עומר ורובל, תל אביבי במקור, מחזיק בכמה עסקי אוכל ובילוי ותיקים – הולי בר בהר סיני, וודו וקבוצת בתי הקפה Kooper & Pako. "לפני עשור פתחנו את הספוטניק באלנבי, ואיתו גם את רדיו אנטנה, שאותו ניהלתי בפועל כמעט כל שנותיו. כבר 12 שנה אני מתקלט יחד עם איתמר קלמן בשם Ita & Vroob, וניגנו בפסטיבלים בארץ ובעולם לצד האמנים הכי גדולים", הוא מספר, ומגלה שבקרוב תחשוף הקבוצה מותג קפה חדש, שייפתח לקראת סוף השנה. זאת העיר שלו.

1. ברבוניה

מקום שהוא מוסד עם אותה פתיחת שולחן כבר 20 שנה, ואין הרבה מקומות שעדיין מביאים קנקן סודה. אנחנו אוהבים להגיע לארוחת שישי מוקדמת, לפני שהמקום מתמלא, וחובה להזמין קוביות לוקוס.
בן יהודה 192, תל אביב

2. בר מימון

אוכל טעים ואחלה שפריצים, הכי נעים לשבת. חן וליאון הבעלים, שהיו גם שותפים שלי פעם בספוטניק, מארחים כמו שרק הם יודעים – הם נותנים תחושה של בית, מקום שתמיד כיף לחזור אליו, כזה שאתה מגיע אליו “רק לבירה אחת” ונשאר לשעתיים.
רמב"ם 5, תל אביב

3. סורסטו

בכל פעם שבא לי לשתות איזה יין מעניין, אני קופץ לסורסטו. עידן, שהוא גם הבעלים של האובן קובן הצמוד (שגם טעים מאוד), מארח וממליץ תמיד על היינות הכי טובים שיש. בימי שישי יש צהריים יווני, תפריט פצצה, ועל הדרך, שוק וינטג’ בכיכר.
הארבעה 16, תל אביב

4. ורובל אופטיק

משקפי שמש וראייה הכי יפות בעיר, צוות מקצועי וציוד ברמה הכי גבוהה שיש, חנות בוטיק אמיתית. מי שמחפש את האופנה הכי עדכנית, מותגי בוטיק שלא תמצאו בשום מקום אחר, ויחס אישי אמיתי, חובה להכיר. משקפי ראייה זו חוויה אחרת לגמרי (ולא כי אני משוחד), מרגישים למה זה מוסד של 30 שנה.
דיזינגוף סנטר, תל אביב

5. גדעון קלאס תאורה

אני מת על תאורה, וכשאני רוצה משהו דווקא וינטג’י, אני הולך לקלאס תאורה בלוינסקי. יש שם מיליון גופי תאורה וזכוכיות מיוחדות, ותמיד פתוחים לייצר משהו חדש ומותאם אישית. גם חנות וותיקה מאוד, אין הרבה כאלה שנשארו בעיר.
וולפסון 23, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

יש כמה מקומות שתמיד כולם מדברים שחייבים לעשות איתם משהו, כמו כיכר אתרים, אבן גבירול עם השיפוץ שלא נגמר ועוד. דווקא מתחם הר סיני, סביב בית הכנסת הגדול, הוא דוגמה קלאסית: אחרי שנים שהעירייה סוף־סוף החליטה להתחיל בשיפוץ, מסתבר שזה הולך לקחת מעל שלוש שנים. התחושה היא שהעירייה אומרת לעצמה “העסקים יתמודדו ויעברו את התקופה”, בלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות. במקום ללוות, לשמור על תקשורת ולראות איך אפשר לעזור בתקופות כאלה, זה פחות קורה. יכולת הספיגה של העסקים בעיר ירדה משמעותית, אנחנו כבר מהקורונה בתוך לופ של חוסר שגרה, ומגיעים לסיטואציות האלה עם הלשון בחוץ.

