Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט
טיים אאוט סופ"ש // גיליון 894 // עצמאות 2022

טיים אאוט סופ"ש // גיליון 894 // עצמאות 2022

תנו קצת רספקט לטבע הישראלי. ים המלח (צילום: שאטרסטוק)

קומי ישראל: כל הדברים שכל ישראלי צריך לעשות לפני המוות

קומי ישראל: כל הדברים שכל ישראלי צריך לעשות לפני המוות

תנו קצת רספקט לטבע הישראלי. ים המלח (צילום: שאטרסטוק)
תנו קצת רספקט לטבע הישראלי. ים המלח (צילום: שאטרסטוק)

עכשיו שעשינו ריקליימינג לדגל ולאהבת ישראל במאבק נגד ההפיכה המשטרית, אפשר לעצור רגע ולחשוב טוב מה הופך אותנו לישראלים ואיזה ישראלים נרצה להפוך להיות. יש כאן כמה אתגרים לא קטנים עבור כולנו, אבל עם קצת מאמץ נצליח להיטמע במרחב ולהמציא מחדש את הישראליות. בחנו את עצמכם

בחנו את עצמכם: כמה דברים ישראליים כבר עשיתם?

17-0: אתם בכלל מדברים עברית?אין ספק שאתם חשים עצמכם נטע זר וחולמים על מקום אחר, אבל אם רק תעקבו אחר הרשימה תוכלו להיטמע בחברה הישראלית בקלות רבה יותר וכמעט אף אחד לא ישים לב שאתם חיזרים או סתם לא יהודים. בסוף מתרגלים.

37-18: גם את תל אביב לא בנו ביום אחד.למעשה, גם אחרי 110 שנים היא עדיין בבנייה ואיש אינו יודע מתי זה יסתיים. כך שיש לכם דרך ארוכה במסע אל הישראליות, אך היא לא בלתי אפשרית ועם קצת מאמץ והקרבה וצפייה בפריים טיים אתם תגיעו. אם כי אולי צפייה בפריים טיים זה קורבן מוגזם.

59-38: אתם האחים והאחיות שלנו.למה לא באתם בפסח? אמא ממש נעלבה. אתם ישראלים כמו במבה, כמו מסיבת טבע שמחרבת את הטבע, כמו נשק סייבר שנמכר לרודנים בעולם השלישי. ישראלים טובים. אבל לא ישראלים מעולים.

74-60: כשבנימין זאב הרצל כתב את "אלטנוילנד" הוא חשב עליכם. כשנפתלי הרץ אימבר כתב את התקווה הוא חשב עליכם. כשבנימין נתניהו כתב את "מקום תחת השמש" אין לנו מושג על מה הוא חשב, אבל אתם בטח יודעים כי אין שום דבר יותר ישראלי מכם. זה קצת מפחיד.

1. להיוולד בישראל או להגר לישראל

נו, זה הבייסיק, מה לעשות.

מזל טוב ילד, יש לך רק עוד 73 דברים לעשות (צילום: שאטרסטוק)
מזל טוב ילד, יש לך רק עוד 73 דברים לעשות (צילום: שאטרסטוק)

2. לריב

חייבים לריב. חייבים לריב פה עם אנשים שפוגשים באופן רנדומלי ברחוב וגם עם כאלה שמכירים. הריבים, הוויכוחים, הם חלק מהותי מהטמפרמנט שלנו. חייבים את זה לסביבה ובעיקר לעצמנו, להוכיח שאנחנו לא פראיירים. חייבים גם להתערב מתישהו בריב של אנשים אחרים. למה? למה לא בעצם? פפפף עלק למה. כי יש לנו דעה, זה למה. יש לנו דעה ואנחנו נלחם על זכותנו לומר אותה גם אם אף אחד לא התעניין.

3. לשנות את דעתכם הפוליטית

גם ככה היא לא באמת כזו חשובה.וגם ככה היא משתנה כל הזמן.

רוצים שינוי? דונלד טראמפ (צילום: Getty Images)
רוצים שינוי? דונלד טראמפ (צילום: Getty Images)

4. לסבול בחופשה ולהסתיר את זה לנצח

מאוריציוס? חלום. בכלל לא עולם שלישי וגם הבילהרציה לא הייתה נוראית בכלל. העיקר שבאינסטוש לא רואים את היתושים.

