פסטיבל EAT תל אביב נפתח לקהל הרחב רק לכמה ימים קצרים של בינג' אכילה מסחרר, אז שלחנו את מבקר אוכל הרחוב שלנו לבדוק את ההיצע והאווירה. הוא טרף, חגג, נהנה - עד שהאור כבה מעל גני צ'ארלס קלור, והזומבים יצאו. או שאולי זה בכלל היה הוא?
את הביס הראשון בפסטיבל Eat תל אביב נגסתי רק ב-18:34. הגעתי חצי שעה לפני כן, בשעת הפתיחה, אבל בישראל כמו בישראל, אין דבר כזה זמן מדויק, ואין דבר כזה תור מסודר. גוש האנשים שעמד בכניסה והמתין את חצי השעה המיותרת די הדאיג אותי, אני מודה – כי גם ככה הגעתי בחשש לפסטיבל. זיכרון פסטיבלי האוכל של העבר לימד אותי שצפוי להיות צפוף ומלא תורים, וזו לא בדיוק הסביבה האידיאלית להתחרע על מלא אוכל. אבל העבודה מחייבת (על מי אני עובד? הייתי מורעב), וברגע שהשערים נפתחו, נכנסתי בכל הכוונה לסבול למען הביסים הטעימים שבתקווה יבואו עלינו.
אבל מרגע שנפתחו השערים ועד שהחזקתי בידי את המנה הראשונה עברו לא יותר מ-6 דקות. האמת שרציתי להתחיל עם ההמבורגר המסקרן של רז רהב ואגאדיר, אבל התור הראשוני שם היה ארוך מדי, אז המשכתי כמה דוכנים קדימה למציאת הדוכן של "התרנגול הכחול". גוש האנשים שעמד בהתחלה בכניסה הספיק להתפזר ברחבי המתחם הענק, וחוץ מאגאדיר, רוב התורים שנוצרו היו קלילים ומהירים למדי. אני התחלתי עם אסאדו בחלת בריוש (40 ש"ח), שהגיע לידי במהירות שיא (שאול בן אדרת עצמו פיקח על תהליך הסרט הנע של המנות), ונצץ באור הרך של שעת הזהב. כל החששות שלי מצפיפות ודוחק התפוגגו אל מול הביס הנהדר הזה, ששילב בשר אסאדו מפורק כמו שהמסעדה האהובה יודעת להכין יחד עם רוטב איולי לימון, ג'ינג', עשבים ובצל מטוגן, עם טופינג של כמה חמוציות. לחמנייה חלומית עם מילוי מפציץ בטעם, שמתפרק בפה בקלילות ומשאיר טעם של עוד.
איזו פתיחה נהדרת. התקדמנו לעומק המתחם, אני ואחי שבא לעזור לקיבה שלי, עדיין רעבים (כי בואו, אלו מנות קטנות ואנחנו שניים), ועצרנו מול הדוכן של "יפו תל אביב", כי יש דוכן של "יפו תל אביב", אז עוצרים. צריך עוד הסברים? כי מנת "הגירוס של יפו תל אביב" (40 ש"ח) היתה ההסבר המפורט ביותר. פיתה קלילה ורכה ממולאת בפרגית קצוצה, עשבי תיבול, בצל, צנונית, עגבניה וטחינה. על פניו זו נשמעת כמו פיתה פרגית רגילה, אבל אופן עשיית הבשר השאיר בו טעמים עמוקים, ומול תערובת הירקות מצוינת הפיתה קיבלה טוויסט חמצמץ ומרעננן שהפך אותה למנה קלילה וטעימה מהרגיל. יופי של טוויסט על מנה מאוד מקומית ומוכרת (גם אם בשם גירוס, ולא פיתה פרגית).
צמד המנות הראשונות הכניס בי אופטימיות. ממה חששתי? יש אור נהדר, יש בריזה מעולה מהים, מזג האוויר מושלם ואפילו לא צפוף פה. וטוב שכך, כי למנה הבאה היינו צריכים איזה משטח יציב. ברחבי המתחם הוצבו תריסרי דוכני אוכל שונים (איך רציתי להשתמש במידה "תריסרי". נשמע הרבה יותר מעשרות), חלקם כמו המקומות שטעמתי מהם, של מסעדות מוכרות, וחלק מחזיקים בשמות גנריים ולא מזוהים, או פשוט קרויים על שם המנה המרכזית שמגישים. דילגתי על דוכן "סופלאקי קבב יווני", חלפתי על פני דוכן אוכל דרום אמריקאי, ומצאתי את עצמי באחד היעדים היותר מסקרנים בפסטיבל – הדוכן של מנאל אסמעיל, בוגרת "מאסטר שף" שרק לפני מספר חודשים פתחה מקום ראשון בשרונה. לא הייתי צריך התלבטות, כי שמעתי כבר על מנת השישברק המפורסמת שלה – כיסוני בצק קטנים ממולאי בשר אשר שוחים ברוטב על בסיס יוגורט (40 ש"ח).