רק עוד שלוש שנים. הדמיית כיכר בית הכנסת הגדול העתידית בהר סיני. צילום: יח"צ

השאלון :

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
היום של חזרת החטופים בכיכר החטופים היה אירוע של פעם בחיים. האנרגיות באותו רגע היו משהו מיוחד, זה הרגיש כאילו מועקה ענקית יורדת מהלב. פתאום היה אפשר לנשום, לנסות לשמוח קצת יותר, ולהרגיש שאנחנו באמת מתחילים לחזור לשגרה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
פחות יצירה ספציפית, אבל דווקא משהו בתקופה של המלחמה גרם לי לחזור לשירים ולטראקים ישנים שהייתי אוסף פעם, כאילו להיזכר איך זה היה אז. יש בזה משהו שמחזיר רגעים של תמימות ושל השראה טהורה, ואני רק מקווה שתקופות כאלה של יצירה יחזרו שוב, כמו שהיו פעם.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לעמותת "שומר אחי". אם יש משהו שלא מדברים עליו מספיק זה החיילים שנפגעים בנפש. כל שבוע יש עוד ועוד סיפורים מצמררים על חיילים שהתאבדו, וזה פשוט שובר את הלב. הארגון הזה מנגיש סיוע נפשי דיסקרטי וללא עלות למשוחררים ומשוחררות מצה"ל, מציל חיים בשקט, בלי יחסי ציבור, ודווקא בגלל זה חשוב לדבר עליו יותר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל בעלי העסקים, האמנים והיוצרים שלא מאבדים תקווה. למרות השנים הקשות שעברנו, ולמרות כל השיפוצים והאתגרים שהעיר הזו עוברת, הם ממשיכים לעשות פה תרבות, לייצר חיים, ולהחזיק את תל אביב חיה ובועטת. הם הסיבה שהיא עדיין מרגישה כמו תל אביב שאנחנו רוצים לשמור עליה, לפני שנתחיל לאבד חלק חשוב מהזהות ומהאווירה שהעיר הזאת נותנת.

מה יהיה?
העיר תעבור עוד כמה סיבובים, אבל היא תחזור לעצמה, רק קצת אחרת. אולי רגישה יותר, אולי עייפה, אבל עדיין עם קפה טוב, אוכל טוב ומוזיקה, ועם אנשים שלא מוותרים על הרגעים הקטנים.

• העיר שלי
• אוכלים שותים
• הר סיני

למרות השנים שחולפות, יש נקודות ציון בעיר שתמיד יהיו מזוהות עם מסעדות מסוימות, גם כשהן נסגרו מזמן. מגרשי הטניס שמצפון לעיר לעולם יזכירו את רוקח 73 המנוחה, החלל שצמוד למלון דן יישאר לנצח משכנה של רפאל, והמקום שבו פועלת מסעדת אמש בלילינבלום חרות בזיכרון כלוקיישן שבו רקדו על שולחנות בננוצ'קה. מתחם הר סיני, לפחות באזור מסוים בו, הוא שם נרדף לשישקו, שעבר ללוקיישן ליד שוק הכרמל, ולסנטה קתרינה עליה השלום. כעת, בחלל שבו פעלה המסעדה המוערכת של שף תומר אגאי נפתח סוף (Suf), בר־מסעדה שמחבר בין שתי קבוצות מסעדנות מהמובילות בעיר – התדר והבסטה.
>>גדולים בתחומם: 7 מתחמי הבילוי החמים ביותר בתל אביב

"התדר חברים טובים וכבר שנים שאנחנו מדברים על לעשות משהו יחד", מסביר אבירם כץ מבעלי הבסטה. "אנחנו מביאים קולינריה, גישה ושירות והם מביאים את הלייט נייט, תוכן מוזיקלי וקהל מגניב. אנחנו יודעים לשתות בירה בבוקר אבל אין לנו מושג מה קורה בעיר בשתיים בלילה, ולהם יש". במבט ראשון מבחוץ, נראה שמעט מאוד השתנה מימי סנטה – הקולונדות המקושתות עדיין שם, וכך גם העציצים גבוהי הקומה. רק מגרש החנייה איננו, כחלק מהשינויים שעוברים על המתחם ועל רחוב אלנבי כולו.

