אם נגיד בכנות, אנחנו כתל אביביות מתקשות להרגיש חלק מתופעת עגלות הקפה. למעט איזה אחת וחצי בפארקים, אין בעיר עגלות קפה שבאמת שוות את הטיול במיוחד, וברוך הקפאין יש לנו מספיק בתי קפה בעיר להשקות את כל תושבי הארץ וכמה ירדנים אם נרצה. אבל גם אנחנו מודות שיש קסם לא ברור בלצאת מהעיר לעבר עגלת קפה, לשנות את הנוף האורבני בפינות ירוקות (פחות או יותר) או בערים קרובות.יש לא מעט עגלות קפה במרחק חצי שעה פלוס מינוס מהעיר – ומצאנו את 12 הטובות ביותר לטיול בוקר, שלוק מעורר ואולי גם ארוחת בוקר שלמה, כי בפעם האחרונה שבדקנו חלק מעגלות הקפה הפכו לאימפריות קטנות במבני קבע עם איזו עגלה סמלית בצד. בואו נצא לדרך.

>> המעורר הרשמי של העיר: 40 בתי הקפה הכי טובים בתל אביב
>> קשר לא מחייב: 34 מסעדות הקז'ואל דיינינג הכי טובות בתל אביב

Vany | רמת גן

על פארק קונביץ שמעתם? גם אנחנו לא, אבל יש לו מיקום אסטרטגי בשכונת קריניצי החדשה בקרבת קרית אונו, כפר אז"ר ובית החולים שיבא (שלא נצטרך). פיסת הטבע הירוקה הזאת שבמרכזה בריכת נוי חמודה היא הבית של Vany – מהמילה van – עגלת קפה חמודה שהקימו שני תושבי גבעתיים לטובת הורים וילדים מהסביבה (לעיר שלהם הם גם דאגו והקימו בגן רבקה עגלת קפה תואמת, חמודה לא פחות). יש כאן שפע מקומות ישיבה, שקעי חשמל, שירותים קרובים ומרחב מוגן, ועץ גדול שמצל מלמעלה על הקפה, שלא יתקרר או יתחמם.
אוכלים ושותים:קציצות ירק בחלה, בייגל סלט ביצים, סלטים, פיצות (גם לל"ג), טוסטים, עוגות ומאפים מתוקים, קפה לסוגיו, שייקים ומיצים.
עוד משהו:מחצלות ומשחקי קופסה זמינים בעיקרון לילדים, אבל אף אחד לא יכעס אם תבקשו.
Vany פארק קונביץ,ראשון-חמישי ושבת 21:00-8:00, שישי 18:00-8:00

קפה החברים של עמית | אור יהודה

מיזם עגלת הקפה שהוקם על ידי חבריו ובני משפחתו של עמית פרידמן ז״ל, שנפל במהלך מלחמת חרבות ברזל. הפרויקט מופעל בהתנדבות, כאשר תושבי שכונת נווה סביון אופים עוגות ביתיות, עוגיות, כדורי שוקולד, ומוגש במקום קפה משובח, שוקו וקולה זירו (שעמית אהב), בעוד ההכנסות מוקדשות להנצחתו של עמית.
אוכלים ושותים:כדורי שוקולד, מלבי, יוגורטים, כריכים קטנים, מתוקים נוספים וקפה הפוך
עוד משהו:"תהיו פרידמן, פשוט תחייכו" מתנוסס הכיתובבעמוד האינסטגרם(שגם מלמד על עמית), וזה מסר שאנחנו עומדים מאחוריו.
רחוב הדקל 11, פינת חיים בר לב, אור יהודה. יום ו'10:00-13:00

GANA סקוור | גבעתיים

בשכונת בורוכוב עוד אפשר למצוא שרידי נוסטלגיה שמזכירים את הפרדסים והמטעים שהיו כאן פעם, לפני שהאזור כולו הפך למפלצת נדל"ן יוקרתית. בכיכר שמובילה מרחוב ערבי נחל החפור אל מרומי אחת הגבעות שגבעתיים (בטוח שיש פה רק שתיים?) התמקמם סניפון של GANA, רשת עגלות קפה מקומית חמודה. הטראק ניצב ברחבה קטנה, שמצליחה לשדר חיק טבע עירוני ככל שאפשר. יש כאן צל, אווירה חמודה ושקט יחסי, ואם מסירים מדי פעם את האוזניות אפשר לשמוע ציפורים.
אוכלים ושותים:טוסט וסלט, עוגיות ומאפים, כריך חביתה וג'חנון עם רסק עגבניות, קפה ומיצים.
עוד משהו:מדי פעם מארחת העגלה אירועים קהילתיים כמו מכירת בגדי יד שנייה. שווה לעקוב באינסטוש.
בורוכוב 28, ראשון-חמישי 20:00-7:00, שישי 17:00-7:00, שבת 20:00-9:00

קפה ביער | ראש העין

ביער ראש העין בין העצים והגבעות ניצבת עגלת קפה נעימה ופסטורלית שמציעה כריכים טריים שמכינים במקום לצד מאפים, פרוסות עוגה, אסאי, פודינג צ׳יה ואף ג׳חנון חמים וטעים. שטח הישיבה מתפרס לתוך היער ויזכיר לכם אווירת פיקניקים מהילדות, רק עם ג'חנון כי בכל זאת זה היער של ראש העין. אם תתפסו את השש-בש ופינת הישיבה הנמוכה, ספק אם תרצו לקום.
מה אוכלים ושותים:ג׳חנון ואמריקנו
עוד משהו:מדי פעם יש גם הקרנות של משחקי כדורגל ועוד, בלב יער, שהולכים מצוין עם ברז הבירה.
יער ראש העין, א'-ש' 7:00-21:00