5. לטוס לחו"ל ולהתלונן שבמקום שהגעתם אליו יש יותר מדי ישראלים

הגעתם לתאילנד נשמות, מה חשבתם?

אחי, זה כמו בחוף טנטורה. תאילנד (צילום: שאטרסטוק)
אחי, זה כמו בחוף טנטורה. תאילנד (צילום: שאטרסטוק)

6. להניח רגל על המושבים באוטובוס

הגרסה הישראלית ללהשתין כדי לסמן טריטוריה.

מלא מקום לרגליים, לא ככה? אוטובוס דן (צילום: שאטרסטוק)
מלא מקום לרגליים, לא ככה? אוטובוס דן (צילום: שאטרסטוק)

7. לבקר בכותל

קיר יפה, בנייה מסורתית, וינטג' עם שלושה כיווני אוויר? בתל אביב היו לוקחים על זה 8,000 לחודש.

8. להישבע בחומוס

"אחי, אין על החומוס של אבו XXX, אין, לא היה ולא יהיה". כולם חכמים. כולם טוחנים קטניות. כולם משוכנעים שהם ורק הם יודעים היכן החומוס הכי טוב בארץ. וברמלה. וברמת גן. אמת אחת צנחה מהשמיים ואתם אלה שקלטתם אותה. אם מישהו יחשוב אחרת מכם – דינו מוות, כמובן. חשוב מאוד שתתווכחו על זה מעכשיו ועד הנצח. בתיאבון.

9. לאכול במקום שמציע "מטבח לבנטיני שמח"

ולשלם מחיר מופרז על עראייס. זו אפילו לא פיתה שלמה!

שמענו שגם אמא שלכם לבנטינית שמחה. עראייס (צילום: אנטולי מיכאלו)
שמענו שגם אמא שלכם לבנטינית שמחה. עראייס (צילום: אנטולי מיכאלו)

10. להאזין לטיפקס

ההרכב שמגדיר מה זה להיות ישראלי. ולתפארת מדינת ישראל.

11. למצוא דיל טוב

המשימה הישראלית האולטימטיבית. אגב, יש דיל יותר טוב אבל לא רצינו לספר לכם כדי לא לבאס.

12. להתווכח איך נכון לאכול קרמבו

התשובה האמיתית: עם הפה.

קרמבו של הביוקר. פשוט לאכול, מה נסגר איתכם (צילום: אורן דגן)
קרמבו של הביוקר. פשוט לאכול, מה נסגר איתכם (צילום: אורן דגן)

13. לרכל בחו"ל על האדם הלא נכון

הדריל הזה מוכר ועדיין חוזר על עצמו, שוב ושוב. מרכיביו: חבורת ישראלים ועוד חבורה של ישראלים המטיילת בחו"ל. תחושת הביטחון העצמי שבאה מפערי השפה כל כך גדולה, שהיא גורמת לתחושה של חסינות על. אפשר לרכל על כולם ועל הכל. "איזו הליכה עקומה יש למכוער הזה", הפטרתם כלפי מישהו ברחוב ניו יורקי, רק כדי שיסתובב אליכם ויקלל בעברית (את אמאשכם). סיכון נוסף: יהודים מקומיים שלמדו קצת יותר מדי טוב לקראת עלייתם לתורה וסוחרים בשוק שיביא לך משהו טוב אחשלי.

תהיה בשקט, אני מכירה את הנהג הזה מקו 5. לונדון (צילום: שאטרסטוק)
תהיה בשקט, אני מכירה את הנהג הזה מקו 5. לונדון (צילום: שאטרסטוק)

14. להתלונן על המחיר ואז לשלם

יותר מששילמנו על המוצר, שילמנו על הזכות להתלונן.

15. להקים עמותה או להיות חבר באחת

כן, זה מה שישראלים עושים. אם אין לחם – נקים עמותות. יכול להיות שקצת הגזמנו עם הקונספט הזה.

