>> ענת סרגוסטי (אתם צריכים לעקוב) היא מבכירות העיתונאיות בישראל, פובליציסטית, משפטנית ופעילת שלום וזכויות אדם, עורכת ספרים ויוצרת דוקומנטרית ומנהלת תחום חופש העיתונות בארגון העיתונאים בישראל. בעוד שבועיים בדיוק (שישי, 30.1) היא תנחה את הפאנל "המתקפה על העיתונות החופשית" במסגרת כנס העיתונות העצמאית של העין השביעית ואיגוד האינטרנט הישראלי. הכנס יתקיים בבית אריאלה יציע הרצאות, פאנלים וסדנאות מעשיות עם עיתונאים, חוקרים ואקטיביסטים על חופש מידע, בינה מלאכותית וכלים דיגיטליים, ומבטיח בין היתר לחשוף את מאחורי הקלעים של פרשת קטארגייט. הכנס פתוח לקהל,כניסה חופשית בהרשמה מראש כאן

>> בית חם בקפיטריה וקהילה מנחמת בקפה // העיר של ליאור שדמי שפיצר
>> בר שחוזרים בו בזמן וחלום על חנות ממתקים // העיר של נטע בכרך
>> קשר רגשי עמוק לחומוס ויחס מיוחד מהשף // העיר של רענן נוסל

1. חנות המכולת של לוי

בפינת יהודה הלוי ואוליפנט. החנות היא חלק אורגני מהשכונה. זו חנות קטנה במימדים הפיסיים, אבל ענקית מבחינת גיוון המוצרים שבה. זו חנות שמשרתת אוכלוסיה בשכונה מאוד מגוונת, שחציה חרדים וחציה חילונים בהכרה. זו חנות שאפשר עדיין לרשום בה, לוי מכיר כל אחד ואחת בשכונה. זו חנות ששליחים יכולים להשאיר שם דברים אם מישהו לא בבית. וכמובן עושה משלוחים הביתה. חנות של פעם עם מוצרים של היום. חנות שאפשר למצוא בה את עיתון הארץ לצד עיתונות חרדית, משפחה וקהילה. חנות מהדרין שיש בה גם מוצרים של היפסטרים ויאפים.
יהודה הלוי 66 תל אביב

2. גינת קריית ספר

ובאותו אזור, הגינה הקהילתית של קריית ספר. קיומה הוא תוצאה של מעורבות פעילה של תושבי השכונה, שנאבקו בעירייה כדי שבמקום תהיה גינה קהילתית ולא עוד מגדל שראשו בשמיים. זו גינה קסומה שיש בה פינות שמשרתות את כל האוכלוסיות בשכונה, עם גינת תבלינים, וגינת כלבים, ופינת ספורט ומלא פינות ישיבה וכמובן פינת נתינה של בגדים וחפצים וספרים. ומותאמת גם לזקנים וגם למשפחות עם ילדים צעירים, וגם לחרדים, וגם לצעירים שרוצים מתקני ספורט, וגם למשפחות שחוגגות יומולדת. ולכן כל הזמן יש בה אנשים. היא מוצלחת בביצוע ובעיקר מוצלחת ביכולת של התושבים לקחת אחריות ולהוביל תהליך מול ועם העירייה על אופי השכונה.

3. קפה תתתרבות

בפאתי שוק הכרמל. זה מקום מיוחד, משום שזה לא רק בית קפה עם אוכל טרי וטעים, זה גם מקום של תרבות. למען הגילוי הנאות אומר שהבעלים של הקפה והרוח התרבותית שמאחוריו הוא חבר, רון כחלילי. והוא מקיים לפחות פעם-פעמיים בשבוע אירועי תרבות מרתקים מסוג שאפשר למצוא רק שם. השקה של ספר עיון חדש שיוצא, הרצאה על תופעה פוליטית מתפתחת, דיון על שירה. זה לא מקום של שיחות מיינסטרים. בקפה תתתרבות תמצאו דברים חתרניים, רדיקליים, שמאתגרים את השיח ואת המחשבה ואת המיינסטרים. שגורמים אי נוחות. דברים שרבים מאיתנו מעדיפים לא לחשוב עליהם: המצב בעזה, הכיבוש, שמאלנות לא מתנצלת, עם דוברים מגוונים, ובהם ערבים ומזרחים. וכמובן-כמובן נשים ואנשי קהילת להט״ב.
רחוב הכרמל 12 תל אביב (שוק הכרמל)

