>> בתל אביב אפשר למצוא בקלות פיצה טובה –את 24 הטובות ביותר תמצאו כאן– אבל רענן נוסל יש רק אחד (כדאי שתעקבו): פיציולו ומומחה לפיצה איטלקית, והישראלי היחיד שזכה להיכלל בפרויקט היוקרתי "100 הפיצות הטובות בעולם" מטעם האקדמיה האיטלקית הרשמית לאמנות הפיצה (A.O.C.R.I – Association of Official Certified Italian Restaurateurs). כבנו של מייסד ומנכ"ל "פיצה דומינו", נוסל חי ונושם פיצה מילדות. במקביל לתפקידו כסמנכ"ל הרשת וכיצרן בצק ("רענני'ס"), הוא עורך סדנאות מאסטר קלאס פיצה בכל העולם, מייעץ למסעדות פיצה מובילות ושופט בתחרויות בינלאומיות. זאת העיר שלו, רק אל תשאלו אותו אם אננס על פיצה לגיטימי או לא.

>>חנויות קטנות ומופלאות ושפע חסר תכלית // העיר של ורד נסים
>>מיץ התפוזים הכי טוב וחנויות ספרים כמו בחו"ל // העיר של שקד בשן
>>קצת ירוק לנשמה ומקומות שהיו חסרים בעיר // העיר של נטעלי בראון

1. הדסון

בעיניי, הדסון היא מסעדת הבשרים הטובה בישראל, נקודה. זו לא רק ארוחה, זו חוויה קולינרית שלמה. השף מתן אברהמס, מומחה בשרים ברמה הגבוהה ביותר, מצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש עם טעמים עמוקים, ביסים מדויקים ושירות שאין שני לו. במיוחד בשבילי הוא מכין שקדי עגל, שזה מעדן מלכים – אי אפשר לאכול הרבה אבל כל ביס הוא חלום. לכל חובב בשר מושבע בארץ ובעולם, זהו המקום לחוות את הטיפול הטוב ביותר בנתחים. אני תמיד בוחר רק את הטובים ביותר, ובהדסון עומדים בסטנדרט הזה תמיד.
הברזל 27 תל אביב (רמת החייל) // לילינבלום 41 תל אביב

2. חומוס אשכרה

אני מחובר לחומוס אשכרה בקשר רגשי עמוק – זהו החומוס האהוב עליי ומקום של מסורת. עוד כשהייתי צעיר, לפני הלחץ של הפיצריה שלנו בבן יהודה-ירמיהו (דומינו), הייתי עוצר שם עם אבא שלי בדרך לעבודה. היינו יושבים יחד על מנה אדירה של "משולש" – טעם שמחזיר אותי לאותם רגעים. זו נוסטלגיה שעד היום מצליחה לרגש אותי ומשמרת את הזיכרונות המתוקים של התקופה ההיא.
ירמיהו 45 תל אביב

3. מתי המקלל (אצל מתי)

אצל מתי המקלל יש את הבירה מספר 1 בעיר. המקום הוא מוסד אמיתי: שתיתי שם עוד כשהסבא, מתי "המקלל", ניהל את המקום, ואני ממשיך להגיע עד היום לנכדים שממשיכים את דרכו. זו חוויה אותנטית של בירה קרה וטובה באווירה שאין דומה לה. במיוחד בימי שישי, האווירה הופכת לחגיגה של ממש, מלאה בכיף והרבה קללות ססגוניות ביידיש ואוכל של פעם – דג מלוח אדיר עם לחם לבן. זו נוסטלגיה שאין שניה לה ואני ממליץ בחום לכל מי שמחפש מקום עם אופי והיסטוריה.
מטלון 41 תל אביב (שוק לוינסקי)

4. a

מסעדת a היא דוגמה למטבח שף מודרני בשיאו. יובל בן נריה הוא אחד השפים האהובים עליי בארץ ובעולם, והוא תמיד מצליח ליצור חוויה בלתי רגילה ואירוח מושלם. הטעמים שם הם אומאמיים ומדויקים, וכל חומר גלם מספר סיפור. למעשה, את כל חומרי הגלם המיוחדים שאני משתמש בהם לפיצות שלי, אני מביא משם, מיובל. זו הוכחה לרמת האיכות והחדשנות שהוא מביא לשולחן. האווירה והעיצוב מדהימים, וכשיובל יודע שאני בא – אני מקבל ביס ישר ממנו לפה שלי, וזה משהו שרק מיוחדים מקבלים.
מנחם בגין 121 תל אביב

