כבר היה לי משפט פתיחה לביקורת, אבל אז ראיתי שהוא נכלל בטריילר של הסרט ונאלצתי לחשוב מחדש. הדבר שהכי הפתיע אותי במהלך הצפייה ב"חדר משלו" של מתן יאיר – האיש שיצר את "פיגומים" ואת "אחד על אחד" הנהדרים – הוא כמה הסרט הצחיק אותי. זאת בהחלט לא קומדיה, אבל דמותו של הגיבור בן ה-17 כל כך ספציפית ויוצאת דופן בחשיבתה, שהמפגשים שלו עם קווי החשיבה המקובלים מניבים שבבים של הומור מחודד. וזה גם מה שהופך את החננה חובב השואה לכל כך נוגע ללב.

>> מדינה בסרטים: 4 יצירות ישראליות שכדאי לראות בקולנוע עכשיו
>> חגיגת וצרות אחרות: 3 סרטים שכדאי לראות בסינמטק עכשיו
>> קולנוע של בית: 8 סרטי איכות שמחכים לכם עכשיו בנטפליקס

"חדר משלו" מתחיל בבית הספר, בשיחה באנגלית בין הנער אורי (גלעד לדרמן המצוין) לבין מורה בלתי נראית שמכינה אותו למבחן בעל פה באנגלית. מהר מאוד היא מגלה שהוא מתנסח היטב בשפה הזרה. מה שמטריד אותה זה התוכן של דבריו. אורי אומר שבימינו הורים אינם ממהרים למות ולשחרר את צאצאיהם, המתקשים להתבגר כל עוד הם שם. הוא תומך בטיעון באמצעות דוגמאות משכנעות מהרנסנס ומדור מייסדי המדינה, אבל ברור שזאת נקודת מבט מאוד אישית שמתייחסת ליחסיו עם הוריו.

בסצנה הבאה אורי מגיע למשרדו של המורה לספורט ורכז השכבה עמית רוקמן (דרור קרן) שאומר לו ש"לפעמים צריך לדעת ללכת בתלם" ועוד קלישאות שמורים אומרים. הסרט עצמו הוא סיפור התבגרות חכם ועצוב וחף מקלישאות, וזה כולל העדר של המרכיב הטיפוסי של אהבה ראשונה. באופן אירוני, המלה "אהבה" נהגית לראשונה במסגרת השיחה עם רוקמן שבה הוא אורי אומר "אני אוהב את השואה" (ומיד מתקן כשהוא מבין איך זה נשמע). זה מכין אותנו לכך שהמסע הכיתתי לפולין ("שעתיים וחצי בטרבלינקה ושלוש שעות בקניון") הוא נושא מרכזי בדרמה של הסרט, גם הוא על דרך ההיעדרות.

ההורים שגורמים לאורי לחשוב מחשבות כאלה מופיעים בסצנה הרביעית. קודם נראה אבא אביגדור (ישראל ברייט) שאורז חבילות משום שהוא עוזב את הבית, ואז אמא נירית (ירדן בר-כוכבא) שכבר שנתיים ישנה עם אורי במיטתו. היא לא ממהרת לצאת ממנה גם אחרי שאביגדור מפנה את חדר השינה הזוגי שנותר סגור.

כשהאב עוזב לכתובת לא ידועה, הוא משאיר את כלבו המדובלל כמותו, שמשתין בכל מקום, וכך מותיר בבית הד שלו עצמו. לאורך רוב הסרט אביגדור נעדר מהמסך ומחייו של אורי, שמחפש אחריו כדי להשיג את חתימתו שתאשר לו להצטרף למסע לפולין. מהמפגשים המועטים שלנו איתו מתקבל רושם, שכמו בנו, אביגדור התקשה ללכת בתלם, עד כדי כך שהלך לאיבוד. בהעדרו, רוטמן מנסה להפוך לדמות אב עבור אורי, והנער מורד בו במקום באביו.

