אני מתגעגע למנת השישברק של מנאל. כלומר, אני מתגעגע בכוונה למנת השישברק הקסומה הזו, כי אני נמנע מלהזמין אותה. יש מנות כאלו, שהן כל כך טובות עד שאני לא רוצה להרוס לעצמי את החוויה מפוצצת הראש של האכילה על ידי שימוש יתר. זה נכון לאיסקנדר, נכון לפאתה, ונכון אחת כמה וכמה לשישברק של מנאל – מנות שאני ניגש לאכול רק כשבאמת יש לי חשק לחוויית אוכל מעיפה. לא יותר מדי, שלא להרוס.

>> אוכל טוב ברחוב: לרגע אחד מלחיץ פחדתי שאיבדנו אותך, קלצונה נוטלה

אני עוד זוכר מצוין את השישברק הראשון שלי, לפני שנתיים בפסטיבל Eats תל אביב. הגעתי לדוכן של מנאל מבלי להכיר אותה כמתמודדת במשחקי השף, וכאדם שלא בהכרח שוחה בנבכי המטבח הערבי, והימרתי על מנה שנשמעה לי מעניין למרות שאני לא תמיד אוהב את שילוב הטעמים של יוגורט ובשר. בואו רק נגיד שזה כובע ששמחתי לאכול – בקערת פלסטיק קטנה עם בערך 9 שישברקים קטנים התחבאה מנת אוכל הרחוב הכי מיוחדת שנתקלתי בה. מרק היוגורט הוגש קר, והכיסונים היו מקור החום היחיד, ספגו את הטעמים אבל הביאו גוון נוסף משל עצמו וגרמו לי לשכוח שאני עומד בגני צ'אלס קלור עם המון אדם.

עד אז, בתור התל אביבי האשכנזי שאני, נתקלתי בשם שישברק רק במסעדות מפונפנות שעושות טייקים על אוכל ערבי. לא עשה לי יותר מדי חשק. אבל דווקא בסביבה המאוד משוחררת של דוכן היה לי חשק לטעום משהו שעוד לא אכלתי, וזכיתי למצוא הפתעה. לקח פחות מחודש עד שביקרתי בדוכן הרשמי של מנאל בשרונה, כדי לנסות עוד כמה מנות. ולמרות שהמסאח'ן היה נפלא, לא הפסקתי לטרף את השישברק עד שניקיתי את הצלחת מכל שארית יוגורט.

זה כיף להיזכר שאוכל נע קדימה ואחורה. שישברק הוא אוכל שעיקרו בניצול שאריות – קצת קמח, יוגורט, בשר קצוץ. לא הפריים של המטבח. אבל עם עליית המטבח העילי, גם מנות שאריות כאלו שודרגו למנות יוקרה במסעדות והתרחקו ממטרתם המקורית. מנאל החזירה את האוכל למטרה המקורית שלו – אופציה במחיר שפוי למנה טעימה – מבלי לאבד את הייחוד של מסעדות היוקרה. השישברק של מנאל גרם לי להתאהב בו פעמיים, ומאז אכלתי אותו רק פעמים ספורות. כי גם אם הוא נגיש מחוץ למסעדות היוקרה, אני עדיין מרגיש שמגיע לו יחס יוקרתי. כמו יציאה של פעם בכמה חודשים, פשוט לבלוטות הטעם. אז אמשיך להתגעגע לשישברק של מנאל, עד הפעם הבאה.

• אוכלים שותים
• אוכל רחוב
• שישברק
• אוכל ערבי

"לילה ג'אפה", למקרה ולא התמזל מזלכם להכיר, הוא מטבח יפואי שמארח אירועים פרטיים ועסקיים, סדנאות בישול ושיעורי בישול מקצועיים באזור צפון יפו – ומציע גם שירות קייטרינג שווה במיוחד. מאחורי הכל עומד הסף סמי מוקלשי, שנולד וגדל בנצרת למשפחה ערבית-נוצרית, ועמד בראש המסעדות פולמונדו בנצרת ואל קוך בחיפה (וגם היה מהשפים המובילים של מלונות ישרוטל).מוקלשי מבשל אוכל ערבי נהדר לפי מתכונים משפחתיים עתיקים עם טוויסט עכשווי, אבל למה בעצם אנחנו מספרים לכם את כל זה? כי עכשיו יש לכם הזדמנות פז לאכול את האוכל הנהדר של סמי גם בבית. כלומר, לא באירוע פרטי עם קייטרינג, אלא ממש דרך וולט.