4. תיאטרון יפו

בועה של תרבות עברית וערבית. חלק מסצינת הפרינג' המרתקת בעיר, סצינה תרבותית נפלאה. אבל תיאטרון יפו הוא גם מקום שמכנס סביבו קהילה. קהילה של יהודים וערבים, של תרבות ותיאטרון ומוזיקה בעברית ובערבית. תמיד יש שם אווירה משפחתית, שרק מרימה ומחזקת את התוכן התרבותי. הכי לא מובן מאליו בימים אלה, כשהאזרחים הערבים בישראל נמצאים תחת מתקפה כוחנית הן מצד הממשלה והקואליציה והן מצד חלק ממפלגות האופוזיציה. תיאטרון יפו מצליח כבר עשרות שנים לשמור על הבועה גם בועטת, אבל גם יציבה. להביא קולות שניתן לשמוע רק שם, לשמור על רמה אמנותית גבוהה, והכול בניהולו האמנותי המעולה של יגאל עזרתי. באופן אישי מקומם של האזרחים הערבים הוא חיוני לחוסן החברתי שלנו ולחוסן האישי שלי. ולכן מקומות כאלה כל כך חיוניים למרקם העירוני.
מפרץ שלמה 10 יפו

5. אולם העיתונות בבית אריאלה

אני יודעת שבית אריאלה, ששופץ וחודש, כבר הפך למקום מאוד פופולרי, מסביר פנים ובדרך כלל מלא. גם אני רשומה לספרייה ולוקחת שם ספרים. אבל אולם העיתונות הוא האולם החביב עלי. במשך השנים ביליתי שם המון. כל כך הרבה סיפורים עיתונאיים שעבדתי עליהם התחילו שם, באולם העיתונות הגדול של בית אריאלה, עם הכרכים הענקיים של כל העיתונים שיצאו בארץ, מסודרים לפי שנים, ולפי עיתונים. אפשר למצוא שם גיליונות של עיתונים שכבר אינם, כמו העולם הזה (שבו התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי) וגם של כאלה שעוד יוצאים לאור במהדורת הדפוס, כמו הארץ וידיעות אחרונות. אפשר לשבת לקרוא שם בשקט, וגם לעבוד. אז כמי שעסקה כל חייה המקצועיים בעיתונות, אני מרגישה שם את כל שרשרת הדורות.
שאול המלך 25 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

זה לא מקום ספציפי, זה יותר אזור. אני לא אוהבת להגיע ליפו העתיקה. בעיקר לחלק המלוקק והמשופץ שנמצא בצד המערבי של יפו העתיקה. זה אזור שמשקף מהלך של ג'ניטריפיקציה שהתרחשה שם לפני עשרות שנים, עוד לפני שהמושג היה מוכר, ואולי אפילו לא קראו לו כך. במשך עשרות שנים תהליכים יזומים ותהליכי כוח שוק דחקו את האוכלוסייה הערבית מתוך יפו למקומות אחרים ובמקומם נכנסו יהודים, חלקם בעלי ממון.

בכלל, תהליכי ג׳ניטריפיקציה הם תהליכים שלעיתים צריך לנסות לאזן אותם באופן יזום, על ידי העירייה. כי הם תהליכים שהופכים את העיר למקום מאוד הומוגני, בדרך כלל הומוגניות של בעלי אמצעים, ודוחקים החוצה קהילות שהופכות את העיר למה שהיא: עיר ללא הפסקה, עיר מגוונת, עיר עם קצוות, עיר שגם אנשים עניים יכולים וצריכים לגור בה, וגם צעירים וגם אמנים חסרי אמצעים, וגם מבקשי מקלט ועובדים זרים. זה הכוח של העיר. ואם כל העיר תהיה סטרילית, ויקרה, ותתאים רק לאוכלוסיה חזקה – היא תאבד את הכוח והלב שלה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הכבש השישה עשר. יצירה אלמותית של יהונתן גפן. בתקופת הדיסקים (או אולי אפילו הקסטות) ברכב, היו לי שני דיסקים שהשמעתי הכי הרבה כשהבן שלי היה קטן ונסע איתי באוטו: הכבש השישה עשר ודיסק של שחקן בריטי קורא את פו הדוב באנגלית. וגם בשנים שאחר כך, כשהבן שלי כבר גדל והמעיט לנסוע איתי ברכב, עדיין המשכתי לשמוע את הדיסק המופלא של הכבש השישה עשר. לראות את ההרכב על הבמה, עם צוות נגנים נהדר, העניק שעתיים וחצי של שפיות, נורמליות. זו הייתה אפשרות להתחבר לטקסטים נהדרים, יוצרים עם נפח עבודה מדהים מאחוריהם וקהל שאוהב איכות מהסוג הזה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ספרון נהדר שהתגלגל לידי, בהוצאת פרדס: "מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית", שכתבה וירג׳יניה וולף בזמן הבליץ על לונדון במלחמת העולם השנייה. זה טקסט נהדר, מחשבות שלה בזמן שהעיר מופצצת, והיא מצליחה לנסח אותן באופן מעורר השראה. כמובן, שהיא משלבת בו גם את נקודת המבט הפמיניסטית. "אין אף לא אישה אחת בקבינט", היא כותבת מילים שמתאימות גם לנו כאן ועכשיו, "ולא בשום תפקיד בעל השפעה. כל יצרני הרעיונות שנמצאים בעמדה המאפשרת ליצור רעיונות יעילים הם גברים. זוהי מחשבה שמרפה את החשיבה, ומעודדת חוסר אחריות".