במרפסת המקורה האווירה סולידית. מוזיקה בווליום שמאפשר שיחה ושולחנות עגולים כאילו נועדו לדייט אינטימי. בפנים התמונה שונה לגמרי: מטבח פתוח על תקן הצגת תיאטרון שאינה עוצרת לרגע, ומולו בר ארוך וסקסי. ריח בשר צלוי בגריל פחמים מתערבב בניחוח בצק אפוי שמשוטח על סאג' גדול, ושקשוק מחבתות מתערבב בשקשוק שייקרים אלכוהוליים. התפריט מתפרש על פני מנות בגדלים שונים, ובשיטות הכנה שונות. "תפריט בראסרי במהות שלו עם פתיחים, ראשונות ועיקריות כמו מסעדה קלאסית מפעם, בלי צלחות חלוקה". יוון וטורקיה בפרשנות חופשית מהוות את עמוד השדרה, בתוספת זליגה לאיטליה, מזרח אירופה והמזרח התיכון. בקיצור: מטבח שאפשר לומר עליו "בואו נעשה שיהיה לכם טעים ולא חשוב מאיזו עדה".

מחלקת הפתיחים משקפת את הנ"ל בלחם סאג' רך עם זיתים ולאבנה (28 ש"ח), פאבה (28 ש"ח), ריקוטה בדבש (32 ש"ח) ודג כבוש עם סלט תפוחי אדמה (49 ש"ח), כאשר בראשונות תמצאו למשל סשימי דג עם שומר ותפוזים (78 ש"ח), קלמארי פריך וטרטור (69 ש"ח), טרטר חאלבי (82 ש"ח) וביצים עלומות עם יוגורט כבשים וחמאה מזוקקת (58 ש"ח) – מעין מרק חמים וחמצמץ שנעשה עוד יותר סמיך ועשיר כששוברים את החלמון, מנה קלאסית לריפוד הבטן בערב של שתיה מאסיבית.

אם עד כאן הבחירה הייתה קשה, משלב "מיוחדי הבית" ואילך היא כמעט בלתי אפשרית, כי הכול נשמע טעים: פרוסות דקיקות של פסטרמה טלה עם חמוצים וחרדל עוקצני (68 ש"ח, מומלץ להוסיף תמורת 15 ש"ח פרוסת לחם מחמצת ממאפיית עמיתה), חורטה וגבינת מנורי בגריל – טייק אוף מתרד על המנה היוונית מירק מקומי מריר (58 ש"ח), גוזלמה תרד וטולום (62 ש"ח) וכיסוני מנטי שמנמנים במילוי טלה, שנשלפים מתוך סיר אידוי גבוה (58/75 ש"ח לשלוש/חמש יחידות).

מחלקת "על האש" מציעה שיפוד מצוין של תמנון חרוך עם תבשיל שעועית לימה וזיתי קלמטה (98 ש"ח), סובלאקי פרגיות על פיתה סאג' (92 ש"ח) ועוד מנות בשר ופירות ים על גחלים. מתחתיה, ממש בקצה התפריט, נמצאים מה שבעינינו נחוו כהיילייט של הערב – עלה רחב של פסטה בעבודת יד, עם תבשיל לחי עגל שהתבשל במשך 24 שעות בתבלינים חמים (98 ש"ח), ו"ציפור קטנה" של מזקקת יוליוס – בקבוקון צ'יפורו, תזקיק יווני מקליפות ענבים בגרסה חסרת רחמים (40 אחוזי אלכוהול) ונאמנה למקור. ביס פסטה ושלוק צ'יפורו, והעולם נראה לפתע הרבה יותר ידידותי. ואם כבר אלכוהול, אנשי הבסטה מביאים איתם רשימה נאה של קוקטיילים, שפריצים ויינות לא שגרתיים, מרצינה יוונית דרך כתום סלובני ועד סיידר תפוחים מחבית של נעמה סורקין. מהם לא היינו מצפים לפחות מכך.