"חדר משלו" הוא גם שמו של רומן הביכורים הסמי-אוטוביוגרפי של יאיר, שיצא לאור ב-2009. על אף לא מעט קווי דמיון, לא מדובר בעיבוד, אלא ביצירה נפרדת. שם הסרט מתייחס לכך שהנער המתבגר מתקשה למצוא לעצמו מרחב שבו הוא חש נינוח. בבית הספר הוא אאוטסיידר, ויש לו חבר אחד, בקושי, מה שמעורר את חשדנותה של החיילת שמראיינת אותו בצו גיוס ראשון. ובבית, יש לו אחות גדולה (נטע רוט) שמארחת את החבר שלה בחדרה, וכאמור, אמא שישנה במיטתו. הסרט מתרחש ברובו במרחבים סגורים ולוחצים, שמהם אורי ואמו חומקים לפעמים למרחבים הפתוחים של הים. אבל גם שם הם עדיין ביחד, כמו בני זוג. "חדר משלו" הוא גם סיפור ההתאוששות של נירית, שמוצאת עבודה ומתחילה לנשום קצת, ולשחרר קצת.

כזכור, גם "פיגומים", סרטו הראשון של יאיר, התמקד במערכת יחסים בין תלמיד למורה, אבל הדמויות והטון שונים לגמרי. התסריט מעט פחות מהודק, וזה בהחלט לא נאמר לשלילה. נדמה שבסרטו השלישי (הוא יצר גם את "בגרות" שזכה להפצה חלקית בלבד) יאיר בוטח יותר בדמויות ובסיטואציות, שמניבות דיאלוגים מפתיעים (עם מינון גבוה של שואה) הנחווים כאותנטיים לחלוטין, ולכן אנושיים ונוגעים ללב בגיחוכם. בשנה שעברה התסריט והבימוי של יאיר היו מועמדים לפרסי אופיר. גם השחקנים נהדרים (יש לציין שקרן מככב כרגע בשני סרטים נוספים שעלו למסכים בשבועיים האחרונים), בעיקר לדרמן הצעיר שזה סרטו הראשון.

4 כוכבים
בימוי: מתן יאיר. עם גלעד לדרמן, דרור קרן, ירדן בר-כוכבא, נטע רוט, ישראל ברייט. ישראל 2023, 80 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• דרור קרן
• סרטים מומלצים

סרטים שנכתבים ונוצרים מהר, כדי ללכוד בזמן אמת אירועים של תקופה סוערת, סובלים לרוב משטחיות ומתיישנים מהר. בהחלט יכול להיות שזה מה שיקרה ל"טור פרידה", אבל התעוזה והדחיפות של סרטם של דרור קרן ורוני ניניו, שניסחו טקסט הפונה באופן מובהק לקהל של שמאלנים בלבד, מעניקה לו עוצמה והופכת אותו לסוג של אירוע קולנועי. הוא אמנם צולם בימי הקורונה ב-2020 על רקע ההפגנות נגד ביבי בבלפור, לפני ניסיון ההפיכה המשטרית ולפני ה-7 באוקטובר, אבל בימים שבהם המשטרה מדכאת ביד קשה הפגנות הקוראות לבחירות חדשות והשבר בעם שוב מתרחב, הוא נחווה כעדכני לחלוטין.

>> "אנטומיה של נפילה": יצירת מופת, חמישה כוכבים, רק תנמיכו את 50 סנט

דרור קרן, שכתב את התסריט יחד עם הבמאי רוני ניניו ("כבודו"), מגלם עיתונאי תל אביבי בשם כרמי, שמפרסם טורים פוליטיים התוקפים את ראש הממשלה ביבי נתניהו (אין כאן פוליטיקאים בדיוניים כמו ב"פולישוק" וב"חולי אהבה"). הסרט מתחיל בלילה, כשכרמי מגיע לדירה חדשה אותה שכר כדי לקחת הפסקה מנישואיו המתפוררים לדפי (אילנית בן יעקב), ולכתוב בשקט. אבל במשך 24 השעות הבאות לא יהיה לו רגע של שקט.

התבנית העלילתית של יממה דרמטית במיוחד בחיי אדם היא סמלית, ונעשה בה שימוש אפקטיבי בסרטים כמו "מרד הנעורים" ו"עשה את הדבר הנכון". במקרה של כרמי, הוא מוטרד על ידי הניתוק מבנו האוטיסט שהוכנס לבידוד בהוסטל בשל חשד לקורונה, מוזעק על ידי אמו (ג'טה מונטה) לבוא לדבר עם אביו (יהושע סובול) שהפסיק לתפקד, ונדבק בדאגה של זוגתו לבתם אלמה (כרמל בין המקסימה מ"המפקדת") שיצאה להפגין בבלפור ואינה עונה לטלפון. לכן הוא מתקשה לעמוד בדדליין להגיש טור חדש (הבהילות שבה הוא נדרש על ידי העורך לכתוב טור, ללא נושא ספציפי, היא הדבר הכי פחות משכנע בסרט).

