Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
ימי פומפיי: כל העולם יראה את סרט ההופעה האיקוני הזה. וגם אתם
"פינק פלויד בפומפיי MCMLXXII" (צילום: יחסי ציבור)
ב-24 באפריל תוקרן בבתי קולנוע רבים בעולם הגרסה המשופצרת של "פינק פלויד בפומפיי", סרט ההופעה האדיר מ-1972 שמתעד את הלהקה ברגעים שלפני שיאיה הגדולים. הקרנות מיוחדות של מועדון פסטיבל סאונדטראק בסינמטק תל אביב יארגנו גם לכם מקום בחגיגה
מאז פרוץ מלחמת השבעה באוקטובר, נדיר מאוד שתל אביב מתחברת לאירועים בינלאומיים גלובליים ויכולה לחוש עצמה חלק מהעולם הגדול. רגע נדיר כזה יתרחש בסוף השבוע הקרוב בסינמטק תל אביב (שישי-שבת, 26.4-25.4, 20:30), עם הקרנת העותק החדש והמשוחזר של סרט ההופעה המיתולוגי "פינק פלויד בפומפיי", במסגרת מועדון פסטיבל סאונדטראק. הסרט עבר רסטורציה דיגיטלית קפדנית ב-4K ויוקרן במקביל בהקרנות מיוחדות בבתי קולנוע רבים ברחבי העולם.
"פינק פלויד בפומפיי", בבימויו של אדריאן מייבן, מתעד את הלהקה האגדית ברגעים לפני שהיא באמת מתפוצצת על העולם, אי שם ב-1972 הרחוקה והרבה לפני שרוג'ר ווטרס נהיה וואנקר מוחלט, ונחשב לסרט פורץ דרך ולאחד מסרטי ההופעות הגדולים בכל הזמנים.ההופעה צולמה באוקטובר 1971,בלב החורבות של האמפיתיאטרון הרומי בפומפיי, בקונצרט אינטימי ללא קהל שצולם ביום ובלילה ומייצר חוויה פסיכדלית מהפנטת ומלאת עוצמה. בסרט משולבים גם קטעים מעיפי מוח עם תיעוד של הפינקפלוידים כשהם עובדים באולפני אבי רואוד על "Dark Side of the Moon" ועושים היסטוריה.
השחזור התאפשר תודות לכך שלאחר חמישה עשורים, התגלה הנגטיב המקורי של הסרט באקראי בתוך חמש קופסאות עם תוויות מסתוריות בארכיון של פינק פלויד, לאחר שנחשב אבוד. לנה טופהאם, מנהלת השחזור הדיגיטלי של הלהקה, הובילה את שיקומו של הסרט פריים אחר פריים, כשכל אימג' נסרק בטכנולוגיית 4K מתקדמת, הצבעים רועננו, וכל מרקם ופרט נבדקו ושוחזרו תוך שמירה על המראה הטבעי והאותנטי של המקור. בקיצור, בטלו את התוכניות שהיו לכם לסופ"ש כי זאת הזדמנות שלא תחזור כל כך מהר.כרטיסים כאן.