דשא גן | כפר יונה

כפר יונה כבר מזמן דומה יותר לעיר קטנה, אבל את החיבור לאדמה ולטבע אפשר עדיין לזהות בקצוות. עגלת הקפה היפה שהקים מור סרוסי, איש של צמחייה ותבונת כפיים, בולטת בריהוט בעבודה עצמית ובמשתלה חמודה. מומלץ לתפוס מקום על הנדנדה מתחת לצילייה ולתת לאווירה הכפרית לחלחל פנימה.
אוכלים ושותים:קרואסון סלמון וביצת עין, כריכים, סלטים, בורקס בולגרי עם ביצה, טחינה וסלט, משקאות חמים וקרים וקוקטיילים. הכל כשר למהדרין, למקרה שהפרט הזה חשוב לכם.
עוד משהו:לפני שנכנסים לאוטו שווה להציץ באינסטהולחפש מבצעים שווים, למשל פרחים עונתיים בשקל.
העצמאות 30, כפר יונה, א'-ה' 18:30-8:30, ו' 16:30-8:30

אלפרד עגלת קפה | תל מונד

עגלה קפה קולינרית במיוחד שנפתחה בתחילת המלחמה בתל מונד, שקרויה על שם אלפרד מונד, זה מהתל. בין עצים, המדשאות ובלב פארק היערות תמצאו קפה משובח, כריכים נפלאים שמכינים במקום, סלטים, קישים, מאפים לרוב ומפעם לפעם גם פופ-אפ של פסטה, פיצה וערבי יינות, והכל מידיו של השף קונדיטור יהודה שוקרון.
אוכלים ושותים:כריך בייגל, קיש גבינותובירה לקינוח (אל תדאגו, יש מלא מתוקים, זה של שף קונדיטור).
עוד משהו:הוא ממקום ליד גינות משחקים לילדים, מדשאות, מגרשי ספורט ומסלולי רכיבה, אז יש הרבה איך להוריד את האוכל.
אלפרד עגלת קפה בוויז,א'-ה', 07:30-12:30 ו-17:30-21:30. ו' 07:30-12:30.

פרנצ'י | אזור

מי ידע שיש באזור עוד מקום לאוכל חוץ מעזרא ובניו? ובניגוד אליו, פרנצ'י הוא גם מקום נעים לשבת בו. ממוקם על גבעה בלב אזור, ובסמוך לשרידי צריח של מבצר צלבני שכולל נוף לעבר תל אביב מדרום (היי פארק אריאל שרון), עגלת הקפה היפה הזו התייצבה בין הצמחייה ומתהדרת בתואר המצוין "עגלת קפה ויין", מה שאומר שאולי תצליחו להגיע לאזור (זה באמת קרוב לת"א), אבל לא בטוח שתמצאו את דרככם החוצה ממנה. שטויות, עזרא ובניו 8 דקות הליכה מכאן.
אוכלים ושותים:סלטים קיציים, קרואסונים נאים, פיצות חמות מהתנור, סינבון ומגוון יינות.
מה עוד:אתם שמעתם?! אמרנו סינבון! זה כולל הקרם
שפרינצק 12, אזור, ב'-ה' 8:00-18:00, ו' 8:00-14:00

שושה | צופית

מושב צופית הוא מעצמה חקלאית, ע"ע התותים של החקלאי אורי רבינוביץ שמבשרים תמיד את החורף בשוק הנמל. לא רחוק משדות התות לנצח האלו פועלת עגלת הקפה שושה, שנפתחה בימי הקורונה. היא ממוקמת בחורשה ירוקה מול נוף כפרי וטובלת באווירה נעימה. תזהו את המקום בקלות לפי עץ פיקוס קשיש, ערסל ופינות ישיבה חמודות.
אוכלים ושותים:כריכים בסוגי לחמים שונים, פיצה, פודינג צ'יה ופירות טריים, בורקס ודונאטס, מיצים סחוטים ואייס קפה.
עוד משהו:אי אפשר לחמוק מהמחשבה אולי בכלל הגיע הזמן לעבור למושב.
שושה,מושב צופית (מול בית העם), ראשון-חמישי 19:00-7:30, שישי 14:30-7:30, שבת סגור

מינה טראק | קיבוץ חולדה

עגלת הקפה הוותיקה והמכובדת של אסף זקצר, מחלוצי עגלות הקפה שמחזיק אחת נוספת, שנפתחה לאחרונה במזכרת בתיה. במינה טראק הצבועה בתכלת עדין ועל רקע עצים יש קפה נהדר, מיצים סחוטים. סלטים טריים, גבינות של חוות הבפאלו, מאפים, עוגות וכל מה שצריך מעגלת קפה שמכבדת את עצמה.
אוכלים ושותים:סלט בוראטה עם גבינה מחבל בופאלו, בריוש פולנטה (מה ששמעתם) ומיץ תפוזים סחוט.
עוד משהו:יש הרבה חניה באזור, אבל בגלל שפתוח רק בימי שבת צפו לתור מסוים. היי, באתם לעגלת קפה, אתם לא ממהרים לשום מקום.
בוויז מינה טראק קיבוץ חולדה. ימי שבת 8:00-15:00

איתיאלה טראק | מושב מטע

כאן המרחק כבר גדול יותר אבל התמורה בהתאם, כי קפה מטע הוא למעשה מסעדה כפרית טובה, מסוג המקומות שבחו"ל נקראים destination restaurant. איתיאלה היאט, זוכת משחקי השף (ולגמרי בצדק, אם שואלים אותנו), עושה מהתוצרת החקלאית של המשק המשפחתי מנות פארם טו טייבל ומאפים נפלאים באסכולת ארז קומרובסקי. המקום פועל רק יומיים בשבוע והפרסום עושה את שלו, אז תתכוננו לעמוד בתור. מומלץ להגיע מוקדם כי המלאי מוגבל ומתחסל מהר.
אוכלים ושותים:מאפה קרם פטה קייל ובצל כבוש, מאפה רטטוי, תה ירוקל'ה קר וכל מה שלאיתאלה מתחשק להכין, ונאמר אמן.
עוד משהו:את התוצרת החקלאית של משק ירוקל'ה אפשר להשיג גם אצלנו, ברחוב אבולעפיה 11.
איתיאלה טראק, מושב מטע, חמישי 15:00-9:00, שישי 14:30-8:30