הנחנו את קערת הפלסטיק העמוסה על אחת מהחביות שעמדו במתחם, הבטנו לעבר השמש היורדת, ולקחנו כף גדושה מהתערובת כיסונים-רוטב-יוגורט, והראש שלנו עף עד חוף המציצים. מה זה הדבר המשגע הזה? חמיצות וחריפות קלילה עוטפים ביס עסיסי של בצק ובשר טעים, שמפזר את עצמו על בלוטות הטעם הנרגשות. זה בדיוק מסוג המנות שפסטיבלי אוכל נועדו עבורן, כי מודה – לא בהכרח הייתי קופץ למסעדה של מנאל, לא כי אני גזען אני פשוט לא חובב אוכל ביתי וממולאים, אבל המנה הזו שינתה לי את הפרספקטיבה, ועכשיו אני רוצה לטעום כל מה שהאישה הזו מכינה.
אחרי המנה מרוממת הנפש ומשמחת הבטן הזו, החלטתי שהגיע הזמן לחזור לתור של אגאדיר. יאללה, אני כבר לא מורעב (אבל עדיין לא שבע), וגם ככה לא נורא פה – אנשים לא דוחפים, כולם עסוקים במנותיהם והגיע הזמן לשבור את הפחד מעומס. השעה היתה רק 19:15, וכשחזרנו לדוכן של אגאדיר (שממוקם ממש ליד הכניסה הדרומית) הופתענו לגלות שהתור בכלל לא נורא, בין היתר כי היו שם יותר עובדים מכל דוכן אחר במתחם (וגם את רז רהב עצמו, שניהל על המבצע). בסוף נחת בידנו ההמבורגר המבוקש (40 ש"ח לבורגר, 50 עם צ'יפס, 60 עם צ'יפס ושתייה), שיתוף פעולה של רשת ההמבורגרים הוותיקה והשף הכי מבטיח (ומקיים) בישראל. הובטח לנו רוטב סודי, ועוד לפני הביס הראשון היה ברור מהגרגרים שמדובר ברוטב חרדלי מיוחד, אבל לא ידענו עד כמה. על רקע השקיעה האיטית והיפה, באור הדמדומים הרך, נגסנו בהמבורגר החלומי הזה.
כל הרכיבים של אגאדיר היו פשוט מצוינים – כולל קציצה טחינה גס, עלי החזרת, בצלי השאלוט ולחמניית ההמבורגר הרכה אך יציבה – אבל הכוכב באמת היה אותו רוטב סודי. קשה, כמובן, לפרק רוטב סודי של רז רהב, אבל הוא בהק בצהבהבות חרדלית, עמוס בגרגרי חרדל דיז'ון, עוטף את המנה כמו חיבוק שמעקצץ בחמצמצות קלה. זה ביס מהמם, רך ומתפרק בפה כדי לפזר את טעמי הרוטב והבשר המצוינים ביחד. אני ממש מקווה (ופייר, ממש בטוח) שאגאדיר יכניסו את המנה הזו לתפריט, כי זה להיט שמצליח להביא רעיון חדש להמבורגר הקבוע. אני בנתיים פה רק שעה נטו, וכבר אכלתי ארבע מנות פשוט נהדרות. לרגע טעיתי לחשוב שהבנתי את הפסטיבל, ושטעיתי לחלוטין בחששות העומס שלי.
קמנו מההמבורגר (והצ'יפס המצוין. איך זה היה כה דקיק ופריך?), כבר לא היינו עם יעד מיוחד. ידעתי שרציתי לטעום את אחת ממנות הדגים של פסקדו האשדודית, אבל לא מצאתי אותה בין כל הדוכנים. הסתובבנו הלוך וחזור בכל המתחם, ועם שקיעת השמש נדמה שהמקום הכפיל את מבקריו בן רגע. פתאום היה צריך למצוא מסלול מעבר בין אנשים עומדים, אוכלים, טורפים, יושבים ונרגעים מהאוכל. התורים עוד לא התגבשו לאורכים מפחידים, אבל בהחלט התמלאו. בעצם, היה מקום אחד עם תור פשוט מפחיד, וזה חתיכת מקום מפתיע – Nununu של גיא גמזו. למה? אני מחבב מאוד את הלחמניות הטראשיות של נונונו, אבל מה גרם לאנשים לעמוד בתור כזה ארוך בשביל מנה שהם יכולים להזמין כל יום בוולט?
