(פורסם במקור במגזין את)
מוווווווווווווו. כלומר, התכוונתי לכתוב "בוקר טוב". סליחה, התבלבלתי עם השפה השנייה שלי, זו שאני מדברת בה עם הפרות באחו. כלומר, עם החברות שלי במסעדה. תוך דקה מפרסום הקטע של יעל פוליאקוב מהפודקאסט עם אסי אזר, הזעזוע נשפך ברשתות כמו הכרס שלי אתמול אחרי שהזמנו קינוח שני, רק כי היינו חייבות לסיים את האירוע עם קצת (הרבה) שוקולד.
>>

הכל כבר נאמר, אז בואו נתחיל מהסוף: פוליאקוב אמרה בין היתר "אני אגמור את השמנות, אני אגמור אותן!". זה ממש בסדר יעלי, את יכולה להיות רגועה, אנחנו כבר עושות את זה לעצמנו. גם אם אנחנו לא ממש "שמנות". גם אם יש לנו כרס קטנה שמבאסת לנו את הג'ינס. גם אם ראינו תמונה של היד שלנו מהצד. גם אם קלטנו שהסנטר שלנו משתכשך כבר בעצמות הבריח. כל עימות עם המציאות, שהרי רובנו לא ממש "הירואין שיק", היא גורם למסיבת שנאה עצמית לכל מי שגדלה על תרבות הניינטיז, שם מידה 38 ואפילו מידה 36 לפעמים נחשבו "פלאס סייז".

View this post on Instagram

זוכרות את האימג' של ילדה קטנה מול מראה עם מספריים מעל הבטן שלה? קשה לי לתאר כמה פעמים המחשבה הזאת עלתה לי בראש, וכל פעם הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה נורא לא פרקטי, כי כל מה שאשיל ממני זה דם וכבוד עצמי. הלוואי ולא הייתי סוחבת את זה איתי כאדם בוגר, הלוואי.

לפני כמה חודשים הייתי בפילאטיס, והתאמנה לידי מישהי לא רזה עם טופ. האם זה משהו שאני חושקת לעשות בעצמי בסתר ליבי? בהחלט כן. התחושה הזאת נראית לי משחררת בטירוף. הבעיה היא שקודם אצטרך להשתחרר מעצמי. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, הצצתי על פניה של הבחורה לצידי, וראיתי שהיא צעירה. קינאתי.

קינאתי בדור החדש, שגדל עם מודלים נוספים מלבד "כוסיות". שבזכות הרשת הייתה לו גישה לנשים שמנמנות שמסוגלות להתלבש יפה, להעריך את עצמן ולהיות מבסוטיות. תבינו, זה לא משהו שבכלל היה בסביבתי. לא אצל החברות ולא אצל האמהות שלנו. זה פשוט לא היה.

ובואו נפתח סוגריים רגע על אסי עזר, ה"מאמי הלאומי". האם נשמע ממך בקרוב שהדעות לא משקפות אותך? התנצלות מלאת רגש שתגרום לנו להטות את הראש ימינה? תגיד, באיזו נקודה היית שם "סטופ", אם בכלל? בפריים טיים אתה מזיל דמעה על נטע ברזילי והחלומות שלה – אבל במציאות? יכול להיות שהתרגלת מדי להסתובב עם דוגמניות ורותם סלעיות (המעלפת!), ששכחת ששאר בני האנוש מתמודדים עם בעיות אמיתיות? שכן אכילה היא אף פעם לא אכילה. היא תמיד הבעה של רגש ומצוקות פנימיות. וואלה, לא יודעת מה ציפיתי מאדם שהביא תינוקת לעולם (כשאנשים בקהילה שלו מוכנים למשכן כליה בשביל זה), אבל אז התלונן על המחיר של אחיות לילה, בזמן שהוא מרוויח מיליונים. אוף. למה המפורסמים שלנו כאלה מנותקים. סגור סוגריים.

בשורה התחתונה: כשפוליאקוב אומרת שהנשים אוהבות "לנצל את השומן העצמי לקבל אהדה" – וואוו, אני כל כך בעד. כי האהדה של מישהי אחרת ל"משפיענית השמנה העירומה" – היא היכולת שלה לא לשנוא את עצמה היום, או בכלל. וכמה זה חשוב. תחשבו כמה אנרגיה אנחנו מבזבזות על זה! כמה מחשבות. כמה חרחורים. איזה כיף זה פשוט לנשום את הסיטואציה ולהגיד "כוסאמק, אני נראית טוב אינעל העולם".