עגלת קפה נחשון | קיבוץ נחשון

סמוך ליקב שורק ניצבת עגלת קפה לתפארת שנפתחה על ידי שלושה מבני הקיבוץ שמכינים הכל במקום. הלוקיישן שווה במיוחד, גם כי אפשר לשתות יין של היקב ולא רק קפה. בתפריט תמצאו סלט ״הכל״, מאפה מנקיש בניחוח זעתר, ברוסקטה אבוקדו ועוד הפתעות, ולפעמים ישנם גם הופעות אורחות ומרימות. בא בטוב עם יין.
אוכלים ושותים:שרדונה מהיקב ומאפה אוכמניות וקרם פטיסייר.
עוד משהו:שכחנו כי שתינו יותר מדי יין.
נחשון, יקב שורק. רביעי: 9:00-14:00, חמישי: 9:00-22:00, שישי 8:30-14:30.

ירוק ישראלי | רמת השרון

שילוב מהמם בין עגלת קפה בוולפסווגן אדמדם ומשתלת צמחים בחמישים גוונים של ירוק. בין עצי מנגו וליצ׳י גבוהים שמייצרים צל נפלא ובתוך החממה עצמה יש מרחב ענק לישיבה בין הצמחים כדי לשתות קפה, לנשנש קרואסון וגבינות, ואף לשחק שש בש.
אוכלים ושותים:שוקו קר, כריך בייגל, קרואסון פיסטוק ועוד כל כך הרבה מתוקים שתצטרכו למצוא עץ ולקבור את עצמכם לידו כי מתתם.
עוד משהו:חוזרים עם עציץ הביתה!
השרף 6, א' עד ה' 8:00-17:00, ו' 8:00-14:00.

• אוכלים שותים
• עגלות קפה
• קפה
• מחוץ לתל אביב
• מסעדות מחוץ לתל אביב

כמה פעמים מצאתם את עצמכם באמצע טיול, מחפשים משהו לאכול ומתפשרים מחוסר ברירה על מזללה גנרית? התפתחות התיירות הקולינרית בארץ מובילה לכך שכמו במדינות מתוקנות, בישראל יש מקומות אוכל שמצדיקים נסיעה במיוחד. "פסיפס", מדריך דיגיטלי מבית המרכז הקולינרי "אסיף" שעולה היום לאוויר, אוסף תחת לינק אחד מסעדות קטנות, יצרנים ארטיזנליים וחורים בקיר שמייצגים את תרבות האוכל המקומית.

>>המטבח של ניו אורלינס התפרץ לבייקרי של נולה. יצא ג'מבליה

כמשתמע משמו, פסיפס הוא אוסף של אנשים ומקומות שמשרטט תמונה של מדינת ישראל מבעד לעיניים רעבות ואוהבות. אוצרת הפרויקט מרב סריג (גילוי נאות: לשעבר עורכת האוכל של טיים אאוט ומגזין "השולחן") פנתה ל-12 שפים, אופים, חוקרי אוכל ומתכונאים, שבחרו מקומות המדברים בעיניהם את שפת המקום ומקדמים את תרבות האוכל. "הנימוקים לבחירה הובילו אותנו", היא אומרת. "אלו לא בהכרח המסעדות הכי טובות, אבל הן כן משקפות את תרבות האוכל המקומית ותורמות לה. היה לנו חשוב להגדיר מהי תרבות האוכל המקומית ואילו מקומות יכולים להיכנס תחת הכותרת הזו".

ברשימת הממליצים אפשר למצוא את ארז קומרובסקי ורותי רוסו, הדיי עפאים בעלי משק עפאים ומחברת ספרי הבישול עדינה זוסמן, לצד עוד פיגורות מעולם הקולינריה הישראלי. בלחיצה על שמו של הממליץ נפתחת רשימת מקומות ובכל אחד מהם נימוק לבחירה, פרטים והצעות ליעדים נוספים בסביבה. רוב השמות מוכרים לפודיז מתחילים – למשל מסעדת עזבה בכפר ראמה ובית הבד ריש לקיש – אך חשיבותו של הפרויקט היא בעצם איסופם כבסיס למסד נתונים שימשיך להתרחב.

אבל יש המלצות שמצליחות להפתיע גם את קשישי העדה (כלומר, אותנו), כמו פיצה אולה בעוספיא, המלצה של הילה אלפרט על וילה רחבת ידיים שאחת לשבוע הופכת לפיצריית פופ אפ נהדרת. אמין, בעלה של אולה, הגיע דרך ספורט לתפיסה בריאותית הנמנעת ככל האפשר ממוצרי מדף, ולכן הוא טוחן בעצמו את הקמח, מתפיח בצק ומכין נקניקים ובשרים מעושנים. בכל יום שישי אולה מדליקה את הטאבון ומכינה פיצות שבתל אביב אולי נחשבות סטנדרט, אך בצפון הן לא פחות מאטרקציה. העשייה הארטיזנלית מכתיבה כמות מוגבלת (לכן חובה להזמין מקום), ומי שמצא את עצמו נוסע חצי מדינה עד לפיצרייה פרסקה יכול לסמן יעד חדש.