>>אחלה בחלה נחלה: 3 מקומות חדשים שנפתחו ברחוב הכי לוהט בתל אביב

"ההחלטה הגיעה מדרישה של לקוחות", מסביר מוקלשי על ההחלטה להצטרף למשלוחים. "כל הזמן שאלו אותי מתי נעשה משלוחים, וגם אם אפשר לקחת את האוכל בקופסאות הביתה. אנחנומשפצים עכשיו עוד חלל פה ביפו כדי שיהיה לנו עוד מקום לאירועים, אז אמרתי שעכשיו יש מספיק מרחב ואפשר להרים את הכפפה, ולהתחיל לעשות פה קו למשלוחים". ולמען האמת, מבט על התפריט יוצא הדופן של לילה ג'אפה גורם לנו לחשוב שזו היתה התחלה טובה, שכן אין מספיק היצע בגזרת האוכל הערבי שהוא לא חומוס במשלוחים (וד"ש ל"מנאל" האהובה).

אז מעבר לחומוס ומסבחה, תמצאו כאן מלפוף לפי הספר, גם בגרסה טבעונית (65 ש"ח ל-12 יחידות), מארז מועג'נת – מאפי בצק עגלגלים שנכנסים לטאבון וממולאים בבשר, עוף או תרד וזעתר (65 ש"ח), ועלי גפן בעבודת יד, כמובן (45 ש"ח ל-12 יחידות), וגם קובה שמית (אל דאגה, זה הסוג המטוגן) על בסיס בורגול עם בשר טלה מתובל היטב (60 ש"ח ל-4 יחידות). למי שצריך קצת עלים באוכל, יש גם סלט עשבים קצוצים עם רוטב רימונים ופיצוחים (45 ש"ח).

בגזרה המרכזית יותר, תמצאו מסחאן עוף צלוי (65 ש"ח), מנסף מנתח טלה בבישול ארוך עם אורז יסמין, שקדים ויוגורט (70 ש"ח), שישברק (איך לא) ברוטב יוגורט ונענע (60 ש"ח) וגם סינייה קבב מתובל היטב (65 ש"ח). מנה מסקרנת במיוחד היא הכנאפה בשר, שמורכבת משכבות קדאיף פריכות במילוי בשר טלה עסיסי ומתובל, עם טחינה ומעט סילאן (75 ש"ח), כדי שבאמת תרגישה כמו בקייטרינג מפואר.

זה אומר שיש גם סיכוי למסעדה בקרוב?
"לא. אני לא מאמין במסעדות, זה פשוט עסק קשה מדי בארץ ואני אומר את זה אחרי שסגרתי כבר שתיים. אבל אני כן אוהב לעשות אוכל, להיזכר במטעמים של ילדותי ואותם לשים בצלחת לאורח, לזה אין תחליף. והקונספט שיצרנו עונה על כל אלה".
עכשיו בוולט, פתוח מ-12:00 עד 22:00

• אוכלים שותים
• יפו
• אוכל ערבי
• משלוח

במשך שנה ושלושה חודשים, מאז השבעה באוקטובר, ענף המסעדות חוות טלטלה. רבים איבדו את מקום עבודתם והמצב רעוע מתמיד. בנסיבות אלו, אירוח נעשה מילת מפתח. כולם מארחים ומתארחים, ולא רק שפים מהצפון והעוטף. איש הפיתות והגריל חמודי אבולעפיה ראה כי טוב ואימץ את השיטה. כשדוכן הפיתות שלו בדלידה נסגר הוא העביר את הפורמט לג'ורג' הפלורנטינאית. בתום קדנציה מוצלחת בחמארה בשדרות וושינגטון הוא מתמקם עכשיו בשבזי, במסעדת בקאפיקו.

>> ראמן מאניה: כך הפך המרק היפני להיסטריה החדשה בתל אביב (שוב)
>> קזו'אל סקסי: 29 מסעדות הקז'ואל הטובות ביותר בתל אביב

לכאורה אין שום קשר בין האיטלקיה הוותיקה, שמציינת עשור לפתיחתה, לקבבים העסיסיים ולפיתה צלע המושלמת שקיבלנו ממנו בג'ורג', אבל אבולעפיה ממילא סולל את דרכו לעצמו בעצמו. לבקאפיקו הוא נכנס כדי לפתוח לראשונה במסעדה סרוויס צהריים ים תיכוני כמו שרק הוא יכול. "בעלי המסעדה אכל אצלי כמה פעמים והתלהב מהטעמים והאנרגיות שלי. כדי ליצור באזז מחדש החלטתי לשנות את הקונספט ולוותר על הפיתות", הוא מסביר.