5. פארוק בשוק

אני משתדל ללכת לפארוק בשוק בימי שישי. זו חוויה יפואית נעימה וטעימה שפותחת את סוף השבוע בצורה מושלמת. המקום מגלם את האווירה הים-תיכונית והשוק הצבעוני. אני אוהב את כל השוק, וחושב שהוא מזכיר לי את השווקים התוססים בחו"ל. הלוואי ששוק הפשפשים והאזור יחזור להיות תוסס ושוקק כמו שהיה בעבר.
רבי נחמן 6 יפו

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית היא לא רק "מקום", היא החמצה של עשרות שנים בלב העיר הכי מבוקשת בישראל. בזמן ששאר העיר דוהרת קדימה, האזור הזה נשאר מאחור, מוזנח ורווי בלאגן. החזון פשוט: ניקוי השטח, הוצאת גורמי הפשיעה והבלאגן והזרמת תקציבים ומשקיעים. אפשר להפוך את המקום הזה לפנינה של מסחר ומגורים ברמה הגבוהה ביותר בארץ. הגיע הזמן שהעירייה והמדינה יפסיקו להתעלם ויתחילו לבנות כאן עתיד חדש.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הופעה של התקווה 6 שעשתה לי טוב בלב. זו להקה מדהימה עם שירים כמו "בעולם שלה" שנותנים ללב וראש לעבוד. עומרי הסולן איש מדהים ויוצר מוכשר, ואני אוהב אותו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
את הכוח להמשיך שאבתי לאחרונה מהסיפורים על החטופים, אבל כתבה אחת שריסקה אותי במיוחד ונתנה לי כוח היא הסיפור של לירי אלבג. אני מכיר את בני המשפחה וקרוב אליהם, ולראות את הכאב שלהם היה פשוט מצמרר. המאמצים הנואשים של אלי אלבג שניסה הכל – כולל הצעות כסף וזעקה שהוא מוכן "לחתוך יד בשביל הבת" – עשו לי צמרמורת עזה והזכירו לי כמה גדולה אהבת אב וכמה אנו פגיעים. זה המסר החשוב מכל: ילדים הם החיים שלנו והעתיד שלנו, ובלעדיהם אנחנו לא שווים שקל. משפחת אלבג, אני אוהב אתכם מאוד ומחזיק אצבעות.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני משתדל לתרום המון, ואני מאמין שזו חובתנו. אם אפשר להמליץ על כיוון, אני קורא לתרום לארגונים המסייעים לילדים נזקקים שמתמודדים עם בעיות נפשיות ובריאותיות (ויש לצערנו המון כאלה), ובמיוחד לעמותת "עת לעשות". העיקרון המנחה אותי הוא פשוט: חשוב מאוד לדעת לתת ורק אחר כך לקבל. הנתינה קודמת. אני איש של אהבה, וזה חשוב שכולם יאמצו את גישת הנתינה הזו – כי רק כך נבנה חברה טובה יותר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני משוכנע שהדור הבא של הנהגת העיר נמצא בידיים של אסף זמיר. הבחור הוא לא רק מוכשר, אלא מבריק וחכם, והוא כבר עשה דברים מדהימים. גם עכשיו נוכחותו מורגשת בעיר, והאסטרטגיה שלו לטווח ארוך משפיעה. אני רואה בו מחליף ראוי מאוד לרון חולדאי – הוא מביא עמו ניסיון עשיר גם בחברה האזרחית וגם בקשרי חוץ. זהו המכלול המדויק שנדרש לעיר גלובלית כמו שלנו. החלום שלי הוא שאסף יקח את המשוכות ויצעיד את תל אביב קדימה לשנים יפות, טובות ומפותחות עוד יותר. הוא הדור הבא של העיר שלנו, ללא ספק.

מה יהיה?
אני חושב שבסוף בסוף בסוף יהיה פה טוב כמו פעם. אני לא נכנס לפוליטיקה, אני רק יודע שלנו יש את החומר גלם האנושי הטוב בעולם ומקווה באמת באמת שיהיה פה שקט ונצליח לחיות אחד עם השני באהבה ובנתינה. ישראל זאת המדינה שלי ותל אביב היא העיר שלי.