הערב ב-סוף מתחיל רגוע בשתי החזיתות, במרפסת ובפנים. ככל שהשעות נוקפות המוזיקה מתחזקת והבר מקבל אופי בלייני מובהק. עם מספיק אלכוהול בדם אפשר לדמיין איך ייראה המתחם העתידי, שבשלב זה עדיין תחום בגדרות מתכת. החזון והשכנים הנאים מעודדים את השותפים. "זה יהיה אזור נהדר ואנחנו ממילא רצים מרתון", מסכם כץ. "הכניסה של בית הכנסת עוברת לאלנבי, כמו בשנות הארבעים, ובמקום מגרש החנייה תהיה פיאצה יפה. אנחנו בעורף נחלת בנימין הקווסאני וההומה, וסביבנו יש אנשים טובים – התדר, ההולי, התאילנדית בהר סיני והבר מולאם. אם ניכשל, הכישלון יהיה מפואר. כך או כך, עסק מדשדש זה לא יהיה".
הר סיני 2, שני-שבת מ-18:00 (שעות פתיחה בהרצה)

• אוכלים שותים
• הר סיני
• תדר
• בסטה
• סוף - Suf

בעוד חודשיים נציין עשור לסגירה של הר סיני. ההבנה הזו עוררה בי תחושה מהסוג שגורם לפסיכולוגית שלי להגיד דברים כמו ״את הרי אמביוולנטית לגבי ימי הולדת״. עשר שנים עברו, שזה יותר מפי שתיים מאורך החיים המלא של המקום – בר שכונתי קטן וחמוד שפעל במשך ארבע שנים ברחבה שבין אחד העם ואלנבי. בדיעבד, כנראה שהר סיני – כלומר ״הרסי״ – לא הפך למיתולוגי או לאגדה תל אביבית. הלוקיישן הישן של התדר, שהפך לפורט סעיד, זכור יותר ממנו בקטגוריית ״בר של היפסטרים מהעשור הקודם ברחבת בית הכנסת הגדול״. ועדיין, בכל פעם שאני עוברת לרחבה דרך השער של החנייה באחד העם, הלב שלי תמיד קצת מתרגש, כמו כלב שעובר ברחוב שפעם הוא קיבל בו ליטופים ומחפש את היד המוכרת מפעם.
>>

הביקור הראשון שלי בהרסי היה בסוף אפריל 2012. אני יודעת כי העלתי לאינסטגרם תמונה משם – ספציפית מהופעה של ריף כהן. היא מצולמת כשהיא עומדת על שולחן או ספסל, עם יד אחת באוויר והשנייה אוחזת מיקרופון. ברקע אפשר לראות גלובוס קטן וטורקיזי תלוי מהתקרה. מישהו מצלם. זוג מתנשק – אני לא מזהה אותם, אולי בגלל שאנחנו לא מכירים, ואולי איכות הצילום של הטלפון הישן שלי נמוכה מדי. גלגול קודם.

אלה היו ימים אחרים. בעולם, בתל אביב, אצלי. הייתי בת 21. עוד גרתי עם ההורים, אבל בפועל, הייתי בעיקר בדירה הזעירה והמאובקת של בן הזוג שלי דאז, סורקת את האינטרנט ואת גרסאות הפרינט את טיים אאוט ועכבר העיר כדי למצוא הופעות לראות, וברים חדשים לחפש את עצמי בהם. אני לא מעריצה של אלכוהול ומעולם לא עישנתי סיגרייה, אבל התאהבתי בריח של הלילה שמערבב עשן, אלכוהול ומשהו שאין לו שם חוץ מ״ריח של מזגן מקפיא״. אהבתי חברה, מוזיקה, אווירה כיפית, שיחות טובות, לנתח יותר מדי לעומק את הבחירות של הדי.ג׳יי, ואת ההרגשה שמשהו קורה.

תל אביב נראתה אחרת, התנהגה אחרת. הגל החדש של ברי יין יפים ויקרים עוד לא היה אפילו בתכנון. במקום זה מישהו היה פותח חדרון איפשהו מסביב לרחוב אלנבי, והמוני מקומיים (וגם לא) בבגדי וינטאג׳ וג׳ינסים של צ׳יפ מאנדיי היו מתגודדים מחוץ לו, חוסמים את המדרכה. היו לנו בלוגים, גם פרופיל ברשתות חברתיות עתיקות כמו פורסקוור. היינו חותמים פוסטים ב-#j14, מתלוננים שאין קלאב מאטה בבר, ומסיימים את הלילה במנזר, כי יש דברים שבכל זאת לא השתנו.

