שבוע וחצי לאחר תחילת המלחמה, גלי קלש (24) מעמק חפר, ישבה אצל המניקוריסטית שלה ועשתה לק ג'ל. לפתע, השתיים ראו בטלוויזיה חייל חתיך שהתראיין לחדשות, נדלקו וזרקו אחת לשנייה כמה יהיה מגניב למצוא אותו, על אף שבחדשות רשום רק שמו הפרטי.

>> גם מאיה ורטהיימר מחפשת שידוכים לרווקים שנקראו למילואים

מיד צץ במוחה של קלש רעיון – למה שלא תנסה לפרסם את תמונתו של החייל בסטורי שלה, ולתת לעוקבות נחושות לנסות למצוא אותו? קלש חשבה, עשתה, מצאה, וכשחזרה לטלפון שלה הוא כבר קרס מרוב הודעות של בנות שביקשו ממנה לאתר חיילים חתיכים נוספים. היא כבר הבינה שיש לה ביד להיט, ובעקבות זאת הקימה את "חמ"ל החתיכים של גלי".

"בהתחלה תיארתי לעצמי שעליתי פה על משהו", קלש מספרת לנו בריאיון, "אבל עד מהרה קלטתי שזה כבר עבר מזמן אותי ואת המניקוריסטית שלי בלבד, כל בנות ישראל חולקות בזה".

ספרי לנו איך עובד המיזם.
"בנות שולחות אליי תמונות של גברים או חיילים שמתראיינים בחדשות, מבלי שמפרמסמים את שמם המלא או אם הם רווקים או לא, אז אני מעלה תמונה של הבנאדם ובודקת – ומקווה שהעוקבות שלי יספקו את התשובה. יש לי כמה חברות בדובר צה"ל, אז אני נעזרת גם בהן ובכמה מקורות שאני רק יכולה – אם זה מפקד בחיל שחברים של אח שלי משרתים בו, אני מחפשת דרכם, ואפילו עוברת על תגובות בטיקטוקים שבהם בנות מחפשות – עד שאני מגיעה לבחור".

מיד מגלות עליו פרטים. חמ"ל חתיכים (צילום מסך: אינסטגרם galikalash@)

תני דוגמה.
"ביום חמישי לפני שבועיים שודרה ב'עובדה' כתבה על בחור בשם גבריאל, שבנות ישראל נדלקו עליו. ישראל בידור העלו ריל שלו וכל התגובות היו של בנות שרצו אותו. מצאתי אותו תוך שש דקות", היא מספרת בגאווה, "זה קרה כשהכתבה עליו עוד לא סיימה לרוץ בטלוויזיה. כתבתי בתגובות ל'ישראל בידור' שהבחור נמצא אצלי בפרופיל, וזה התפוצץ".

עלתה לך בעקבות זה כמות העוקבות?
"בטח, באזור ה-500", היא אומרת, נכון לכתיבת שורות אלה.

את כבר יודעת על הצלחות מהמיזם?
"יש גברים שאני בטוחה שסידרתי להם נשים לכל החיים. יש גם גברים שקיבלו ממני מספרים של 30-40 נשים. אני יודעת שיש גם כאלה שהכירו דרך המיזם שלי ועכשיו מדברים ביניהם, אבל הם חיילים בסדיר או במילואים ולא יצאו עוד הביתה. יש גם כאלה שסתם שלחו הודעה וזה עדיין בקטע של דיבורים, כי הם בשטח".

יש ביקוש גם מגברים. חמ"ל חתיכים (צילום מסך: אינסטגרם galikalash@)

לטענת קלש, מעטים הגברים שזה לא מתאים להם, אבל הם קיימים: "זה מאוד מרים לגברים. הייתה פעם אחת שניסיתי להשיג פרטים של מישהו והוא אמר לי שזה לא מתאים וישראל במלחמה. אני לא חושבת שזה לא מתאים כי כבר עברו שבועיים וחצי, ודווקא יש לי את ההזדמנות לחזק לחיילים את המורל ולתת להם בחזרה. כולם מחפשים מישהי לדבר איתה עכשיו".