• העיר שלי
• פיצה
• הדסון
• מתי המקלל
• יובל בן נריה
• פארוק בשוק
• התחנה המרכזית הישנה
• אסף זמיר

>> המוזיקאי יפתח שפירא הוציא בשבוע שעבר את אלבומו השלישי, "בים", אות הפיק במשותף עם אדיר דניאל. אחרי שני אלבומים בהפקת תומר ישעיהו, מתאפיין האלבום החדש בסאונד אלקטרוני יותר ובכתיבה מינימליסטית, קרובה וחשופה.האזינו לו כאן

1. מוזיאון ארץ ישראל (מוז"א)

עבדתי במוזיאון כשנתיים בתפקיד מדריך. אי שם בקצה שטח המוזיאון שכנה קבוצת קראוונים שאיכלסה את צוות מדריכות המוזיאון, וכמה מדריכים. בחלק מהזמן המדריכות הדריכו, וברוב הזמן יצרו את עזרי ההדרכה, כלומר עבדו בכל מיני מלאכות של ריפוי בעיסוק. זה הרגיש כמו בית מחסה לאמנים בארון וכל מיני מלומדים שלא נעים להם כל כך בעולם שבחוץ. המוזיאון הוא אקס טריטוריה מצפון לירקון, מלא דשא, צמחיית פרא ואתרים ארכיאולוגיים. זה היה המקום המתאים בשבילי באותו זמן, התחנה האחרונה לפני שהחלטתי להתמסר למוזיקה.חיים לבנון 2

2. היכל התרבות

סבא וסבתאשליאהבו תמיד מוזיקה קלאסית והיו מגיעים מפתח תקווה לקונצרטים של הפילהרמונית. בערך בגיל 14 התאהבתי במוזיקה הקלאסית ועכשיו היה להם ולי תחום עניין משותף חדש. מדי פעם הייתי מחליף את סבתא ונוסע עם סבא להיכל התרבות, שהיה אמנם מלא אנשים מבוגרים לא תמיד נעימים שחייבים להעירזה לזה על כל דבר, אבל עדיין מקום פולחן מרגש לאמנות היפה הזאת.הוברמן 1

4. טשרניחובסקי 6

כשאני ובת הזוגשלירוצים לחגוג משהו זה המקום אליו אנחנו הולכים. משהו באירוח, באוכל ובמקום מוציא מאיתנו נינוחות ושיחות מהורהרות ונעימות. יש משהו של פעם במקום הזה ואני אוהב דברים של פעם.טשרניחובסקי 5 (כן, נו)

4. התחנה המרכזית הישנה

כשאני נוסע לעבודה אני תמיד חונה שם. שם גם עבדתי על האלבום הראשוןשליבסטודיו של תומר ישעיהו. זאת תל אביב כל כך אחרת, האזור המוקצה ביותר, ועדיין חלק ממה שמרכיב את תל אביב עבורי.

5. גבעת נפוליאון

המקום הכי פראי שהכרתי בתל אביב. צמחייה מגוונת ועשירה, ציפורים ותנים. מקום להרגיש בו את האוויר הפתוח ואת עונות השנה.

6. רחוב ישראליס

רחוב קטן וצדדי באזור שאני לא כל כך מתחבר אליו, אבל שם גרה מי שתהפוך לבת זוגי ואם ילדיי. הייתי נוסע לשם באופניים, מפתיע אותה בבוקר בדירת ההוביטים הקטנה שהיא גרה בה, או קופץ אליה בערב אחרי העבודה. מכל הבניינים בעיר הבניין ברחוב ישראליס הוא איכשהו אבן פינה בחיי.