ועוד ציטוט קטן: "אנחנו חייבות לעזור לגברים האנגלים הצעירים לעקור מתוכם את אהבת המדליות והעיטורים. עלינו לפתח כרי פעולה מכובדים יותר למי שמנסים לכבוש את אינסטינקט הלחימה בתוכם, את ההיטלריזם הלא מודע שלהם. עלינו לפצות את הגבר על אובדן הרובה שלו".

מסמך נוסף שמצליח לנסח את מה שעברנו כאן בחמש שנים האחרונות הוא הסרט הדוקומנטרי על הסטנדאפיסטית הנפלאה, נועם שוסטר אליאסי. הסרט נקרא Coexistence My Ass – ובו היא מנסחת בדמע ובצחוק, כמו שאומרות, את המציאות הבלתי אפשרית כאן, כמי שגדלה ביישוב היחיד בישראל שבו יהודים וערבים חיים ביחד מבחירה, נווה שלום וואחת אל-סלאם, ומזכירה שהיא הייתה נערת הפוסטר של הדו-קיום. ומה קרה לדו-קיום הזה בשנים האחרונות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
נדמה לי שמה שנמצא עכשיו באיום הכי קונקרטי, חוץ ממערכת המשפט ושלטון החוק, הוא העיתונות החופשית. הממשלה הנוכחית הכריזה מלחמה בעיתונות החופשית בישראל, והיא פועלת בכמה מימדים: בליץ של חקיקה, שחלקה נגד תאגיד השידור הציבורי, חלקה נועד ליצור כאוס בשוק העיתונות המסחרית, חלקה מעניק הטבות רגולטוריות מפליגות לערוץ 14 (ששוות הון) וחלקה נותן לממשלה סמכות לסגור כלי תקשורת זר. ויש קמפיין מאורגן ומתוזמן נגד כלי תקשורת ועיתונאים ברשתות החברתיות. איומים והכפשות, והסתה נגדם. ואנשים לוקחים את זה לרחובות ומטרידים עיתונאים ללא הרף. וכמובן צעדים קיצוניים נגד עיתון הארץ, הרצון לסגור את גלי צה״ל.

כל זה חלק מאותה תוכנית-על להחלשת התקשורת החופשית. ולכן אני ממליצה לתמוך בגופי תקשורת עצמאיים, שחיים מתרומות ועובדים רק אצל הציבור. וספציפית ממליצה עלהעין השביעית. כל תרומה לעין השביעית הופכת אתכם למו״ל. זה גוף שחי אך ורק מתרומות. כל התכנים שלו חינמיים. זו לא רק עיתונות בלתי תלויה, זו עיתונות שמספקת משקפיים וכלים להבין את שוק התקשורת בישראל. ואלה תובנות מאוד חשובות, בעיקר בתקופה שהעיתונות נמצאת תחת מתקפה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רוצה להרים לשתי נשים שכבר יותר משלושה עשורים מחזיקות – כמעט כנגד כל הסיכויים – את אחד המוסדות המקסימים, מעניינים, תרבותיים ומיוחדים שיש בעיר,תולעת ספרים. תמיד כיף לבוא לשם, זה מקום מוצלח לקיים פגישות. זה בוודאי מקום מוצלח לרכוש ספרים, שלא דרך הרשתות הגדולות. חנות ספרים שיש בה באמת ספרים, ולא צעצועים ושאר ירקות כמו ברשתות. חנות ספרים שיש לה גם בית קפה, קצת אוכל, ועוגיות. בית קפה שיש לו חנות ספרים. והכול תחת הניהול המוצלח של אליענה יידוב ופאני הירשזון – שתי נשים שהן הבעלים הבלתי נלאות של תולעת ספרים. ומצליחות לא רק לשמור על המוסד בתקופות הכי קשות, אלא לשמר אותו כמקום רלוונטי, נעים, טעים וכמובן עם מבחר ספרים איכותי – כולל ספרי עיון.
מלכי ישראל 9 תל אביב

