קצת לפני שכרמי פרץ לליבנו בסדרה "הדוב", שודרה ה-yes "הטַבָּח" (כן, צריך לנקד עכשיו) של ארז קו-אל ואורית דבוש, שהמחישה היטב את עולם המסעדנות התל-אביבי – ניבולי פה, הטרדות מיניות, שימוש בסמים, מלחמה על קרדיט וקרבות אגו. אבל "הטבח" היא יותר מרק מחיקוי של המציאות, אלא היתה גם נקודת מפנה בטלוויזיה הישראלית. רוב סדרות הדרמה הישראליות רוויות בדיאלוגים ברמה שאם יחתכו, ישארו לנו פרקים של 5 דקות. העונה הראשונה של "הטבח", לעומת זאת, הייתה מלאה בפריימים אילמים ארוכים, שתיקות עמוקות וצמצום מילים. בשילוב עם הצילום הייחודי, שמרגיש שונה מאד ממה שהיה קיים בטלוויזיה הישראלית עד אותו רגע, קיבלנו זן נדיר. בשבוע שעבר הסדרה חזרה לעונה שנייה, ולרגע אפשר לטעות ולחשוב שהיא שכחה מאיפה היא באה.

יש לי וידוי – בטעות תמימה, התחלתי את העונה מהפרק השני, ורק אז חזרתי לראשון. אבל דווקא בגלל הטעות הזו, אני מבין עד כמה הפרק הראשון היה מיותר. העונה מתמקדת בכך שהשף דורי שחר (גל תורן) מכר את חלקו במסעדה, הפך לכוכב טלוויזיה, ומקבל הצעה לפתוח מקום חדש ממיה (דנה פרידר). בינתיים, גיבור הסדרה נמרוד אוחנה (גורי אלפי) עזב את "סופיה", וכעת עובד במסעדה אחרת. ובניגוד לעונה הראשונה, הפעם יש מלא מלא מלל ועומס דיאלוגים. לפחות בפרק הראשון, זה יכול להיות מתיש, במיוחד כשאתה לא מצפה לסגנון כזה בסדרה כמו "הטבח", שבה העומק של הדמויות מתעלה על הטקסט המינימליסטי, ומייצר דמויים מורכבים שעדיין אפשר להבין בשנייה.

לכן הפרק הראשון של העונה היה מיותר. כי הוא מתפקד כמעיין פרולוג המניח את כל חלקי השחמט על הלוח מחדש. מזל שפרק אחר כך היוצרים נזכרו מי הם, ותחושת הביטחון חזרה. בסדרה, לא בחיים. רק באמצע הפרק השני אמרתי לעצמי "וואי, נמרוד הוא כבר לא אותו טבח מתלמד מהעונה הראשונה". הוא אמנם נחשב צעיר, אבל צבר קצת ניסיון, ויש לו רצון להתקדם בעולם המטבח. כאן אפשר גם לראות יותר איך המוח שלו עדיין פועל במוד הייטק –ברגע שהוא מקבל את ההצעה מדורי, הוא משתמש בה כקלף מיקוח מתוך ציפייה שכמו בעולם ההייטק, הוא יכול למנף את המצב. מה אגיד, אפשר להוציא את הבן אדם מההייטק, אבל לא את ההייטק מהבן אדם.

המפגש המחודש הזה בין דורי לנמרוד אכן מחזיר את האש לסדרה, ואנחנו רואים דפוסי התנהגות שחוזרים על עצמם – הם שוב עושים שורות ביחד, שוב מדברים על החיים בזמן שדורי מתחיל עם מישהו, ושוב נמרוד עושה החלטה מטופשת ובוגד באשתו במקום פשוט להתגרש. הוא נשאב לאורח החיים המטורף של דורי, אבל בסדרה הזאת – ששום דבר בה לא נגמר לגמרי טוב – השאלה האמיתית היא מתי הבועה תתפוצץ. בפרק השני הזה, "הטבח" חוזרת להיות מה שהיתה – מלא שוטים לא שגרתיים, שפע שתיקות והמון סאבטקסט במעט מילים.