• העיר שלי
• מוזיאון ארץ ישראל
• היכל התרבות
• טשרניחובסקי 6
• התחנה המרכזית הישנה

תוכנית המתאר החדשה של תל אביב ממשיכה לקרום אספלט וחומרי בניין, ואמש נחשף ב"גלובס" כי טיוטת התוכנית שהוגשה לוועדה המחוזית לאחר הליך שיתוף ציבור מזורז (ויש שיאמרו מזורז מדי), כוללת בין היתר מדיניות מתירנית בהרבה בכל הקשור לבנייה לגובה, ובעיקר בדרום העיר, מה שמצד אחד משמח את בעלי הקרקעות ומצד שני עשוי לספק את הביקוש המסיבי לדיור בעיר. לא ברור האם תנופת הבנייה הצפויה תיקח בחשבון את התושבים שמתגוררים בשכונות כעת. ניסיון העבר עם הג'נטריפיקציה בעיר מלמד שפחות.

על פי ההדלפה, האיזורים שיושפעו מכך במיוחד הם איזור התחנה המרכזית החדשה והישנה יחד עם שכונת נווה שאנן הלכודה ביניהן, אזור סלמה-אליפלט-אילת בפלורנטין, משם גם לאורך ציר שלבים ובשכונת נווה עופר, ובמקביל גם לאורך דרך נמיר בצפון העיר ובאזור צומת קרליבך שבמרכזה. במוקדים הנ"ל תתאפשר בנייה עד לגובה של 40 קומות, היכן שמותרות כ-15-25 קומות כיום. הדבר עולה בקנה אחד עם המטרה המובהקת של תוכנית המתאר החדשה – ציפוף אזורי מסחר ותעסוקה בעירוב שימושים עם דיור ומשרדים.

עםן זאת, מי שמקווים להקלה מהירה במשבר הדיור העירוני יכולים לצנן מעט את התלהבותם: על פי ההערכות האופטימיות ביותר, תוכנית המתאר החדשה לא תאושר בוועדה המחוזית לפני סוף 2023 ולא תפתור את התסבוכת שיצרו שרת התחבורה מירב מיכאלי וראש העיר רון חולדאי סביב פינוי התחנה המרכזית החדשה. מבקרי התוכנית החדשה טוענים כי הציפוף אינו מספיק וכי יש להעניק לבעלי הקרקעות היתרי בנייה משמעותיים יותר לגובה.

>> למעקב אחר תוכנית המתאר העירונית החדשה באתר העירייה

• הבועה
• ❤ תל אביב
• נדל"ן
• תחנה מרכזית תל אביב
• התחנה המרכזית הישנה
• פלורנטין

עודד קרמר: הכריך הכי טוב בעיר

שוק הכרמל הוא המקום השמח שלי. זה לא שאין עוד מקומות בעיר שעושים לי טוב, אבל כמו שכתב המשורר "כשאני עצוב ורע לי על הלב, אני הולך לכרמל ואצלם בולס (פחמימות)". מעטים המקומות שבהם אתה יכול ליהנות ממבחר כל כך אדיר של אפשרויות איכותיות של תרופות הרגעה קולינריות. ודווקא שם, במקום הכי צפוף ומתויר בעיר, ברחוב הראשי של השוק, מסתתר באופן גלוי להפליא דוכן הדגים של הכרמל 40. טכנית מדובר בשלוחה של החנות שנמצאת מאחור. בפועל מדובר במקום שמגיש, תחת שם הקוד "כריך דייגים" את הסנדוויץ' הטוב בישראל.

אין שום דבר בסנדוויץ' הזה שהוא פחות ממושלם. הלחמנייה שמושחמת על הפלנצ'ה והופכת ליותר קריספית מבדיחת קרש. הרוטב האגדי, המינון המושלם של הירקות. הכל כדי להרים לפילה הלברק שמושרה ברוטב ומכניס לכל ביס פיסה קטנה של ים קסום. למעשה, הוא כל כך מוצלח, שיש לי חבר צמחוני שמדי פעם קופץ לשם ומבקש רק את המסביב, בלי הדג. מי היה מאמין שטיסה הלוך חזור לגן עדן עולה רק 40 שקלים.
הכרמל 40, למי שתהה

ירון טן-ברינק: זה הנוף, טמבל

מתן שרון: הכריך הטראשי שהפתיע אותי

לפעמים כדי למצוא את הפנינות הנחבאות צריך להסתכל ממש מתחת לאף שלנו, במקום האחרון בו תחפשו. נגיד כמו רשת ארצית של כריכים דרום אמריקאים, המקום האחרון שהייתי מצפה לקבל בו כריך ראוי בתור תל אביבי מתנשא. ועם זאת דווקא ליד מרכז אוכל רחוב שכולל, בין היתר, את ויטרינה וסון רון, מתחבא סניף זכיין קטן של "רד מיט", שמגיש כריך וראפים בסגנון דרום אמריקאי ומחזיק, בי נשבעתי, באחד מכריכי הבשר האהובים עלי בעיר, ה"קרייזי רד".