מה יהיה?
לצערי אני אישה פסימית. אז מעבר לשאיפות שלי שהמדינה תחזור לשפיות, ולא תאבד את הערכים הליברליים-דמוקרטיים, אני מקווה שהעיר שלי, תל אביב, תמשיך לשמור על עצמה כמרחב פלורליסטי, פתוח, בטוח לכל סוגי האוכלוסיה, חילוני, ליברלי, תוסס ומגוון. בימים הקשים של מלחמה נגד הדמוקרטיה הליברלית זה לא מובן מאליו. אני מקווה שהעיר תשכיל לשמור על הקהילות היותר פגיעות שלה, בעיקר התושבים הערבים שעוד נותרו ביפו, וכמובן קהילת מבקשי המקלט. תל אביב חייבת להמשיך להיות המצפון והמגדלור של כל הערכים האלה.

• העיר שלי
• עיתונות
• העין השביעית
• תולעת ספרים
• תתתרבות
• בית אריאלה
• תיאטרון יפו
• קריית ספר
• מכולת

עיריית תל אביב-יפו פירסמה היום (א') את רשימת הזוכים בפרסים העירוניים לשנת 2025, הכוללים את פרס סוקולוב הנחשב למצוינות עיתונאית ופרס דוש ליוצרי קריקטורה פוליטית וחברתית. השנה הזוכים כוללים את עיתונאי "הארץ" ג'וש בריינר וניר חסון, את אמנון רבי, סימה קדמון וגלעד טוקטלי – יוצרי הסדרה הדוקומנטרית "האחת" לכאן 11, ואת הקומיקסאי והקריקטוריסט (ולנצח יוצר "זבנג!") אורי פינק.
>> OBI: מצד אחד מטבח יפני פתוח, מצד שני די.ג'יי לייב, ומאחורה בר תקליטים

את הפרס על שם נחום סוקולוב מגישה עיריית תל אביב מאז 1956, במטרה לעודד עיתונאים שהצטיינו בעבודתם והטביעו חותם על העיתונות הכתובה, כאשר מאז 1981 מוגש גם פרס המיועד לתקשורת אלקטרונית – טלוויזיה ורדיו. מנימוקי השופטים על הבחירה בג'וש בריינר ניתן לראות כי הפרס הוענק לו "על כתיבתו, שהעמידה על סדר היום הציבורי שאלות הנוגעות לחופש הביטוי, לזכויות אדם ולשלטון החוק", וממשיכים לציין את עבודתו לחשיפת ליקויים במערכת אכיפת החוק, לרבות על השר לביטחון לאומי, "תוך הפגנת אומץ עיתונאי ועמידה איתנה ובלתי מתפשרת מול מוקדי כוח חזקים ממנו". על ניר חסון נכתב בנימוקי השופטים כי הוא "אחד העיתונאים היחידים בישראל שבחר להפנות זרקור גם לגורלם של תושבי רצועת עזה, ולהציג את סבלה של האוכלוסייה האזרחית בעקבות המלחמה. הוא מעניק באופן שיטתי ומתמשך קול לאוכלוסייה שעיתונאים ברוב כלי התקשורת בישראל נמנעים מלעסוק בה".

את זכייתם של יוצרי "האחת" בפרס סוקולוב לתקשורת אלקטרונית (החלטה שהתקבלה פה אחד) נימקו השופטים על סדרה ש"הצטיינה בעשייה עיתונאית נדירה באיכותה, ששילבה תחקיר מעמיק, ראיונות אינטימיים ובימוי מוקפד", ואף הצליחה לייצר "משקל ציבורי שהוא מעבר לדיון במלחמת יום כיפור: היא שימשה תמרור אזהרה מפני יוהרת הכוח והציבה רף ראוי לאחריות ולשקיפות הנדרשות מכל מי שמעורב בניהול מדיניות ביטחון, קבלת החלטות ביציאה למלחמה והשתתפות בה בתפקידי פיקוד ולחימה". ענת גורן זכתה גם היא בפרס, "על עבודה דוקומנטרית ואקטיביסטית לאורך שני עשורים בחצר האחורית של החברה הישראלית", בדגש על עבודתה עם נפגעות ונפגעי תקיפה מינית מקהילות שונות.