16. ללכת למסיבת טראנס

הידעתם? ז'אנר הטראנס הפסיכדלי הוא מענפי הייצוא המצטיינים של מדינת ישראל, עוד תחום שבו אנחנו מעצמה בינלאומית, וחוויה שכל סחי חייב לעצמו לפחות פעם אחת (אל דאגה, אתם עדיין תהיו סחים גם אחריה).

https://youtu.be/auoW4DaRw88

17. להיות סחים

אין מה לעשות, רוב הישראלים הם סחים-דה-לה-סח, לא סתם קורים פה דברים כמו יאיר לפיד ונפתלי בנט. חבקו את הסחי הפנימי שלכם והתיידדו איתו, יום אחד הוא יפרוץ מתוככם כמו הטפיל בנוסע השמיני.

18. להודות מתישהו שיש משהו בשלמה ארצי

כן, אתם קרועים על "טיול בארץ התווים" או על השירים שלו בגרמנית. שמענו עליכם. תוך עשר שנים הוא זורק עליכם את המגבת שלו בקיסריה.

19. ללכת להופעה של אמן מחו"ל רק בגלל שהוא מחו"ל

ג'סטין ביבר? יאללה שיהיה ג'סטין ביבר. זה כאילו ג'סטין טימברלייק מעלי אקספרס? סבבה תביא כרטיס לגולדן רינג.

20. להתגאות בזה שרדיוהד הצליחו כאן לפני הכל

ולהדחיק שזה בגלל פרסומת לקסטרו.

21. להפנים שאולי, למרות הכל, יש משהו בסרטי בורקס

הם גזעניים, שוביניסטים וסתם איומים, אבל הם שלנו.יונתן עמירן מרחיב ומסביר.

הנה בורקס שתמיד מכניס אותנו לסרטים. עמיתה (צילום: שי נייבורג)
הנה בורקס שתמיד מכניס אותנו לסרטים. עמיתה (צילום: שי נייבורג)

22. לשקול הסבה מקצועית להייטק

מאוד חכם ושקול מצדכם לשקול את זה. תמשיכו לשקול ותנו לכולם לתפוס לכם את המקום עד שאתם זזים.

23. לשנוא את ההייטק

כי אנחנו מקנאים. וכי הוא יחריב את העולם. אבל בעיקר כי אנחנו מקנאים.

24. לשקול השתתפות בריאליטי

אחרי הכל, זאת הדרך הקצרה והמהירה להפוך לסלב סוג ז' שאף אחד לא אוהב וכולם בזים לו. כדאי לכם זה דיל טוב (ע"ע).

ובכן, הלכת לריאליטי. דנדן ב"הישרדות" (צילום מסך: רשת 13)
ובכן, הלכת לריאליטי. דנדן ב"הישרדות" (צילום מסך: רשת 13)

25. להתלונן

על החום, על הממשלה, על המחיר (ע"ע סעיף 14), על הדירות, על הפקקים, על הזיהום, על הבירוקרטיה, על הריח, על אמא, על שירות הלקוחות, על הדבש ועל העוקץ. הישראליות היא תנועה בתלונה מתמדת, ואם לא תתלוננו מספיק תישלל מכם אזרחותכם. נקודות בונוס מיוחדות תקבלו על תלונות חסרות כתובת שאין שום דבר שאפשר לעשות לגביהן.

26. לצחוק מקומדיה ישראלית

זה בא לנו טבעי כי אנחנו יהודים, ולא חסר לנו על מה.וגם לא חסר לנו עם מה.

"היהודים באים" (צילום: ארזביט – Visual Stortyeller)
"היהודים באים" (צילום: ארזביט – Visual Stortyeller)

27. להתווכח על הגשש החיוור

האם הם עומדים במבחן הזמן? ואז לרצות לבדוק את זה ביוטיוב. ואז לשאול למה אין את זה ביוטיוב. ואז לגלות שבעלי הזכויות לא רוצים שהמערכונים שלהם יהיו ביוטיוב. ואז לגלות שאף אחד לא יודע בכלל מה זה הגשש החיוור כי אין את זה ביוטיוב. ואז לגלות שאתם מדברים עם עצמכם. ואז להתאשפז. ובאישפוז יש את הבחור המוזר הזה שמדקלם מערכונים של הגשש. אם אין בחור כזה – אתם הבחור הזה. לא הייתם צריכים להתחיל להתווכח.

