Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

בועה

כתבות
אירועים
עסקאות
אין יותר חופש משקיעה נאה (צילום: Gettyimages/alma_beach_tlv)

הכחול הגדול הזה: החופש האמיתי מתחיל במקום שממנו רואים את הים

הכחול הגדול הזה: החופש האמיתי מתחיל במקום שממנו רואים את הים

אין יותר חופש משקיעה נאה (צילום: Gettyimages/alma_beach_tlv)
אין יותר חופש משקיעה נאה (צילום: Gettyimages/alma_beach_tlv)

"המקום שבו אני מרגיש חופשי": כולנו רצינו לטעום קצת חופש, וגילינו בדרך הקשה שאין דרך להרגיש בתקופה כזו שום חירות. לכן הסתכלנו פנימה, וחיפשנו את מעט החופש שאפשר בכל זאת להרגיש בתל אביב, בדרך כזו או אחרת: עבור שרון בן דוד החופש מתבטא הכי טוב בעלמה ביץ', בין מרגריטה קפואה אחת לאחרת

ממש במוצאי החג, בדיוק כשהבית מיושר אחרי ליל הסדר ומיד מתחיל עוד פרק בבינג' ("ריפלי", אם שאלתם. הנופים מהדהדים טיול חלומי באיטליה), נוחתת בקשה לא צפויה מהעורך שביקש לחשוב על חופש, אבל בתוככי העיר. מאפס למאה, בלי לזוז מהספה, הראש מתחיל לטייל – במפה התל אביבית יש לא מעט נקודות שמשדרות חופש. שוק הכרמל למשל, שמציב פייט לכל שוק בחו"ל. או פלורנטין החמה והצבעונית שמשאירה אבק לשכונות אופנתיות בבירות אירופה. אבל בעיניי, החופש האמיתי נמצא במקום שממנו רואים את הים. היכן שקו החוף נגמר ומתחיל הכחול הגדול שמפריד בין ישראל הקטנה שלנו לעולם הגדול.

>>רחוב הנשמות: בשבילי אלנבי תמיד יהיה הרחוב הכי חופשי בתל אביב

אני מתחילה לעשות זום אין לטיילת ולגבול יפו – אייקונים של חופש ופלורליזם בעצמם – עד שהעדשה הדמיונית מתבייתת על עלמה ביץ'. מה יש בפיסת הגרנוליט הזו, עם השולחנות המתנדנדים והשמשיות, שמסמל חופש? למה דווקא כאן? הכי מתבקש לומר שזה בזכות הקרחנה בסופ"ש, במיוחד בשישי אחר הצהריים. כשהשמש כמעט שוקעת, ובעידוד הדי.ג'יי/ת התורני/ת, מסה אדירה של אנרגיה אנושית מתפרצת במסיבת חוף כאילו ספונטנית. גלים של חום, אהבה וסוטול חינני נשלחים מהחוף אל הים, שוטפים את הטיילת ואת המנגלים בגן צ'רלס קלור כאילו אין מלחמה במרחק שעת נסיעה מכאן. החופש לעשות ולהיות מייצר מיקרוקוסמוס שבו אין קוד לבוש או קוד התנהגות (אבל הגינות ונימוס בסיסי יש ויש. בכל זאת מרחב ציבורי). רק תשמחו ותעשו מה שטוב לכם.

מאז הקמתו אי שם בתחילת המילניום, עלמה ביץ' מסמל בעיניי חופש. החופש של המסעדנית עפרה גנור לחלום, שבעבודה קשה ואמונה לא הגיונית הפך קיוסק קטן לנקודה עירונית משמעותית. החופש של הבן הממשיך אוריה גנור לשפר ולשדרג, להוסיף תוכן ולהמשיך להגיש מרגריטה קפואה שמרככת את שולי המציאות. חופש לילדים להתרוצץ בדשא ולהירטב במקלחות החוף. חופש למבוגרים לעלות מהים בבגד ים רטוב וכשהמוזיקה מתגברת לרקוד על השולחנות. חופש לתיירים שלא מאמינים למזלם הטוב שנקלעו לכאן. החופש להתפרקד על הדשא עם בירה, לנשנש משהו או לפתוח שולחן. החופש שהיה לילדים הפרטיים שלי – היום לקוחות מרוצים בעצמם – להרגיש נוח במקום שפותח את הלב לכולם.