כן? את רואה ביקוש גם מצד הגברים?
"בטח. אני מקבלת הודעות מגברים שנמצאים בשטח ופשוט מחפשים מישהי לדבר איתה, והיו שמחים גם לחמ"ל רווקות. יש משהו מאוד בסיסי ברצון לקבל קרבה, אהבה. גבר בסוף נמצא במשך שלושה שבועות בשטח עם עוד חבורת גברים אחרים, זה עושה לו רק טוב. אני מקווה שאחרי המלחמה יצאו זוגות מהדבר הזה ויהיה לי שליש גן עדן. יש לי חברה טובה שסידרתי לה מישהו, בינתיים הם דיברו באינסטגרם ועברו לוואטסאפ, בואי נראה מה יהיה".

• תל אביב נרתמת
• דייטינג
• טינדר
• רווקים
• חיילים
• צה"ל

ישנם אינספור זוויות שונות ליום הזיכרון, ולמרבה הצער, אין סוף לשכול. המילה הזו מתארת בארבע אותיות פצע גדול בנשמה הלאומית שאנחנו עדיין מנסים להבין, ואולי גם להתמודד איתו. ולא פעם, בעודנו מחטטים בכאב, נוטים לשכוח את היקפו, והשפעתו רחבת הידיים על התרבות הישראלית-צבאית שאנחנו חיים בה. במיוחד, יש לומר, בהשפעה של הכאב הזה על ילדים שגדלים בצילו.

הסרט הדוקומנטרי "שורשים באוויר", שישודר הערב (23:45) בכאן 11, מנסה לשפוך אור קטן על השפעות השכול דרך ילדים שגדלו בבסיסי חיל-האוויר בשנות ה-60 וה-70, שם שירתו אבותיהם. המבוגרים שהיו אז רק ילדים חיו בשיכון אזרחי שהוקף בבסיס צבאי עמוס פעילות – וזוכרים, בין היתר, את מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור.

את הסרט יצא אדם שמבין ומכיר את החוויה הזו מקרוב, יורם עברי, בנו של מפקד חיל האוויר לשעבר דוד עברי, שיצא למסע למעמקי השכול בעקבות יומן שכתב אחיו גיל, שמצא את מותו בתאונת אימונים במהלך שירותו הצבאי. הסרט מתמקד בדיסוננס שנולד כאשר ילדים משחקים בין מטוסי קרב, כשמול סביבה מוגנת של בית עומד העולם המיליטריסטי, על אירועיו הדרמטים והטרגיים, שמשפיעים על הילדים.

"שורשים באוויר" ישודר הערב בשעה 23:45 בכאן 11

• מה רואים הלילה
• דוקומנטרי
• שכול
• יום הזיכרון
• חיילים
• כאן 11

ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ייערך מחר ודווקא השנה, בתוך כל הבדידות וחוסר הוודאות, חשוב שנעבור את היום הזה ביחד. מחוברים.

גם השנה עמותת רסיסים עורכת את טקס יום הזיכרון לנופלים ולחיים ומבקשת לדבר על לחימה, אובדן והתמודדות, כדי לצאת מחוזקים עם תחושת הזדהות והקלה. המסר של רסיסים – בוא וספר – פשוט ככל שיהיה, הסיט את חיי ממסלולם. ברגע שהבנתי שמותר לי לשתף החוצה דברים שעברו עלי, משהו השתנה מבפנים. התחלתי סוף סוף לספר לעצמי דברים שלא העזתי לספר קודם.

