Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מאות מותגי יין מהארץ והעולם: כל הפרטים על תחרות סומלייה 2019
סומלייה 2019 תתקיים בסוף החודש בפעם ה-16 ותציג יינות ויצרני יין מכל העולם ומהארץ. לא רק מקצוענים - גם הקהל הרחב מוזמן. כל הפרטים על אחד מאירועי היין החשובים ביותר
כבר הרבה זמן שאתם רוצים ולא מספיקים להחליף מידע, ולפגוש את החברים מיקב סוסון ים, מרגלית ותשבי ושואפים לטעום את החליצות האחרונות שלהם? כמידי שנה תערוכת סומלייה חוזרת להיכל התרבות עם מבחר נאה של יצרני יין מובחרים מיקבים גדולים ומיקבי בוטיק קטנים, וכן יבואני יין שיחלצו עבורכם את הפקקים של הרכישות הבאות שלכם. בנוסף תגלו פה גם מוצרים נלווים של עולם היין, למקרה שהחלטתם להפרד מהדקנטר הותיק שלכם לטובת הדגם האחרון של המחדררים.
סומלייה 2019 תתקיים השנה בפעם ה-16 והפעם צפויה להיות גדולה ומגוונת מתמיד. יוצגו פה מאות מותגי יין מהארץ ומהעולם, אנשי המקצוע יחליפו דעות ומידע. מסעדנים, קניינים וסיטונאי יין ישלימו פערים בשעות היום ובעיקר יבדקו גוף ויטעמו עפיצות וסיומת דומדמניות יער שחורות כחלק מיום העבודה שלהם.
תביאו עוד שלוק. סומלייה 2019רגע, אז איך מחזיקים את הכוס? סומלייה 2019
הקהל הרחב מוזמן ללגום, לטעום ולהתרשם בשעות הערב וגם לרכוש בקניה ישירה מהיצרנים ומהיבואנים. הרעיון הוא שתוכלו לטעום בחופשיות ממגוון היינות ללא הגבלה. עוד בתערוכה: מתחם סדנאות של בית הספר WEST, הכרזת זוכים בתחרות פרסי היין של המסעדות ומתחמי אוכל שיאזנו לכם את רמת האלכוהול בדם, כי באמת שחבל לרקוק. (150 ₪ לכרטיס כולל טעימות ושובר של 50 ₪ לרכישת בקבוק יין. גביע היין שלגמתם ממנו הערב שלכם במתנה כמובן).
סומלייה 2019, היכל התרבות, תל אביב, 28-29 בינואר, 11:30-18:00 לקהל המקצועי, 18:00-21:30 לקהל הרחב.
מאיפה את במקור ומתי הגעת לתל אביב? "נולדתי בקיבוץ גשר הזיו שבצפון הרחוק, את שנות הנעורים ביליתי בזכרון יעקב ועברתי לתל אביב ב־2014 (לשם הפרוטוקול, בכלל רציתי לעבור לפרדס חנה. תל אביב קרתה בטעות)".
איך נראתה הדירה הראשונה שלך? "בזמן שחיפשתי דירות בפרדס חנה, בן זוגי דאז רצה לעבור ליפו. עשינו התערבות שמי שמצליח למצוא דירה שתכבוש את השני זוכה, ולשם נעבור. הוא מצא דירה היסטרית ביפו, עם קיר אדום ענקי בסלון, הראשונה שראינו. כך נפלתי בקסמה של העיר. את ההופעה של סאונדגארדן בבלומפילד שמענו בדיוק לפני שלוש שנים מהמרפסת, בשילוב חד פעמי עם קריאת המואזין וריח הים. הוא היום באמסטרדם. אני נשארתי בעיר".
איך הגעת לתחום היין? "בערב של יום השחרור מהצבא יצאתי לטיול של כמה חודשים באירופה, תפסתי טרמפים בין עשר מדינות שונות. שתיתי המון יין, פשוט, יומיומי, בכוסות נמוכות, בלי מורכבות או יותר מדי עומק. משהו בהרגל הזה, הנטוע היטב בשגרת החיים האירופית, הקסים אותי. כשחזרתי ארצה עבדתי במסעדת מנואלה במדרחוב זכרון יעקב, יצאנו לסיור באחד היקבים באזור ושם ממש נגנבתי. שבועיים אחרי כבר הייתי רשומה לקורס לימודי יין 2011. תהליך ייצור היין פשוט מטריף מסקרנות. לכאורה זה תהליך מאוד פשוט, אפשר לשרטט אותו ולדבר אותו, ועדיין, יש משהו בלטעום יינות מהסוג המרגש והמסתורי באמת, אלו הנתקלים בהם רק לעתים רחוקות, שאין לך שום דרך להסביר איך ולמה הוא נהיה מה שהוא במרוצת השנים, או אפילו מה בתוך הכוס הופך אותו לאחד שעוטף ומגרה את כל החושים בעוצמה כזו".