האמת האוניברסלית הזו מוכרת היטב לאורחי עלמה ביץ' וחקוקה בתולדותיו. לכן במזג אוויר יפה קשה למצוא שולחן פנוי ובסופי שבוע המקום מרגיש קצת כמו תחנת רכבת עליזה במיוחד. אני דווקא זוכרת לעלמה ביץ' את החסד מימי הקורונה, כשהעיר הייתה נעולה ומבוהלת ומסעדות נאבקו על קיומן (שוב). באותה תקופה אהבתי להגיע לכאן, לשבת על המדרגות (הריהוט היה נעול) ולהזמין יין בכוס פלסטיק. הים והשמיים הסגורים מצליחים להפיג מעט את הפרנויה לטובת תחושת חופש מדומיינת, כי החטופים הרי עוד לא שבו ולמי יש חשק לנפוש. יש משהו מיוחד בפיסת הגרנוליט הזו, שמצליחה לשפוך אור על החיים אפילו כשהם באפור כהה. מן סינרגיה שבה השלם גדול מסך חלקיו ומפזר סביבו תקווה ואופטימיות. הלוואי שמישהו בעירייה מודע לכך ושומר על עלמה ביץ' כי יש מקומות שפשוט אין להם תחליף.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

"המקום שבו אני מרגיש חופשי": כולנו רצינו לטעום קצת חופש, וגילינו בדרך הקשה שאין דרך להרגיש בתקופה כזו שום חירות. לכן...

מאתשרון בן-דוד29 באפריל 2024
נראה קצת דלוק. פסטיבל האורות הבינלאומי. צילום יח"צ

אור לגויים: "פסטיבל האורות" הבינלאומי הגיע לנמל תל אביב

אור לגויים: "פסטיבל האורות" הבינלאומי הגיע לנמל תל אביב

נראה קצת דלוק. פסטיבל האורות הבינלאומי. צילום יח"צ
נראה קצת דלוק. פסטיבל האורות הבינלאומי. צילום יח"צ

הכינו את משקפי השמש: השבוע נחת בנמל תל אביב פסטיבל אורות שמורכב ממיצגי אורות מהממים שנוצרו על ידי אמנים בינלאומיים בטכניקות מסורתיות לצד חדשנות טכנולוגית. ראיתם פעם צב מים זוהר? כי אנחנו עוד לא. לפחות מחוץ לירקון

הקיץ הבא עלינו (לטובה?) מביא איתו מגוון אטרקציות לבידור הילדים במהלך החופש, ועם כל הזמן הזה שצריך למלא, לא פשוט לשמור על רמת העניין ו/או הכסף שלכם. למרבה המזל, לא פעם צץ אירוע שעוזר לנו לבדר את הזאטוטים בלי לשבור את החזיר (נו בסדר, לאף אחד אין יותר קופת חזיר, אבל הבנתם). וממש בשבוע הקרוב (בין ה-6.8 ל-17.8) התמקם פסטיבל שכזה לאורך נמל תל אביב – פסטיבל האורות הבינלאומי.

מישהו בסין בטוח נפגע מזה. פסטיבל האורות הבינלאומי. צילום יח"צ
מישהו בסין בטוח נפגע מזה. פסטיבל האורות הבינלאומי. צילום יח"צ

אם נהיה כנים, קצת קשה לנו להגדיר את הפסטיבל הזה כפסטיבל – אם אין דוכני אוכל או 8 הופעות לפחות, זה בסך הכל אירוע – אבל בהחלט מדובר באטרקציה מעניינת עבור כל המשפחה: חגיגה של עשרות מיצגי אורות מרהיבים ומרשימים בגודלם שנעשו בידי אמנים בינלאומיים בטכניקות מסורתיות לצד חדשנות טכנולוגית של תאורה צבעונית. חלק מהמיצגים אף יהיו אינטראקטיביים, מה שאומר שהילדים שלכם יכולים לגעת עם ידי הבמבה שלהם במיצגים ללא חשש.