>> "פינק פלויד בפומפיי – MCMLXXII", שישי-שבת 26.4-25.4, סינמטק תל אביב
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
צפו: מופע ההיפ הופ הגדול בהיסטוריה, ביוטיוב הקרוב לביתכם
נאז משתחווה בפני המלכה לורן היל. חגיגת 50 שנה להיפ הופ, אצטדיון יאנקיז. צילום: אנג'לה וייס/ AFP/ גטי אימג'ס
במהלך סוף השבוע האחרון, במסגרת חגיגות 50 שנים לתרבות ההיפ הופ, אצטדיון היאנקיז אירח מופע היפ הופ חסר תקדים, עם ראפרים, ראפריות, די.ג'יים וברייקדאנסרים מכל חמשת העשרי הז'אנר. אגדות בקאמבק לבמה, הפתעות בשפע ולורן היל אחת. צפו במופע המלא
סוף השבוע האחרון היה יום חג לכל מי שתרבות ההיפ הופ וז'אנר הראפ חקוקים בליבו, כי מי היה מאמין – הגענו לגיל 50. נקודת הציון הזו, שהתקיימה ביום שישי ה-11 לאוגוסט, מסמנת חמישה עשרים ליום בו די.ג'יי קול הרק תקליט במסיבת מרתף של אחותו, סנדי קמבל, שם הניח את היסודות המוזיקלים למה שיהפוך לז'אנר הפופולרי בעולם. מהמרתף בשכונת הברוקנס הז'אנר הפך לתופעה כלל עולמית, ומכיוון שנדיר לראות ז'אנר ותרבות חוגגים יום הולדת רשמי – על אחת כמה וכמה בנוכחות המייסד – החגיגות היו פרועות במיוחד.
במהלך הקיץ התקיימו ויתקיימו מגוון רחב של ארועים לציון המאורע, אבל האירוע המרכזי התקיים בשישי באיצטדיון היאנקיז, מרחק זעום מהמרתף בה החל, עם פסטיבל הופעות היפ הופ חסר תקדים, שהקיף פחות או יותר את כל שנותיו, עם התמקדות קלה בכבוד לחלוצים שיצרו את הז'אנר, ולאלו שפיתחו אותו. האירוע כולו, 8 שעות בסך הכל, צולם ושודר בשידור חי ביוטיוב – אך גם נשאר זמין לצפייה במלואו, וזו חתיכת צפייה שווה. מבלי לספיילר יותר מדי (כי נעשה את זה שתי פסקאות למטה), רק נגיד שיש הדליינרים משוגעים כמו ליל ויין, אייס קיוב, נאס וראן די.אמ.סי, אבל כל אחד שלף הפתעות מהעבר, כשאחת מהן היא לא אחרת ממיס לורן היל האחת והיחידה.
האירוע, שנערך מטעם חברת מאס אפיל של הראפר נאס, התחיל בכמה סטים מעולים של די.ג'יים מיתולוגים, אבל ההופעות מתחילות בסיבובת הדקה ה-40, עם תקלוט של די.ג'יי מארלי מארל, שהעלה את חברי הסופרגרופ ג'וס קרו – קרייג ג'י ואמסי שאן. אחריה, בערך שעה פנימה, הוצגו לראשונה בערב (ולא לאחרונה) שני אורחי הכבוד, די.ג'יי קול הרק וסינדי קמבל. אחריהם התחיל החלק האולדסקולי של הערב, עם רצף הופעות מהאייטיז: קרטיס בלואו, רוקסן שאנטה (הראפרית הראשונה בהיסטוריה), הקולד קראש בראדרז, קול מו די, EPMD, שוגרהיל גאנג (נו, אתם זוכרים, משיר היפ הופ הראשון שהוקלט), מאלי-מל, דאג אי פרש, ביזי בי, סליק ריק וגם הראפר הראשון בהיסטוריה, הקשקשן שנהג לדבר על המיקרופון במסיבות של קול הרק – קוק לה רוק.
https://www.youtube.com/watch?v=RgGyYGPTXCg
אחרי תקלוט חביב של די.ג'יי דרמה, התחילו להניע הופעות מרחבי הניינטיז והאלפים: לופה פיאסקו, קומון, ליל קים, רמי מא, טרינה, טי.איי, מוב דיפ (או לפחות האבוק, היחיד שנשאר) וקאמרון. אחריהם קיבלנו ממתק בדמות ארבעה מחברי הוו טאנג (גוסטפייס קילה, אינפקטה דק, קפדונה והכי מרגש, מת'הוד מן), ואז הופעה אחת עדכנית בדמות א בוגי ווית' א הודי. אחריו החלו ההופעות המרכזיות: פאט ג'ו העלה את אשנטי ואת קיי.אר.אס וואן, ליל ויין נתן מופע אנרגטי במיוחד, אייס קיוב סיפק מופע חזרה לשורשים, וסנופ דוג אירח שורה ענקית של אורחים: טו שורט, הראפריות פלו מילי וסקאר ליפ, וויז קאליפה, וגם כמה אגדות אולסקול, כמו די.ג'יי הוליווד (שהיה מראפרים הראשונים), סליק ריק ודאג אי פרש (בתצוגת ביטבוקס מרהיבה).