הפרס על שם דוש (קריאל גרדוש) לקריקטורה מוגש מדי שנתיים מאז 2002 ליוצרים מצטיינים שעיסוקם המרכזי הוא קריקטורה פוליטית וחברתית שעבודתיהם מתפרסמות בעיתונות, כאשר אורי פינק הוא הזוכה ה-12 בפרס. פינק זכה בפרס על הקריקטורות הפוליטיות החדות אותן הוא מפרסם מדי יום ב"מעריב" (וגם בעמודי הסושאל שלו, מומלץ בחום), כמו על תרומתו רבת השנים לתרבות החזותית הישראלית. מבחינתנו הוא ראוי לפרס ממזמן, רק על האובססיה של ג'ינג'י לסירופ שוקולד. ברכות לזוכים והזוכות.

• ❤ תל אביב
• עיתונאים
• עיתונות
• קריקטורה
• עיריית תל אביב
• כאן 11

שנת 2024 הייתה גרועה בכל מובן אפשרי, יש על זה קונצנזוס ברמות של ועדת חקירה ממלכתית, אבל תמיד יש נקודות אור בתוך החשיכה ותמיד יש מי שמתעלים לגודל השעה. באופן לא מפתיע, בשעה הקשה הזאת בתולדות המדינה, צלמי העיתונות של ישראל עבדו מסביב לשעון לאורך השנה וסיפקו צילומים איקוניים שכבר הפכו לחלק מההיסטוריה. את התוצאות אפשר יהיה לראות בתערוכת עדות מקומית 2024 שתיפתח לקהל הרחב ביום רביעי הבא (25.12).

>>

עדות מקומיתמוצגת זו השנה ה־21, ובמהלך השנים הפכה לאירוע החשוב ביותר בארץ בתחום הצילום העיתונאי והתיעודי. מדי שנה היא מביאה לחזית הבמה את חשיבותו החברתית וההיסטורית של הצילום המקומי, תוך הדגשת חיוניותו התרבותית והאמנותית. עבודתם המסורה של הצלמות והצלמים, שבאה לידי ביטוי מדי שנה בתערוכה, מתפתחת ומשתכללת במהלך השנים ומציגה מסורת עיתונאית של תקשורת חוקרת. והשנה, בסימן מלחמת שבעה באוקטובר, אפילו הרבה יותר מתמיד.

התערוכה תתמקד, מן הסתם, באירועי המלחמה ובהשלכותיה המתמשכות על החיים בישראל, כשדרך התצלומים בתחומי התערוכה השונים – חדשות, חברה, תרבות וספורט – היא מציעה מבט רב-ממדי על השנה החולפת, מרגעי האימה של 7 באוקטובר ועד לשגרת החיים החדשה שנוצרה בעקבותיהם.

בין הנושאים המרכזיים בתערוכה: המאבק לשחרור החטופים, מחאות החרדים, חיי היומיום תחת איום ביטחוני מתמשך, התמודדותן של קהילות שנעקרו מבתיהן, תצלומי טבע, האולימפיאדה והמשחקים הפראלימפיים. דרך עבודותיהם של טובי הצלמים בישראל, נחשף הציבור לזוויות ראייה חדשות על המציאות המורכבת. התערוכה מציגה לא רק את הטרגדיה והשכול, אלא גם את כוחה של הסולידריות החברתית ואת יכולת ההתאוששות של היחיד ושל והקהילה.

אוצרת ההתערוכה, העיתונאית ענת סרגוסטי, הסבירה כי"למרות המגבלות, התערוכה מנסה לעמוד באתגרים שמציב תיעוד עיתונאי החותר לתמונת אמת, ולבטא את המחיר האנושי הכבד מנשוא שגובה המלחמה מכולם. בשל כך יש חשיבות מיוחדת לקיומה של התערוכה במהלכה של מלחמה מתמשכת. היא מאפשרת לצופים, על אף הקשיים, להביט בחותם התיעודי הראשון, לעבד את האירועים ולהציג את תמונת השנה שחלפה. אוסף התצלומים מקבל כאן מרחב מוזיאלי שמאפשר למבקרים בתערוכה את הזמן והמסגרת לעיבוד אמנותי, רגשי, קולקטיבי ואישי".

כ-170 עבודות של 69 צלמות וצלמים יוצגו בתערוכה, והן נבחרו מבין 8,600 תצלומים שנשלחו לתחרות. במסגרת התחרותית יוענקו פרס תמונת השנה ע"ש רועי עידן, פרס על סדרת הצילומים הטובה של השנה, פרס תמונת הדמוקרטיה של השנה ופרס עבודת הוידיאו של השנה.במסגרת התערוכה ייערכו במוזיאון אירועים נוספים שיעניקומבט בוחן ומעמיק על העבודות ועל עולם הצילום התיעודי בארץ ובעולם: שיחי גלריה, ימי עיון בהשתתפות צלמים זוכים ועוד.
>> עדות מקומית 2024, מוז"א, החל מה-25.12 ועד 15.2.2025,פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• עדות מקומית
• צילום
• עיתונות
• שבעה באוקטובר