יותר קל לחפש את דורי ככה. פסטיבל האורות הבינלאומי. צילום יח"צ
יותר קל לחפש את דורי ככה. פסטיבל האורות הבינלאומי. צילום יח"צ

הפסטיבל הצבעוני מארח מגוון מיצגים שקשורים לעולמות הטבע – בעלי חיים, צמחים, יצורי ים ואף יצורים אגדיים. המיצגים יפוזרו ברחבי נמל תל אביב, כאשר תוכלו לטייל בין האזורים ולגלות עולם חדש – עולם הים, ג'ונגל וספארי, דינוזאורים ודרקון. או במילים אחרות, אחרי שתחלפו על פני משפחת אריות מוארת, תוכלו לבקר את הדרקון האיימתני. הפסטיבל פועל בימים א'-ה' בין השעות 18:30 עד 23:00, כאשר מומלץ להגיע עם השקיעה, אז יופעלו כל התאורות. ובפסטיבל אורות, זה די חשוב. ואולי בעצם החלק החשוב ביותר הוא העובדה שמדובר באירוע חינמי לגמרי. הו, עכשיו זה כבר אור גדול.

פסטיבל האורות הבינלאומי, נמל תל אביב, 6-17 באוגוסט, א'-ה', 18:30-23:00, חינם

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הכינו את משקפי השמש: השבוע נחת בנמל תל אביב פסטיבל אורות שמורכב ממיצגי אורות מהממים שנוצרו על ידי אמנים בינלאומיים בטכניקות...

מאתמערכת טיים אאוט13 באוגוסט 2023
צילום: Shutterstock

קודם כל תל אביבי

קודם כל תל אביבי

בשמירה על ה"כרגיל" אין גבורה, יש בה בסך הכל רציונליות. טור עורך של אלכס פולונסקי

צילום: Shutterstock
צילום: Shutterstock

תל אביב ניצחה. בתי הספר לא הושבתו בדרמטיות, עסקים לא סגרו את שעריהם אלא בליל הרצח לאות סולידריות, והתושבים לא התבקשו להסתגר בבתים. כשהם הסתובבו ברחובות, הם לא נראו אחוזי בהלה. אם כבר, את הפאניקה זרעו הפוליטיקאים. לא כל מי שמתגורר בתל אביב גדל בה או בירושלים למודות הפיגועים. חלקנו הגיעו לכאן ממקומות אחרים בארץ ולא הספיקו לפתח פוסט טראומה. אולי זה הופך אותנו לבועה בתוך הבועה. בשמירה על ה"כרגיל" אין גבורה גדולה, יש בה בסך הכל רציונליות, או לפחות עוד אספקט שלה, שכן גם פחד מצמית הוא בסך הכל, ובלי שום ציניות, דבר רציונלי למדי. רציונלי כמו העובדה שיש סיכוי גדול יותר להיהרג בתאונת דרכים מאשר בפיגוע. זה משהו שאני אומר לפעמים לחברה שלי כשהיא לחוצה ומזכיר גם לעצמי, כדי שיהיה אפשר להמשיך בשגרה כשהמצב הביטחוני הוא סטייה ממנה.

כשהשרים בנט וארדן אומרים את אותם דברים הם לא עושים זאת כדי לעודד אותנו להמשיך בחיינו בזמן שהם מטפלים במצב, אלא כדי למרוח אותנו, לומר לנו כי לנצח נאכל חרא, כי תאונות דרכים (168 מיליון ש"ח לבטיחות בדרכים בתקציב המדינה לשנת 2015) ופיגועים (68 מיליארד ש"ח לתקציב הביטחון) הן גזרת גורל. במקום לשנות את המציאות הם מנסים לשנות את התפיסה שלנו לגביה. הרי אם תאונות דרכים הן חלק כל כך בלתי נפרד מהחיים שלנו, מה אנחנו עושים עניין מפיגוע?

לא ניתן לשמחה לאיד לדגדג אותנו וגם לא נעמוד בציפיות המלעיזים – לא נתקפל ולא נתקרבן. הפוליטיקאים לא יעשו עלינו סיבוב, גם אם יבואו לעשות ג'וגינג בגשם או יבקרו באופן חריג בזירת פיגוע כדי לדפוק נאום שכולו הסתה והסחת דעת. חוק העמותות, פסילת ספרי לימוד שכביכול מדרבנים להתבוללות מתוכנית הלימודים, ההתערבות בלימודי האזרחות, קריאות להקלה במתן רישיונות לנשיאת נשק, הבידוד הבינלאומי שמתקרב, הזרמת תקציבי ענק להתנחלויות, הזנחת המגזר הערבי, מתווה הגז – אלה רק חלק קטן מהדברים שהממשלה הנוכחית עומדת מאחוריהם, ובטווח הארוך הם מסוכנים לנוף חיינו ולשגרה שלנו לא פחות מכל יורה, דוקר או טיל. אנחנו נעשה עניין, אבל גם נמשיך בשלנו.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