היה מרענן גם לראות את דנה פרידר שוב על המסך.בפרק הראשון זה אולי מרגיש כאילו פשוט חיפשו ממלאת מקום לרותם סלע, אבל יחד עם העובדה שהיא גם מושא אהבתו של דורי, היא למעשה יותר מרק מילוי – שותפה עסקית שיש לה גם כוח רגשי על השף הכאוטי, ובוודאי בת זוג מעניינת יותר מאלונה של העונה הקודמת. הפרצופים החדשים בעונה הזאת מרעננים, והפרק השני מספק הבטחה שעדיין מדובר באותה סדרה, ושכדאי לנו להמשיך לראות אותה.

זה מרגיע, כי אני התאהבתי בסדרה הזאת בזכות הדפוסים שאני מזהה מניסיוני בעולם המסעדנות. התנהגויות שאני רואה אצל שפים פסיכופתיים שנדלקים בשנייה ונרגעים אחרי סיגריה, פיצוצי האגו שיכולים להרוס סרוויס, החוסר בפורמליות בדיבור, לעומת השאיפה להיות הכי טובים שאפשר. בסוף העונה הקודמת נמרוד התעמת במהלך סרוויס עם דורי, והוכיח את עצמו כמי שמסוגל לעמוד בחום של המטבח. הפעם נגלה אם הוא מסוגל להוביל מטבח. אני לא יודע אם כל העונה תתעסק בהקמת המקום החדש – באופן אישי אני מקווה שמדובר בסאגה שתיגמר מהר, ולא תנסה לחקות את המבנה העלילתי של "הדוב" – אבל "הטבח" הייתה סדרה טובה שהציגה משהו חדש מהרגע הראשון שלה על המסך, והיא כנראה תמשיך להיות כזאת. אם אין לכם כוח לפרולוג מסבירני, תדלגו על הפרק הראשון – תאמינו לי שלא תלכו לאיבוד, ותחסכו לעצמכם זמן
הטַבָּח, עכשיו ב-Yes

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות
• yes
• גל תורן
• גורי אלפי

אוכל הוא הבסיס לחיים שלנו עלי אדמות. הוא אחד מהדברים הבודדים שאנחנו לא יכולים להתקיים בלעדיהם. אבל בניגוד לחמצן ומים, אוכל הוא הרבה יותר מאשר רק אמצעי קיום. אוכל מזין לנו לא רק את הגוף אלא גם את הנשמה. אוכל טוב הוא משהו שאנשים עומדים בתור בשבילו, מתפייטים עליו בעיתון ומוכנים לשלם הון בשבילו. אוכל יכול להיות חריף או מתוק, רותח או קפוא, מבושל או נא, מעדן או גועל נפש. אפשר להביע באמצעותו טווח שלם של רגשות והוא יכול להיות מטאפורה מושלמת לכמעט כל דבר. טעם בודד אחד, מולקולת ריח אחת, עשויים להחזיר אותנו לכל נקודה בחיים שלנו.

הסדרה היא לא געגוע לגבר של פעם – היא מצבה שלו. הגבר הזה של פעם, הוא עלוב, משעמם ופשוט מיותר

לא בכדי התפתחה בשנים האחרונות סצינת האוכל הישראלית וגדלה לממדי ענק (יש יאמרו אפילו מוגזמים) ותוכניות אוכל למינהן הפכו להיט בפריים טיים הטלוויזיוני. זאת בדיוק הסיבה שבגללה "הטבח" של "יס" שהסתיימה בסופ"ש עוררה כל כך הרבה ציפיות. ואין ברירה אלא לומר שהיא לא הצליחה לעמוד בנטל הזה.

קודם כל, בשביל סדרה על אוכל יש בה מעט מאוד אוכל. מדי פעם אנחנו זוכים להבלחה של צלחת עם משהו מעורפל בה או לראות את הגיבורים טועמים או מכינים משהו, אבל זהו בערך. אין בה שום דבר שמתקרב אפילו לסצינה בסרט "שף" בה ג'ון פאברו טועם חתיכת בשר מעושן או זו ב"אהבה בתפריט" בה אהרון אקארט מאכיל את קתרין זטה ג'ונס בספגטי שלו. אפילו ב"רטטוי" המצויר ראינו יותר מנות מעוררות תיאבון מאשר ב"הטבח". הסדרה פספסה לגמרי את ההזדמנות להראות לנו אוכל שכל מה שאתה רוצה זה לטרוף אותו או את האנשים שמכינים אותו ומטפלים בו בעדינות של אמן, כזאת שגורמת לנו להתפלל שהיינו מסוגלים להיות במקומם.