ההרסי התמקם היטב בין שני ברים דומים – הקורדרוי והסודה בר. בשביל הראשון היינו חוצים באופן לא ביטחותי בעליל את הכביש של אלנבי, רגע לפני רוטשילד. בשביל השני היה צריך קיצור דרך מפוקפק לנחלת בנימין, שמתישהו נחסם ואילץ אותנו להאריך את הדרך בשתי דקות, הו, האימה. אני מניחה שמנהלי המקומות הנ״ל ידעו שהם חולקים את ארסנל הכוסות שלהם, כי כוס בירה שנרכשה באחד הייתה מטיילת בקלילות למקום אחר. הכוסות היו כל כך שחוקות שלפעמים היה צריך רק להניח אחת על הרצפה כדי שהיא תתנפץ. למשך ארבע שנים המשולש הזה היה המתנ״ס שלי. היו שבועות שקפצתי לשם כמעט כל יום, אולי אפילו כל יום.

סימנתי שם וי על הרבה פעמים ראשונות שם, גם על כמה אחרונות. אני זוכרת את העיניים הבוהקות של כמה מהחברים הכי טובים שלי, אז או עד היום. צעירים יותר, מוכי חרדה חברתית, עם שיער מלא יותר ובגדים שונים. כשהתחלתי לעבוד בטיים אאוט הייתי מסיימת יום עבודה ובערב פוגשת את אותם קולגות בהרסי. תיקלטתי כמה פעמים. בערב הראשון שבו עשיתי את זה חבר של חבר השתכר מטקילה והקיא לתוך עציץ. הייתה חברה שהתעלפה מלחץ דם נמוך, והדריכה אותנו איך לעלות על מונית. היו מסיבות פורים מדהימות. ביום העצמאות היה קצת אוברוולמינג, אבל ברור שלשם הלכנו בכל זאת. שם פגשתי את מי שייקח אותי לאחד הדייטים הגרועים בתולדותיי (שלא היה שם, כי כולם יבהו בנו), ולשם ברחתי כדי לספר לחברות שלא נראה לי שהוא מחבב אותי, והתחושה הדדית. כמעט הביך אותי להיזכר איך כמעט כל סיפור רומנטי או מיני שלי מאותה תקופה, כושל או מרגש ככל שיהיה, כלל גם את המקום הזה. שם אפילו פגשתי לראשונה במציאות את מי שאתחתן איתו.

לפני שנה, בפורים, ההרסי חזר ליום אחד וזה היה כמו לפתוח ארגז באיזה בוידעם. זה נראה ונשמע והריח כמעט אותו הדבר, רק שפתאום היינו מבוגרים יותר ופחות נרגשים לקראת העתיד. ב-Disco 2000 הדובר שואל ״זה לא יהיה מוזר כשכולנו נהיה גדולים?״, וככה זה הרגיש אפילו שחלק ממי שהכרתי שם אז כבר היו בגיל שלי עכשיו. אני עדיין מתגעגעת לא מעט לשם ולאז, אפילו שהיום החיים שלי כנראה טובים יותר. יש משהו מטופש בהתפייטות של ארבעה קירות עם בר, עמדת די.ג׳יי וכמה ספסלים בחוץ, אבל זה היה עולם שלם בשבילי פעם, וזה לא שהעולם הזה התפוגג כשהמקום נסגר (אפילו פתחו שכפול שלו כמה צעדים משם בהמשך, ״האוצר״), אבל זה כאילו שאיבדתי את שער הכניסה.

• הבועה
• אוכלים שותים
• הר סיני
• הרסי
• היפסטרים

נפלה עטרת ראשנו באופן זמני וחלקי: השישקו עוזב את מתחם בית הכנסת הגדול. בסוף החודש יסתיימו 14 שנים מתחת לקולונדה הכי מאווררת בעיר והבולגרי השמן עובר דירה לשוק הכרמל. ברגע הראשון הלב מחסיר פעימה, בכל זאת מדובר במוסד. אבל הבעלים אלעד דור מפזר את הערפל ומבטיח שיהיה בסדר. "המתחם שינה את פניו ונעשה מאוד צעיר. כמות הילדים שמגיעה לכאן היא היסטרית, לפורט סעיד, שנסקי ברנסקי וג'סמינו. המדרחוב גם הוא מפורק צעירים שמסתובבים בלילה כמו הזויים והאזור כולו נעשה סואן", הוא מסביר. "עם אלנבי שנסגר ונחלת בנימין שבערב הופך למדרחוב, ההגעה לכאן נעשתה סיוט".