בשמירה על ה"כרגיל" אין גבורה, יש בה בסך הכל רציונליות. טור עורך של אלכס פולונסקי

מאתאלכס פולונסקי6 בינואר 2016
חולדאי בזירת הפיגוע בתל אביב. צילום: בן קלמר

די להאשים את תל אביב בניתוק

די להאשים את תל אביב בניתוק

הפאנלים הביטחוניים נזפו בתושבי תל אביב על התנהלותם, הטוקבקים מאשימים אותם בניתוק. נועם שיזף מסביר לשמחים לאיד למה באמת תל אביב שונה מכל הערים האחרות

חולדאי בזירת הפיגוע בתל אביב. צילום: בן קלמר
חולדאי בזירת הפיגוע בתל אביב. צילום: בן קלמר
6 בינואר 2016

"הנה מוטלות גופותינו, ליד הדרבי בר", כתב עלי מוהר אחרי הפיצוץ בקו 5 באוקטובר 1994, גדול פיגועי ההתאבדות שהיו בישראל עד לאותו יום, עליו חשב מוהר שהוא חיסל את "היומיומיות התל אביבית". ביום שישי האחרון הגופות היו מוטלות 300 מטר צפונה, מול המסעדה ההיא שאיש אינו זוכר את שמה, והסופר פארם שפתוח תמיד בשבתות. ברגע הכי שקט בתל אביב, בשישי אחר הצהריים, הסירנות ייללו והמסוקים זמזמו מעל.

בישראל אוהבים להאשים את תושבי תל אביב בניתוק, אבל האמת היא שהעיר תמיד הייתה המטרה מספר 1 בארץ. מהסקאדים של סדאם עד לרקטות של חמאס – כולם רוצים לעצור את החיים בתל אביב. וזה לא רק אנשי חיזבאללה שחולמים לתקוע אותנו. גם בטוקבקים וברשתות החברתיות מאחלים תמיד לאיזה טיל טוב שיפוצץ את הבועה, ואולי גם ייקח איתו על הדרך כמה שמאלנים. שעות אחרי הרצח בבר הסימטא, המשיכו לנסות וללמד אותנו לקח.

הפאנלים הביטחוניים של חדשות השבת נזפו בתושבי העיר שלא יצאו לשתות חמושים, לא פתחו באש, לא רדפו, לא נטרלו, לא וידאו הריגה. איך לא צילמו את הכל בסלולרי והעלו לווטסאפ? גם ברשת הסתלבטו. איזה מין ישראלים אלו, שמתחבאים מתחת לשולחן ומחייגים למשטרה? אתם לא מבינים איפה אתם חיים? ח"כ נחמן שי דרש להכניס מיד את הצבא לעיר. אם תושבי הרחובות דיזנגוף וריינס לא מסוגלים להסתער על האויב, הגיע הזמן להטיל את המשוריינים למערכה. אין כמו ריח הנפל"ם על הבוקר.

את כולם מטריף הסירוב התל אביבי להתיישר לפי הקודים המקובלים של פולחן המוות המזרח תיכוני. בתל אביב אוהבים את החיים במובן הבנאלי והוולגרי ביותר. בירושלים יש טרור בגלל מה שהיא מסמלת, בתל אביב בגלל מה שהיא באמת. עיר חומרנית, שמאמינה בעונג ובהנאה, כאן ועכשיו. איך אפשר ליהנות כשאנשים נהרגים? איך אפשר ליהנות כשהעולם מקום כל כך מחורבן? איך אפשר ליהנות כשגורלו של החזון הציוני מוטל על הפרק? איך אפשר ליהנות כשיש כיבוש? עובדה – אפשר.