סליחה אבל תזכירו לנו. הגשש החיוור (צילום: משה מילנר/לע"מ)
סליחה אבל תזכירו לנו. הגשש החיוור (צילום: משה מילנר/לע"מ)

28. לאכול בפיתה

מה יותר ישראלי מכלי הגשת אוכל שאפשר גם לאכול? אנחנו רוצים הכל מהכל, ועם קצת טחינה מלמעלה. לאחוז את החיים במו ידינו, בלי סכין ומזלג, ואז לקחת ביס גדול לפני שזה נוטף מהפינה. תכניסו לנו את העולם לפיתה בבקשה ותעבירו את הבקבוק של העמבה.

מה רבו מעשיך השם. פיתה בולונז דור 2 (צילום: איל שני)
מה רבו מעשיך השם. פיתה בולונז דור 2 (צילום: איל שני)

29. לשים חריף

חיים רק פעם אחת, אז שלפחות זה יהיה לוהט (ובלי מילה על אשכנזים. נסו פעם לאכול סלט רומני ואז תדברו איתנו על חריף).

30. לגלות מחדש את הפלאפל

תכלס זה אוכל פשוט מדהים.ויש לנו רשימה להמחשה.

פלאפל. אילוסטרציה. טעימה (צילום: shutterstock)
פלאפל. אילוסטרציה. טעימה (צילום: shutterstock)

31. להיגמל מחדשות

כלי התקשורת אולי אובססיביים לעדכון התמידי, אבל זה לא אומר שאתם צריכים להיות. ממדינה שגדלה על מהדורה שעתית ברדיו ועד ל-5 השעות היומיות (במינימום) שערוצי הברודקאסט שורפים על קו פתוח של לרלרת ופרשנים שלא מפרשים כלום, כל ישראלי שמנתק את עצמו מהעורק החולה הזה יכול רק להרוויח. זה לא שיקרו פחות דברים נוראיים, פשוט מפלס החרדה הלאומי סוף סוף יתחיל לצנוח.וזה נכון במיוחד בימי פיגועים.

אין מה לראות פה. עמית סגל בחדשות 12 (צילום מסך: קשת12)
אין מה לראות פה. עמית סגל בחדשות 12 (צילום מסך: קשת12)

32. לצוף בים המלח

יש לנו את אחד מפלאי תבל במרחק שעה וחצי נסיעה מהבית ומה אנחנו עושים איתו? נותנים אותו מתנה לאחים עופר ומייבשים אותו. עדיין נחמד לצוף בו בעודו נעלם.

33. לשחות בכנרת

אחלה אגם ועכשיו כשהוא מלא יחסית הוא נהדר במיוחד, אפילו טבריה לא מצליחה לקלקל אותו.

Rimonim, Safed Hotelטוב שיש אותה. הכנרת (בתמונה: מלון רימונים גלי כנרת; צילום: יחסי ציבור)

34. על האש

בשרי, צמחוני, טבעוני, זרעוני – לא אכפת לנו, העיקר שהשתתפתם באחד מהטקסים המוצדקים ביותר של הישראליות. אין תחושת גאווה גדולה כמו להדליק מנגל מוצלח, לעמוד עם יד כאובה מנפנוף ולדחוף כמות לא הגיונית של מזון לפה כאילו אנחנו מתכוננים לשואה הבאה.

35. לנסות להיות טבעוני

כי אנחנו אחת המדינות הטבעוניות ביותר בעולם. וכי אכלתם מספיק על האש.

כיף להיות טבעוני. מנת השומר המדהימה של OPA (צילום: אביב שקורי)
כיף להיות טבעוני. מנת השומר המדהימה של OPA (צילום: אביב שקורי)

36. לאכול בחדר אוכל

אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו מדינת הפלאפל והחומוס והכיף הים תיכוני, אבל בפועל אנחנו מדינת העוף המכובס והתפוחי אדמה בשמן צהוב שנשאר על הנשמה ומזון בתוך מגשי נירוסטה מוסדיים. מספיק להתכחש, זה מי שאנחנו.