>>המקדונלד'ס של הראמן: דין שושני משיק רשת פאסט פוד יפני איכותי

ההחלטה לנטוש את הלוקיישן שמזוהה עם העסק הוותיק לא באה בקלות. עד לקורונה השישקו פרח, ובשנים 2019-2020 נרשמו הכנסות שיא. "אחרי הקורונה התחלנו להתרומם ואז בום, המהפכה המשטרית. רוב הלקוחות שלנו הם אנשים שמגיעים להפגנות, ומוצ"ש וימי חמישי ירדו מהלוח. למלא 220 מקומות נהיה לא פשוט, וגם השכירות גבוהה, למרות שבעלי הנכס הכי מקסים בעולם, ועזר ככל יכולתו ומעבר. שישקו התחיל כעסק קטן וגדל וגדל, עד שמתישהו הוא נעשה קצת גדול מדי".

כשהתפרסמה הודעה על שיפוץ שיתחיל בקרוב בבית הכנסת הגדול ועל סגירת החניון הצמוד, הבין דור שהגיע הזמן להתקפל. הוא חיפש נכס חלופי ולבסוף הגיע לפינת הרחובות הכובשים ונחמיה, בשולי שוק הכרמל. "הייתי לקוח של 'הכובשים' המון שנים, ובעיניי המקום החדש מתאים לשישקו יותר מאשר הנוכחי. הוא עומד לבד ומולו שלושה חניונים. מי שבא מהפריפריה חוסך זמן, ואנשים בכלל מעדיפים לא להיכנס לעיר. אני גר ברמת השרון וליד הבית שלי פתחו ארבעה ברי יין שעובדים בטירוף. בלוקיישן החדש התקצרה לי הדרך ביותר מ-20 דקות, וגם השכירות נחתכה בחצי לעומת אלנבי".

יחד עם המעבר עובר הבר האהוב מתיחת פנים קונספטואלית וקולינרית. בחנות צמודה ייפתח חדר פרטי, בראנץ' השיכורים מימי הסרווסריה יחזור ודור מבטיח את ההפי האואר הכי ארוך בעיר. את המטבח ינהל שף דורון לוי (לשעבר דיינינגס במלון נורמן), ובתפריט יופיעו יותר מנות על בסיס ירקות ודגים. "אני מכין את האוכל כל יום ומעכשיו השוק יהיה המלאי, ולא המקרר במסעדה". המקום ייפתח כבר בשעות אחה"צ המוקדמות לקראת השקיעה, היצע היין יתרחב והמחירים יצטמקו – כל הצעדים הנכונים לכאן ולעכשיו. "אני מאוד אופטימי", מסכם דור. "אני חושב שזה מהלך נכון לעסק".

השישקו בגרסת בית הכנסת הגדול ייסגר סופית ביום שישי (31.5). אם לא יהיו הפתעות – ובמדינת ישראל צריך להחזיק אצבעות כבר מעכשיו – הוא ייפתח במשכנו החדש כשבוע לאחר מכן (9.6). עד אז, כדי לחגוג את האירוע כמו שצריך, יתקיים בימים ראשון-רביעי מ-18:00 ועד לסגירה הפי האואר שווה במיוחד, עם 30 אחוז הנחה על כל התפריט. הזדמנות מעולה, ואולי אחרונה, להשתכר מול בית הכנסת של אלנבי ולהרגיש כאילו האל קורא לכם לשתות עוד. ועם 30 אחוז הנחה על כל התפריט, נראה שהאל פועל בדרכים לא מסתוריות בכלל.
שישקו, הר סיני 2, לפחות בנתיים