איך היית מגדירה את הטעם התל אביבי? "הטעם התל אביבי הגורף ביין הוא כל מה שמתגלגל על הלשון, הן מבחינת הגייה (קל יותר לומר שבלי מאשר לבקשPouilly-Fume) והן מבחינת טעם – הבקשה השגורה היא יין ש'לא יהיה יותר מדי', לא יותר מדי חמוץ, לא יותר מדי מתוק, לא יותר מדי יבש ולא יותר מדי רטוב".
מי האורח הכי חשוב שיצא לך להגיש לו יין? "זה היה עוד לפני שהתחלתי לעבוד בנורמן באופן רשמי. אחרי ריאיון העבודה הראשון שלי הגעתי לראות את המלון שוב. פתאום מנהל המסעדה הזעיק אותי לגשת לשולחן, כי שמעון פרס רוצה לבחור יין לצהריים ואין אף אחד בסביבה שוידע לעזור לו. הוא שתה נואי סן ז'ורז' 2010 של הנרי גוז', בורגון אדום מאוד".
מה הדבר הכי תל אביבי בעינייך? "שחם מדי. ולח. כל הזמן. זה נורא".
מה הסוד התל אביבי שלך? "את הסודות השמורים באמת אני לא מגלה. אבל אני יכולה לומר שלשבת על הבר של הבסטה מבוקר עד ליל, לקשקש עם הדמויות המתחלפות לאורך היום ולשתות את מה שמתחשק למעוז לפתוח – זה קסם".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
את פרס "תפריט היין הטוב ביותר" קטפה מסעדת דה נורמן. ציון לשבח בקטגוריה זאת קיבלו טוטו, יפו תל־אביב, מסה, קלואליס והוטל מונטיפיורי. קבלו את כל הזוכות בכל הקטגוריות בתחרות Restaurants’ Wine Awards שנערכה היום לראשונה בארץ
בתחרות Restaurants’ Wine Awards, שנערכה השבוע לראשונה בארץ במסגרת תערוכת סומלייה 2017, הוענקו פרסים למסעדות מצטיינות שמקדמות את תרבות היין בישראל. ואלו המסעדות הזוכות:
תפריט היין הטוב ביותר
מקום ראשון:דה נורמן ציון לשבח:טוטו, יפו־תל אביב, מסה, קלואליס, הוטל מונטיפיורי
תכירו, שירה צידון, הסומלייה של דה נורמן. צילום: דייויד לופטוס
זהות מקומית: היינות בארץ חוזרים לזנים העתיקים של ישראל
אחרי שנים שבהן הוכחנו לעולם שאנחנו יודעים לעשות מרלו, קברנה ושרדונה, תעשיית היין המקומית מחפשת זהות ומוצאת אותה בזנים אותנטיים עתיקים בני אלפי שנה, כמו חמדאני, ג'ינדאלי, דבוקי ובלאדי. סקירה של תופעה
היופי שבאטיות הוא אחת הסיבות לכך שאני כל כך אוהב יין. בעולם שחי על ספידים, אורז הכל בפיתה ולא עוצר לרגע, נחמד שיש כמה תחומים שבהם לא הצלחנו לנצח את הזמן. יין הוא תחום כזה. עם כל הקדמה והטכנולוגיה העומדות לרשותנו, אין תחליף לזמן. אין תחליף לניסיון. ובעסקי היין ניסיון מצריך המון זמן.