לקראת סיום המופע עלה נאס (כאמור, האחראי לפסטיבל), שאירח את האב הרוחני שלו קול ג'י ראפ, נתן שוב כבוד אישי לקול הרק, ואז פינה את הבמה להפתעה הגדולה של הערב – מיס לורן היל. המלכה התמידית של ההיפ הופ בילתה רק 13 דקות נדירות על הבמה, אבל גם סיפקה הופעה משוגעת כהרגלה. ואז הגיעו ההדליינרים האחרונים, שהיו למעשה ההדליינרים הראשונים של ז'אנר ההיפ הופ – ראן די.אם.סי. בפעם הראשונה ללא די.ג'יי ג'אם מאסטר ג'יי, כלומר לראשונה מאז שנת 2000, שני החברים שהחלו את דרכם באייטיז עלו לבמה, והזכירו למה הם היו להקת האצטדיונים הראשונה של ההיפ הופ. לצלילי "My Adidas" חולקו נעלי אדידס לקהל, ועם "Walk This Way" הקהל הלך לדרכו. חגיגות 50 שנה להיפ הופ לא יכלו ללכת יותר טוב גם אם טופאק היה חוזר לחיים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"השאלות שהותירה ההופעה הזאת רבות מספור: עם מי באתי? איך ומתי חזרתי הביתה לירושלים? האם בכלל השתקמתי מהלילה הזה? או שחלקים ממני היו פזורים עדיין במשך שנים על רחבת הסינרמה עד שהפכו אותה למגרש חנייה?" // ירון טן ברינק היה ולא היה בהופעה של הפרודיג'י בסינרמה ב-1995
אפריל 1995. חודשיים לפני שהפרודיג'י שורפים את פסטיבל גלסטונברי. חמישה חודשים לפני שאני עובר מירושלים לתל אביב. שבעה חודשים לפני שרבין נרצח. תשעה חודשים לפני שהם מוציאים את "Firestarter" והכל משתנה. לאוויר היה אז טעם מתוק של תקווה ומקדונלדס, ובדרך מהרכבת לסינרמה צעדו אנשים צוחקים, מחייכים, מתחבקים ומייללים כמו גורי תנים. את ההתרגשות בכניסה הצפופה אפשר היה לאסוף במערום שגובהו מבקיע את הסטרטוספרה. כל הנוכחים השתייכו למועדון מצומצם של אנשים שהמוח שלהם חווט מחדש בידי מוזיקה אלקטרונית, והם הביטו זה בזו ואלו באלה כמו מאהבים סודיים. זו הייתה רוח התקופה. זה והמון המון המון אקסטזי.
וזה פחות או יותר כל מה שאני זוכר, דוקטור. לא זוכר מי חימם, לא זוכר מה היה סדר הטראקים, לא זוכר אם קית' פלינט ירק עלי, לא זוכר אם ראיתי את ליאם האולט קופץ כמו שדון קטן מאחורי המכשירים שלו, לא זוכר אם זאת הייתה הופעה מספקת של שעתיים או חלטורה של שעה. השאלות שנותרו רבות מספור והן מלוות אותי עד היום: עם מי באתי? איך ומתי חזרתי הביתה לירושלים? האם בכלל השתקמתי מהלילה הזה? או שחלקים ממני היו פזורים עדיין במשך שנים על רחבת הסינרמה עד שהפכו אותה למגרש חנייה?