שירתי באוגדת עזה כפראמדיק בשנים 2008-2009. בשנים האלה טיפלתי בהרבה פצועים, בתוך עזה, מחוץ לעזה, פצועים מירי נשק קל, פצצות מרגמה או תאונות דרכים. חלק מהפצועים החלימו. אחרים נהרגו. פצועים ומוות היו חלק מהשגרה, חלק מהעבודה. אולם לא ידעתי מה זה אֵבֶל או התמודדות עם אובדן, כי לא הכרתי את החיילים שטיפלתי בהם. חלקם היו כבר מתים בפעם הראשונה שנפגשנו, לכן לא יכולתי להיות עצוב על מותם. לפחות כך האמנתי. עם האמונה הזאת השתחררתי ונסעתי לטייל, ובמקומות הכי אקזוטיים בעולם התחילו הסיוטים, הפלשבקים והשחזורים הטורדניים.

לעתים קרובות הייתי נזכר באחד מהאירועים בעזה ובמשך שעות מריץ בראש את אותה הסצנה שוב ושוב. כל פעם משנה פרט קטן בסיפור ובודק לאן זה יתגלגל. אחד מהסיפורים שהייתי מריץ הוא של פנוי פצוע קל מפיצוץ מטען, אחרי שחבר טוב שלו נפצע קשה ופונה במסוק. הוא שכב על האלונקה באמבולנס שלי והיה מאוד נסער, ובצדק, כי לפני רגע התפוצץ לו הג׳יפ עם החבר שלו בפנים. עשיתי את הטעות הקלאסית של איש רפואה ואמרתי לו שחבר שלו יהיה בסדר כי בתמימותי האמנתי שהוא יחיה. הסיפור הסתבך כשהחברה של הפצוע הקשה התקשרה. החבר ניסה להרגיע את עצמו ואותה ולשם כך הוא השתמש במילים שלי. "הוא נפצע קשה, אבל הוא חי ויהיה בסדר", הוא אמר לה. בסוף לא היה בסדר.

לקח לי שנים להעז לספר את הסיפור הזה בקול רם. אותו וסיפורים אחרים. לפגוש את המשפחות השכולות. לברר עם עצמי איך המוות נוגע בי, למה אני מרגיש את הכאב של בת הזוג והחבר לנשק – כאילו אני הם. זה היה תהליך ארוך שכלל טיפול פסיכולוגי, קבוצת ריצה, מסע עיבוד בקולורדו, כתיבת פרוזה, שיחות עם חברים ואנשים זרים על הסיפורים שלהם. תהליך ארוך שבסופו אני כבר לא מפחד לגעת בכאב, לדבר אותו, לכתוב אותו. והכל התחיל כשרסיסים גרמו לי להבין שאני לא לבד ושכל מה שאני מרגיש הוא לגיטימי.

ביום הזיכרון צפים אצל רבים מאיתנו תחושות קשות וזכרונות מתקופת הצבא, וחשוב שנדבר אותם החוצה, שלא נישאר לבד. אני מזמין אתכם ואתכן להשתתף באירוע יום הזיכרון לנופלים ולחיים שעורכת עמותת רסיסים. לשמוע חוויות של לוחמים ולוחמות, תומכי ותומכות לחימה, תצפיתניות, בני ובנות זוג של לוחמים ללא היררכיה בחוויות הקרב. ערב שבו זוכרים את הנופלים, ולצידם נותנים מקום לאלה שראו את המוות בעיניים וחזרו בחיים, אבל משהו בהם נשאר מאחור במלחמה.

>> אירוע יום הזיכרון לנופלים ולחיים של עמותת רסיסים ייערך ביום שני בערב, בשעה 19:55 במסגרת מיזם "ישראל מחוברת", מופעי תרבות בדיגיטל ביוזמת משרד התרבות והספורט יחד עם מרכז ענב לתרבות ובשיתוף עיריית תל-אביב-יפו,וישודר בעמוד הפייסבוק של עמותת רסיסים.

• טור אישי
• יום הזיכרון
• צה"ל
• הבועה
• חיילים

52 זוגות עיניים מביטות אלינו מהקירות של בתערוכת הצילום התיעודית החדשה [Expose[D של צלם העיתונות קיקה קירשנבאום אשר תיפתח באמצע נובמבר בגלריית סטודיו אורלי דביר וצפויה להרעיש את העיר ובעיקר את מי שדי במילים "שוברים שתיקה" כדי להרעיש אותו.