ועוד משהו על המשפט שפוליאקוב אמרה בציניות "כי אני אישה חזקה ואני אוהבת את עצמי": בעולם שרק לימד אותנו לשנוא, לרדת, להוריד, לשנמך, ואנחנו צריכות להיאבק בו על מקומנו מהרגע שנולדנו בערך, זה דווקא פיתרון לא רע. לשמור את האנרגיות למלחמות האמיתיות כלפי חוץ – לא כלפי עצמנו, ובטח שלא כלפי נשים אחרות.

• טור דעה
• יעל פוליאקוב
• פודקאסט
• דימוי גוף

אם היה מדובר במסיבה הפונה לקהל הטרוסקסואלי ומקודמת על ידי בנות רזות בביקיני, היא לרוב הייתה נתפסת כגסה, מיושנת וסליזית מדי

במהלך שיטוט טיפוסי ועצל בפיד נתקלתי בפוסטר לקידום מסיבה של אחד מהליינים הגדולים של הגייז בעיר. במרכז הפוסטר נראה גבר חטוב ושרירי, כמובן ללא חולצה, על רקע אבסטרקטי כלשהו ומעליו שם הליין וכל הפרטים היבשים. התעכבתי על הפוסטר לא יותר משתיים וחצי שניות, הרי שהוא נראה כמעט זהה למאות פוסטרים שכבר ראיתי בעבר. המשכתי לגלול ומיד חזרתי אחורה. צילמתי מסך, התחלתי לדלג בין עמודים של ליינים שונים והורדתי כמה מהפוסטרים שעלו בשנה האחרונה. רובם המוחלט, כמו גם בפוסטר הראשון, הציגו גבר חטוב ושרירי, לרוב גם חלק, מלוטש היטב עד שלא היה ניתן לאתר אף סממן של גוף אנושי סטנדרטי.

בעשור האחרון העולם עבר שינוי תודעתי משמעותי. נושא דימוי הגוף הפך לאחד המרכזיים ביותר בשיח המודרני והמהפכה קורית. מותגים ובתי אופנה גדולים מציגים יותר דוגמניות ודוגמנים עם מבני גוף שונים ועל שערי המגזינים ניתן לראות יותר קימורים ופחות פוטושופ. גם בתרבות הפופולרית, הכוכבות הבלונדיניות, הלבנות והדקיקות, הוחלפו בדמויות כמו ליזו, בילי אייליש, רוזליה וריהאנה. גם המין הגברי לא נשאר מאחור, כאשר אנשי האינטרנט דאגו להעצים ולנרמל את ה-"Dad Bod", מושג המתייחס למבנה גוף של גברים מבוגרים ולא בהכרח חטובים. רק השבוע פרסם השחקן וויל סמית' תמונה של עצמו ללא חולצה, מראה בביטחון את ה-Dad Bod שלו.

אז איך קרה שדווקא הקהילה הגאה, זו שאמורה לייצג קידמה וליברליזם, היא זו שנשארה הרחק מאחור? הרי אם היה מדובר במסיבה הפונה לקהל הטרוסקסואלי ומקודמת על ידי בנות רזות בביקיני, היא לרוב הייתה נתפסת כגסה, מיושנת וסליזית מדי. אך בתרבות הלילה של הקהילה הגאה אותו ייצוג מצומצם הוא נורמטיבי לחלוטין ולא ירים גבות. למרבה הגיחוך יש ליינים ש"מגוונים" בכך שמציגים גם גברים שחומים יותר או כאלה עם קצת יותר שיער גוף, אך גם הם כמובן תמיד יהיו חטובים ומלוטשים לעילא ולעילא. איפה הגברים המלאים יותר? השדופים יותר? המבוגרים יותר?

נכון, דימוי גוף הוא תופעה חברתית רחבה שמושפעת מאספקטים רבים. זו גם מעין תופעה של ביצה ותרנגולת, משום שבסופו של דבר בעלי הליינים רוצים למכור, וכנראה שגבר חטוב ימכור יותר מגבר מלא או שדוף. אך זוהי נקודה מצוינת להתחיל באמצעותה שרשרת של השפעה. לליינים יש את הקול והפלטפורמה לומר לקהילה "לא רק מבנה הגוף הזה יפה, אלא כל מבנה גוף יפה". למעשה, בעלי הליינים עוד עשויים לגלות שצעד כזה עשוי להיות לא רק ערכי אלא גם כלכלי.