הפספוס הזה עם האוכל הוא רק דוגמה מייצגת לסדרה שכמו קלישאה טובה על אוכל היו לה את כל המרכיבים הנכונים להיות המנה המושלמת, אבל איכשהו, למרות חומרי גלם יוצאי דופן – צילום משובח, שחקנים נהדרים, נושא סקסי, לוקיישן אדיר – מה שקיבלנו מזכיר יותר מנה כושלת של מתמודד "מאסטר שף" מאשר מטבח עילי. הרבה כוונות טובות עם מעט מאוד טעם.

הפתיחה דווקא בישרה טובות. הפרק הראשון היה כל כך מעניין שברגע שהוא נגמר חרגתי ממנהגי ופניתי לנציג yes על מנת לקבל עוד פרקים לצפייה מוקדמת. גל תורן המצוין בתפקיד השף מלא האגו דורי, וגורי אלפי הנפלא בתפקיד נמרוד, איש ההייטק שמחפש את עצמו במטבח של דורי, הבטיחו רבות. הרקע של מטבח מסעדת יוקרה תל אביבית, על כל האגו והאינטריגות שלו, יכלו להוות קרקע לבניה של דרמה נהדרת. אבל מה שהתחיל מצוין הפך עם הזמן למין סדרה שבה, ובכן, לא קורה כלום.

השבוע ישבתי עם הילד שלי בשיעור ספרות (אחד הדברים שהקורונה הביאה איתה: אני חוזר על בית הספר פעם נוספת) ולמדנו על הדרך שבה בנוי סיפור: אקספוזיציה, קונפליקט, שיא והתרה. היוצרים של הסדרה, כך נדמה, הבריזו מבית הספר ישר אחרי הקטע של האקספוזיציה. הקונפליקטים דלוחים, אין שיאים ואין פתרון.

יש ויגידו שלסדרה אין באמת עלילה. צמד הדמויות המרכזיות בה פשוט מסתובבות להן חסרות מטרה או הכוונה. באחד הפרקים דורי נוסע ללונדון כדי לבדוק רעיון לפתוח מסעדה אבל אין לנו שום מושג מה קורה עם זה אחר כך. בפרק אחר הוא מציע לבעלת המסעדה אסנת (רותם סלע המצוינת) לשפץ ולשנות וברגע שהיא מסרבת הוא יורד מהרעיון. נמרוד אמנם נשאב לתוך המטבח ומתקדם שם בסולם הדרגות, אבל גם הוא נראה אבוד לא פחות, כשהוא נקרע בין החובות שלו כבעל ואב לבין הרצון שלו להיות אדם חדש.

ואולי המילה הזאת – אבוד – מתארת את הגברים של הסדרה הכי טוב. בהתחלה היה נראה שהסדרה כולה היא עוד אחת מאלו המדבררות את תוגתו של הגבר הלבן המתבגר, זה המתגעגע לימים הטובים ההם בהם גברים היו "גברים". אמנם דורי כולו נוזל גבריות רעילה אבל היא בעיקר מדגישה את נמרוד שלידו, הגבר הרגיש המחפש ומוצא את עצמו דרך המטמורפוזה מאיש הייטק חנון לאיש כפיים היוצר דברים בעצמו.

אלא שככל שהסדרה התקדמה, במקום שנמרוד ימשוך את דורי לצד שלו ויהפוך אותו לפחות רעיל, נמרוד הפך בעצמו לסוג של מיני-דורי. הוא עושה איתו סמים על ימין ועל שמאל, מבלה מאוחר בלילה על חשבון המשפחה שלו, מפלרטט עם שרה אם כי עדיין מפחד לעשות את המהלך האחרון. ועם כל התקדמות כזאת, הגברים של הסדרה הופכים ליותר תלושים, יותר אבודים, יותר – אין דרך אחרת להגדיר זאת – פאתטיים.