ולמה כל ההקדמה הזאת? כי פתאום יש באזז חדש באוויר, דיבור על משהו חדש שקורה, ויין הוא לא תעשייה שקורים בה הרבה דברים חדשים. על מה כל הבאזז? על זנים מקומיים, אותנטיים ועתיקים שמתחילים לצוץ כאן. בעצם לצוץ זו לא המילה הכי טובה לזנים שגדלים כאן לפחות 2,000 שנה. ליתר דיוק, הם מתחילים לקבל קצת מקום על המדף בין עוד מרלו ושרדונה. במובנים רבים מדובר באבולוציה תרבותית, כמעט מתבקשת, של התעשייה המקומית. בהתחלה התלהבנו מקברנה, מרלו, שרדונה ושאר זנים בינלאומיים ורצינו להרגיש שגם אנחנו יודעים להכין יינות כאלה. אחר כך התחלנו לחפש יותר זהות, נזכרנו שבעצם אנחנו באגן הים תיכון והזנים הים תיכוניים (סירה, גרנאש, קריניאן ועוד) הפכו להיות אופנתיים, ועכשיו מתחיל החיפוש אחר הזנים האותנטיים העתיקים שלנו, אלו שגדלו כאן, וכנראה רק כאן, אלפי שנים. זנים שאין בצרפת ואין באיטליה ואין באמריקה ולא בשום מקום אחר בעולם. תתחילו לשנן שמות כמו חמדאני, ג׳נדאלי, דבוקי, בלאדי. יש מצב שנפגוש אותם לא מעט בשנים הקרובות.
השיבה לזנים העתיקים החלה ביקב של מנזר כרמיזן השוכן בבית לחם. מ־1885 מייצרים שם יין וברנדי, אבל השינוי הגדול הופיע ב־2006, עת התחיל היקב להיעזר בשירותיו של ד"ר ריקרדו קוטרלה, מבכירי יינני איטליה, קתולי מאמין הרואה בתרומתו למנזר הסלסטיאני ערך עליון. קוטרלה הגיע לארץ והבחין כי בכרמים הנטועים בטרסות למרגלות המנזר מסתובבים כמה זנים עתיקים והחליט כי פה טמון סוד ההצלחה לעתיד. בתערוכת היין "סומלייה" לפני שנתיים הדוכן של כרמיזן עורר עניין רב והציג יינות ייחודים במחירים מפתים – בעבור יינות היקב תקבלו עודף מ־50 ש"ח. התוכניות לעתיד הן להמשיך להתמקד בזנים הללו (בקרוב ייצא בלנד מסקרן של בלאדי וקברנה סוביניון) ולהגדיל את היצוא (כרגע היקב מייצא לאיטליה, גרמניה, אנגליה, יפן וארצות הברית).
יינות כרמיזן מזנים ישראליים עתיקים
"היתרון הגדול שלנו בעולם הוא שעל התווית שלנו כתוב שהיין יוצר ב'הולילנד'", אומר ג'ורג'יו ביטאר, מנכ"ל היקב, "אבל קודם כל חשוב לנו מאוד למכור בארץ". הוא מבטיח שבקרוב יהיה הרבה יותר פשוט להשיג את היין גם במרכז הארץ, "אחרי הכל ועם כל הכבוד לכולם, אנחנו הראשונים לייצר יין מהזנים העתיקים".
הראשון לזהות את הפוטנציאל ולגלות את היין של כרמיזן היה גל זוהר, יועץ יין וממחברי "מדריך היין הישראלי החדש", והוא דאג להביא את היין לשף יותם אוטלנגי שלו רשת מסעדות־מעדניות לונדונית ים תיכונית פופולרית. זוהר גם דאג לכך שבקבוק של בלנד חמדאני־ג'נדאלי מבציר 2011 יגיע למבקרת היין הנודעת ג'נסיס רובינסון – עורכת אנציקלופדיית היין של אוקספורד – והיא דירגה אותו כאחד המוצלחים בטעימת יינות ישראל שערכה עבור האתר שלה. גם בתפריט היין שלמסעדת קלארובשרונה, שאותו בנה זוהר, כיכבו יינות כרמיזן.
גל זוהר (משמאל) ויאיר גת. צילום: אפיק גבאי
150 זנים מקומיים
כרמיזן היו החלוצים, ואליהם הצטרפו (ועוד יצטרפו, אם יורשה לי לנבא) יקבים נוספים. האם זה טרנד? "החיפוש האופנתי הזה אחרי אותנטיות, לא רק ביין אלא בכלל בקולינריה, יישאר איתנו. זה אולי ישתלט על השוק, אבל זו בוודאי לא סתם גחמה חולפת", אומר זוהר.