אז פיתות אאוט, ומה אין? מפגש גסטרונומי בין הים תיכון למטבח הערבי, במנות צהריים שאחריהן אפשר לחזור לעבוד (ובהצלחה עם זה). אבולעפיה מנצל את תנור הפיצות להכנת טאג'ין קישוא וקשיו, חציל באבא גנוש, קונפי גרגרי חומוס בסגנון מסבחה ועוד מאזטים שיוגשו עם סאלוף, מחווה יותר מאשר יפה לחות'ים שהורסים לנו את החיים (16-14 ש"ח, 15 ש"ח בהזמנת מנה עיקרית). מכאן נפתח מצעד ראווה של קבב טלה סאלוף וירקות גריל (75 ש"ח), צוואר טלה על פריקי ופיסטוק חלבי (105 ש"ח), שיפוד שישטאוק (פרגית) בחוויאג' וירקות בגריל (75 ש"ח) ועוד מנות עיקריות שמעצם קריאת תיאורן הבטן מתחילה לקרקר. בימי שלישי יוגש ספיישל מקלובה חציל ובשר מפורק (110 ש"ח), ולקינוח תוכלו לקבל מלבי קדאיף וגרנדין (38 ש"ח) וכנאפה בקאפיקו (48 ש"ח).

סרוויס הצהריים החדש מהווה יריית פתיחה לאירועי 10 שנים לבקאפיקו. הוא יימשך חודשיים, ואחריו מתכננת המסעדה לארח שפים נוספים וערבי קונספט מיוחדים. ומה יהיה עם אבולעפיה? אין לדעת, אבל אנחנו נגיע לכל מקום שאליו הוא ייקח את האוכל הנהדר שלו, בתנאי שיישאר בגבולות העיר. נכון שגם לפריפריה מגיע, אבל למי יש כוח לפקקים.
שבזי 49, משני (20.1),ראשון-חמישי12:00-16:00,להזמנות

• נווה צדק
• באקפיקו
• אוכלים שותים
• חמודי אבולעפיה
• אוכל ערבי

משהו טוב קורה בכיכר גבעון. בשנים האחרונות היא מממשת את הפוטנציאל הטמון בה כמקום ששווה לעצור, לבלות ולאכול בו. רק לאחרונה נפתחו בכיכר שני ברי יין שווים, Brix הקצת יותר ותיק ו-Sorsettoהחדש, וכעת מקבלת הפיאצה העירונית תיגבור קרניבורי מהגליל עם פתיחת אומניה בראסרי, אחות למוסד הבשרים מדיר אל אסד. וזו כבר חדשה מעניינת באמת, כי את הבעלים אתם כנראה מכירים לכל הפחות בשם: משפחת דבאח, מגדולי מגדלי הבקר מזן אנגוס בארץ ובעלי מפעל לעיבוד בשר. קיצור שרשרת התהליכים מהמפעל למטבח מבטיח בשר איכותי, הבטחה שבאומניה בראסרי מקפידים לקיים.

>> האיזקאיה היפנית הזאת היא כל מה שטוב באוסקה. והיא בפלורנטין
>> ראמן להמונים: האם דין שושני פיצח את קוד המסעדנות החדשה?

אומניה בראסרי נשענת על תהילת מסעדת האם בצפון, מקדש בשרים שקרניבורים נוהרים אליו מכל הארץ. הלוקיישן בכיכר גבעון אינו זר לבשר: בעבר פעלה כאן מסעדת אנגוס, גם היא בבעלות משפחת דבאח, שהתמחתה בסטייקים והמבורגרים עסיסיים. לקראת פתיחת הבראסרי החלל עוצב מחדש. קירות בטון חשופים ומתכת משקפים סגנון אורבני־תעשייתי רזה, בניגוד למסעדה בצפון שנראית כאולם אירועים מעוצב. שולחנות מכוסי מפות לבנות מייצרים אווירה נעימה ומזמינה במרפסת שבחזית, הפונה לכיכר גבעון (בכניסה מרחוב הארבעה ממשיך לפעול המותג אנגוס כדוכן סטריט פוד לאכילה במקום עם מקרר לרכישת מוצרי בשר).