בחיי שאני לא יודע מה עושה את הכריך הטראשי והזול הזה לכל כך כיף. אולי זו הג'בטה הפריכה, אולי בשר האנטריקוט שנצרב בזריזות עם פלפל ובצל לשמיכת בשר מלאת טעם, אולי מגוון הרטבים הפרובנציאלי בקטע טוב (בקשו את רוטב השזיפים אם יש, מתיקות מושלמת) ואולי בכלל תערובת פלפלים חריפים שישרפו לכם את החיוך, אבל הכל מתאחד לביס מענג וממלא, מאנץ' לילי או ארוחת צהריים זריזה ומהנה. אני מודה, כשאכלתי בסניפים אחרים (אחד על דיזנגוף והשני על בורגשוב) לא זכיתי לאותה החוויה, אז אולי הקסם נמצא בעיקר בנחלת בנימין, אבל מה שבטוח, לא הייתם מצפים למצוא אותו דווקא שם.
רד מיט, נחלת בנימין 75

רעות ברנע: מרוקאי. הודי. טבעוני. טעים

את לין מיטשל הכרתי לפני קרוב לעשר שנים, באמצעות מדבקות שפוזרו בשכונת מגוריי (א.ק.א פלורנטין) המבשרות על שירות אוכל ביתי בשם "הקוסקוס של לינה". לא הרבה אחרי, היא השתדרגה והפכה ל"מאמא לינה – בא לי טאלי", אבל המשיכה לבשל פעמיים בשבוע יחד עם אמא שלה מהדירה הקטנה שלה בשכונה. האוכל, מרוקאי והודי לסירוגין – הוא טבעוני לחלוטין, ובתור מישהי לא טבעונית בעליל פקפקתי בהתחלה. אבל מהר מאוד הבנתי שמדובר בקוסקוס הכי טעים שאכלתי (כזה שאפילו הילדים שלי התעלפו עליו, וזו משימה מאתגרת במיוחד), שלא נדבר על הקובה חמוסטה האלוהית (גם היא טבעונית, כמובן), קציצות הטופו וכל מה שמתחדש מדי שבוע.

במשך תקופה ארוכה פקדתי את הבית עם החצר והחתולים המהממים של מיטשל בפלורנטין בערך אחת לשבועיים כדי לקחת טייק אווי שרק בדרך של שלוש הדקות בין הבית שלה לשלי כבר פנטזתי על הרגע בו אפתח את הקופסאות החמות. בשנה האחרונה היא עשתה שינוי קל אחרי שעברה את הגבול לרמת גן (אבוי!!!) אבל עדיין מספקת משלוחים אחת לשבוע – בימי חמישי. ועוד לא התחלתי לדבר על הפסטיבלים שנראים מאוד מגניבים, שהיא מארגנת אחת לכמה שבועות. אבל עזבו, זה כבר ממש לא לגילי.
לפרטים נוספים והזמנות

ספי קרופסקי: קערות פיליפיניות של נחמה

אני בכלל לא בטוח שלמקום הזה יש שם. גם הוראות ההגעה אליו בתוך המבוך הבלתי נגמר שהוא התחנה המרכזית מבלבלות. אמנם באחרונה מתגבר הבאז סביב העולם הקולינרי שכבר לא חבוי לו באזור נווה שאנן והתחנה, אבל זה לא המקום הראשון שקופץ לראש כשממליצים על משהו. לרוב ידברו אתך על המקומות האריתריאים או על הכיסונים במדרחוב. מדובר בסך הכל בדוכן שמציע אוכל פיליפיני, לא רחוק מהמכולות הפיליפיניות בלב התחנה. תשאלו כשתגיעו, זו כנראה העצה הכי טובה שיש לי אליכם. יש שם מרקי אטריות, כמה תבשילים, מטוגנים למיניהם וזהו בערך. מסעדה, סליחה, דוכן של אמא, בהנחה שאמא שלך פיליפינית.