על הדרך כדאי לעצור באבו אלעבד – לכאורה עוד חנות ירקות ופירות בפורדיס, אבל מאחור, בחלל רחב ידיים, יושבות נשים מהכפר, רובן בנות משפחה, מגלגלות עלי גפן וכרוב ממולא ומעמידות סירים. "בעיניי, 'אבו אלעבד' הוא מראָה של החברה הערבית, הכפרית, שבה הגברים בחזית והנשים מאחור, סביב הסירים", ממליצה הסומלייה שירה צידון. "כמו במעין מפעל קטן, הנשים כאן אורזות קופסאות של תבשילים טובים, בהם מקלובה, עולש, במיה ומלוחייה, מגלגלות מלפוף ועלי גפן, ממלאות קישואים וחצילים, מטגנות קובה ואופות בטאבון מסורתי 'פטאייר פַלַאחי' ("מאפה של פלאחים") – פיתות ענקיות, עשויות שכבות דקות של בצק וביניהן עלי זעתר טריים ותרד. התחושה היא שהנשים מבשלות למשפחתן: אוכל בלאדי, שלא 'מתייהד' בשום צורה ולא מנסה להתחנף לחך הישראלי".

המדריך חינמי ונוח לשימוש, וקל לתפור בעזרתו יום טיול גרגרני. בשלב הזה הוא אוצר מקומות קטנים שמשמרים מסורת, פסיפס צבעוני שמתעכב על השוני ומשדר אופטימיות. כולנו תקווה שעם הזמן, המאגר יתרחב ותיווצר לנו מפה מפוארת של מקומות אוכל שמייצגים את הסביבה בהם פועלים. יש לנו ארץ נהדרת, לפחות בתחום האוכל.
פסיפס

• אוכלים שותים
• חדשות האוכל
• אסיף - מרכז קולינרי
• מחוץ לתל אביב
• מסעדות מחוץ לתל אביב

"דילמת הצפון" הוא מושג קולינרי ידוע שהמצאתי ממש הרגע, שמנסה לתאר את הקשיים שמעלה סוגיית ה"איפה אוכלים" של הנוסעים לצפון הארץ. המתמטיקה פשוטה – "מלא מקומות לנסות" כפול "קיבה קטנה מידי" בחזקת "הסיכוי שנחזור לכאן בקרוב" שווה "כל ארוחה היא בחירתה של סופי" (בהנחה שסופי בעניין של שאוורמה). כמות האופציות כל כך גדולה עד שלפעמים נראה שלבחור היא במשימה בלתי אפשרית.

לאורך השנים התפתחו שתי מגמות הפוכות להתמודדות עם הבעיה. הבחירה הקלה היא ללכת על בטוח. למצוא מוסד, מקום מוכר שהיינו בו, ששמענו עליו, שברור לגמרי מה אנחנו הולכים לקבל, ואין לנו שום בעיה עם זה. האופציה השניה, דורשת מצב רוח הרפתקני והימור על מקום לא ידוע. ברור שהסיכוי ליפול גדול – הרי סטטיסטית, כמו בכל קזינו, הבית לרוב מנצח. רק שזה לא בית אלא מלכודת תיירים, או סתם מסעדה עם אוכל בינוני במחיר מופקע. מצד שני, במעט הפעמים שבהם אתה פוגע בול ומוצא יהלום לא ידוע, אתה לא רק מקבל ארוחה טובה, אלא גם הזדמנות להגשים את החלום הנאו-בורגני – לשבת עם חברים ולספר להם על המקום המופלא שאנחנו אנשי המרכז הראשונים שגילו אותו. כאמור, דילמה.

>> הלוואי על כל העיר מסעדה שכונתית במחיר כזה
>> אם אכלנו ארוחה מצוינת אבל נשארנו רעבים, איזה ערב בעצם עבר עלינו?

השבוע החיים קיבלו את הבחירה בשבילנו. התעכבנו ביציאה, אז רשימת המקומות המעניינים לבדיקה הצטמצמה במהירות. תאונת דרכים בכביש 6 תקעה אותנו בפקק למה שהרגיש כמו בערך ארבע שנים, וכשחצינו את ואדי ערה ונכנסנו רשמית לצפון היינו כל כך רעבים, שהאופציה של הימור אפילו לא הייתה קיימת. חיפשנו משהו שאי אפשר ליפול איתו. וככה מצאנו את עצמנו בלימוזין. ספק אם יש מסעדה בארץ שהגעתי אליה כל כך הרבה אבל אכלתי בה כל כך מעט. אין ספור פעמים היינו בצפון בימי שבת עם הילדים, כשמפלצת ה"מה נעשה היום" הייתה מרימה את ראשה, חיפשנו מה לאכול, נסענו ללימוזין, גילינו שאין אפילו כיסא פנוי, קנינו בשר מצוין בקצבייה וחזרנו הביתה לעשות אותו בעצמנו. בפעם האחת שכן היה מקום, הבנו על מה הרעש. זה היה אחד הסטייקים הכי טובים שאכלנו בארץ.

כבר מהרגע הראשון, כלומר ששתי המנות הראשונות שהגיע לשולחן, היה ברור שלימוזין אולי כבר בת יותר מ-20, אבל בבסיס לא השתנתה. הבשר הוא המרכז. כל השאר כאן בשביל הקישוטים והמשפחה. ושום דבר לא הראה את זה יותר טוב מאשר הפער בין האסאדו לסלט.

האסאדו הייתה מנה אדירה. נתחי הבשר, שבושלו בבישול ארוך עד לרמה שהם נמסים בנגיעה, צופו ברוטב ברביקיו מתקתק ונצרבו על מחבת. התוצאה הייתה ביס מהמם שתוקף לך את בלוטות הטעם ומסרב לעזוב. זה מתחיל בבשר שנמס לך על הלשון אבל לפני שהוא נעלם לגמרי, הוא משאיר מאחור סוכריה – פיסה צרובה מצופה בסוכר מקורמל מהרוטב. ומה שהכי נחמד זה מחבת המתכת הרותחת שממשיכה לקרמל את הבשר גם על השולחן.