הוא כנראה צודק. יקב רקנאטי שחרר השנה יין מזן מראווי (שם נוסף לזן חמדאני) – יין לבן, פירותי ומקסים שעורר הרבה עניין בשוק. אבי פלדשטיין, שהיה יינן ביקב סגל במשך 16 שנה, יטעים בתערוכת סומלייה בשבוע הבא יינות של היקב החדש שלו, שיושק באביב, חלקם מזנים מקומיים. למשל זן הדבוקי – ענב לבן פירותי ומקסים שנטוע "כמעט בכל חור בארץ", כפי שמסביר פלדשטיין. "הוא היה פופולרי מאוד כענב מאכל, אבל איבד מזוהרו ברגע שכולם התחילו לפחד מחרצנים וחיפשו ענבים ללא חרצנים. "בעבר לא בדיוק עשו את ההפרדה בין ענבי מאכל וענבי יין. ענבים קטנים ופחות מושכים שימשו ליין, והענבים הגדולים, האשכולות היפים, שימשו למאכל".
אבי פלדשטיין (צילום: דיויד סילברמן)
פלדשטיין, הכלאה בין יינן (אוטודידקט) לפילוסוף, הקדים את זמנו במובנים רבים. הוא מתעסק גם בקברנה ובמרלו, אבל עוד ב־1999 הוא נטע את ארגמן בכרם דובב שבגליל, אזור מתאים לגידול ענבי איכות. ארגמן הוא זן ישראלי שנוצר בהכלאה בין קריניאן וסוזאו ומשמש כסוס עבודה ליינות פשוטים.
"אני מאמין בזן הזה", הוא אומר. "שנים הזניחו אותו ולא ניסו בכלל לייצר ממנו יין איכותי, אבל גילינו שאם מתייחסים אליו בכבוד ומשקיעים בעבודת כרם, אפשר להגיע לתוצאות טובות ולהפיק יין עם הרבה אופי מקומי". את הארגמן הראשון שלו הוא הוציא בבציר 2006 ביקב סגל, והיין זכה לתשואות. הארגמן עדיין לא כבש את השוק, אבל אפשר כבר לדבר על ניצנים. גם ביקב החדש שלו פלדשטיין מתסיס ארגמן וגם ביקב יזרעאל וביקב רקנאטי (בסדרת הבסיס "יסמין") יש ארגמן.
"אני בטוח שיש עוד ארגמן בהרבה יינות שאנחנו שותים, אבל יקבים עדיין מפחדים להודות בזה", הוא מוסיף בחצי קריצה. "הסיפור של ארגמן מסקרן, אבל בכל זאת מדובר בהכלאה מודרנית שנעשתה במכון הוולקני. זנים כמו דבוקי הם כאן לפחות 2,000 שנה והם לגמרי שלנו ורק שלנו".
השף חיים כהן בתערוכת סומלייה 2015 (צילום: דיויד סילברמן)
למה המאמץ לאיתור זנים מקומיים הוא חשוב?
"זה עוד ממד תרבותי של טרואר בעיניי. חוץ מזה אני משתעמם בקלות ונורא כיף ומעניין לעבוד עם זן שאין לו שום נקודת ייחוס בעולם".
חלק מהדבוקי של פלדשטיין, בניגוד לזה של כרמיזן, התיישן בחביות עץ. "היה ברור לי שחסר לו גוף, ובעזרת חביות והשריה ארוכה על הקליפות נוכל להעניק לו קצת נפח", הוא מנפק הצצה לתהליך העשייה.
אתה חושב שעוד יקבים יאמצו את הזנים הללו?
"אני מקווה שכן. יש זנים שכמעט נעלמו, אבל דבוקי למשל יש הרבה, ואם יקב מסחרי ירים את הכפפה יהיה אפשר בהחלט לייצר ממנו יין בכמויות גדולות וזה יכול להוביל לשינוי. בגדול, אם באמת רוצים לפתח את נושא הזנים העתיקים, דרושים כאן עזרה ממשלתית, מחקר ויכולת לקנות חומרי ריבוי (כדי לטעת כרמים חדשים)".
תערוכת סומלייה 2015 (צילום: דיויד סילברמן)
מוקד הפעילות של חקר הזנים העתיקים הוא במו"פ (מחקר ופיתוח) אריאל, בהנהגת ד"ר שיבי דרורי, חוקר מחונן ויינן יקב גבעות. ביקב הניסיוני שלו הוא משחק עם זנים שכנראה גדלו כאן לפני אלפי שנים, וייתכן שבעוד כמה שנים יצליחו לטעת אותם מחדש. מדובר מן הסתם לא רק בניסיון לייצר יין משובח יותר אלא גם בקרב על התודעה הפוליטית – מי היה כאן קודם, מי גידל מה, למי שייכת הבכורה.