את הרגעים הראשונים של הפרודיג'י בתל אביב אני עדיין יכול לדוג מבעד לערפילי הזמן, במידה גבוהה של ודאות אני יכול לספר שהם נכנסו לבמה בתוך כדורי בלון גדולים ושקופים לצלילי האינטרו של Break & Enter, רוקדים כמו מריונטות אפילפטיות על ספידים, מלווים בגיטריסט (?!) שטחן דיסטורשנים בצדי הבמה בעוד האולט, המוח המוזיקלי של ההרכב, תופר לתוך חומת הסאונד את הביט השבור שהיה הסמל המסחרי שלהם. אני די בטוח ששמעתי את פלינט או את מקסים ריאליטי שואגים "משהו משהו סאמת'ינג סאמת'ינג תל אביבבבבבבב!", אבל אולי זה הייתי אני.
כנהוג בז'אנר, במשך אותן דקות ראשונות העסק הלך ונבנה, הבי.פי.אם התגבר, הווליום עלה, ואז— בום. העולם התפוצץ ביחד עם הסאונד הגרוע מאוד של הסינרמה, אור גדול שטף את הכל והמוח שלי הפך לשלולית פלזמה שמרחפת מספר מטרים מעל האדמה בסמוך לתקרת המועדון. במקום פרצה סופה של איברים משתוללים, ידיים מונפות, רגליים נבעטות, מאסה אנושית שמקפצת מעלה ומטה בסינכרוניות ספונטנית ואני הלכתי לאיבוד בתוכה. אין דרך אחרת להסביר את זה: התאיינתי אל תוך המוזיקה.
לא הייתי בהופעה הזאת. הייתי בתוך ההופעה הזאת. הייתי כפתור על הסאמפלר של ליאם, הייתי טיפת זיעה על מצחו של מקסים, הייתי שוונץ ירקרק בשיערו של קית', הייתי סיגריות מעוכות על רצפת הסינרמה. אני לא זוכר כלום מההופעה, אבל אני זוכר את ההוויה של ההופעה כי היא הייתה אני ואני הייתי היא והיינו מסיבה. זו הייתה מסיבה מעולה, אופורית, אקסטטית. אני זוכר שמדי פעם הסתובבתי אל הבמה – רוב הזמן רקדתי עם הגב אליה – ובכל פעם הופתעתי לרגע מכך שבנוסף לכל הכיף המדהים והמוזיקה האדירה שמסביב, יש כאן גם הופעה של הפרודיג'י. איזה לילה מושלם. ועכשיו אני מתגעגע.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בוב דילן נתן הופעה שהיא בערך. מתי היא תחשב לטובה? כשימות, כמובן
בוב דילן ב-2012. צילום: shutterstock
אין מה להתכחש לזה - רצוי קודם כל שהאמן יהיה מת (את דיוויד בואי, לו ריד, לאונרד כהן ומאיר אריאל כבר סימנתי) כדי שההופעה תוגדר כמיתולוגית. ומה באשר לאלה החיים? ובכן, גם הם ימותו בסוף
קודם כל, ורצוי שלא נתכחש לזה, רצוי שהאמן יהיה מת. מאיר אריאל נתן הופעה בינונית כשראיתי אותו מתארח אצל שלום חנוך בבריכת הסולטן (מעולם לא היה צריך להופיע באצטדיון), דיוויד בואי, על אף ביצוע מרהיב לסקרי מנסטרס די פשפש בחלקים היותר מאתגרים של הקטלוג שלו ולו ריד היה, ובכן, לו ריד. לא מישהו שראה אי פעם ריצוי קהל כג'וב שלו. על כן הדבר שאני באמת ובתמים הכי זוכר מהגיחה שלו לפארק הירקון – הייתה העובדה שאחרי שירד, הקהל שנשאר אדיש לנוכח סוויט ג'יין – רקד בהמוניו כשהדי ג'יי שם את טום פטי כמוזיקת המתנה למיין איוונט. המיין איוונט אגב היה פיטר גבריאל שהיה אחלה, לפחות עד שראיתי את הווידאו מהופעה של הסיבוב של Us בוומבלי והבנתי שהייתה מכולה שלמה של תפאורות שמעולם לא נפרקה בביקור בישראל. וליאונרד כהן עלה עם מופע להיטים סטנדרטי למול קהל שלא סתם את הפה כי חשב שהגיע לערב שירה בציבור.