המצב הזה של הגברים בסדרה בולט במיוחד לאור האקטיביות של הדמויות הנשיות שלצידם. סאני, הסו-שף, יוזמת שינוי במסעדה ולא מוותרת לדורי עמוס האגו, מה שעולה לה במשרה שלה. אסנת, הבעלים של המסעדה, לא מתרגשת מהרצונות של דורי ומכתיבה בדיוק את מה שהיא רוצה. שרה, הטבחית החדשה, לא מתביישת ללכת לבשל במקומות אחרים, להזדיין עם מי שהיא רוצה וברור שהיא בדרך למעלה בעוד דורי תקוע במקום במקרה הטוב.

היעדר העלילה וההתקדמות למקום כלשהו של "הטבח" עומד בעוכריה כסדרת טלוויזיה – היא פשוט לא עושה לך חשק להמשיך לצפות בה – אבל אולי היא גם המסר הגדול שלה. כי היעדר העלילה שלה – אלו בדיוק החיים. בחיים אין קונפליקטים והתרות, בקושי אקספוזיציה יש להם. ועכשיו נשארת לך הבחירה מה לעשות עם זה. אתה יכול להסתובב בעולם ולחפש ריגושים זולים כמו דורי או שאתה יכול פשוט לחיות אותם.

נמרוד, בפינאלה של הסדרה, בה הוא מביט בבת שלו משחקת טניס, מבין בדיוק את זה. הקונספט הזה של גברים שעוברים מהייטק למלאכת כפיים? זאת פנטזיה ילדותית של מישהו שמה שהוא באמת רוצה זה לעשות שורות בשירותים ולזיין מהצד את רומי אבולעפיה. להרגיש "גבר". הסדרה היא לא געגוע לגבר של פעם – היא מצבה שלו. הגבר הזה של פעם, הוא עלוב, משעמם ופשוט מיותר. אולי אם היו נותנים את הפרונט (ותאמינו או לא, המשפט הזה נכתב עוד לפני הפרק האחרון) לשרה או לאסנת, היינו גם מקבלים סדרה טובה הרבה יותר.

• ביקורת טלוויזיה
• yes
• סדרות ישראליות
• המסך
• גל תורן
• גורי אלפי

לפרק הראשון של ה"טבח":

איפשהו בתחילת המילניום הייתי בן עשרים וקצת, רומנטי מאוד ורציתי לנסוע ללמוד בישול בפריז. עבדתי כבר כמה שנים בסביבת מטבחים, אבל אף פעם לא במטבח עצמו. אהבתי לאכול, אימא שלי בשלנית מעולה וחשבתי שיש לי חוש טעם טוב במיוחד וחוש ריח חד אף יותר. הלימודים בפרנדי, הבית ספר הנחשב בפריז, עלו אז 15,000 יורו לשנה שכמובן לא היו לי. תוסיפו לזה הוצאות מחייה וכדומה ומדובר בסכום לא מבוטל שאותו תכננתי לבקש מההורים שלי, כי היה נדמה לי שפעם שמעתי את אימא שלי אומרת שעל לימודים היא מוכנה לשלם ולא משנה מה אבחר ללמוד.

עצם הבקשה הרגישה לי כהתחייבות גדולה מידי וברגע נדיר של צלילות מחשבה החלטתי להשתפשף קצת בעבודה מעשית לפני שאני מבקש את הכסף. דרך חבר של חבר הכרתי מישהו שבדיוק פתח מסעדה איטלקית בהרצליה, התקשרתי אליו והוא הפנה אותי לשף ששמח לקבל אותי לעבודה אבל הסביר שבגלל שאין לי ניסיון הוא לא ישלם לי כי "יכול להיות שאני אעשה יותר נזק משאביא תועלת". כך התחלתי לעבוד. בהתחלה בהתנדבות, אחרי כמה שבועות תמורת תשלום סמלי וקצת אחר כך כנראה שעשיתי משהו נכון כי העלו לי את השכר למינימום. הייתי מאושר.