קירשנבאום תיעד במשך העשור האחרון חיילים וחיילות ששברו שתיקה ומסרו עדות על השירות שלהם. הפורטרטים בתערוכה חשופים לחלוטין, מציבים את החייל או החיילת מול המצלמה בפשטות. הדיוקנאות מעוררים מיד את המחשבה – הם לא מפחדים מהחשיפה? הם לא חוששים להוות מטרה לרדיפה?

"הסתכלתי על החיילים שעמדו מול המצלמה שלי, שעברו דברים הרבה יותר קשים כבר. הם היו בשטח, בקרבות, מחסומים. הם היו במקומות מסוכנים. את רוצה להגיד לי שמסוכן להם לספר על מה שקרה פה?" שואל קירשנבאום, בעצמו צלם קרבות ומלחמות מנוסה. "אנשים שעשו את כל מה שעשו בשם המדינה, מסוכן להם להסתובב ברחוב או להצטלם? אני לא מקבל את זה".

"אני דרום אמריקאי, גדלתי בדיקטטורה", ממשיך קירשנבאום, שנולד וגדל באורוגוואי ומשטרים בעייתיים אינם זרים לו. "הייתה לנו ועדה שהחליטה מה מותר ומה אסור לעשות. אני יותר מ־22 שנה עיתונאי וצלם עיתונות, ואני יכול להגיד הרבה דברים על המצב במקום הזה. אף פעם לא אמרו לי – את זה אתה לא יכול לצלם. מה שחסר לנו זה שעכשיו יגידו לנו את זה. אם זה מסוכן, מצבנו לא טוב".

"הסתכלתי על החיילים שעמדו מול המצלמה שלי, שעברו דברים הרבה יותר קשים כבר. הם היו בשטח, בקרבות, מחסומים. הם היו במקומות מסוכנים. את רוצה להגיד לי שמסוכן להם לספר על מה שקרה פה?" (קיקה קירשנבאום)

הצילומים בתערוכה מינימליסטים: הדמויות מתבוננות הישר אל המצלמה, גורמות לנו לחשוב על הרגע שבו הם מסתכלים על עצמם במראה, כמאמר הקלישאה הפשוטה ביותר. לצד כל דמות נמצא טקסט שהמצולמים כתבו, במילותיהם, ומתאר חוויות קשות מהשירות הצבאי.

הרעיון לתערוכה נבט בקירשנבאום עוד בשנת 2009, אז הכין כתבה לאינדיפנדנט. "דוברת צה"ל לעיתונות הזרה הייתה בשיחה עם הכתב וטענה שהיא לא יכולה להגיב על העדויות כי הן אנונימיות, היא לא יכולה לדעת אם הם בכלל חיילים. אז התחלתי פרויקט שאלון למצולמים שיופיע לצד הפורטרט בתערוכה".

הסיבה לכך שקירשנבאום בחר לפרוש את העבודה על התערוכה לאורך עשור היא הרפטטיביות. "יש עניין בכך שהחיילים ממשיכים לשבור את השתיקה לאורך השנים – זו לא תופעה של קבוצה מסוימת, יש עוד מחזור ועוד מחזור של אנשים שמחליטים לעשות את זה. זה חלק חשוב בתיעוד".

בעצם קיומה התערוכה חושפת את הבעיה העיקרית בקרב חיילים משוחררים שסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית: הקושי לשתף בחוויותיהם. רובם כלל אינם פונים לטיפול.

"כשהייתי במילואים טיפלתי בחיילים פגועים, גם מנטלית. אנשים שעברו טראומה", אומר אוצר התערוכה גיורא שלמי. "אני מכיר את המבטים שלהם, את המבט הקפוא של אנשים שמסתגרים בתוך עצמם ולא יודעים לשתף. מה שמעיק עליהם צריך להעיק על כולנו. אף אחד מאיתנו לא צריך להתחמק מתחושת המועקה שהם משדרים".