אפשר אפילו כשהפיצוצים קורים בתל אביב עצמה. לפני 25 שנה, בין האזעקות והסקאדים, הלכתי עם חבר לראות את "ארכנופוביה" בקולנוע. ישבנו עם מסכות הגז ופחדנו מהעכבישים במקום מהטילים. האינתיפאדה השנייה חיסלה את המגה קלאבים, אז בין פיגוע לפיגוע חזרנו לשמוע די.ג'ייז ישראלים בתמר'ז לאונג' ובדינמו. גם ביום שישי הזה יהיה קשה למצוא מקום במסעדות בתל אביב, ובשבת כולם יטחנו בראנצ’ים בבתי הקפה. אל תאמינו לכותרות בעיתונים על הרחובות הריקים והחיים שנעצרו. הקפה, הבירה והכסף חזרו לזרום. הם תמיד חוזרים.

חולדאי, על כל מגרעותיו, מבין את זה. לכן הוא נפנף את הטענות ההזויות כנגד תושבי תל אביב, שלא השתלטו על רוצח חמוש במו ידיהם. אנחנו לא רמבואים. אנחנו יודעים להתלבש ולהיכנס לחניות צפופות, לא לאתר חשודים ולפגוע בירייה במטרה נעה תחת אש. אפילו לחזרה לשגרה בתל אביב אין משמעות מיוחדת. זו לא "תשובה לטרור". אין לנו תשובות למתים, רק עצב. לכן הנאום הגזעני של ביבי במוצאי שבת בזירת הפיגוע נראה זר כל כך לתל אביב. ראש הממשלה לא בא להזדהות איתנו, הוא בא להוכיח לנו שהבועה אינה קיימת. שנוצחנו. אותו הדבר שר החינוך בנט, שהכריז על מירוץ עממי ברחובות כתגובה לפיגוע. אנחנו לא צריכים את בנט שיאמר לנו לחזור לשגרה. אנחנו לא מגיבים, פה פשוט חיים. כשאחרים רוקדים על הדם, אנחנו סתם יוצאים לרקוד.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הפאנלים הביטחוניים נזפו בתושבי תל אביב על התנהלותם, הטוקבקים מאשימים אותם בניתוק. נועם שיזף מסביר לשמחים לאיד למה באמת תל אביב...

מאתנועם שיזף7 בינואר 2016

בבועה וטוב לה: מי בכלל אמר שעיר חייבת להיות מדגם מייצג?

בבועה וטוב לה: מי בכלל אמר שעיר חייבת להיות מדגם מייצג?

ניתוח התוצאות של בחירות 2015 בתל אביב־יפו מגלה תמונה הפוכה של ישראל. מה אפשר ללמוד ממנה על העיר ועל השמאל?

המחנה הציוני לקח בגדול את קלפי מספר 388 ברחוב צייטלין: כמעט 43 אחוז מהקולות. למקום השני הגיעה מרצ, עם 21 אחוז. יש עתיד הסתפקה ב־13 אחוז מהקולות. הליכוד, שקיבל בבחירות האחרונות את מספר הקולות הגדול בתולדותיו (כמעט מיליון), אסף בקלפי 388 רק 40 מצביעים. כמו בקיבוץ של השומר הצעיר. ואפילו שאין ערבים בשכונה, הרשימה המשותפת קיבלה קול אחד יותר מליברמן. אני חושב שיכולתי לנחש את התוצאות האלו מראש. אני גר בשכונה הזאת כבר כמה שנים טובות, ואף שאני מת עליה, גיוון אף פעם לא היה הצד החזק שלנו. אנחנו הפנטזיה הליברלית הישראלית: כולם אצלנו דמוקרטים ושוחרי שלום, מקבלים את האחר ומסבירים פנים לזר. העובדה שאין ממש זרים אצלנו, אין דתיים, אין ערבים ואין מבקשי מקלט, כמובן די עוזרת.

אתר ועדת הבחירות המרכזית, שמציג את נתוני ההצבעה לפי קלפי או עיר, הוא מכרה זהב לאנתרופולוגיה ישראלית מהסוג הזה. הדבר המטריד ביותר שהוא מגלה הוא שכל הסטריאוטיפים עלינו מדויקים למדי. אנחנו מתנהגים בדיוק כמו בבדיחות בטלוויזיה ובמופעי הסטנד־אפ. תל אביב היא שתי ערים: אחת של ליכודניקים וש"סניקים, של מבקשי מקלט ושל הזדמנויות נדל"ן – והשנייה היא בירת האשכנזים, נובורישים של היי־טק ושל כסף ישן ודירות מההורים, עיר של חנויות קונספט וקוראי “הארץ". לא במקרה מפת ההצבעה דומה באופן מטריד למפת הפערים הכלכליים בין השכונות בעיר, שהתפרסמה ב״דה־מרקר״ לפני כמה שבועות.