כל אלה לא משנים. לנצח תישמר לי היכולת להתנשא על כך שראיתי ארבעה אמני ענק שכיום אינם איתנו יותר חיים במלוא מובן הלייב. כאילו, לו ריד לא ממש, אבל לכו תבינו, היום כשאני מספר על ההופעה המאכזבת ההיא העיניים נוצצות מקנאה, כי ואללה, לא רק שראיתי את ריד, הוא גם דפק לי קטע לווריד לווריד.
מה עוד? רצוי שתהיה שם לבד. למה? כי ככה אי אפשר לסתור את ההתרשמות שלך עם "אני זוכר את זה אחרת". ואם גם היית לבד וגם האמן טרם הגיע לארץ זכית בדאבל. מה שעד היום עושה את ההופעה של אלביס קוסטלו בברצלונה להופעה הגדולה שראיתי בחיי. כמה גדולה? כה גדולה שאני מזכיר אותה פה בלי קשר לנושא הכתבה שנחזור אליו מיד אחרי שאעשה אנטר.
אלביס קוסטלו. צילום: shutterstock
עשיתי. אבל התנאי הכי חשוב להופעה מוצלחת הוא שתהיה צעיר. כמה צעיר? כמה שיותר. כשקילומטרז' ההפקות המיובאות שלך לא גדול במיוחד (וגם הרישום של המקומיות לא כל כך מרשים). אז כמה צעיר הייתי? כה צעיר שבבוקר הייתה לי בגרות במתמטיקה, שאני זוכר כי טרחתי לציין בשולי הנייר המילימטרי מתחת לגרף שבערב אני הולך לראות את בוב דילן.
וכן, זה היה בוב דילן, חמש שנים אחרי הופעה מאכזבת שאליה איחר לעלות. האם הייתה הופעה טובה?
הגיוני שרק בערך. הוא נתן הרבה להיטים, אולי כדי לפצות על הפעם הקודמת, כולל Blowing in the Wind בהדרן, שזה די זנותי מצידו, אבל לא מתלונן. הוא לא דיבר על פוליטיקה אפילו שאלה היו ימי טרום אוסלו (שאחריהם נקבל המון הופעות. וגם פיגועים, אבל צריך לקחת את הרע עם הטוב), והדבר שאני הכי זוכר מההופעה עד היום היה שהקהל הקפיד לעשות ששש אחד לשני עד שנשמע את הבית הראשון בקולו הסדוק של צימרמן ונגיע לשלב שאנחנו מזהים מה לעזאזל הוא שר ואז נתחיל ליהנות איתו מ-All Along the Watchtower או Everythong is Broken.
חמי רודנר. צילום: אלדד רפאלי
אני זוכר שבסוף ההופעה, כשדילן זימר את Highway 61, חבר שלי שלף מפוחית של מעריצים וג'ימג'ם לקול הנאת הקהל (שכה נהנה עד שרק בשיר הבא עימת אותו עם העובדה שהוא לא יודע לנגן). ואני זוכר את הופעת החימום של "איפה הילד" שבאופן מעניין יופיעו גם במסיבת הסיום שלי בעוד שבועיים, שנראו לי נורא מבוגרים ומוזיקאים אבל לא היו ילדים גדולים בהרבה ממני ומן הסתם שאלו את עצמם מה שכל הקהל שאל: "מי אלה, ולמה הם בכלל ראויים לחמם את בוב דילן?".
מה אני לא זוכר? איך פותרים משוואה על ידי שרטוט גרף. אפילו לא קצת.