• אוכלים שותים
• שישקו
• הר סיני
• שוק הכרמל

חצי שנה לתוך המחאה, אי אפשר לכתוב על משהו ברחוב הר סיני בלי לדבר קודם על הפיל שבחדר. כלומר הבית הכנסת הגדול. ולא כי יש איתו בעיה, אלא בגלל שאין איתו בעיה, ובימים האלו זה משהו לכתוב עליו הביתה. בזמן שבו המדינה היהודית והמדינה דמוקרטית נמצאות בקרב מתמשך, רחוב הר סיני הוא לא רק סמל אלא הדגמה לפיתרון. המקום שבו המתפללים שיוצאים מבית הכנסת מתערבבים עם האנשים שממתינים לשולחן במסעדה לא כשרה (הגם שלא פתוחה מכניסת השבת ועד צאתה, מה שמפחית את החיכוך), ושני הצדדים מצליחים לא להיפגע מזה. התזכורת לכך שלמרות שיש אנשים שמתפרנסים מליבוי שנאה, שמחפשים תמונות ניצחון ו"להכניע" את הצד השני, יש גם דרך אחרת. שאם אתה מפסיק להתעסק לאנשים בצלחת, אפשר לחיות אחת ליד השני בלי שאף צד יצטרך להתפשר.

אבל האמת היא שרחוב הר סיני הוא אחד המתחמים הכי מהממים בעיר בלי קשר לבניין שסביבו הוא חי. זה כאילו מישהו לקח את סצינת האוכל התל אביבית והחליט לעשות גרסת מינימי שלה. כל מה שאתה צריך לדעת על העיר מרוכז על מאה מטר. העושר הקולינרי, הווייבים של מסיבת הרחוב, האנרגיה האנושית הבלתי נגמרת, המחירים שלעיתים קרובות מדי מופרכים – כולם מתנקזים לשתי דקות של הליכה מ"סנטה קטרינה" ועד "פורט סעיד" (ושתיים וחצי אם אתה חוצה לג'סמינו).

>> פיין דיינינג כמו שצריך: 24 המסעדות הטובות בתל אביב
>> נעשה את זה קז'ואל: 21 המסעדות הכי כיפיות בתל אביב

ועדיין, בתוך כל השגעת הזו, ונחילי האנשים הבלתי נגמרים, על המרפסת של "התאילנדית", כמו מאומה לא קרה. אותה הדומיה וגם אותה התפאורה. כלומר שולחנות פורמייקה, מאוורים שלא עובדים ותפריט לא גדול עם מלא אוכל חריף. כן, זה הדבר הראשון שחייבים להגיד. ואכן אומרים. המלצרית הייתה מאוד ברורה לגבי זה. האוכל כאן חריף. יש סימונים ברורים, יש מנות שאפשר לרכך, אבל השורה התחתונה היא מאוד חד משמעית ושורפת את הלשון.

התחלנו עם סלט טום ים שהיה פשוט אבל בדיוק מה שחיפשנו. הפפאיה הייתה כאן רק הקנבס לרוטב מאוזן ומדויק שהצליח גם להיות חריף, אבל בלי הגזמה ובלי שזה יפגע אפילו קצת בקשת הטעמים שחיכתה מלמטה. זה חמוץ. זה מתוק. זה חריף. ויותר מהכל זה טעים וזה התירוץ המושלם להזמין מנת סטיקי רייס כדי שיהיה עם מה לנגב את הרוטב.

הנאם טוק נאואה, סלט השייטל, היה מוצלח באותה המידה אבל ההפך המוחלט בכל מה שקשור למנעד הטעמים. הבשר היה עשוי טוב והביס עצמו היה מרענן, אבל דיוק ועדינות? הצחקתם את השייטל ואת הנענע והצ'ילי ששלטו כאן בצלחת ביד חזקה ובזרוע חריפה. מנה שאפילו בגרסה המרוככת שביקשנו הייתה אמנם טעימה, אבל אפילו יותר אגרסיבית, בועטת ולא מתפשרת.

הפאד צ'ה היה ההפתעה הגדולה של הערב. קודם כל כי הסכמתי להזמין דג כמנה עיקרית. סליחה באמת שחשוב לי הקטע הזה שאם אני נותן ביס ומתענג על אוכל לא מתחבאות בפנים עצמות שיכולות לחתוך אותי מבפנים. אבל כאן, הדניס המטוגן שהופרד מאידרתו היה כל מה שרציתי. קודם כל כי הדג עצמו עשוי בדיוק במידה – פריך מבחוץ, נמס על הלשון מבפנים, אבל מעל הכל, כלומר מתחת, נמצא רוטב אפוף טעמים וריחות, שהוא גם מצוין וגם לא ממש חריף.