מעל הכל, כרמי נאלץ להתמודד עם איום חדש. ארגון קיצוני מפרסם את תמונתו ואת פרטיו האישיים, לצד תמונותיהם של העיתונאים רביב דרוקר ואמנון אברמוביץ', תחת הכותרת "בוגדים", ומתיר את דמו. כרמי לא נבהל, משום שלדבריו זו אינה הפעם הראשונה שהוא נקרא בוגד. אבל האימפקט של קמפיין השטנה, המתפרסם בשלטי חוצות וברשתות, ניכר במפגשים מקריים עם אנשים שונים ברחוב. חלקם מסתפקים בהתקפות מילוליות, אחרים תוקעים סכין בגלגל מכוניתו ואף מתנפלים עליו פיזית. החשש שמא יפגעו בבתו בכל זאת מלחיץ אותו. כידוע, הקמפיין נגזר ישירות מהמציאות שלנו, אך משנשתל בעלילה קולנועית סופו ידוע מראש.

כל זה מניב סרט אינטנסיבי שצולם היטב (על ידי עופר יינוב) בשחור לבן, כמו "החיים על פי אגפא", שנפרש על פני לילה אחד. מה שהיה מטאפורי בסרטו הפוליטי של אסי דיין מ-1992, שנתפס בזמנו כסוג של נבואה אפלה, הופך למוחשי לגמרי ב"טור פרידה". אחת מהסצנות העזות בסרט צולמה על רקע הפגנה בבלפור, כשכרמי ודפי משתלבים בין המפגינים בחפשם אחר אלמה. גם הביקור האסור אצל בנם בהוסטל מאחד ביניהם ומחזיר אותם להיות בני זוג, לפחות כאמא ואבא.

הסימפטיה הכובשת של קרן תורמת רבות למוכנות שלנו לעבור אתו את השעות הקשות, והדינמיקה בינו ובין בן יעקב נוגעת. הליהוק של סובול – שביטא במחזותיו הפוליטיים את השברים שרק הלכו והתעצמו עם השנים – לתפקיד האב שמסתגר בביתו כי אינו רוצה להתמודד יותר עם המציאות שבחוץ, הוא הברקה. ומולו מונטה הוותיקה, שהרבתה להופיע במחזות של חנוך לוין, מצוינת גם היא.

יש בסרט רגעים אותנטיים יותר ופחות: השיחה עם איש מזדמן שמאשים את כרמי שהוא "מטנף על המדינה" מתפתחת היטב; ההודאה של כרמי שהוא זקוק לחיבוק של בנו האוטיסט יותר משבנו זקוק לו היא תובנת אינסטנט. אבל הסך הכל מתקדם מהר על פני 76 דקות אינטנסיביות שמייצרות תחושה שאנחנו צופים בביטוי מר ואמיץ של תודעת המציאות שבה אנו (או לפחות חלק גדול מאתנו) חיים.

4 כוכבים
בימוי: רוני ניניו. עם דרור קרן, אילנית בן יעקב, יהושע סובול, ג'טה מונטה, כרמל בין. ישראל 2023, 76 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• קולנוע ישראלי
• דרור קרן
• סרטים מומלצים
• מחאת בלפור
• מחאת הדמוקרטיה

הבוסר

לפני כמה חודשים התוודעתי למקום קטן בעיר שנקרא הבוסר, שם אפשר לשבת ופשוט לשתות יין. כן, יש אופציה להזמין פלטת גבינות או צלוחית שקדים ובוטנים אבל בגדול, זה בסך הכל מקום נעים שמוקדש ליין ובעיניי זה גאוני – כמו לצאת להשתכר בבר עם חברים אבל בוייב גבוה יותר. כולם גמורים, אבל בקלאס. בדרך כלל כולם שם יפים.
החשמל 5

א לה רמפה

באמצע קרית המלאכה המג׳ויפת צצה מסעדה מקסימה פתאום, עם אורות ממש יפים והמון ספייס. יש שם אוכל מעולה, מגוון משקאות מכובד והאמת שבדרך כלל גם שמים שם אחלה מוזיקה. פלוס, העובדה שזה מחוץ לאזור ההומה של העיר מוסיפה איזה רובד של שקט שפשוט אין ברוטשילד או בנחלת בנימין. ממליץ. במיוחד על המסבחה עדשים שחורות.
העמל 21