"אלו אנשים שנשלחו למשימה על ידי החברה הישראלית, החובה שלנו היא למצוא את הדרך לשמוע את מה שיש להם להגיד. האם אנחנו כחברה מצליחים להבין את המחיר שאנחנו משלמים?" (גיורא שלמי)

המאפיין הבולט של 52 העדויות הוא דווקא היום יומיות, המכניזם של המערכת שמאפשרת את הכיבוש. "השגרה של תפעול הכיבוש גורמת לחיילים שנשלחו למשימה לתהות למה זה קורה", אומר שלמי. "מהתשובות עולה שהם מתעסקים בשגרה ולא במבצעים מיוחדים. חייל מלווה קבוצת אסירים ומרביצים להם תוך כדי הליווי לכלא, למשל. יש גם שהשתתפו בדברים קשים יותר. אלו אנשים שנשלחו למשימה על ידי החברה הישראלית, החובה שלנו היא למצוא את הדרך לשמוע את מה שיש להם להגיד. המסר ברור מבחינתם: אי אפשר שיהיה כיבוש יפה וטוב ונאור, צריך לשלם מחיר. האם אנחנו כחברה מצליחים להבין את המחיר שאנחנו משלמים?", הוא שואל.

"הצילומים ישירים, בוטים, אין כאן ניסיון לייפות אותם, לרומם אותם. הם לא גיבורים, הם אנשים צעירים שמסתכלים לי בעיניים", מסביר שלמי. לא רק שאין גלוריפיקציה של המצולמים, גם אי אפשר למצוא קו מקשר ביניהם חוץ מהעובדה שכולם ישראלים ששירתו בצבא. דווקא בגלל הגיוון, בהצבה שלהם זה לצד זה יש כוח.

"אני רוצה שיתמודדו עם החוויה שיש באולם אחד, בגלריה אחת, 52 אנשים שמסתכלים עליהם", אומר קירשנבאום. "שפתאום יראו שיש מישהו שדומה לאח שלו או לאחיין או לבן של השכן – זו החברה שלנו, לא סתם אנשים. 52 זה מספר חשוב – זו לא קבוצה קטנה, זו מסה. האם באמת מותר לומר שהם רק קבוצה מסוימת של החברה הישראלית? שיבואו ויסתכלו".

עבור רבים מהמצולמים בפרויקט הפגישה המחודשת עם הפורטרט מורכבת. "לא כולם מקבלים את עצמם כמו שיצאו בתמונה. זה רפלקס טבעי מאוד, בין היתר כי עברו הרבה שנים. כשצילמתי אותם היה להם ניסיון מסוים, עכשיו יש להם חוויות אחרות. הם רואים את עצמם כמו אז, וקשה להם לפעמים לקבל את זה. התגובות חזקות מאוד", אומר קירשנבאום.

יעל לוטן, סמנכ"לית שוברים שתיקה, הצטלמה גם היא לפרויקט. היא מתארת את התהליך כמזכך, ואת הפגישה עם הדיוקן שלה כחיובי. "מעבר לביקורת האישית־האנושית על תמונה שלך, כשאת רואה ישר את מה שאת אוהבת פחות ויותר, כשהסתכלתי על הפנים שמסתכלות עליי חזרה הרגשתי טוב מאוד. הרגשתי שהוא הצליח לתפוס את המבט שמסתכל חזרה בעיניים – של המדינה, שלנו, של החברה".

"יש קבוצה גדולה של אנשים שרצו ורוצים תמיד להציג אמנות פוליטית. זה חלק חשוב בשמירה על הדמוקרטיה. יש יותר מוסדות שמפחדים מאשר אמנים שמפחדים" (קיקה קירשנבאום)

קירשנבאום לא מפחד מביקורת על התערוכה, אם תהיה. הוא מודע היטב לרוח הזמן ולאיום המתמיד מכיוונם של גופים ושרים שלא מאמינים בתרבות חופשית. מירי רגב, החשודה המיידית בנושאים אלו, יצאה לאחרונה שוב כנגד עלייתה של ההצגה "אסירי הכיבוש" של עינת ויצמן, שמבוססת על כתביהם של אסירים פלסטינים (ההצגה צפויה לעלות מחדש בתיאטרון תמונע למרות התנגדות השרה).