מרקים אסייתיים הפכו לאיט גירל של השנים האחרונות: מראמן דרך וון טון ועד פו. ארוחה שלמה שכל כולה נחמה. הבעיה היא שהמחירים במקומות העדכניים והנכונים, רובם במרכז העיר – קפצו גבוה. גבוה מאוד. קערת ראמן מרקיעה לאזור ה-70 שקל. מנחם מאוד לדעת, שבמרחק קצר מאוד משם, בתוך העולם המופלא והמוזר שהוא התחנה המרכזית, יש מקום שמאפשר לך לחמם את הגוף מבלי לקרוע את הכיס.
התחנה המרכזית, לוינסקי 108

>>מהיר ומנחם: בחרנו את 8 מנות הפאסט פוד האהובות עלינו בעיר
>>הסלמה בגזרת הגרגיר: כתבי טיים אאוט על החומוס האהוב עליהם

שרון בן דוד: המוסד הירושלמי לשעבר שנותר מתחת לרדאר

נחלת יצחק היא בת חורגת בתל אביב, מרוחקת מהמרכז אך לא היפסטרית כיפו או נוצצת כרמת אביב. עד לפתיחת מאפיית שרויטמן (גילוי נאות: הח"מ גרופי של לחם בלישה ידנית והרינג בשמנת), השכונה כלל לא הייתה על מפת אף פודי שמחזיק מעצמו. מאז נפתחו באזור עוד כמה מקומות ששווים ביאה (אטליז בשרה שמייצר שרקוטרי מתוצרת בית, גלידריית ביאנקו נרו), אך בבט הקדימה את כולם. ספוט הוופלים הירושלמי לשעבר, שזכור כ"החגיגה של בבט", העתיק את מיקומו לנחלת יצחק לפני יותר מעשור, אבל למרות הסופרלטיבים הוא נותר איכשהו מתחת לרדאר.

בחלל קטן בין מוסכים למרכז קניות גנרי מגישה השפית והבעלים נילי מירון פרשנות אישית לוופלים בלגים מוגזמים כדבעי, מתוקים ומלוחים, ושוקו חם או קר על בסיס שוקולד, שאחריהם נחלת יצחק נראית קצת כמו המארה. אם יש כמה דקות פנויות כדאי לקפוץ ולטעום את הוופלים מיד עם הכנתם, אך אם אין (או שסתם אין מה לחפש בצד הלא נכון של איילון) – אפשר תמיד להזמין בוולט.
החגיגה של בבט, חפץ חיים 18

ניב טובול: חגיגה בוכרית בדרום הרחוק (מאוד)

כשמתחשק לי לברוח קצת מן האספלט התל אביבי הטיפוסי, מן הפיתה המפונפנת או ההפוך המפורק – אני עולה על קורקינט לדרום דרומה של העיר, לעבר המאפים הבוכרים של אמנון. במקום הקטן הזה, שנמצא בלב שכונת מגורים, ניתן למצוא כמובן את הלחם הבוכרי המפורסם שהוא מוצר הדגל של העדה. אבל חשוב יותר בשביל מי שרעב הוא המפגש במגשי סמסה (שהוא כיסון בוכרי גדול) העמוסים במאפים חמים שממש הרגע יצאו מהתנור. הסמסה האלה הם משהו מיוחד. תאמינו לי. ברגע הנגיסה מתגלה בתוכם עולם של תבשיל בשר שמנוני ומפנק עם המון בצל שסוגרים ביס שממש ממש שווה להתרחק בשבילו ממרכז העיר.

בנוסף תמצאו לצידו מנטו עדינים ונפלאים, ביצ׳ק – הגרסה הצמחונית לסמסה שממולאת בדלעת, אושפלאו ועוד מגוון רחב של תבשילים בוכרים מסורתיים שאפשר (וכדאי) לקחת הביתה, לאבז מתוק עם פיסטוקים ועוד ועוד מאכלים עם שמות שאתם לא מכירים, אבל אחרי ביס אחד לא תשכחו. אה וכמובן, המחירים נוחים מאוד, ומאפשרים לאכול. הרבה. מחפשים משימה חדשה לשנה החדשה? קחו את עצמם לדרום העיר להכיר אוכל בוכרי ממש מקרוב.
מאפיית הלחם הבוכרי, שז"ר 11 (נווה עופר)