הסלט, לעומת זאת, היה… לא סלט. כלומר, הוא היה באגף הסלטים של התפריט אבל המילה סלט לא הופיע לידו. ולגמרי בצדק, כי אין מצב שכמה פרוסות עגבניה על צלחת שעליהן שום, לימון, ופלפל חריף קצוץ יכולות להחשב כסלט. זאת יכולה להיות מנה מצוינת, אבל זה דורש יד מדויקת במיוחד שתקח את כל המרכיבים הפשוטים האלו ותוציא מהם משהו מיוחד. למרבה הצער, יד כזו לא הייתה שם. השום היה מוגזם. היה יותר מדי פלפל שהיה לא מספיק חריף, ואפילו בתור רוטב לניגוב זה לא הצליח להחזיק.

מנת נתח הקצבים הזכירה לנו שוב את הימים הגדולים. אי אפשר לנצח בשר טוב שעשוי נכון, וזה בדיוק מה שהמנה הזו מביאה לשולחן. אין פה יותר מדי תחכום או חידוש. אבל נתח הקצבים עשוי בדיוק למידה הנכונה, וכל ביס הוא כמו פצצת מצרר של טעמי בשר שמשפריצה אושר נוזלי בחלל הפה. התלונה היחידה שיש היא על יד (שוב אותה יד) מעט כבדה עם המלח. טיפה פחות, וזאת מנה על סף השלמות.

לעיקריות החלטנו ללכת על דגימה רוחבית בצורת פלטת הבשר הזוגית. אנטריקוט, סינטה, קבב, פרגית, נקניקיות עגל. הכל מגיע על פלטת מתכת רותחת, עם המלצה של המלצרית להתחיל בסטייקים כדי לשמור על מידת העשייה.
הביס הראשון מהאנטריקוט חשף שלוש אמיתות ברורות. קודם כל, הבשר היה מעולה. עשיר, מלא טעם ועסיסי. תענוג שלא פשוט למצוא כמוהו. הדבר השני הוא שהמלח, זה שבמנה הקודמת היה מוגזם, כאן פשוט לא היה קיים. הדבר האחרון זה שאין שום קשר בין המדיום שהזמנו לבין הרייר שהגיע לשולחן. בהתחשב בעובדה שבזמן שאכלנו גם בשולחן שלידנו הייתה בעיה עם מידת העשייה של הסטייק, ובשולחן מאחור החזירו המבורגר לבישול נוסף, נראה שמדובר בכשל מערכתי.

הסינטה היה כנראה המנה הכי טובה שאכלנו כל הערב. גם כאן היה חסר מלח, אבל ברגע שהשלמנו את החוסרים, הביס היה פשוט אדיר. זה רך אבל עם גוף. זה עסיסי, זה מלא בטעים וזה בעיקר נגמר מהר מידי.
שאר המרכיבים של הפלטה היו קצת פחות מרגשים. הקבב היה חביב, אבל סבל מדחיסות מוגזמת ומידת עשיה לא מדוייקת שיצרה תחושת יבשושיות. הנקניקיות עבדו אפילו פחות. התיבול שלהם היה מוגזם (הייתי רוצה להגיד ציפורן, אבל אין לי באמת מושג) המרקם שלהם היה בעייתי והכל ביחד הרגיש יותר כמו ניסוי קולינרי ממנה. הפרגיות הצלויות דווקא היו עשויות מוצלח ברוטב כיפי, אבל בואו, הז'אנר מראש פחות כריזמטי מבוזי הרצוג. ביום שתקראו כאן סופרלטיבים על פרגית, תדעו שמדובר בקריאה לעזרה.

החלק הבאמת גרוע של הארוחה חיכה לנו בקינוח. יש שיגידו שמגיע לנו כי הזמנו קראק פאיי מצפון לירקון. ויש מצב שהם צודקים. אבל ספק אם גם הם מעלים על דעתם כמה גרוע היה הקראק פאיי הזה. וואו, זאת הייתה חלטורה מביכה שמוציאה שם רע לקראק. גרסה מתוקה באופן קיצוני, בלי שום בסיס מוצק ועם תחושה שלא נעימה של חימום במיקרוגל. לא כיף.

>> מדריך התיירים הגדול בעולם טוען שזו המסעדה מס' 1 בתל אביב. מדריך התיירים טועה
>> יש פה כל מה שהיינו מצפים לו ממסעדה שכונתית טובה. רק עם סושי

לימוזין היא אומנם לא נפילה, אבל היא עוברת תקופה לא טובה. חומרי הגלם עדיין מצויינים, המחירים עדיין הגונים, אבל אפילו היתרונות האלו לא מסוגלים לחפות על הכשלים בביצוע, ועל השירות הבינוני. במצב הנוכחי, נראה שכבר עדיף לחזור להרגלים של פעם. כלומר לקנות את הבשר המעולה בקצבייה, ולנסוע להכין אותו בבית.

3.5 כוכבים. 4 סטייקים. לימוזין, חורש אלונים 14 רמת ישי, שני-שבת 12:00-22:30, סגור בראשון

אסדו ברביקיו 78
נתח קצבים 58
ראס בנדורה 42
מיקס בשר זוגי 280
קראק פאי 48

• ביקורת מסעדות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 948 // חם לוהט רותח
• אוכלים שותים
• בשר
• מסעדות בצפון
• מסעדות מחוץ לתל אביב
• מחוץ לתל אביב
• לימוזין

יש רגעים שבהם האקדח לא מופיע במערכה הראשונה, אלא מגיח כבר בכניסה ללובי. בעמק בראסרי, אין דרך קלה להגיד את זה, הוא הופיע בשירותים. או יותר נכון, בדרך אליהם. השירותים במסעדה היו מקולקלים והאורחים הופנו לאלו של המרכז המסחרי הצמוד, מה שהתגלה כמסע ניווט אתגרי עם מסלול שכלל, שככה יהיה לי טוב, שש פניות, ארבעה מסדרונות, שלושה סימני דרך וחנות קריסטלים אחת. אז איפה האקדח אתם שואלים? בדרך.