"אני לא רואה כאן עניין פוליטי, אלא מחקר מעניין, תרבותי והיסטורי", אומר דרורי, "והמחקר הזה לא אמור להיעצר בגבולות הארץ. הענבים לא מכירים את ההגדרות, והם מתפרשים גם מחוץ לגבולות המדינה. בקרוב נפרסם מחקר מקיף בנושא". בנוגע לעתיד הוא מוסיף: "חרשנו את הארץ בחיפוש אחר גפנים שגדלו פרא. חשבנו שנמצא חמישה־שישה זנים מקומיים, אבל בסופו של דבר יש ברשותנו כמעט 150 זנים שונים. בקרוב מאוד נתחיל לייצר חומר ריבוי כך שאפשר יהיה לדבר על נטיעות חדשות. החזון שלי הוא לקחת את הידע העתיק, ובעזרת טכנולוגיה של עולם חדש להצליח לייצר יינות ייחודיים כמו שייצרו פה פעם. לקחת את מה שהיום נחשב כחיסרון מסוים – החום, השמש – ולהפוך אותו ליתרון ולייצר יינות מהזנים הנכונים שאי אפשר לפגוש בשום מקום בעולם". יהיה פה מעניין, זה בטוח. אפילו ב־BBC וב"ניו יורק טיימס" הקדישו כתבה לנושא. נכון שעוד מוקדם לדבר על מהפכה או על שינוי של ממש, אבל לא מן הנמנע שבתערוכת "סומלייה 2055" הזנים הללו יתפסו כבר הרבה יותר נפח.
סומלייה 2016, שלישי־רביעי, היכל התרבות. לפרטים והרשמה (חינם לקהל מקצועי):sommelier.co.il
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
סוד הגן הנעלם: בר היין פר דרייר עובר דירה – ומתרחב
את הכניסה הצדדית והחבויה החליף בוסתן עצי פרי עירוני וחלל עם נוף למבנה תורכי, שבו תוקם מעדנייה. שירי כץ שוחחה עם דוד אבוקיה, שמעתיק בימים אלו את בר היין הקסום שלו פר דרייר מקינג ג׳ורג׳ ליפו
דרכים צדדיות הן עניין של סגנון חיים. דוד אבוקיה הגיע בפעם הראשונה מצרפת לארץ בטרמפים דרך קטמנדו. קצת לפני גיל 18 הוא השלים את בחינות הבגרות, ועם תקציב קטנטן הוא נסע לטיול דרך אירן, פקיסטן, הודו, סוריה וירדן עד שנכנס לארץ כחלק מהטיול, כדי להתנדב בקיבוץ. בדיעבד הוא מגדיר את מה שקרה לו באותו רגע במילה אחת – “התאהבתי״. אחר כך הוא זיגזג בין לימודים בצרפת וחזרה לארץ לקיבוץ בית השיטה, שם יש לו בית עד היום, ושוב פריז וחזרה לתל אביב, תוך שהוא עוסק בענייני נדל״ן. ב־2007 הוא קנה בניין ברחוב קינג ג׳ורג׳, ומכיוון שידע שיחלוף זמן עד שיקבל את כל האישורים לחדש את המבנה, החליט להקים שם בינתיים בר.
“להמון אנשים יש פנטזיה לפתוח מקום״, הוא נזכר היום, “לי לא הייתה שום פנטזיה כזאת. לא הבנתי כלום בתחום, רק ידעתי שאני אוהב יין. הבנתי שאני לא רוצה לפתוח בר של בירות ולא להיכנס למחויבות העצומה של מסעדה. הכרתי אתז׳אזו בנווה צדק, אהבתי את מה שהוא עושה שם ורציתי לפתוח מקום כזה של אווירה״. אבל בלי להבין כלום המקום שלו, פר דרייר, הפך לנקודת חובה בעיר בכל מדריך תיירים בשפה אירופית. “זה לא המקום, אלא התחושה שנוצרת כשמבקרים אצלי״, הוא מסביר איך זה קרה. “הספיריט. אני אוהב לקרוע תוכניות עבודה ולהמשיך לפי האינסטינקט. אווירה היא תאורה, מוזיקה, עיצוב, האנשים שמפעילים את המקום, ובנוסף צריך להקפיד על איכות מוצר. ידעתי בוודאות שאני רוצה Garden Wine Bar, ואמרו לי שהכי חשוב להיות מסוגל להגדיר לעצמי בדיוק מה אני עושה״.
