוצר רשף לוי, שבין היתר עבד עם איבגי על סט "הבורר", סיפר כי עד לסיום העבודה על הסדרה השמועות על איבגי לא הגיעו לאוזניו. כשגילה מה מספרות העובדות שלצידו, ניסה לשכנע אחת מהן להגיש תלונה – אך היא סרבה מחשש שתיפגע. "לפני שהתחיל המשפט התקשרתי לאיבגי ואמרתי לו: תהיה גבר, תודה באשמה, תתנצל בפני הנשים ותלך לטיפול. הוא הלך במקום זה לעורכי דין". אלה, אגב, שוקלים לערער על שליחתו לעבודות שירות. "משה איבגי חייב להתנצל כי זה הדבר המוסרי לעשות. הוא חייב ללכת לטיפול כדי שהוא ילמד לשלוט בעצמו. ועד שזה לא קורה – אני לא חושב שצריך לעבוד איתו בעולם התרבות".

השחקנית שרית וינו אלעד כתבה בפייסבוק: "את המשפט של איבגי עשו בדלתיים סגורות. בהסתר. כמו את מעשיו הפושעים. בשקט. אני מקווה שהוא יערער, והדלתיים ייפתחו. אני מקווה שהנשים שהוא פגע בהן יאזרו אומץ ויגיעו כולן להגיד שגם בהן הוא פגע. שאולי בית המשפט רואה התיישנות, אבל הן עדיין מדממות בכל אזכור שלו. הפרשה הזאת מופרעת. סופה מופרע".

אודליה בנאי חשפה בתגובה לגזר הדין כי איבגי הטריד גם אותה: "איבגי הטריד אותי כשהייתי בהריוני. למזלו הייתי שמנה, ולא חטף ברכית. דחפתי אותו ואמרתי שישמור לעצמו את דעתו על נשים בהריון, ושלא ישכח מי אני. הרס הקריירה שלו הוא חלק מהעונש שקיבל. כשיתנצל פומבית, אפשר יהיה לחשוב על קיצור העונש".

בעמוד של עמותת כולן גוללו מקרה אחד מהפרוטוקול של איבגי, והוסיפו: "זו התגלמות הפטריארכיה. מעל 10 נשים סיפרו על אלימות מינית. 4 הגיעו לכתב אישום. 3 הסכימו להעיד. ובית המשפט מחליט שלדבר בצורה מינית ואלימה כזו לאישה זרה לגמרי שאמרה לך הרגע שהיא שורדת אלימות מינית זה פשוט בסדר. נזכיר: איבגי הורשע בשני סעיפים של מעשה מגונה, והעונש הרחמני שנגזר עליו הוא עבודות שירות. אבל בשני המקרים שבהם אין הרשעה כתב השופט שעדות המתלוננות אמינה, ועדותו של איבגי לא".

מתוך המשפט של איבגי:
"באישום הרביעי לכתב האישום נטען, כי במהלך חודש 12/2013 פגש הנאשם באקראי את ד', ילידת 1984, בחנות לממכר פלאפל בתל-אביב. בין הנאשם ובין ד' אין היכרות מוקדמת. הנאשם התיישב ליד ד' והחל לשוחח עמה. במהלך שיחתם שאל הנאשם את ד' לפשר מעשיה בתל-אביב, >>

— Kulan-כולן (@TogetherKulan)July 23, 2020

חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון, כתבה על יחסי הכוחות בבית המשפט והתוצאות העגומות שלהם: "המתלוננות על איבגי שמו את עצמן בעין הסערה נתונות להתקפות מצד מקורבים מפורסמים, וגם מצד אנשים שלא מבינים איך איבגי הגדול יעשה דבר כזה. הן חשבו על השחקנית הצעירה, הבמאית, המאפרת בהפקה הבאה רק שזה לא יקרה לה. הן חשבו על צדק. ואז בית המשפט מרחם על אכזרים".

גם הקולגה לשעבר שלי יחימוביץ הגיבה על גזר הדין הקל: "הפעם היחידה ששכתבתי את העבר ומחקתי פוסט שלי בפייס, הייתה כשמחקתי תמונה שלי עם עבריין המין משה איבגי: שנינו מחוייכים, הוא מביע תמיכה בי, ומתפקד בשבילי למפלגת העבודה כשעמדתי בראשה. נזכרת במעמד ומתכווצת. אבל רגע יותר נורא היה העונש המגוחך שנגזר עליו. סטירת לחי למי שנפגעו מהמנוול".

בעקבות אירועי היום יזמה עמותת כולןעצומההקוראת לפרקליטות "לערער על העונש הקל שהוטל על משה איבגי". כפי שפורסם הבוקר, הפרקליטות ביקשה לגזור על איבגי 15 חודשי מאסר בפועל. ארבע שנים אחרי שהחלו להיחשף פשעיו, איבגי טרם התנצל בפני קורבנותיו. במשפטו הוא טען כי אינו זוכר את המקרים.

• תרבות
• הטרדה מינית
• מי טו
• המסך
• משה איבגי
• במה