כי אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו במרכז מסחרי עם תחנת דלק בלב השרון. מקום שבו אחרי שעת נסיעה (לפחות) מגוש דן, הדבר הראשון שמקבל את פניך הוא ריח הפרות. כלומר, עשינו דרך בגיהינום התעבורתי של כביש 4. כלומר, אמורה להיות סיבה ממש טובה. ובאמת יש. מסעדה חדשה של עידו פיינר, השף החביב על הפודיז', ש"רוברטה וינצ'י" שלו גורמת כבר שנים לאנשים נורמטיביים להגיע מרצונם החופשי עד לפרדס חנה (!).

>> שתיים שתיים: 22 המסעדות הכי טובות בתל אביב בשנת 2022
>> 2022: השנה שבה הפסקנו ללכת למסעדות והתחלנו ללכת ל"מקומות"

בדיוק כמו שמבטיח השם שלה, "עמק בראסרי" נמצאת בעמק חפר והתפריט שלה הוא בדיוק מה שאתם חושבים עליו כשאתם מדמיינים בראסרי קלאסי. ולא, זאת לא תקלה אצלכם, הסיבה שאתם מדמיינים את זה בשחור לבן, היא כי זה לגמרי מפעם. עוד לפני שאתה טועם את הביס הראשון, רק מהתפריט והמוזיקה ברקע, אתה במסע נוסטלגי לעבר. שחזור של ימים רחוקים בהם לא קיבלנו באוטומטיות את נאום "המנות קטנות, אנחנו ממליצים לחלוק" וכל אחד הזמין לעצמו מנה עיקרית. דוגרי, התרגשתי. העניין עם בראסרי, זה שיש סיבה להיעלמותם מהעולם. ככה זה שהתפריט הבסיסי שלך מורכב ממנות שכבר לפני עשרים שנה היה לא מאוד עדכני להגיש אותן. אז נכון שיש עוד שאריות מהז'אנר, בעיקר בצרפת, אבל שם לפחות אפשר להצדיק את זה במסורת והרגלים ישנים. לפתוח היום "בראסרי" בלב השרון עם “נגיעות מקומיות"? יותר מוזר ממעניין.

התחלנו עם מרק בצל, כי יש דברים שאנחנו פשוט לא מסוגלים להגיד להם לא. ולמרות שזה לא הכי רחוק שנסענו כדי למצוא מרק בצל טוב, לצערנו הפעם לא מצאנו. הלוק היה מושלם. קערות לבנות עם מכסה כמו בספר, אבל הטעם לא הצליח לעמוד באותו הסטנדרט. מרק בצל צריך שכבות של טעם. הוא צריך עומק. הוא צריך אופי. המרק כאן היה חביב. שזה ה"היה דייט חמוד אבל אין לי מושג איך קוראים לו" של המרקים. גם הטוויסט של להחליף את הגבינה המותכת והקרוטונים בטוסטוני גאודה, לא הצליח להשאיר חותם.

מנת הרוסטביף הייתה מוצלחת יותר, אבל לוותה בסוג של מיני שערוריה. שמעו, לא מעניין אותי אם אתם עם בראסרי או מזנון דרכים, אתה לא יכול להגיש פרוסות רוסטביף ולא לתת לפחות חתיכת לחם אחת סימבולית. מזל שהזמנו את חלת הבריוש המצוינת (שום מזל. גם לבריוש אנחנו לא אומרים לא). הבשר שהיה עשוי בדיוק במידה, הגיע עם ניחוח קל של עישון, והשילוב שלו עם המתיקות של הבריוש היה נהדר. הירקות שהוחמצו בעמבה ואיולי העמבה שהוגשו עם הבשר היו מאוד, ובכן, עמבאיים. מה שאומר שהם היו יציאה אדירה של עמבה מעודנת או זוועת עולם עם ריח של זיעה (מחקו את המיותר במבחינתכם).

פולנטת הפטריות הייתה מייצג מובהק של כל מה שלא הגיוני פה. מבחינת הטעמים היא הייתה די מוצלחת, המתקתקות של התירס השתלבה נהדר עם טעמי האדמה של הפטריות ויחד הם יצרו ביס מוצלח. רק שכמעט ולא גילינו את זה, כי מבחינת מרקם זאת היה תקלה אחת גדולה. הפולנטה הייתה דביקה כמו טיט, ומעליה נשפכה שלולית של רוטב פטריות נוזלי כמו של פסטה. וזה לא שאין דרך לתאר את התוצאה. פשוט עדיף לוותר. דווקא סלט הירקות היה ההפתעה החיובית של המנות הראשונות. בעיקר כי הוא נראה לגמרי כמו סלט סטנדרטי, עם עגבניות מלפפונים, קולרבי וגבינת פטה מלמעלה, אבל הוא היה הרבה יותר מזה. כל כך מדויק בכל נקודה, מהתיבול ועד לעובי הקולרבי, שבכל פעם שאתה טועם ממנו יש לך על הפרצוף מין הבעה של הפתעה. למרות שבואו נכנס לפרופורציות: זה עדיין סלט ירקות.

המנות העיקריות הביאו איתן ביף בורגניון על פירה תפוחי אדמה, עוד מנת בראסרי קלאסית. במונחים פונקציונליים זאת מנה נהדרת. גדולה, עשירה, כבדה. מושלמת לארוחת ערב. על הלשון זה היה פחות וואו. הפירה היה מצוין אבל תבשיל הבשר לא באמת הצליח לפתח עומק של טעמים ולא ממש השאיר חותם. שלא לדבר על הבשר. בסוף כל מה שנשאר לך זה טעמים מוצלחים של גזר, שזה אחלה, אבל בואו. בשביל זה היינו מזמינים צימעס.