חדר האוכל בקיבוץ גדות (צילום: ד"ר אבישי טייכר, מתוך אתר פיקיויקי)
חדר האוכל בקיבוץ גדות (צילום: ד"ר אבישי טייכר, מתוך אתר פיקיויקי)

37. לרדת לאילת (ולרדת עליה)

אין מה לעשות באילת. אילת היא עיר תיירותית גרועה שהתפתחה גרוע. קשה להתנייד, הבנייה צפופה ולא הגיונית, ומעל הכל – הכל יקר. יקר באופן לא פרופורציונלי. למה לנו לנסוע לחור תחת הזה בדרום הרחוק כשאפשר בסכומים נמוכים בהרבה לטוס לאי יווני. אין סיכוי שנרד שוב לחופשה באילת. אה, מה אמרתם, יש דיל באילת ל-3 לילות פלוס ארוחת בוקר? קחו את האשראי שלי עכשיו.

קופצים לאילת ושכולם יקפצו. מלון על חוף הים באילת (צילום: Shutterstock)
קופצים לאילת ושכולם יקפצו. מלון על חוף הים באילת (צילום: Shutterstock)

38. לבלות חופשה בצימר

ספורט ישראלי עממי שיש לקוות שיוכר כענף אולימפי. הרעיון הוא שמשלמים כמו במלון ואפילו יותר, אבל מקבלים כל כך הרבה פחות ממלון ועוד אומרים תודה שנתתם לנו לישון במאורת הג'קוזי שלכם שמי יודע איזה נוזלי גוף התעופפו בה, ואם אפשר ארוחת בוקר גלילית (כלומר, חביתה וסלט) במחיר מופקע בכלל נשמח ונמליץ לכל החברים שלנו.

39. להבריז מעלייה לתורה

די נו למי יש כח לקום בשעה כזו ביום שבת, ועוד בשביל בן של בת דודה?!

40. ללכת לבית כנסת ביום כיפור

אתם בכלל לא צמים, אתם חילונים ואפילו אתאיסטים, ובכל זאת אתם מתרגשים מזה. איזה יהודי זה.

פייר, אין על יום כיפור. ילדים על אבן גבירול ביום כיפור (צילום: shutterstock)
פייר, אין על יום כיפור. ילדים על אבן גבירול ביום כיפור (צילום: shutterstock)

41. לחשוב שהפעם יש לנבחרת סיכוי לעלות למונדיאל

ולא להיות מופתעים לרגע כשחוטפים את הגול בדקה התשעים (או התשיעית).

42. לשמוח מניצחון באירוויזיון

דווקא כי אתם צינים בנוגע לזה. וגם כי אף פעם לא נעלה למונדיאל.

43. להתבאס ששוב לא זכינו באוסקר

"ואלס עם באשיר" היה צריך לקחת. עוד לא התאוששנו מזה. גלובוס הזהב זאת לא נחמה.

44. להעריץ את ארצות הברית

מה לעשות, מנטליות הדוד מאמריקה שבא עם מתנות ודולרים עדיין כאן. ואנחנו עדיין סוג של מדינת חסות. קצת מביך? לא נכחיש.

45. לבוז לאמריקה

כי מה יש להם אלה עם האוכל המשמין והפוזה והלייק יו נואו אוף כבר. זה לא כאילו רק בזכותם אנחנו כאן. אה רגע.

46. להתווכח עם מישהו מחו"ל על הסכסוך הישראלי פלסטיני

לא אכפת לנו כמה אתם שמאלנים, כשמישהו מבחוץ מתחיל לדבר שטויות שהוא לא מבין בהם, כולנו הופכים לאבא אבן.

אקסקיוז מי, יו דונט אנדרסטנד. הפגנה פרו פלסטינית בפריז (צילום: Getty Images)
אקסקיוז מי, יו דונט אנדרסטנד. הפגנה פרו פלסטינית בפריז (צילום: Getty Images)

47. להשתתף בהפגנה

כמאמר הפתגם הידוע, לא חשוב על מה.