עבור הומואים רבים יהיה קל ונעים יותר להגיע למסיבה שמקודמת על ידי גברים לא מושלמים, שקצת יותר דומים להם. ניתן גם ללמוד מליינים שכן עושים את זה נכון, דוגמת הפאג והקוק שוק. הם, למשל, שמים בפרונט את הקוויריות והשוני, ואינם נעזרים בגברים חטובים כדי למלא קלאבים – וגם הקהל יותר מגוון בהתאם.

עניין הייצוג הוא הרבה מעבר לתרבות הפוליטיקלי קורקט, אלא בעיה אמיתית עם משמעויות נפשיות עצומות. מגברים הומוסקסואלים מצופה לעמוד בסטנדרטים גבוהים מאוד. רובם ישאפו להידמות לבחורים החטובים של הפוסטרים, והערך העצמי שלהם יישאר ברצפה עד שלא יתאימו את עצמם לסטנדרט שעלול להיות בלתי אפשרי עבורם. בעלי ליינים ואנשי הלילה – זה בידיים שלכם, "באדי פרייד" זה לא רק האשטאג. השתמשו בבמה שניתנה לכם כדי להביא את השינוי החיובי והמתבקש.

• טור דעה
• להטב"ק
• מסיבות
• דימוי גוף
• פאג
• קוק שוק

כולנו בעניין של דימוי גוף חיובי. כולנו נגד באדי-שיימינג. כולנו רוצים קבלה עצמית והכלה קהילתית. אבל זה דבר אחד לרצות את כל זה ודבר אחר לעשות משהו בקשר לזה. אז הנה: ALL INCLUDED 2021 היא יוזמה שמטרתה לזרוע זרע ראשון של שינוי חיובי לשנת 2021 ולקדם מסר של קבלה עצמית, דימוי עצמי ודימוי גוף בריאים.

איך עושים את זה? ישנן כנראה דרכים רבות, אבל המיזם בחר בלוח שנה. כן כן, לוח שנה סקסי, מהז'אנר שפעם היה תלוי במוסכים כשלא היה אינטרנט כדי לבדוק מה התאריך או לדפדף תמונות מחפיצות של נשים. אבל את דפי לוח השנה של ALL INCLUDED 2021 מעטרים שלושה-עשר גברים הנמנים על הקהילה הגאה, סיסג'נדרים וטרנס*ים, מכל צבעי הקשת, במגוון רחב של מבני גוף וגילים.

יוזמי הפרויקט, אייל ויזנר וערן אבן, מסבירים ש"לעומת לוחות השנה המסורתיים שאנחנו מכירים משחר ימי הפרינט, אותם תמיד עיטרו נשים וגברים העונים למודל היופי שאפיין כל תקופה ותקופה – ב-ALL INCLUDED 2021אנחנו רוצים להניח בצד את המודל הזה וליצור אלטרנטיבה מגוונת ורחבה יותר, איתה יכולים רבים להזדהות ולראות עצמם כחלק ממנה".

עוד הם מפרטים ש"מודל היופי השגור והצר והאופן שבו הוא משרת את אלו שמכתיבים אותו, מגדיר מה "יפה" ומה לא – וכל מה שאינו שם נדחק אל קצוות הספקטרום ונתפש כ"לא רלוונטי". נקודת ההתייחסות היא כזו שמסתכלת אל עבר השוליים ומביאה אותם למרכז – במקום לסלול דרך חדשה בה אין "מודל יופי", בה כולם נוכחים".

הצילומים נערכו בחוותלהתחיל מחדש– מקלט שיקומי לבעלי חיים, אותה הקימה שרון כהן לפני כארבע שנים. כהן, פעילה למען בעלי החיים, מטפלת ומשקמת בחווה עשרות בעלי חייםשחולצו מהרחובות, מתעשיות מן החי, וממעבדות הניסויים: סוסים, חמורים, פרות, עיזים, כבשים, תרנגולות, ברווזים, ארנבות, כלבים וחתולים.

המצולמים הלוהטים –איתן אסרף, גטנט זימרו, גיל נוה, יאיר ריינר, לאון בוהר, לביא חלימי, מיכאל אפרמיאן, מיכה איימוס,
נוקי אולחובסקי, ניזאר חליוי, נתנאל לביא, סהר עזימי, וערן האן – כמו גם כל המשתתפים בפרויקט, עשו זאת בהתנדבות מלאה, מתוך חיבור ואמונה במסר אותו שואף הפרויקט להעביר.