תוך חודשיים חתכתי לעצמי את כל האצבעות ביד שמאל במספר הזדמנויות (באחת מהן קיבלתי עזרה ראשונה מוטרינר שכמעט עשה לי נמק), עבדתי 12 שעות ביום, למדתי המון, אכלתי המון ושתיתי המון וגיליתי שכשאתה לא מסוגל יותר אתה תמיד מסוגל עוד קצת. עוד דבר שקרה לי הוא שהבנתי שאין מצב שאני הופך את הדבר הזה לדרך חיים. ידעתי שאני יכול להיות טבח לא רע, אבל כנראה לא יותר מזה וכנראה שגם חסרו לי כמה גרמים של תשוקה לדבר שהכרחיים לאיש מטבח בכדי שיוכל לעמוד בכל הטירוף הזה. אז עשיתי פסיכומטרי ונרשמתי ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. בינתיים הייתי צריך להתפרנס ממשהו אז המשכתי לעבוד במטבח. עברו שמונה שנים עד שעזבתי אותו סופית.

במטבח פגשתי מלא אנשים מכל מיני צבעים, סוגים ומגדרים. חלק הפכו לחבריי הטובים ביותר עד היום, ואחרים, גם אם לא נשארנו בקשר, נצרבו לי בהוויה, בתודעה ובלב לעד. דרך המטבח גם הכרתי את יונית, זוגתי מזה 17 שנים ואם ילדיי. היא הייתה סטודנטית לאמנות ומלצרית במסעדת דים סאם המיתולוגית בקינג ג'ורג'. למדנו בימים ועבדנו בלילות. בדרך כלל הייתי מסיים לפניה (כי את המטבח סוגרים קודם), הייתי בא לאסוף אותה ובשביל שנוכל לעוף כבר הביתה הייתי עוזר לה לעשות ספונג'ה ולסגור את המסעדה. מידי פעם היו לנו ימי חופש, והיינו הולכים לשוק וקונים ירקות וסטייקים דקים או נקניקיות אצל פרדי. מאוד אהבנו כוסברה ומנגו בעונה. אנחנו עדיין אוהבים.

מתישהו עברנו לגור ביחד וגם סיימנו את הלימודים. היא המשיכה לתואר שני ואני רציתי לעשות סרטים וכתבתי תסריטים, אבל אף אחד לא רצה לשלם לי – אז המשכתי לעבוד במטבח. עבדתי בלילות ובסופי שבוע וכתבתי בימים. זה היה קשוח. המטבח הפך להיות הביטוי לכישלון שלי להיות משהו אחר. זה הרגיש כמו כלא. שנאתי את הלקוחות, הרגשתי שהם באים לאכול רק בשביל להתעלל בי. הנחמה היחידה שהייתה לי בעבודה היא שדי הניחו לי לעשות מה שאני רוצה ואת מירב האנרגיה השקעתי בלהכין אוכל לצוות. אבל זה כבר נהיה לא נעים; שנאתי את המטבח ופחדתי שאתקע בו לנצח. ועם כל זה, למדתי המון דברים במטבח. המהותי שבהם, אני חושב, הוא שלמדתי לעבוד, לייצר סדר מתוך גיבוב של מטלות, חומרי גלם, לקוחות, ספקים ולהוציא משהו נוצץ וטעים ביעילות. עוד דבר שלמדתי הוא לאכול. תמיד אהבתי את זה, ועל פניו זה גם לא כזה מסובך, ועם זאת אני חושב שיש הבדל בתחום הזה בין אזרחים לטבחים. טבחים תמיד ילכו רחוק יותר. זה עניין של כבוד מקצועי.