פילה הדג, לעומת זאת, היה ההפך המוחלט. כאן מוסר הים היה הכוכב הגדול של המנה. הדג היה עשוי מושלם, בדיוק לנקודה שבה הוא נמס לך על הלשון, והעור שלו היה כל כך קריספי שהוא היה יותר שביר מצוות המו"מ הקואליציוני של הליכוד. התוספת הכעורה שהגיעה איתו, מין תבשיל כרוב שמנתי הייתה– יכול להיות שהנטייה הטבעית שלי לחבר בין כרוב לתקופות קשות בהיסטוריה של המשפחה (למשל, סבתא שלי מבשלת ארוחת ערב, או לפחות מנסה) קצת פגעה בהתלהבות שלי, אבל גם אלו מאיתנו שאין להם תסביכי דור שלישי הסכימו שזה היה מיותר במקרה הטוב ו"לא ברור מה ניסיתם להגיד כאן" במקרים פחות מוצלחים.

ואם כבר מדברים על לא מוצלחים, הנה הגיע השורט ריבס שהוכנו בג'וספר (תנור שמדמה גריל גחלים). זו הייתה, בפער, המנה המאכזבת של הערב. לא ברור לי מה הם עשו לבשר, אבל זאת הייתה התעללות שהשאירה אותו יבש וחסר חיים. גם המליחות המוגזמת לא בדיוק עזרה לאירוע. התוספת של הפולנטה, אותה אחת מהמערכה הקודמת, רק בלי הפטריות, עם הדביקות והכובד, השלימה את רצף הכישלונות שעל הצלחת.

>> אונואומה: מסעדה קטנה, שולחנות קטנים, תפריט קטן. אוכל גדול
בסמטה הכי כיפית בתל אביב יש מסעדה נהדרת שלא מוכנה להודות שהיא מסעדה

ה-steak and frites לעומת זאת הייתה אחת המנות הטובות שקיבלנו. או לפחות היה לה את כל מה שצריך בשביל זה. הבשר, 250 גרם של אנטריקוט, היה פשוט מעולה ועשוי למדיום מדויק עם סימני צריבה מושלמים. סטייק נדיר שאי אפשר שלא לסיים עד הקצה. אם זה לא מספיק, הוא גם הוגש עם ערימה מפוארת של חוטי צ'יפס מסולסלים. מה שכן, להכניס לפה ביס של בשר עם צ'יפס לעצום עיניים כדי להתענג על הרגע ואז לקלוט שהצ'יפס הוגשו קרירים זאת אכזבה גדולה. אל תשאלו איך גיליתי.

בשלב הזה היינו מפוצצים לגמרי אז הזמנו רק (!) ארבעה קינוחים. היו שם מוס שוקולד מוצלח למדי, עם חתיכות בראוניס בפנים שהוסיפו משחק מרקמים נחמד. הייתה צנצנת "לימונית", שכבות של פנקוטה לימון, קרם לימון וקציפת גרניום לימוני שהיו כולם נעימות וכייפיות ועשו קולות רקע נעימים לכוכב האמיתי של המנה – שטרויזל המעולה שהיה מפוזר מלמעלה. היה טארט פלאן, שהיה בדיוק מה שאפשר היה לדמיין שהוא יהיה – טארט עם מילוי פלאן עדין, כמעט יותר מידי. והייתה בוואריה. כל מי שגדל כאן בשנות השבעים והשמונים יודע שבוואריה היא אחד מאבות המזון. בטח כשאתה יושב לאכול בתחנת דלק. כל מי שאכל קינוח בעשרים השנים האחרונות, מבין שבוואריה זה פאסה. ובכל זאת, הבשורות הטובות הן שהבוואריה של עמק בראסרי מצליחה להיות מוצלחת, רלוונטית לחלוטין ולא צריכה להתבייש מול אף אחד מהקינוחים האחרים. מצד שני, גם הבוואריה הכי טובה בעולם, אחרי כל הסופרלטיבים, היא בסך הכל בוואריה.

בשורה התחתונה עמק בראסרי היא פשוט מסעדה לא מספיק טובה, בטח לא בסטנדרטים שהתרגלנו אליהם מעידו פיינר. למעשה, למרות הרעש ויחסי הציבור, כרגע היא לא יותר ממסעדת אמצע הדרך באמצע הדרך. מקום שאפשר לבוא לאכול בו אם אתם בסביבה, לדעת שלכל המשפחה יהיה מה לאכול, שתצאו שבעים ושיהיה ערב עם רגעים טובים, עם חשש קל לנפילות פה ושם. בשביל שזה יהיה מקום ששווה להגיע אליו במיוחד מתל אביב, יש עוד דרך ארוכה. ממש כמו הדרך לשירותים.

★★★ שלושה כוכבים
עמק בראסרי, מתחם דור אלון בכניסה למשמר השרון, 077-9800322, ראשון עד שבת 23:00-12:00

חלת בריוש 28
מרק בצל 55
רוסטביף 62
פולנטה 55
סלט 54
ביףבורגניון 94
פילה דג 125
סטייק וצ'יפס 162
שורט ריב 110
לימונה 48
מוס שוקולד 44
טארט פלאן 38
בוואריה 42

• ביקורת מסעדות
• אוכלים שותים
• מסעדות מחוץ לתל אביב
• עידו פיינר
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 926 // מי הזיז את הבינה שלי

"עמק חפר הוא נקודה שנשכחה במפת הקולינריה", אמרה לי חברה שמתגוררת באחד מיישובי הסביבה. "יש כאן אוכלוסייה חזקה ופודיז מביני דבר, ומאז הקורונה יש גם לא מעט בשלנים ביתיים ונושא החקלאות המקומית תפס תאוצה. ובכל זאת, את מספר המקומות השווים אפשר לספור על יד אחת". מכאן אפשר להבין מדוע השמועה על פתיחת עמק בראסרי מתפשטת כאש בשדה קוצים. שף עם רקורד מוכח, תפריט שמתחשק להזמין את כולו ושיק שלא היה מבייש את רותי ברודו קורצים לעמק חפרים (חפריסטים? חפרנים?). וגם לנו, למרות הפקקים.