• אוכלים שותים
• הכי טובים
• אוכל רחוב
• שוק הכרמל
• התחנה המרכזית הישנה
• יפו העתיקה

‫המקום שמוכר לציבור כ"התחנה המרכזית החדשה בתל אביב" הוא לא מקום אחד. למעשה יש לו כמה שמות, כמו "קניון תל אביב (שמו הרשמי) ו"הפיל הלבן" (כינוי שדבק בו במשך השנים שבהן עמד נטוש). הוא לא ממש בתל אביב מכיוון שהוא נבנה בשטח המונציפלי ההיסטורי של יפו, והוא בטח לא מרכזי. הוא גם לא בדיוק מקום. יותר מדוייק להגדיר את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב כאירוע מתמשך במרחב העירוני של דרום תל אביב, ואולי אפילו רצף אירועים שבמהלכם מקטע שלם משכונת נווה שאנן נגדע לטובת שלושה מבנים עצומים שהוקמו בכמה שלבים, לאורך שלושה וחצי עשורים, במה שהפך למגה סטרוקטורה אחת.

לא רק הבנייה התרחשה בכמה שלבים, גם השימוש בה מעולם לא היה רציף. התחנה לא מתפקדת כמבנה אחד, פיזית וארגונית, במובן שתחת הגג של ׳מבנה העל׳, כפי שהוגדר בעת בנייתו, מתקיימים גם היום רצפים של אירועים ושימושים שאינם קשורים בהכרח אחד לשני ורובם אינם קשורים כלל, שאיגודם הנרטיבי לכדי מערכת אחת הופך את המקום ל׳התרחשות-על׳ כאוטית ומסובכת‬ שקשה להפריד בין חלקיה. חוסר ההגיון שלה הוא מרכיב מהותי בדי.אן.איי של המקום כולו ובקבלת ההחלטות בנוגע אליו מאז שהוקם.

מאבק התושבים נגד בניית התחנה החל קרוב מאד למועד תחילת בנייתה בשנות השישים המאוחרות. הוא נמשך בעקביות לאורך השנים על אף חילופי האוכלוסיה התכופים בשכונות מסביב, ובהנהגה של תושבות ותושבים שלא אמרו נואש. זהו מאבק של תושבים על ביתם. ותיקי נווה שאנן ושפירא ראו לנגד עיניהם איך מרחב המחייה העירוני שלהם הולך ונהרס בעקבות בניית התחנה ומאוחר יותר בעקבות ההזנחה שפעילות התחנה הביאה איתה. מעבר לאלו, הופיעו בעיות מהותיות יותר כמו זיהום אוויר חמור שהעלה את רמת התחלואה בנווה שאנן והסביבה לרמות מדאיגות עבור כל מי שחי באזור. מאבק התושבים בא לשים לתופעות הללו סוף.

ההתמקדות באלמנטים הבעייתיים של התחנה, מהלך בנייתה וההיסטוריה של המרחב בו היא ממוקמת בדרום העיר מפספסת עניין עיקרי נוסף, שכפי הנראה הופך את התחנה המרכזית החדשה למבנה מעורר האימה במוחו של הציבור: החוויה הפיזית של ההימצאות בו. כל מי שאי פעם הגיעו לתחנה מכירים את תחושת חוסר ההתמצאות, הפינות האפלות שלא היתה כל כוונה להתקל בהן והרצון העז למצוא את הדרך המהירה ביותר החוצה.

בזמן שניסיתם לצאת ובתוך הכאוס שנוצר בתחנה, יש קבוצות רבות של מיעוטים שדווקא מצאו בה מקלט: קהילת המהגרים מהפיליפינים שפתחו בה מרכז מסחרי וכלכלי משגשג, מועדונים וכנסיות. הקומות התחתונות והאפלות משמשות כאתר קרוזינג. קבוצה גדולה של אנשי קרקס וג'אגלינג מתכנסים מכל הארץ כדי להתאמן יחד ברחבה של קומה 4. תוכלו למצוא בתחנה סצינה שלמה של חנויות ספרים משומשים ברוסית, מסעדות נפאליות ואתריתראיות, מוזיאון לשפת היידיש, את תיאטרון הפרינג' "קרוב ואת במת מיצג לפרפורמנס. יש בתחנה גני ילדים למהגרים, מרפאה לפליטים וגם את מועדון הבלוק. חלק מדמויות המפתח בסצינת ההיפ-הופ הישראלי צמחו בחנות של Mad Man שפעלה בה עד לפני כמה שנים. בין כל אלו פזורים בעלי החנויות, אמניות ואמנים ששוכרים סטודיו לאמנות וכמובן אלפי נוסעות ונוסעים שמנסים להגיע לאוטובוס שלהם בזמן.