"יש קבוצה גדולה של אנשים שרצו ורוצים תמיד להציג אמנות פוליטית", אומר קירשנבאום. "אם יש פחד, הפחד הכי גדול נוצר בעקבות המסר הפוליטי מהממשלה, עד שמפחדים אפילו לקבל תמיכה לתרבות. יש רדיפה אחרי מקומות שאמיצים מספיק כדי לדבר על מה שקורה לנו באופן יצירתי ולא רק מעל דפי עיתונים. אנחנו צריכים להילחם על המקומות האלו כי זה חלק חשוב בשמירה על הדמוקרטיה. יש יותר מוסדות שמפחדים מאשר אמנים שמפחדים".

כשנשאל אם הוא מאמין שמדובר באמנות כתרפיה, עונה קירשנבאום שהוא חושש שזה "מעט מדי, מאוחר מדי", אך ימשיך להשתמש באמנות כאמצעי התנגדות. "אני פסימי מאוד, אבל כמו שלחיילים יש ניסיון, מניסיון החיים שלי, מהדברים שקרו כשהייתי נער או ילד תוך כדי הדיקטטורה – אני יודע שאפשר לצאת מזה. הפסימיות גדולה אבל אינה מוחלטת, אף פעם לא נסגרים החלונות של לנסות לשנות את הדברים. זאת דרך לנסות לשנות".

התערוכה Expose(d), רבנו חננאל 5. 5.12-14.11, הכניסה חינם

• שוברים שתיקה
• אמנות ישראלית
• צילום
• כיבוש
• פלסטינים
• חיילים
• מירי רגב
• אמנות

• Facebook
• Twitter
• Email

האמן יוג'ין למאי היה בין הלוחמים שנכנסו ללבנון. כמו רבים, חש מחויבות למשימה. אבל בניגוד להם הוא נלחם בארץ אבותיו. אמו, נוצרייה סורית-לבנונית, גדלה בלבנון, וסבו נולד וחי בדרום לבנון. יוג'ין למאי היה צעיר מאוד כשחווה את הקרב על בשרו. כיום הוא אמן פעיל שבסיסו בארצות הברית.

התערוכה המוצגת במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן היא תערוכה העוסקת בטראומה של כמעט כל בית בישראל. אחרי הקרב על הבופור החל למאי לכתוב מכתבים למשפחות חבריו שנפלו. הוא כתב אותם בכתב יד, בעברית ובערבית, ותיאר בהם בכאב ולפרטי פרטים את הצעירים האלה לפני הוריהם, אחיהם ואהובותיהם. הכתיבה היתה בעבורו סוג של עדות, אך במובן מסוים גם תרפיה. אף שהצורך היה עז, למאי לא שלח את המכתבים ליעדם.

בתערוכה, שילב למאי את המכתבים ביצירותיו; הוא עיבד אותם שוב ושוב עד שהפכו לא-קריאים; הוא חזר וכתב אותם על בד רק כדי למזג ולטשטש אותם, ובסופו של דבר, המיר את הטקסט לדימוי חזותי.

התערוכה מציגה ציורים ומייצבים של עמודים שעליהם מוצבים פסלונים של חיילים בתנוחות שונות הממלאים את האולם במוזיאון. זו אינה תערוכה המנסה לייצר זיכרון של אירוע ספציפי, אלה תערוכה העוסקת בחיים ובמוות ובמה שביניהם. נקודת המבט האוניברסלית של למאי מצויה בתמהיל זה של "שחור על שחור", אבל אף על פי שהיצירות כהות ומינימליסטית למראה, הן עשירות בפרטים ובחומר.

פתיחה: יום חמישי, 25.02 בשעה 19:30

המוזיאון לאומנות ישראלית. אבא הילל סילבר 146, רמת גן

• כללי
• תערוכה
• לבנון
• חיילים
• סוריה
• אמנות