קפה מיראז׳

כל דבר שקשור אליו היה נראה לי קצת אובייס מדי בשביל לדבר עליו פה אבל פאק איט, בסוף אני סאקר של אייל שני. סורי. כמעט כל דבר שהוא עומד מאחוריו אני אוהב, וקפה מיראז׳ איז נוו דיפרנט. מדובר על בית הקפה שמאחורי התדר כמובן – מה אני אעשה, טעים לי שם, נעים לי שם, וכן, קצת יקר לי שם, אבל העובדה היא שבסוף אני חוזר אז כנראה שזה שווה לי. קפה טוב, אוכל טוב, אנשים חמודים. מה עוד אני צריך בחיים תגידו לי?
פארק המסילה

הבסטה

דיסקליימר: אם קראתם עד לפה אתם בטח חושבים לעצמכם ״וואו, הוא מדבר רק על אוכל, מה קורה עם הדוד הזה״ ואתם צודקים. מה לעשות, כשאני יוצא מהבית זה בדרך כלל כדי להכניס משהו לפה, אז מתנצל אם זה יוצא קצת טור של מבקר מסעדות. ובכל זאת – מי שלא מכיר ואוהב אוכל, טוסו למסעדת הבסטה עכשיו. על טיל! זו אולי המסעדה היחידה שאני יכול להגיד שאני אוהב בה כל מנה שיוצאת. לא קרה אי פעם שיצאה שם מנה ולא אהבתי אותה. מנות קטנות, גדולות, צמחוניות, בשריות – כל דבר שם פשוט טעים. כמובן שיש שם גם מלא אלכוהול טעים. בקיצור וייב גבוה (אבל לא מתפלצף).
השומר 4

הים

אני בטח לא מחדש לאף אחד פה עם הקונספט הזה, אבל נראה לי שיש לא מעט אנשים בעיר ששוכחים את הכוח של הדבר הזה. כמוני למשל – אם תשאלו את קרוביי, הם יגידו לכם שאני אף פעם לא הולך לשם. וזה נכון. כי אני עצלן, וכל החול, והאנשים, והרעש וכו׳ – אבל! בפעמים הנדירות שאני מחליט לקום על הרגליים ואשכרה להגיע לשם, בסוף זה פשוט באמת הכי כיף ומרגיע. רק צריך שנייה להתאמץ כדי להגיע לרוגע הזה. ולכן אף על פי שזה די אובייס, החלטתי להוסיף פה את חוף הים בכל זאת כדי להזכיר לכם, ולעצמי, שזה שווה את זה.
בחוף

עמרי ולהקתו יופיעו בבארבי ביום שלישי, 31.5, ויארחו את נונו.לרכישת כרטיסים

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• בסטה
• אייל שני
• חוף
• דרור קרן

1. תולעת ספרים בכיכר רבין

הקומבינציה המושלמת של פגישת עבודה. קפה עם מאפה וכשנגמרת הפגישה – שעה של סיור בחנות, לקרוא, לדפדף, לרכוש. גילויים נהדרים תמיד מובטחים. סליחה סטימצקי.
מלכי ישראל 9

2. קולנוע יפו

אם אתם תיירים,מדובר במקום הקסוםשהקימו שני השחקנים רועי ניק ועופרי ביטרמן. יש פה אלכוהול, פופקורן, מוזיקה, קולנוע, טוסט מפנק אם באתם רעבים, איפה עוד תמצאו כזה? מושלם.
מרזוק ועזר 14, יפו

3. פנקס הקטן

בית קפה פואטי. עוד לפני הביס הראשון התאהבתי. יש שירים על הקירות: חנוך לוין, יהודה עמיחי, ויסלבה שימבורסקה. הקפה מעולה. הסלט נחתך לך מול העיניים. הסנדוויצ'ים מעולים. מאפים מלוחים ומתוקים. טוב שם. נעים שם.

4. תיאטרון הקאמרי

ביתי השני כבר 20 שנה. אני אוהב אותו יותר מאז אחרי הקורונה. מוסד הוא האנשים שממלאים אותו. כיף לי לבוא, להיות חלק. כן מסיכות, לא מסיכות, הקהל רעב עכשיו. גם אנחנו. כיף לעלות ככה על הבמה. קצת קידום עצמי: "הבן"/"סוס אחד נכנס לבר". בואו.