טבחים אוכלים הכל והמון. זה מין טקס חניכה לתוך עולם האוכל. במסעדה שבה עבדתי בהרצליה, הסו שף לקח אותי תחת חסותו ויחד עם עוד חברה טבחית, שרית פקר (היום שפית מופלאה שעומדת בראש אימפריה קולינרית קטנה בלונדון, יחד עם בן זוגה איתמר סרולוביץ, שף וחבר נהדר גם הוא), יצאנו לאכול בכל המסעדות של תל אביב. כמעט את כל מה שהרווחנו הוצאנו על אוכל. טעמנו את כל מה שהיה לטעום ושתינו עד שלא יכולתי יותר. לא היו אז המון מסעדות בתל אביב. יחסית להיום, היו ממש מעט. טבחים בוגרי רושפלד התחילו לפתוח מקומות ואז בוגרי רפאל תפסו את מקומם ורושפלד עצמו חזר. כי במטבח אבות מנחילים למי שעובד קשה מספיק מפתחות לעתיד. מהר מאוד העיר התמלאה בהמון מסעדות, חלקן טובות וחלקן פחות, חלקן חדשניות וחלקן חקייניות, חלקן קיימות עד היום ורובן לא, אבל נוצר שפע מטורף, יש יאמרו אינפלציה, והסצנה הקולינרית של תל אביב התפוצצה עם המון כישרון של אנשים שעובדים נורא נורא קשה ומחפשים ומחדשים ומביאים כל מיני טעמים מכל מיני מקומות בעולם ומתיכים אותם למשהו חדש שנולד פה – והפך להיות מטבח מקומי אמיתי. אפשר להתווכח על איכות חומרי הגלם והתוצאה, אפשר לאהוב ואפשר גם לא, אבל תוך לא הרבה שנים, נוצר פה עולם קולינרי עשיר, תוסס ונורא מגוון ומרתק.

הבליסות הגדולות עם הסו שף ושרית הפכו לאט לאט לקשות, בלתי אפשריות – לא יכולתי לעמוד בקצב שלהם יותר, זה היה יותר מדי. לקחו עוד כמה שנים אבל השתחררתי סוף סוף מהמטבח, מהמקטורן, ממכנסי המשבצות, מכפכפי הבירקנשטוק.השתחררתי ואני עדיין מבשל. זה אחד מהדברים האהובים עליי בעולם. אני נורא אוהב להכין מלא דברים בבת אחת ונורא גאה באיך שאני עובד נקי ומסודר כמו שלמדתי במטבח. מאז שעזבתי את המקצוע יש לי חלום חוזר שמתקשרים אליי מהמסעדה כי חסר להם טבח ואני חייב לבוא למשמרת. בשנים הראשונות זה היה סיוט. הייתי מתעורר עם זיעה קרה מעצם המחשבה שלרגע חזרתי להיות טבח. היום החלום הזה פוקד אותי לעיתים רחוקות יותר, ודווקא יש בו משהו מנחם ויש בו געגוע.

ועכשיו באה הקורונה והגעגוע הפך לפחד שהעולם הזה ייעלם. שליחים של וולט טסים ברחובות עם שקיות נייר ובהן מנות בקופסאות קרטון או פלסטיק. רוב חבריי הטבחים כמעט ולא עובדים. רוב המסעדות סגורות ואלו שלא רודפות אחרי הזנב של עצמן. אי הוודאות הענק שמרחף מעל כולם, מרחף ביתר שאת על המסעדנים שלא ברור מי מהם יצליח להתאושש. עובר עלינו הוריקן ואנחנו סגורים בבתים, וכשהוא יחלוף נצא החוצה ונאמוד את הנזקים.

בסופ"ש הקרוב עולה ביס סדרה שיצרתי, יחד עם אורית דבוש ואותה גם ביימתי לראשונה. היא נקראת "הטבח" ועוסקת בטבחים. אין לי מושג איך היא תתקבל. אני גם לא יודע איך היא תיתפס ביחס למה שקורה לעולם הקולינרי בזמן המגפה. יכול להיות שעבור חלק מהצופים היא תייצר געגוע, ועבור אחרים היא תיתפס כרומנטית מדי. יהיו שיראו בה שיר קינה ויהיו אחרים שיראה להם מוזר שאנשים יושבים בחלל סגור ואוכלים זה לצד זה. אני מניח שהרוב שלא ייחסו לה שום משמעות בהקשר הזה, אבל אני מקווה שלכל הפחות היא תעורר תיאבון ואני גם מאוד מקווה שהמסעדות יפתחו בקרוב וטבחים יחזרו לטבח, מלצרים למצר וברמנים לברמן. נכון, יש המון סבל בעולם, עם קשר למגפה וגם בלי, והתעסקות באוכל מרגישה לפעמים קטנונית ופריבילגית ביחס לכל הדברים שקורים מסביב, ועדיין כוס יין על הבר, עם משהו קטן לאכול ליד, יכולים רק לעזור עכשיו.