שף אסיל שריף, שמוביל את אומניה הצפונית, מחלק כעת את זמנו בין דיר אל אסד לתל אביב. לניהול הבראסרי הוא צירף אליו את המסעדן חמודי ברגות (אלמרסא בנמל עכו, סמא וראסיף בחיפה), שמוביל את התחדשות החברה בתחום המסעדנות. בתפריט שהרכיבו השניים מככבות מנות דגל ממסעדת האם, שעברו לכבוד העיר הגדולה מתיחת פנים.

למשל? סלט עגבניות וגבינת שנקליש מיובשת מתוצרת בית (59 ש"ח), קובה נייה עם לחם שראק דקיק (78 ש"ח), קטאייף במילוי בשר עגלה מפורק (75 ש"ח) וכיסוני שישברק טלה נהדרים ברוטב יוגורט עזים עם צנוברים ותרד (79 ש"ח). אגף המנות העיקריות מציע קבב אדנה עם קרם חציל שרוף וסלט בצל וסומאק (99 ש"ח), צלעות טלה קטנות ומושלמות על תבשיל שולבטו עגבניות (199 ש"ח), המבורגר 220 גרם עם רוטב ראגו (85 ש"ח) וסטייקים מנתחים מעדרי האנגוס של הבעלים במחיר סביר יחסית לשוק, 58-49 ש"ח ל-100 גרם. שריף מבטיח שבהמשך יתווספו הברה נייה (בשר נא כמו בקובה נייה אך ללא בורגול) ומנות מאומניה המקורית שמשקפות את המטבח הערבי גלילי, כך שיש למה לחכות.

בשעות הצהריים (16:00-12:00) יוגש בבראסרי תפריט עסקיות בפורמט ראשונה ועיקרית במחיר העיקרית בתוספת כוס שתייה. במנות הפתיחה תמצאו סלטי טאבולה ופאטוש, חציל בלאדי, נקניקיית מרגז, עראייס (בתוספת 22 ש"ח) וקרפצ'ו עגלה (תוספת 25 ש"ח). העיקריות מבוססות על תפריט הערב בצורה מהודקת ותמציתית יותר, שמתאימה להפסקת צהריים קצרה. אם נשארים בגזרת ההמבורגר, חזה עוף ושניצל שייטל אפשר לסיים ארוחה בפחות מ-100 ש"ח. מעדיפים סטייק? תתכוננו להיפרד משטר כחלחל, אבל הרי ידוע שבשר הוא תענוג יקר.

מאידך, אם באקט של צרכנות נבונה תדחו את ארוחת הצוהריים להפי האוור (20:00-17:00), תקבלו 20 אחוז הנחה, ואז הדיל כבר הרבה יותר משתלם. "למרות הצוות המקצועי, חומרי הגלם הגליליים והמשובחים והבשר האיכותי של דבאח, המצב הביטחוני בצפון לא פסח על המסעדה בכרמיאל", מסכמים שריף וברגות. "נתונים אלו הובילו להחלטה שחבל להשאיר את כל הטוב הזה בצפון, והגיע הזמן שתל אביב תכיר את אומניה מקרוב". ואם משפחת דבאח תחליט לפתוח בעיר סופרמרקט מטורף כמו בקניון שבו נמצאת אומניה הצפונית, בכלל הרווחנו.
>> אומניה בראסרי, הארבעה 20, ראשון-שבת מ-12:00

• אוכלים שותים
• מסעדות בשר
• סטייק
• כיכר גבעון
• הגליל
• אוכל ערבי

מדובר באחד הפורמטים המצליחים ביותר של התאגיד: "בואו לאכול אותי", סדרה שיובאה לארץ עוד בימי רשות השידור הישנה והלא-משהו, רצה כבר שמונה עונות מ-2012 ועד עצם היום הזה. עכשיו מגיע טוויסט חדש בעלילה: עונה של "בואו לאכול איתי" בערבית, שמשודרת בערוץ מכאן 33.