בדיעבד גילינו שגם למנה הבאה קוראים פאד צ'ה. נשמע מוזר? בהחלט, אבל פחות מוזר כשמגלים שהרוטב הוא בדיוק אותו הרוטב של הדג, רק שהפעם הוא מגיע עם שרימפס וקלאמרי. גם כאן, כמו בדג, הרוטב היה מעולה. עם הקלאמרי המצוינים זה עבד בול. הם היו עשויים בדיוק במידה והרוטב עטף אותם כמו שמיכת קיץ סקסית. השרימפס, למרבה הצער, הרגישו מחוץ למים. כלומר להיפך. זה היה כאילו הם בילו כמה דקות מיותרות במים עד שהפכו לקמחיים וחסרי שמחת חיים.

אם היה דיון האם הבעיה היא בשרימפס או בהכנה שלהם, הגיעה מנת הפאד קינג והוכיחה שאין סתירה בין הדברים. גם כאן השרימפס היו לא מוצלחים באופן אובייקטיבי והרגישו כאילו הם עשו שנת חורף ארוכה בתוך גוש קרח. רק שכאן גם הבישול היה לא מוצלח והתיבול בכלל לא התחבר. זה אפילו לא קשור לרמת החריפות. פשוט מכת טעם אגרסיבית מדי מצד אחד, אבל לא מספיק אגרסיבית כדי להחביא את הבעיות בחומרי הגלם מצד שני.

בשלב הזה היה חשש שמרוב חריף עומדת לנשור לנו הלשון, אז החלטנו לנסות ולרכך קצת את העניינים באמצעות הקינוחים. מרק הטפיוקה היה כמעט מה שחיפשנו. כלומר הוא היה מוצלח, והפירות החתוכים שהתחבאו בפנים היו בדיוק במימון הנכון, אבל הייתה תחושה שהוא ישב קצת יותר מדי זמן בחוץ. חצי שעה במקרר, ואפילו יותר טוב, בפריזר, היו עושים למנה הזאת שדרוג של אלופים.

ואז הגיעה ההפתעה. המלצר אפילו לא ידע איך קוראים לזה (ואין תפריט קינוחים אז גם אנחנו לא). הוא רק אמר שיש איזה משהו חדש עם שוקולד. וזה היה גם נכון וגם לא מדויק, כי זה היה הרבה יותר מזה. אחת ממנות מוס השוקולד היותר מוצלחות שטעמנו לאחרונה. מרקם קרמי מדהים, טעם שוקולדי עם גוף שלא משתלט, חתיכות שוקולד שנותנות קראנץ' ומשחק מרקמים ומעל הכל (באמת, ממש למעלה) גבעול קטן של למון גראס שמעיף את כל האירוע לתאילנד ובחזרה.

>> "גן השקמים": לא מסעדה קלאסית בכלל, אבל איזו התחלה נהדרת
>> "סנטי": אורגזמה קולינרית ורצף בלתי נגמר של ביסים מענגים

כמו המתחם שבו היא שוכנת "התאילנדית בהר סיני" היא ההוכחה שיש כאן עדיין סיכוי. שלמרות שיש מלא בעיות מסביב, יש אפשרות להתגבר על הכל. שלמרות הזמן והתקופה, אפשר לקבל בתל אביב אוכל טוב, באווירה נעימה ובמחירים לגמרי סבירים. בתנאי כמובן, שאתם מסוגלים לשרוד את כמויות החריף.

3.5 כוכבים. 4 פלפלי צ'ילי
התאילנדית בהר סיני, סמטת הר סיני 1, א'-ה' 23:30-12:00, ו' 16:00-12:30, שבת 23:00-19:30

טום יאם 43
תוספת סטיקי רייס 12
נאם טוק 62
פאצ’ה דג דניס 105
קינג שרימפס 92
פאד קימאו 88
מנת סטיקי אייס 14
טפיוקה 32
קרמו שוקולד 43

• ביקורת מסעדות
• אוכלים שותים
• הר סיני
• התאילנדית בסמטת סיני
• אוכל תאילנדי