"הטבח" תעלה ב-yes וב-STINGTV ב-7.11 בשעה 22:00 וב-5.11 (חמישי) ב-yes VOD.

• טור אישי
• סדרות ישראליות
• גל תורן
• גורי אלפי
• רותם סלע
• טום אביב
• yes
• מטבח מקומי

כמבקרת קולנוע אני מורגלת בכתיבה על טקסטים שבהם צפיתי בשלמותם. לא רק זאת, אלא שמבקרי קולנוע שהעזו לבקר סרט שלא צפו בו עד כותרות הסיום, הואשמו בחוסר מקצועיות ואף איבדו את עבודתם. לכן זה תמיד מוזר בעיניי שמה שהוא על תקן יהרג ובל יעבור בביקורת קולנוע, הוא שגרה בביקורת טלוויזיה. והרי לא פעם קורה שהמבקרים עצמם משנים את דעתם על סדרה אחרי שכבר פרסמו ביקורת על בסיס הפרקים הראשונים. לרוב זה מתבטא בביקורות שהם כותבים על העונה השנייה (מי שהתחבר ליצירת המופת "הסמויה" כבר בפרק הראשון, שיקום). בימי הקורונה התחלתי לכתוב על סדרות טלוויזיה, לרוב על בסיס צפיית בינג' בעונות שלמות. הפעם אני מתמודדת עם האתגר הלא פשוט (שלא לומר מתסכל) לכתוב על בסיס צפייה בשלושה פרקים בלבד מתוך עונה בת שמונה פרקים של סדרה ישראלית חדשה – "לאבד את אליס".

סיגל אבין, שיצרה בין השאר את סדרות הדרמה הקומיות "האקס המיתולוגי" ו"טלנובלה בע"מ", פונה הפעם לסמטה אפלה יותר. על פי תיק העיתונות "העלילה שואבת השראה מסיפורו המיתולוגי של פאוסט" ו"משלבת אלמנטים של מותחן פסיכולוגי ופילם נואר". בהתאם, אבין, שגם ביימה, העניקה לה מראה אפל עם משחקי תאורה תואמים, וזה המקום להחמיא לעבודתו של הצלם רותם ירון ("ג'רוזלם", "הגולם").

סצנת הפתיחה מכתיבה את הטון. צעירה נכנסת למלון, מבקשת לעלות לחדרו של גבר שהיא טוענת שהוא אביה אף שהוא לא שם, מתיישבת על המיטה, מכניסה אקדח לפיה ולוחצת על ההדק. הסצנה הבאה מתרחשת ברכבת – אתר התרחשות פופולרי במותחנים זרים – שם אישה צעירה (ליהי קורנובסקי) פונה לאישה בוגרת ממנה (איילת זורר), ומתברר שמדובר בבמאית קולנוע נערצת עליה, הנשואה לשחקן מצליח (גל תורן), שהצעירה שלחה לו תסריט פרי עטה. "עף לו הראש", היא אומרת פעמיים, ובהקשר של סצנת הפתיחה נראה שבחירת המילים אינה מקרית. אחר כך בבית הבעל מאשר – מדובר בתסריט למותחן ארוטי על יחסים סאדו-מזוכיסטיים בין נערה לאביה של חברתה הטובה, שהוא כל כך קיצוני ואפל שקשה להאמין שאינו מבוסס על התנסות אמיתית של הכותבת.