>> פיל גוד בעברית: הסדרות הישראליות שתמיד מוציאות אותנו מהבאסה
>> בקרוב אצל כולכם: 13 הזוגות הגדולים של סדרות הטלוויזיה הישראליות

מה שתמיד עובד וקסום ב"בואו לאכול איתי" הוא המפגש – בתקופה שבה אנחנו כבני אדם יותר ויותר מתקבצים בפינות שלנו ולא ממש יוצרים קשר עם אנשים שונים מאיתנו, ב"בואו לאכול איתי" שמים את כולם מסביב לשולחן – ישראלים ממקומות שונים, צבעים שונים ודעות שונות שמצליחים להקרינג' אחד לשני את הצורה ביחד.הסיפור הגדול של העונה הזו של "בואו לאכול איתי" הוא החברה הערבית. כמו החברה החרדית, למי שאינו חלק ממנה היא נראית כמו מקשה אחת, אך האמת היא שבתוכה יש הרבה מאוד ניואנסים שאנחנו עיוורים להן. את זה מציגה העונה הזאת בגאווה: את השוני שבין ערביי ישראל, את העובדה שהם לא עשויים מאותו החומר, את המציאות שבה חלקם הם הפכים מוחלטים אחד של השני.

עלאא, למשל, הוא בחור דתי רדיקלי עם מאמי אישיוז. נעם היא קוסמטיקאית ומחליקת בוטוקס עם אג'נדה פמיניסטית. ריהאם בחרה בעריכת דין כדי לייצג את בתה עם צרכים מיוחדים, נידאל הוא פרקליט עבריינים עם חוש צדק מפותח, בקיצור סמטוכה אחת שלמה, שלא ברור איך היא מתיישבת יחד. וזה בדיוק הניצוץ שתמיד הופך את "בואו לאכול איתי" לטובה כל כך.

העונה הזאת מגיעה בעיתוי שהופך אותה חשובה יותר מאי פעם, כאשר ערביי ישראל נדחקים לקרן זווית. הם לא על המסך שלנו בתקופה של מלחמה (מי שכן, צריכים לעבור בדיקת נאמנות מאוד מדוקדקת), ובטח שאין אף פעם מקום להציג את המורכבות שלהם. אבל ב"בואו לאכול איתי", גם אם ההיבט הפוליטי פחות נוכח, אפשר לראות את הגוונים, להכיר בהם ולהבין משהו אנושי על כל אחד מהם.וכן, היופי הוא שמיד אתה מתחבר לאחד ומתעצבן מאוד מהאחר. ככה נראה שילוב אמיתי וקבלה אמיתית, לדעת שבתוך כל חברה אנושית יש ספקטרום ויש בתוכה כל מיני סוגי אנשים. על חלקם אתה יכול מאוד לכעוס, אבל באותה מידה גם להבין מאיפה הם באים כשהסיפור שלהם נפרש מולך. ולכל אחד גם יש את הצדק שלו.

אני מודה שאני פחות אוהב תכניות בישול ואוכל בכללי. קצת קשה לי לשפוט על המסך משהו שאי אפשר להרגיש בצפייה (בניגוד לתחרויות כישרון בתחומים אחרים, למשל), אבל ב"בואו לאכול איתי" האוכל הוא הרי רק תירוץ נחמד למה שמתרחש בין ביס לביס – לשיחה, להתנגשות שבין המשתתפים, לחיכוך שמייצר דרמה. גם את זה תמצאו בעונה הזאת.

"בואו לאכול איתי" נולדה ב-2012. גם אז היו רשתות חברתיות, אבל זו היתה תקופה הרבה פחות מקוטבת ומקטבת, תקופה שבה היה אפשר לייצר שיחה שכזו כי היא התקיימה גם במציאות, כי ניסינו, לכל הפחות, לגעת באנשים שונים מאיתנו ולנסות לדבר איתם. היום, ב-2025, המציאות הזאת נראית כמעט אוטופית. אולי זו הסיבה שבגללה, דרך ההומור והציניות, טוב ש"בואו לאכול איתי" קיימת כדי לאפשר את ההבנה שבסוף – בלי הקשר בינינו, ובלי הדיבור בינינו, ובלי להכיל את חוסר ההסכמה בינינו – אף פעם לא נצליח לאכול כמו שצריך. בקושי לנשנש.
>> "תפדלו על עשא", החל מהערב ומדי ערב, 20:10, מכאן 33

• ביקורת טלוויזיה
• בואו לאכול איתי
• החברה הערבית
• אוכל ערבי
• תאגיד השידור הציבורי