את לוח השנה הנכון והלוהט אפשרלרכוש באתר הפרויקטתמורת 85 שקלים או יותר. כל הרווחים יוקדשו לפעילות חוות "להתחיל מחדש". ויש גם עודתמונות נהדרות באינסטוש.

ערן אבן הוא צלם פורטרטים, מתנדב ועובד באיגי – ארגון הנוער הגאה★אייל ויזנר הוא יזם ופעיל חברתי וסטודנט למנהיגות קהילתית בתוכנית "שערים" במדרשה באורנים★ליווי ועיצוב גרפי: אלי גייגר – סטודיו נורברט★שיווק רשתי וניהול קמפיין: יאיר ריינר★תרגום לאנגלית: נתנאל לביא

• הבועה
• דימוי גוף
• להטב"ק
• להט"ב
• שמנופוביה
• זכויות בעלי חיים

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי שנה ארוכה של ציפייה, בחודש שעבר עלה לאוויר מותג האופנה החדש של ריהאנה, הנקרא בפשטות Fenty. תוצרי שיתוף הפעולה עם מותג העל LVMH (ביניהם משקפי השמש המטריפים שאנחנו כל כך כל כך רוצים) לא מפסיקים לככב בכותרות, ולא רק בזכות שמה של הכוכבת. כשלוש שנים לאחר שהציבה חברת האיפור שלהFenty beautyרף חדש לתעשיית היופי, עם טווח חסר תקדים של גווני מייקאפ לכל סקאלת העור האנושי, צועד המותג אל השלב הבא באתגור אידיאל היופי הנשי. מוקד הסערה הפעם: קמפיין תכשיטים המציג דוגמנית עם פנים מצולקות.

כוכבת הקמפיין היא הדוגמנית כהת העור אוונג מאיין צ'ול, שמופיעה בבגדים צחורים, תכשיטי יוקרה וצלקות חשופות על לחייה. את סט התמונות המרהיב צילמה הצלמת הניגרית רות אוסיי, וגם כאן ממשיכה ריהאנה בקו של קידום נשים מובהק בעסק שלה, ונשים שחורות בפרט. צ'ול עצמה כבר התבטאה בעבר בנושא הצלקות שלה. "אנשים אומרים שאני נראית כמו יגואר, או שאני אקזוטית", סיפרה הדוגמנית למגזין Dazed בשנה שעברה. "לפעמים אני רוצה לצעוק על כולם: 'תראו אותי, אני לא רק צלקת, אני בת אדם!'. אבל אני מבינה את זה, אני שונה וזה מסקרן. וזה יופי".

https://www.instagram.com/p/BmBqvgoguXD/

מיום עליית הקמפיין הוצפו הרשתות החברתיות בתגובות נלהבות, וצרכניות רבות הוקירו תודה להחלטה שלוקחת את תקופת הפצעונים האיומה של הנעורים ומציגה אותה באור רך ומקבל. מתן הלגיטימציה לעור פנים לא-מושלם משחרר צרכניות רבות מהרדיפה אחר מודל בלתי אפשרי, ובמובן הזה, מדובר באקט מקסים ובעיקר לא מובן מאילו כשהוא מגיע מצד יצרנית מייקאפ. בצד המתיקות והשמחה, קשה שלא להצטמרר ממחשבה על הקשר האפל שבין צלקות הפנים לפנים של המותג – ריהאנה – שידועה כמי שסבלה התעללות מצד בן זוג אלים, ומכירה את הצד הכואב יותר של הצלקת.

מותג האופנה היוקרתי הוא גם יקר, עם מחירים של בין 400 ל-1,100 דולר לפריט ולא מבצע משלוחים לישראל, אך מסקרן ללא ספק. אנחנו מקווים שריהאנה תרעיף עלינו עוד הרבה שיק, גלאם ויוקרה עטופים באג'נדות בועטות ישר לבטן. ביג לייק.

• אופנה
• טיפוח
• ריהאנה
• החיים היפים
• דימוי גוף

• Facebook
• Twitter
• Email

בדיוק לפני שנה הזדעזענו מקולקציית המחטבים לגבר של ג'ק קובה, שגררה פרסומים מזעזעים עוד יותר כמו "הסוף לכרס הבירה!" ו-"לא רק לנשים: כך תסתירו את הכרס". המחטבים, כך נטען, מורידים מידה במכנסיים ואוספים את הבטן, האגן והיריכיים ויגרמו לגבר הלובש אותם להיראות מושלם בפגישת עסקים חשובה או דייט מהחלומות. הקמפיין המציג את המחטבים לעולם התהדר, איך לא, בגברים חטובים שכל קשר בין הגוף שלהם לצורך במחטב מקרי בהחלט. מילמלנו לעצמנו כמה נורא זה שמסורת משטור הגוף שנשים נאבקות להילחם בה משחר הימים וההפצרה האיומה להתבייש בגוף שאינו זעיר, מופנית כעת גם לעבר גברים והמשכנו הלאה.