האם הסצנה במלון היא קטע מהתסריט? מהסרט שייעשה על פיו? או שמה זוהי התרחשות אמיתית? הפתיחה העזה והמסקרנת מפתה אותנו עם פיזור רמזים לדרמה מסוכנת. אליס גינור כבר מזמן לא יצרה משהו משלה, והיא מתמקדת בגידול שלוש בנותיה ובימוי פרסומות, פה ושם. בעלה דויד הוא כוכב נחשק – בהופעתו הראשונה על המסך תורן מתפשט וחושף שרירי בטן ממכון הכושר – והיא נדחקה קצת הצידה. עכשיו יש תסריט, חבילת הפקה, כוכב ובמאי שנעלם באופן לא מוסבר, ואליס קופצת על ההזדמנות למלא את מקומו. העובדה שסופי מרציאנו נוטה לצוץ בחצר ביתה ללא הזמנה מעוררת את נורות האזהרה של הצופים, אך לא של אליס. גם העובדה שדויד לא מתלהב מהרעיון לעבוד עם אשתו דווקא בסרט הזה, אינה עוצרת בה. אליס מזמינה את הצעירה היפה והתוססת שמייצגת עבורה את "האני שיכולתי להיות" (כדברי סופי ברכבת) אל תוך חייה, ונראה שהיא תצטער על כך.

יפה לראות סדרה שבמרכזה מערכת יחסים בין במאית בוגרת לתסריטאית צעירה, שמעצם עיסוקן ביצירה הן יודעות לנסח היטב את התמות של הסדרה. אף שתיק העיתונות, כאמור, העלה את פאוסט שמכר את נשמתו לשטן כמקור השראה, האסוציאציה היותר מיידית שעלתה בי היא לסרט הקלאסי "הכל אודות חווה", שבו שחקנית צעירה ומניפולטיבית שואפת לתפוס את מקומה של כוכבת וותיקה, על הבמה ובחיי בעלה.

זורר וקורנובסקי טובות מאוד, וגם תורן (שהרשים עד כה בעיקר בתפקידים קומיים) מתמודד היטב עם תפקיד דרמתי, ועם המצלמה שמציגה אותו כאובייקט מיני. בתפקידי משנה בולטים יוסי מרשק כשכן שלפעמים מציץ על אליס דרך החלון, ושי אביבי כבן זוגה (ככל הנראה) של סופי – מה שכמובן תורם לתחושה שהתסריט שלה אכן אוטוביוגרפי. חלי גולדנברג עושה את שלה כסבתא שמתערבת יותר מדי.

למרות כל זאת, ואף שהתסריט חושף טפח ומכסה טפחיים, אחרי הפתיחה המצוינת, בפרק השלישי התחלתי להרגיש שאני די יודעת לאן כל זה הולך, והמהלכים העלילתיים הפכו למעט מכאניים בעיני. (זהירות: ספוילר קטן) תעלול טיפוסי כמו סצנת פיתוי ארוטית שנחשפת כהזיה רק אחרי שהצופים פותו להאמין שהיא המציאות עצמה, תרם לתחושה שהדרמה נתפרה על פי גזרות בסיס מיובאות. נראה ש"לאבד את אליס" יכולה הייתה להתרחש בכל מקום בעולם (לפחות זה המכונה מערבי), ובניגוד לסדרות מתח משובחות כמו "כבודו" ו"עיר מקלט", שהתגבשו מתוך כור ההיתוך של המציאות הישראלית, חסרים בה מרכיבים מקומיים ניכרים לעין. זה עורר בי ניכור מסוים להתרחשויות. יש כמובן אופציה שאני לגמרי טועה – בכל זאת נותרו עוד חמישה פרקים – אבל בשלב זה של הצפייה לא התעורר בי צורך עז לגלות מה יקרה לדמויות בהמשך.

יש לציין ש"לאבד את אליס" נבחרה להתחרות בפסטיבל הטלוויזיה הבינלאומי "Canneseries" (שהיה אמור להתרחש במרץ, אך נדחה לאוקטובר), לצד "הקבר" של עומרי גבעון. אין לי מושג אם עורכי הפסטיבל צופים בעונות שלמות, או רק בפרקים נבחרים.

← "לאבד את אליס", HOT3, ימי חמישי (החל מ-18.6) 22:15 וב-HOT VOD

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות
• טלוויזיה ישראלית
• איילת זורר
• גל תורן
• HOT

• Facebook
• Twitter
• Email

• הופעות
• תרבות
• מרסדס בנד
• גל תורן
• מוזיקה