אחרי הכאפה שחטפו מכוני הסקרים בבחירות, אני יכול לחסוך להם את הניסיון לאתר את מצביעי השמאל בבחירות הבאות – פשוט לכו אחרי הכסף: בצפון־מרכז המחנה הציוני מנצח. מצפון לירקון, ברמת אביב, בצהלה ובשיכון דן, לוקח יאיר לפיד את המקום השני (כי מישהו צריך לדאוג לבעלי הג'יפים). מרכז העיר הלך על מרצ, עם כמעט רבע מהקולות. אם זה היה תלוי במצביעי לב העיר, היו למרצ יותר מנדטים ממועמדים לכנסת. לעומת זאת בתל כביר, בשכונת התקווה ובשפירא הליכוד וש"ס מנצחות. פריפריה, מתברר, לא חייבת להיות במרחק שעה וחצי נסיעה; היא יכולה להתקיים גם ממש מתחת לאף.

על קו הגבול בין השמאל לימין נמצאות שכונות הג׳נטריפיקציה. אין לכם מה לחפש דירות זולות בנווה שאנן או בגבעת הרצל: מצביעי המחנה הציוני כבר השתלטו על השכונות האלו. מרכז יפו שייך לרשימה המשותפת, אבל באזור הנמל היוקרתי המחנ"צ ומרצ שולטות. מישהו חשב אחרת? אני חושב שהמפה הזאת צריכה לתת שיעור לא רע בצניעות למפלגות השמאל. השפה האוניברסלית שלהן, שמתיימרת לדאוג לכו־לם, לא שכנעה בסוף אף אחד. התל אביבים הצביעו לפי זהות ומעמד, בכל שכונה ובכל רחוב.

השכונה הכי קוסמופוליטית בתל אביב איננה פלורנטין ובטח שלא נווה צדק אלא ככל הנראה יפו ג', שבה גרים בכיף מצביעי הליכוד והרשימה המשותפת, ליברמן ומרצ, המחנה הציוני וש"ס, ולכל אחת מהן נציגות מכובדת. העיר כולה היא תמונה הפוכה של המדינה. אצלנו השמאלנים מקיפים את הימנים: מרצ, העבודה אחוז ויש עתיד לוקחות כמעט 60 אחוז מהקולות ביחד, והליכוד מסתפק בפחות מ-20. כל סרטוני בנט ההיפסטר לא עשו רושם על התל אביבים. הבית היהודי לקח בכל העיר פחות מ-9,000 קולות קולות (בערך שלושה אחוזים).

בשלב הזה הדבר הכי קל הוא להכות על החזה ולטנף את הבועה שלנו. ירושלים מחוברת, אנחנו מנותקים. תל אביב לא מבינה את ישראל, ולכן ישראל שונאת את תל אביב. זה מה שכולם אומרים היום. אבל מי בכלל אמר שעיר חייבת להיות מדגם מייצג? באריאל לקחו בנט, ביבי וליברמן 75 אחוז מהקולות. גם התוצאה הזו לא מזכירה בכלום את הממוצע הארצי. אז נכון, תל אביב היא עיר שמתכחשת למקום שלה במזרח התיכון, עיר שהתושבים הראשונים שלה הלכו בחליפות על שפת הים והגישו עוגות קצפת בחמסין, אבל האשליות האלו הן גם משהו מהקסם של העיר המוזרה והחמודה הזו. את הג'נטריפיקציה צריך לנסות לעצור, אבל אין סיבה אמיתית להצטרף למקהלת ההייטרים. באחד העיתונים גילו השבוע שהתוצאות של המפלגות הגדולות ברחובות דומות באופן המובהק ביותר לממוצע הארצי. שם בטוח אין בועה, אבל אני מעדיף להישאר בתל אביב.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

ניתוח התוצאות של בחירות 2015 בתל אביב־יפו מגלה תמונה הפוכה של ישראל. מה אפשר ללמוד ממנה על העיר ועל השמאל?

מאתנועם שיזף25 במרץ 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!