מוקדם יותר החודש, למרבה הבהלה, הגדילו לעשות ולקחו את מסורת משטור הגוף צעד אחד קדימה בג'ק קובה עם השקת תחתונים "מרימי ישבן" לגברים, המגיעים עם ריפוד בר החלפה. "הגברים בעולם בכלל ובישראל בפרט עוברים בשנים האחרונות שינוי", נמסר מרשת ג'ק קובה. "מכון כושר, מניקור, השתלות והסרות שיער, טיפולי פנים ועוד, כחלק מהרצון המוצדק להיראות טוב. מחטבים לנשים הפכו כבר לחלק מקוד הלבוש, והיה זה רק עניין של זמן שיעצבו קולקציות ייעודיות שמתאימות למבנה הגוף הגברי". בנוסף, נמסר כי בשנה האחרונה נמכרו למעלה מ-6,000 מחטבים לגברים.

תחום מוצרי האופנה מחטבי הגוף איננו בשורה חדשה, ומתוארך במאה ה-16 עם המצאתו של האויב המר של האישה – המחוך. פריט האופנה הזה יוצר כדי לצמצם את הקפי הגוף הנשי, למנוע אכילה מרובה ובין היתר גם מנע נשימה וגרם לאינספור מקרי מוות ועיוותים. הפריט הידוע לשמצה (שעוד קיים היום בעיקר בגלל מורשתו הקינקית) אמנם רחוק שנות אור מהמחטבים בני זמננו, אך מהווה חלק מהותי במרדף ההרסני אחר מודל גוף ויופי שאינם בני השגה.

מצד אחד, יש שיגידו, כניסה של מחטבי גוף ותחתונים מרימי ישבן לזירת ההלבשה התחתונה אצל גברים מביאה בשורה בה העיסוק בגוף ובלבוש הופך מקובל יותר חברתית, שזורקת אותנו לימי הגנדרנות הגברית של המאה ה-19, לפני שהמאצ'ואיזם תפש את המושכות. כניסה של פריטים שחברתית מתויגים כנשיים עלולה להיות מדרגה גדולה בקבלה חברתית של מודלים גבריים רבים יותר, כאלה שיכולים לטפח את עצמם ולזלוג אל מעבר לסט החולצה-מכנסיים המוכר. גברים יכולים גם הם לטפח את עצמם, לא רק נשים, אך איפה עובר הגבול בין טיפוח להסתרה ובושה? האם יש משהו משחרר במילה "מחטב"? האם משהו באידאל הגבריות השירירנית משתנה או שמא מדובר באותו אידאל גופני שמקבל אישור מחודש?

הגוף הגברי זוכה אמנם להתבוננות מחודשת, רחבה ונזילה יותר, אך במקביל נראה כי ההתבוננות הזו מזמינה גברים להצטרף למעגל הבושה ההרסני שהגוף הנשי סובל ממנו כבר מאות שנים. מריטה, הרמה, הקטנה, הצרה – המונחים שנאבקות ונאבקים לשכוח מהם, זוכים לתחייה מחודשת ולא מתנצלת בדמותו של גוף גברי מסותת.

נראה שמספיק צעד אחד קדימה לעולם האופנה בדמות דוגמניות פלאס-סייז ויצור אקולוגי, כדי לקחת שלושה צעדים אחורה ולזרוע בושה בחלק נוסף מהאוכלוסיה. ניוז פלאש: גם גברים סובלים מהפרעות אכילה, גם גברים מתמודדים עם דימוי גוף ובושה. בדיוק כמו אצל נשים צעירות, שלטי חוצות המפרסמים אידאל גופני כוזב מלמדים דור שלם להתבונן בעצמו ולחוש שאינו שייך. ההנחה שגוף גברי אידאלי הוא גוף חטוב ומלא בשרירים מזיקה בדיוק כמו ההנחה שגוף נשי אידאלי הוא צנום וקטן.

• החיים היפים
• אופנה
• דימוי גוף
• גברים
• ג'ק קובה
• הלבשה תחתונה
• מגדר
• זהות מגדרית
• בגדי גברים