כשהטלוויזיה הישראלית מגששת את דרכה החוצה מהחגים ותוך כדי המלחמה, בכאן 11 נקלעו לערב בעייתי: רשת נותנת בראש עם "משחקי השף", קשת עלתה עם "בייבי בום" האמוציונלית, אבל לתאגיד תמיד יש דרך משלו להיאבק. והוא בחר ביצירת מופת.מדובר בסדרה "המו"לים", יצירה דוקומנטרית אפית נוספת שמגיעה מידיו של מספר הסיפורים הטוב בישראל (סליחה, יוסי אלפי) – עמרי אסנהיים. העיתונאי הוותיק שכבר ידע לרתק אותנו מפרשת שמעון קופר ועד הדוקו על ג'ונתן פולארד, עושה זאת שוב, בסדרה שבטח לא היה קל ליצור.

>> כולנו צריכים להיות עדי אשכנזי. אבל נצטרך להיות הרבה יותר מזה // דעה
>> מגויס על מלא: קושמרו הוא נער הפוסטר של מחדל התקשורת בישראל

בניגוד לרוב סדרות הדוקו הפליליות והפוליטיות שראינו כאן, הפעם הפוקוס הולך פנימה, אל קרביה של התקשורת עצמה. הסיפור נוגע למוציאים לאור בעיתונים הגדולים: ממשפחת מוזס של "ידיעות אחרונות", דרך משפחת נמרודי ו"מעריב", השוקנים של "הארץ" והאדלסונים של "ישראל היום". ולא פשוט לספר את הסיפור הזה, בטח באווירה החשדנית והמתוחה של 2024.כי אם יש משהו שאנשים קצת שבעים ממנו, זהו העיסוק של התקשורת בעצמה. גם אני, ששנים שתיתי אותם בתאווה, קצת התעייפתי. אבל אסנהיים הצליח להחזיר את היופי גם לסיפור הזה; בתיאור דמויות מיתולוגיות אדירות כמו עזריאל קרליבך או דב יודקובסקי, אבל גם בסאבטקסט שנוגע לימים אלה ממש.

יש באנגלית מונח שנקרא "Recency Bias”, אין לו תרגום טוב, אז אני אקרא לו "הטיית העכשיו", כלומר, התחושה הסובייקטיבית שלנו שמה שקורה היום הוא חסר תקדים, שכשאנחנו חווים משהו קרוב לעין וללב, הוא נראה גדול גם במונחים היסטוריים. והסדרה שמה את זה בפרופורציות – בטח בכל מה שקשור ליחסי הון-שלטון-עיתון.

שיהיה ברור – היחסים הבעייתיים שאנחנו רואים היום במשפט נתניהו, למשל, הם חמורים ופליליים בפני עצמם, ובהחלט צריכים להיבדק (לצד צפייה בסדרה כדאי להאזין לפודקאסט "משפט המו"לים" של העין השביעיתשמשלים אותה יפה); ועדיין – "המו"לים" מוכיחה ששירקעס בין פוליטיקאים ועיתונאים ודילים של סיקור תמורת טובות הנאה, היו כאן הרבה לפני הפגישות המסריחות בין ביבי לנוני. השניים שעומדים היום לדין אולי הגדישו את הסאה, אבל לא המציאו שום דבר.

דבר חשוב נוסף שהסדרה עושה, הוא האופן שבו היא מנחיתה את ההבנה שהעולם שבו העיתונות המודפסת חרצה גורלות ולמילים היה ערך כמעט מקודש, די מת. כל העיתונים שמופיעים בסדרה קיימים עד היום, אבל ההשפעה שלהם מתגמדת לעומת אותם ימים; ואולי בכלל, ההשפעה של כל התקשורת היום הרבה פחות משמעותית. הימים שבהם העיתונים הגדולים עיצבו את סדר היום נראים באמת כמו היסטוריה כשלכל אחד יש את הפיד שלו, את החברים שלו ואפילו את ערוצי התקשורת שיהדהדו את תפיסת עולמו.

ובכל זאת, "המו"לים" היא סדרה עוצרת נשימה. זו בעיקר היכולת של אסנהיים לרתק אותך לסיפור – להכניס אותך לעולם מקביל ולא לתת לך לצאת ממנו. בתוך תקופה של הפרעות קשב, בטח בזמן שבו אתה חושש שאזעקה תבוא בכל רגע, הוא מצליח לבודד אותך לתוך הסיפור המדהים שלו, של התקשורת והמדינה לאורך שנותיה.ואתה יודע שרק תאגיד השידור הציבורי יכול לספר את הסיפור הזה. הערוצים המסחריים כבר מזמן חשודים אצלנו מראש (כל אחד וסיבותיו), וכל מילה שהם היו אומרים היתה כנראה נגועה. אבל אסנהיים, והגוף שבשמו הוא עובד, הצליחו להישאר נקיים – ולפרוס את הסאגה במלואה.