בזבזתי לא מעט זמן בחיפושים אחר פסקדו, ובסוף מצאנו אותה מסתתרת מתחת לאף בדוכן שכל כך נעטף בצבעי מותג הבירה אסטרייה דאם עד שלא קלטתי בכלל שזה דוכן של אוכל, ולא אלכוהול. בדיעבד, אולי היה עדיף שאפספס אותו. כריך הברמונדי (40 ש"ח) היה האכזבה הראשונה שלי בפסטיבל – לחמניית בורגר לא מתאימה שבתוכה מלא רוקט, בצל סגול ומיונז טרטר טעים, אבל זה לא מספיק כדי להציל ברמונדי כבוש במלח ים שהיה גם דל בטעמים (כן, הוא מלוח. אבל מה עוד?), ודל בכמות. הרגשתי בעיקר לחמנייה. אבל בסדר, פספוס אחד מתוך חמש מנות זה לא רע. המשכתי להסתובב במתחם, גרגרן לעוד מנה אחת שתסיים אותנו בטוב. השמש כבר נעלמה לגמרי והחשיכה השתלטה, וכולם החלו להתרכז ליד פינות עם פנסים, בעיקר כדי לצלם טוב את המנות שלהם.
השעה היתה 20:00, וחיפשנו עוד מנה אח לקינוח. כלומר, לא קינוח, לא בא לי לטפטף מתוק על הזקן בתוך עומס כזה. מקום לשבת כבר אין, וקהל הסועדים צעד סביב ערימות הזבל הקרטוניות שהתחילו להצטבר אל מול המנקים האומללים שרדפו אחריו. הבטתי בפניהם של המבקרים, כל אחד מוריד את הראש בבושה כדי להסתיר את כתמי הרוטב על צד השפה. הצעידה היתה איטית בגלל העומס, ובין ביסים נוטפי בשר לאווירה האפלולית שירדה על צ'ארלס קלור, הכל התחיל להיראות כמו סרט זומבים דל תקציב. אנחנו חייבים לצאת מכאן. בדרך החוצה ראיתי את מה שיהיה היעד האחרון שלנו, הדוכן של "סנטה קתרינה".
תומר אגאי עדיין הסתובב שם נרגש, ואנחנו הזמנו מנת צ'וריסוס בלחמניה (35 ש"ח) בתקווה לקבל קצת קלואוז'ר למה שהתחיל כאירוע נעים וטעים, ובדיוק החל להתדרדר עם רדת החשיכה. לקחתי כמה ביסים, והופתעתי לגלות כמה המנה הזו לא היתה מיוחדת. אני אוהב את סנתה קתרינה, אבל חוץ מלחמניה רכה וטעימה שום דבר לא באמת עבד. המטבוחה החריפה שכיסתה אותו הסיחה את הדעת מהצ'וריסו עצמו, שהיה דקיק ברמה שגם שניים לא מילאו חצי מרוחב הלחמנייה. הנקניקייה עצמה היתה קצת יבשה, קצת צמיגית וקצת דומה מדי לצ'וריסו לא מרשים שאכלתם אינספור פעמים על האש. איזה באסה לסיים ככה. לא מנה רעה, פשוט סתמית.
המחירים במקום אמנם זולים יחסית לסטנדרט המסעדני, אבל בשל גודלן לא באמת ממלאות, והיינו צריכים לפחות שלוש מנות פר-אדם (כלומר, 120 ש"ח בערך) כדי להתמלא. זה אירוע כיפי, חגיגה של מנעד האוכל התל אביבי (וקצת הישראלי) באחד הלוקיישנים היפים בעיר, מקום נפלא לבקר בו, לטעום ממגוון של מסעדות, לנסות דברים שלא בהכרח הייתם טועמים (היי שישברק) ומנות שאין שום מקום אחר לטעום כרגע (תכניסו את הבורגר, אגאדיר) ולצפות בשקיעה היפה של הים התל אביבי. אבל מרגע שהשמש יורדת, זה הסימן שלכם לצאת משם, לפני שהזומבים יוצאים לשחק.
פסטיבל Eat תל אביב יתקיים כל יום עד חמישי, 18.5, בין 18:00 (אם פותחים בזמן) ל-23:00 (אם תשרדו)
![מנאל איסמעיל (צילום יח"צ)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2021/06/1623673809_1238286_40319.jpg "מנאל איסמעיל (צילום יח"צ)")
![שלושה דורות של דייגים ותוצרת ים בלבד. פסקאדו באשדוד (צילום: יח"צ)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2018/08/DSF0535_S.jpg "שלושה דורות של דייגים ותוצרת ים בלבד. פסקאדו באשדוד (צילום: יח"צ)")