עכשיו רק צריך לחכות שדילן ימות. או חלילה חמי רודנר.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הביסטי בויז בישראל זה רגע כל כך מוגזם שאין מצב שהוא באמת קרה
בזמן אמת, הכי חמים. הביסטי בויז. צילום: Gettyimages
החצי הראשון של 1995 היה כל כך אופטימי, במיוחד אם היית נער טרום גיוס שכל חייו היו הביסטי בויז. וגם אם בהמשך השנה המדינה לקחה פניה אפלה, באותו רגע טהור במרץ 95 היינו מסונכרנים עם העולם בעזרת ההרכב הכי בועט והופעה שהרגישה כמו חלום
"הביסטי בויז יגיעו לשתי הופעות בנמל יפו", זעקה הכותרת בשולי עיתון מעריב בזמן שנגסתי בשניצל של אמא שלי בשעה 13:34. אני זוכר את זה כי השעון במטבח היה מולי, ונחנקתי מהשניצל. הלהקה כי טובה בעולם? זו שאני הכי אוהב?? מגיע לישראל??? הולך לבד, ויודע שאפגוש שם אנשים שמכיר. כרטיס להופעה השנייה. זה התקציב שיש לי.
על החימום דיג'יי הוריקן, התקליטן הרשמי שלהם דאז. נחמד, אבל זה לא מה שחיכיתי לו מאז שקוטנר הציג את "Check Your Head" בזהו זה ב-1992. ואז – The Beastie boys They are, they comin' home.
ומשם כניסה להפגזת Pאנק, כשמייק די על המיקרופון, ושני האדמים על גיטרה ובאס. מודה, לא האמנתי שזה קורה בכלל (דבר שקרה לי גם בהופעה של הסטונס ב-2014, כשרק בשיר השלישי קלטתי שאני בהופעה אמיתית ולא ביוטיוב). אבל למה?
נסו לדמיין שיש רגע שלא האמנתם שיכול להתגשם, כי זה בכלל לא משהו שיכול לקרות. רגע שהוא שיא השיאים של מה שהמוח שלכם מסוגל לפנטז, וזה כל כך מוגזם שאין מצב שזה קורה. ואז הוא פשוט קורה. וזה היה הרגע הזה. הגוף שלי פשוט התפוצץ – ותאמינו לי שגוף של בן 17.5 שמתפוצץ מאדרנלין זה לא מחזה מלבב, אבל הוא עדיין טהור ומרגש.
משם זה הפך לערב של שיא רודף שיא מבחינתי – אני שר איתם (טוב נו, צורח) או מנגן תופים באוויר, עם מייק די על התופים או עם סמפול משיר שאלמד את שמו רק עוד כמה שנים. רגעים מאוד מיוחדים נרשמו עם שירי אלבום הבכורה, אבל יותר מהכול – כשהביסטיז ישבו לנגן קטעי גרוב וג'אז, וזה הרגיש שהכל נכון וטוב בעולם הזה.
טכנית, מדובר בשיא של הביסטיז – Ill Communication כובש את העולם, Sabotage הוא השיר הכי טוב בעולם (עםהקליפ הכי טוב בעולם), והם תכלס הכי קולים שיש. דמיינו שהופעה שמבוססת על כל השירים שאתם הכי אוהבים בשנתיים האחרונות מתקיימת מולכם, וכל מה שיש לכם לעשות זה לעוף על העולם.
החצי הראשון של 1995 היה אולי התקופה הכי טובה בחיי, בטח במובן הנוסטלגי. הייתה תקווה. רבין היה חי, והרגיש לי שמדינת ישראל הופכת להיות קצת נורמלית כי הנה, להקות אמיתיות מגיעות לכאן, ובזמן אמת! ביורק, פיג'י הארווי, סוויד, פיית' נו מור והביסטי בויז. החצי השני היה קצת יותר מוזר, אם לומר בכנות. והסוף? אני בצבא, רבין מת, ואין הופעות. זהו בעצם.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