וזו אולי גם התקווה של מקצוע העיתונות – הימים שבהם "ידיעות" או "מעריב" היו בכל בית וקבעו גורלות אולי כבר לא כאן, אבל עדיין אנחנו זקוקים לעיתונאים. כאלה שהתפקיד שלהם הוא לספר סיפור חשוב באופן מרשים ונרחב, ושיודעים שהסיפור הוא שחשוב ולא הם. זה מה שעמרי אסנהיים עושה כל הקריירה – ואת זה הוא עושה נפל גם במקרה הזה."המו"לים" תפסיד מן הסתם ברייטינג לדמעות של "בייבי בום", אבל תודה לאל שיש מי שלא חושב רק על רייטינג ויכול לתת את המקום לדרמה אנושית, פוליטית ויצרית – שמסוגלת להשכיח קצת את האזעקות שהופיעו תוך כדי שידור בצד ימין של המסך.
>> "המו"לים", עונה אחת, 5 פרקים, עכשיו בכאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• עיתונות
• דוקומנטרי

כולנו רצינו שרלוונט יצליח. כל מי שתקשורת חופשית יקרה לו. ההודעה על סגירתו של מיזם התקשורת החדש – בקושי בן שנה – היא סמן אזהרה מדכדך שירחיק את המשקיע הפילנתרופי הבא מלהעז ולהשקיע בתקשורת החופשית. שנים חיכו פה לגוף תקשורת ליברלי חדש עם גב כלכלי אידיאולוגי, ועם הכסף הגדול של ניר צוק, רבים קיוו שרלוונט יהיה הגוף הזה. רבים גם ציפו לאנטי תיזה ברורה ואידיאולוגית לישראל היום, לערוץ 14, לכניעה של הערוצים המסחריים ללשכת נתניהו, לסדר יום שבנוי מהספינים היומיים, לתחושה שיש וואקום עיתונאי מסוכן על המסכים. אבל רלוונט והאנשים שניהלו אותו רצו וניסו להיות משהו אחר. מקורי. אלגנטי. קצרצר. לא מתלהם. בלי ניוז סייקל. בלי טאלנטים למעט ליאור שליין. כמעט ניסיוני מבחינת ההיצע שלו לצופה. קל לומר, בדיעבד, שהפער בין הצרכים של קהל היעד ובין מה שרלוונט ביקש להציע לו הוא התהום שבה האקספרימנט נפל, אבל יש לכישלון לא מעט סיבות. איך אמרו אנשי הערוץ? "ניסינו, כמיטב יכולתנו".

>> כולנו צריכים להיות עדי אשכנזי. אבל נצטרך להיות הרבה יותר מזה
>> מגויס על מלא: קושמרו הוא נער הפוסטר של מחדל התקשורת בישראל

1. הטיימינג

צריך להודות על האמת: הגורם הראשון והעיקרי שדפק את רלוונט כגוף שידור היה השבעה באוקטובר. הם תכננו לעלות בפורמט אחר, והאירועים אילצו אותם לעלות מהר ובמתכונת מאוד רזה – ולא מעט מהתוכניות שליוו את הקמת הערוץ הושמדו. עוד מעט נדבר על הדברים שכן היו יכולים לקרות אחרת, אבל לפחות בתחום הזה – המלחמה פגעה באופן כללי לא מעט בשוק הטלוויזיה (שאלה יהיו הצרות שלנו) ובערוץ החדש היא פגעה במיוחד. העובדה שלא היו לערוץ כלים משמעותיים להצטרף איתם לסיקור המלחמה הפכה אותו, סליחה על הפאן, פחות רלוונטי מהרגע הראשון.

2. הפורמט

על משקל השיר הקלאסי של אלון אולארצ'יק, רלוונט היה ערוץ אנלוגי בעולם דיגיטלי. למרות שהקהל האמיתי שלו היה בסושיאל, התקבלה החלטה לעלות עם ערוץ ליניארי ולוח שידורים רציף (בהתחלה בסמארט TV, אחר כך גם באפיק 22 ב-yes) – החלטה שנראית בחוכמת בדיעבד די אנכרוניסטית ובעיקר מנותקת מהתכנים שהערוץ הציע. גם האתר והאפליקציה, נטולי היררכיית תוכן ברורה, נראו כמתקשים להחליט מה בעצם הם מציעים לצופה וכיצד הם משפיעים על סדר היום (או לפחות משתלבים בו).