לפני שבוע הודיעו שרת התחבורה מרב מיכאלי וראש עיריית תל אביב רון חולדאי הודיעו על פינוי האוטובוסים מהתחנה, בצעד דרמטי שמסמן כביכול את סוף המאבק ארוך השנים נגד פעילות התחנה המרכזית החדשה. מערכת טיים אאוט פרסמה ידיעה תחת הכותרת "תל אביב ניצחה", בה נכתב שהתחנה תפונה עד שנת 2023. מכיוון שהתחנה היא מקום כל כך מתעתע, כדאי לבחון את ההצהרה הזאת מקרוב ולראות מה ממנה מציאותי, וחשוב יותר לראות אם אכן "תל אביב ניצחה".

החוויה הפיזית היא הסיבה שמבדילה את המאבק בתחנה המרכזית ממאבקים אחרים של מוקדי זיהום אוויר ותיקים כמו בתי הזיקוק או הכור הגרעיני בדימונה, ומכיוון שלרבות ורבים כל כך יצא ללכת לאיבוד בתחנה, יש למאבק צד ציבורי שבו לכל מי שעבר אי פעם במקום יש דעה (כלומר לרוב החברה הישראלית). באותו הזמן ההתלהבות מרעיון פינוי האוטובוסים מסיטה את הדיון מהמורכבות של המקום ובעיקר מפיצה את האשליה שהתחנה כולה הולכת להיהרס לטובת פארק דמיוני או מבני מגורים. מעבר לכך שמדובר על מבצע הנדסי יקר וכמעט בלתי אפשרי, אף אחד לא מתכנן לסגור את התחנה לחלוטין או להרוס את המבנה בטווח הזמן הקרוב.

בטווח הארוך, סביר שגם אלו ששמחים היום על פינוי האוטובוסים יגלו שהמאבק לא תם, הוא רק לובש צורה חדשה. אמנם חברות האוטובוסים הן הגורמות לזיהום אבל הן גם מי שמחזיקים את התחנה בחיים מבחינה כלכלית. שכר הדירה הגבוה ביותר מגיע מהן וכשהן יתפנו, מי ישלם עבור תחזוקת מבנה עם חלל פנימי גדול יותר משל מגדלי עזריאלי? הרי זהו מבנה פרטי ולשרת התחבורה וראש עיריית תל אביב-יפו אין שום כוונה, רצון או תקציב לטפל בתחזוקה שלו. חברת נצבא, הבעלים הנוכחיים של הבניין, כבר הוכיחה בעבר שאין לה מחוייבות כלפי הנכסים שלה אם אין מי שישלם על התחזוקה. מספיק להסתכל על מבנה התחנה המרכזית הנטוש בבעלות נצבא בבת גלים בחיפה, כדי להבין לאן יכולה התחנה בתל אביב להתדרדר ברגע שהאוטובוסים יפסיקו לצאת ממנה.

פינוי האוטובוסים ללא תוכנית כוללת לסגירת התחנה ופיצוי בעלי העסקים, טיפול בסביבתה ופתרון לקהילות השונות שמוצאות בה מקום יחיד מסוגו, מסמן עוד אירוע ברצף ההתרחשויות שמפרקות את מרקם החיים העדין בדרום תל אביב פעם אחר פעם. עבור קהילות גדולות שכוללות כמה עשרות אלפי אנשים מהשוליים של החברה הישראלית לא מדובר בהכרח בניצחון. תל אביב שלהם הפסידה.

• הבועה
• התחנה המרכזית הישנה
• תחנה מרכזית תל אביב
• טור דעה
• תחבורה ציבורית בתל אביב
• נווה שאנן
• שכונת שפירא
• עובדים זרים