[tmwdfpad]מכיוון שהפר דרייר נבנה על זמן שאול, רק עד שיגיעו אישורי הבנייה המיוחלים, היה הגיוני לחשוב שברגע שהם יגיעו הסיפור ייגמר, מה שאכן קרה. בימים אלה מעתיק אבוקיה את המקום למבנה עתיק ביפו. “נשאבתי. היה לי ברור שאני חייב להמשיך. אי אפשר לעשות קופי פייסט לפר דרייר, כי גובה התקרה שונה והתאורה משתנה, אבל אפשר לשמור על הספיריט״.
אם הכניסה אל המקום בקינג ג׳ורג׳ הייתה צדדית וחבויה, הפעם מה שמסתתר מאחור הוא גן מפתיע בגודלו שאבוקיה הפך לבוסתן עצי פרי עירוני חבוי, עם בר פנימי שפונה בשני כיוונים לבוסתן, ובכיוון אחד – למבנה תורכי בעל תקרה גבוהה. חלל הכניסה מיועד להקמת מעדנייה של לחמים, גבינות, זיתים, ירקות קלויים, סלטים ביתיים, פסטות טריות ויבשות, 40 סוגי גבינות מקומיות ומיובאות ונקניקים. אפשר יהיה לבחור דליקטסים מהמעדנייה ולאכול במקום או לרכוש הביתה, ובעיקר להתאים ליינות. המעדנייה הזאת היא השינוי המרכזי שאבוקיה עשה בקונספט ותגרום להרחבת שעות הפעילות של הפר דרייר. השף מוריס אביטן (אידלסון 10) בנה את התפריט בליווי ייעוץ של הקונדיטור ערן שוורצברד. הגדרת העבודה שהציב להם אבוקיה הייתה בניית תפריט המורכב ממנות פשוטות שמדגישות את איכות חומרי הגלם.
פר דרייר. בהמשך תהיה גם מעדנייה (צילום: יח"צ)
יש באבוקיה שילוב לא מצוי בין גישה צרפתית מלאת הערכה לתרבות גסטרונומית לבין איזו פרקטיות ומבט בגובה העיניים כמו של החברים שלו מקיבוץ בית השיטה. במקום איזה שיח סומלייה מתנשא מעפיצות הוא פשוט אומר: “היין הכי טוב הוא היין שאתה אוהב. לכל אדם יש טעמים שונים, רגישויות שונות, מאכלים שונים שהוא אוהב ורוצה להתאים להם משקה. זה כל כך משתנה לאורך החיים. אבל יין בעיניי הוא לא רק המשקה, אלא גם הרגשה כזאת. בקבוק יין הוא משהו שחולקים, החוויה המשותפת שזה מייצר, ביחד. יין זה דייטים, זה ערב, זאת אסתטיקה של הגוון האדום״.
בפר דרייר, שיפתח ב־22 בדצמבר, יהיה חבוי מאחורי חדר ה־VIP חדר יין שקוף עם 1,600 בקבוקים, ובחצר יוצב בר פסטיס קטן. אקוסטיקה מיוחדת הורכבה בפנים, כדי שפעם בשבוע יתקיימו פה הופעות ג׳אז. הסומלייה יניב גל בנה את תפריט היין המקורי. 20 יינות לפחות יימכרו לפי כוס, מחצית מהיינות במקום ישראליים והשאר מייצגים את כל העולם. אבוקיה יודע שיגיעו אליו עולים מצרפת ותיירים, הוא שמח על האווירה הקוסמופוליטית, אבל יותר מכל הוא מקווה שתושבי השכונה יקפצו לבקר, מהסיבות הפשוטות שבעולם: “אני חולם לעשות פה את הבראנצ׳ים הטובים בעיר. אין אף מקום שעושה סקראמבלד אגס כמו בחו״ל. אני רוצה שזה יקרה כאן״.
Par derriere פוריה 2, פינת בת עמי, 6292111 ־ 03.בתקופת ההרצה: כל יום 7:30 ־ 20:00
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![פר דרייר. בהמשך תהיה גם מעדנייה (צילום: יח"צ)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/06/sizes/Per_drier_PR2_wo_500_333.jpg "פר דרייר. בהמשך תהיה גם מעדנייה (צילום: יח"צ)")