3. היומרה

לעליית רלוונט היה סאבטקסט ברור מבחינת הציבור – הוא היה אמור להיות סוג של תגובה לערוץ 14. ואם 14 הוא התשובה הישראלית לניוזמקס הטראמפיסטי, רלוונט היה צריך להיות MSNBC הליברלי בתרגום לעברית. אלא שברלוונט ויתרו מראש על הזירה החדשותית ולא הצליחו לייצר עוגן אקטואלי שיגרום לקהל הליברלי להתייצב מולו לפחות פעם ביום. למעשה, הם התיימרו לעשות "משהו חדש" ובמקביל ויתרו מראש על התחרות בתחום האקטואליה, שהפך לאורך שנת המלחמה לתחום היחיד שבאמת מעניין את הציבור.

4. הסטגנציה

ואם כבר מדברים על אידיאולוגיה, גם כאן חייבים לומר – רלוונט לא הביא איתו מספיק קולות מעניינים וחדשניים. בסופו של דבר, זה גוף תקשורת שרוב הפנים בו מגיעות מאותו מקום פוליטי, מאותה תפיסת עולם, וכדי לאתגר את השיח המקובל היו זקוקים שם לדמויות כריזמטיות יותר ואמירה מערכתית ברורה יותר. היו שם הרבה מאוד אנשים מוכשרים, אבל לא היה מי שינצנץ בעוצמה מול המצלמות ויתפוס את תשומת הלב הציבורית-תקשורתית. לאורך שנת קיומו המשיך רלוונט להתבוסס בקונספט של עצמו וגם כשהיה ברור שזה לא עובד – לא נעשו ניסיונות משמעותיים לשנות כיוון ולהגביר את הווליום.

5. לוח השידורים

אז אמרנו, רלוונט עלתה לשידור עם המון אנשים מוכשרים, אבל בלי עוגני שידור. מי שהיה אמור להיות השפיץ של העסק, ליאור שליין, לא ייצר את הלייט נייט שרצה (גם בהשפעת המלחמה) והתמקד במניפסטים די צפויים שאיכשהו היו עובדים טוב יותר כשפרסם אותם בעמוד הפייסבוק שלו. סטארים אחרים לא הגיעו ולא הבשילו. התוכניות נראו גנריות ונטולות אקס-פקטור. בסוף הדבר היחיד שממש משך צופים לרלוונט היה הפודקאסט "ציון 3" הבלתי נגמר, שעשה את עבודתה נאמנה, אבל בשביל לצלם פודקאסטים קיימים לא מקימים גוף תקשורת.

6. החדשות

כי בסופו של דבר, רלוונט נכנסה לשוק רווי למדי. בתוך עולם טלוויזיוני שבו היו רק חדשות, עם שלושה ערוצים שמשדרים בעיקר ניוז (11, 12 ו-13), וערוץ תעמולה שמתחזה לערוץ חדשות (14), ואפילו עוד ערוץ חדשותי שקם במהלך השנה (i24news), הרעיון המקורי של רלוונט – לא לעסוק בהארד ניוז – נשמע אולי הגיוני. אבל במציאות הישראלית שהתפתחה זה לא היה הגיוני. מה שנשאר על המסך זה עוד תכניות עם ראשים מדברים, רק בלי האשליה שאתה מתעדכן במתרחש באמצעותם, אשליה קריטית שאחראית להצלחה של משדרי האקטואליה בארץ.

7. התוכן

כי בסופו של דבר, כשפתחת את רלוונט קיווית למצוא משהו אחר, אולי יותר צעיר, אולי יותר בועט, בטח יותר מעניין – וקיבלת עוד גרסה של לרלרת הטלוויזיה הישראלית המצויה, עם רצף של תכניות אולפן כשרק הפרצופים מתחלפים. זה גוף שידור שהיה אמור להוציא אותנו מהקופסא. איפה הפורמטים הנועזים? איפה הניסיון לעשות את הדברים *באמת* אחרת? מרוב מאמץ לספק תוכן אינטליגנטי, נשארנו עם גוף תקשורת שאין לו כותרת ראשית, וגם לא כותרת משנה) או סדר יום ברור. מה שנשאר זה אנשים מדברים למיקרופונים.קיציס ופרידמן כבר אמרו את זה לפני שנים: במשפט אחד – אכזבה.

• ביקורת טלוויזיה
• הבועה
• רלוונט
• תקשורת
• עיתונות