5. שוק בצלאל

פעם היה דבר כזה. ירקות, פירות ופלאפל. היום אתה מהלך שם ונזכר. יש לזה אקסטרה משמעות בעיני כי שם קורה הדייט בין "אישל ורומנצקה" שכתב חנוך לוין שאנחנו מציגים כעת בצוותא תל אביב. גבר ואישה במפגש קייצי מיוזע. והטחינה נוזלת.
ההצגה "אישל ורומנצקה"מאת חנוך לוין, בהשתתפות דרור קרן, גוני כנעני, ותזמורת התיאטרון הישראלית בניצוחו של יוסי בן נון תעלה ב"צוותא" תל אביב בתאריכים 2-3 באוגוסט, וב- 10.9.לפרטים נוספים

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• תיאטרון הקאמרי
• דרור קרן
• תולעת ספרים

ניקולא (אלון סנדלר): זה לא הולך לי… פייר (דרור קרן): זה לא הולך לך? אני לא מבין אפילו מה אתה רוצה להגיד. מה לא הולך לך? לקום בבוקר? להתרכז? לעשות מאמץ? ניקולא: לחיות. לא הולך לי לחיות. וזה באשמתך. (מתוך "הבן" מאת פלוריאן זלר).

אני לא חושב שיש בעולם אמא או אבא שיקראו את הדיאלוג הזה ולא ירעדו בבעתה. "כתבתי על האימה שבהורות", אמר זלר באחד הראיונות שלו על "הבן". אימה – זאת המילה. וזלר לא עושה לנו הנחות. תמונה אחר תמונה, הוא הולך עד הסוף עם סימני השאלה, עם חוסר האונים שלנו כהורים מול ילד במשבר. "הבן" נוגע בקצה קצהו של ה"תפקיד" הזה: "אבא", "אמא". תפקיד שאין לנו שום יכולת לדעת או לצפות מה הוא ידרוש מאיתנו.

אילו התמודדויות, איזה מחיר, והאם נעמוד במשימה הגדולה הזאת שלקחנו על עצמנו? אנחנו מתחילים להבין את כל אלה רק כשאנחנו שבים הביתה מבית היולדות עם אדם קטן בחיקנו, שעל מצחו דבוקה מדבקה בלתי נראית: "Handle with care". לטפל בזהירות, בעדינות, בקפידה אנחנו מחזיקים בידינו את חייהם, את נשמתם. חרדים לגורלם מעתה ועד שנלך מכאן".

"לילד הייתי נותן כנפיים, אך משאיר אותו ללמוד לעוף בעצמו", אמר פעם גבריאל גרסיה מרקס. איך נותנים כנפיים ואיך מלמדים לעוף? החיים האלה לא ברורים מאליהם לאנשים מסוימים. עוד הרבה לפני האימה מהנשר בשמיים, הצורך בלעוף בכלל לא מובן מאליו. מתי מתחילה הבחירה בחיים ומתי הם הכרח? מתי זה חיפוש המשמעות, ההגשמה העצמית; ומתי זה קושי קיומי, מסע בלתי נגמר של הישרדות?

לא זכורה לי תקופת חזרות כל כך "נפיצה" רגשית. שיתפנו חרדות שהציפו, טראומות וזיכרונות מהילדות ומגיל ההתגברות שלנו, מפרידות, מהתמודדות עם ילדינו ובעיקר עם רצון עז לרוץ אליהם הביתה ולחבק אותם ארוכות. קרוב קרוב. "אני חושב שתיאטרון צריך לשאול שאלות. לא לתת תשובות", אומר זלר, "כך אנחנו יכולים למצוא עצמנו כחלק מהנרטיב, לספר את הסיפור שיש לנו בלב".

כוחו של "הבן" בכך שהוא לא פותר לנו כלום, למרות שהיינו רוצים. הקלוז-אפ הוא על משבר אמיתי. קיומי. המחזה הזה מטלטל באמת שלו, בכך שהוא מביט לנו ישר בעיניים, ׂשם מראה ליחסים של כל אבא עם הבן או הבת שלו, של כל אם עם הבן או הבת שלה. במקרים קיצוניים (אבל לא מעטים לצערנו), הדפיקה על דלת חדרם בזמן קריטי, עשויה להציל חיים.
ההצגה "הבן" בכיכובו של דרור קרן תעלה בתיאטרון הקאמרי ברביעי הזה (12.5).לפרטים נוספים באתר הקאמרי

• טור אישי
• ❤ תרבות
• הקאמרי
• דרור קרן
• תיאטרון הקאמרי