עמק בראסרי נולד כחלום משותף של שף עידו פיינר (רוברטה וינצ'י, רוברטס בורגר ובעבר הרחוק גם הסו שף של מול ים) ושותפיו המסעדנים רז אלמוג (כנ"ל) ואורן מגידס (אנאמרו). שלושתם תושבי הסביבה שביקשו לפתוח מסעדה ליד הבית שלהם, במרכז הקהילה שבה הם חיים. הלוקיישן – מרכז מסחרי בתחנת דלק – עלול להיתפס כטרן אוף ולעורר זיכרון לשיפוד בפיתה בניחוח 95 אוקטן (שזה גם דבר טוב ויפה, פשוט לא למי שמחפש וייב של בראסרי באותו רגע), אך המציאות אינה יכולה להיות שונה יותר: בתוך עמק בראסרי יש עיצוב קלאסי־כפרי, כולל מראות גדולות המאפיינות את מוסדות הבראסרי, חפצי נוי ודיספליי מכבד לכלים ולבקבוקי יין – ומעל לכל תפריט שמחבר בין צרפת לעמק חפר, עם קצת נוכחות לאיטליה, כי בכל זאת, זה האיש של רוברטה וינצ'י. מעבר לכביש משתרעים שדות ירוקים של עלה עלה, ספקי הירקות למסעדה, בנוסף לתוצרת חקלאית שפיינר מביא מחוות קיימא בארותיים, שהוקמה על ידי משפחתה של אשתו, שי שבח. חומרי הגלם נבחרו בהעדפה לייצור מקומי, אך כשהאיכות מחייבת פיינר מוכן לשבור את החוקים של עצמו – לכן הוא משתמש בגבינות ממשק יעקבס שבכפר הרא"ה ומהמחלבה הקטנה שבגבעת חיים, אך הבשר מגיע ממשק שניידר שברמת הגולן והעופות מלולי חופש בגליל.

בהתאם לקונספט הבראסרי, התפריט ורסטילי ורחב יריעה כדי להתאים לכל סוג בילוי – דייט, ערב עם חברים או ארוחה משפחתית. יחסית למסעדות תל אביביות שבוחרות להיפתח עם רשימת מנות מצומצמת יחסית ומוסיפות בהמשך, בעמק כבר מיומה הראשון תמצאו מבחר גדול של מנות ראשונות, פיתות ולחמים שנאפים במקום, מנות פסטה, דגים ובשר וגם מנות ילדים, הכל מצביע על ניסיון להימנע מהליכה בדרך הסלולה (וגם כדי לא להעתיק מרוברטה וינצ'י המצוינת כשלעצמה), מבלי להעמיס תחכום יתר. רוסטביף בקר ממשק שניידר הוא דוגמה מצוינת לכיוון שפיינר לוקח כאן, בזכות איולי עמבה וירקות מוחמצים בתיבול שקורץ דווקא למטבח ההודי. ברוסקטה תרד, מנה חורפיתשמלווה את פיינר עוד מימיו בגריג, מזכירה את העידון של הבר התל אביבי שהקדים את זמנו וגם את הכשרתו של פיינר במול ים. סלט קיסר וויניגרט חלמונים קלאסי, מרק בצל וטוסט גרוייר, פטה כבד עוף וקרודו דג במיץ עגבניות וגבינה מלוחה היו יכולים להחזיק תפריט שלם בבר תל אביבי, אבל כאן זוהי רק מחלקת המנות הראשונות (28-68 ש"ח). בשורה האחרונה מופיעה מנה שלא תרצו לפספס: ריזוטו דגים קטיפתי עם עגבנייה, חמאה, עירית ופרמזן בניחוח פרנו, תואם בויאבז שמצדיק שעה ורבע באוטו.

פטוצ'יני עגבניות וזיתי קלמטה ופפרדלה קרם לימון עם קישואים ונענע מציעים פרשנות חדשה למנות אהובות מרוברטה, לצד קלמרטה תבשיל דגים ואורקייטה עם בשר קצוץ מהג'וספר וחומוס (58-82 ש"ח). במנות העיקריות תמצאו לברק שלם בג'וספר עם איולי עשבי תיבול ותפוחי אדמה מדורה, סלמון בגריל עם פירה וירוקים, שניצל אמריקן בלחמניית בריוש משוחה ברוטב טרטר עם צ'יפס כרוב (בהמבורגריה שלו בהרצליה פיינר כבר משתעשע בצ'יפס ירקות), ביף בורגניון ומינוט סטייק, מנות ביסטרו קלאסיות (75-132 ש"ח). בתפריט הקינוחים יש נמסיס שוקולד השחר (כן, השחר!), קרם בוואריה כמו של פעם עם טורט קפה וסירופ שוקולד, טארט פלאן בטעמי רוזמרין והדרים מפרדסי העמק וסברינה קלאסית עם בלאן דה גלילי יוליוס והדרים (38-48 ש"ח). גם אותם כדאי לחקור לעומק ואף לשוב לביקור חוזר בהינתן בטן מלאה מדי. "עמק בראסרי כשמה כן היא – הבראסרי של העמק. מקום שקשור אלינו, לא מנותק מפה", מסכם פיינר ומודה שהוא נרגש ואף מתוח קצת לקראת הפתיחה הרשמית. מהתרשמותנו נכון לאתמול (שני), במסעדה די מלאה אורחים שנראים לגמרי מרוצים, הוא יכול להירגע.
עמק בראסרי, מתחם משמר השרון, צומת העוגן, ראשון-חמישי ושבת 18:00-23:00, שישי 12:00-16:00 (שעות פתיחה בהרצה, בהמשך המקום ייפתח בצהריים)

• אוכלים שותים
• מסעדות מחוץ לתל אביב
• מסעדות בצפון
• עידו פיינר
• חדשות האוכל