להפגין זה כיף, כדאי גם לכם. הפגנה בכיכר התרבות (צילום: ג'ק גואז\גטי אימג'ס)
להפגין זה כיף, כדאי גם לכם. הפגנה בכיכר התרבות (צילום: ג'ק גואז\גטי אימג'ס)

48. לחשוב שכולם מחכים לשמוע את הדעה שלך

ועוד לכתוב אותה בפוסט טרחני בפייסבוק. יאייקס.

49. לעזוב את פייסבוק ולעשות מזה עניין

לאף אחד לא אכפת. במערב אירופה אף אחד לא משתמש בפייסבוק. כל כך פרובנציאלי.

50. להפסיק לחשוב שישראל פרובינציאלית

לחשוב שישראל היא מדינה פרובנציאלית זה כנראה הדבר הכי פרובינציאלי שאפשר לחשוב. הייתם פעם במיד-ווסט? בכפרים נידחים בצפון אירופה? אנחנו במקום די טוב באמצע בסך הכל, אפילו קרוב יותר לפסגה מאשר לתחתית, מעודכנים, קוסמופוליטיים ובינלאומיים. די להתבכיין.

51. לזכור את השואה

טוב, על זה מותר להתבכיין כמה שרוצים. אין מה לעשות, זה בא עם הגנים. לפחות יש לנו כמה אומניםשמנצלים את הפוסט-טראומה הלאומית ליצירת אמנות פנטסטית. ככה גם קל יותר לזכור.

52. לבכות

בטקסים, ברחוב, בבית, מול פקיד מס הכנסה. שחררו קצת בכי, זה טוב לנשמה ובאמת לא פשוט לחיות כאן. ישראלים אינם בוכים מספיק, ואולי אם היינו בוכים יותר היינו מתלוננים פחות (ר' סעיף 25). הגברים כידוע אינם בוכים בלילה, אבל אנחנו מרשות לכם לבכות ביום בשירותים של העבודה כמונו.

53. להכיר בכיבוש

או לכל הפחות להשלים עם זה שעשינו כמה דברים נוראים לשכנינו לאורך השנים. כן, הם גם עשו לנו, אבל זה לא מוחק את הזוועות והפשעים שנעשו (ועושים) גם בשמכם. משמעות הכיבוש וניהולו המתמשך היא דהירה אל עבר מדינה דו-לאומית ללא רוב יהודי, מדינה שאי אפשר יהיה להמשיך לשלוט בה כמיעוט יהודי בלי קצת אפרטהייד וטרנספר והרבה קורבנות חפים מפשע. המדינה הזאת תהיה הרבה דברים, אבל היא לא תהיה ישראל. וחשבנו שאתם אוהבים את ישראל.

די לכיבוש. עבודתו של האמן בנקסי בבית לחם (צילום: GettyImages)
די לכיבוש. עבודתו של האמן בנקסי בבית לחם (צילום: GettyImages)

54. לדבר על צה"ל

הפסקנו לדבר על הצבא. בתל אביב מי שהיה בצבא נוהג לשתוק על כך ומי שלא היה בצבא נוהג להצניע ובאופן כללי לא מדברים על צה"ל. עושים מילואים ושותקים. שתיקה כהסכמה ותמיכה אילמת. הפסקנו להפגין מול הקריה. הפסקנו לדבר על צה"ל ועל תקציב הביטחון ועל הפנסיות התקציביות, השטחנו את השיח על השטחים, השתקנו את שוברים שתיקה, והמיליטריזציה של החברה הישראלית מאיצה באין מפריע. צריך לחזור ולדבר על צה"ל. הוא חשוב מכדי להדחיק אותו.

מצעד צבאי בירושלים, 1968 (צילום: גטי אימג'ס)
מצעד צבאי בירושלים, 1968 (צילום: גטי אימג'ס)

55. להפסיק להשתמש במילה "ערסים"

זה כמו ה-N word, מה לא ברור? אפשר אולי פשוט לוותר ולא להשתמש בביטוי גזעני ופוגעני? כן כן, יש גם ערסים אשכנזים. בסדר. שמענו אתכם.

56. לקרוא קלאסיקה ישראלית

קישון, קניוק, עגנון, גרוסמן, עוז, א.ב יהושע, אורלי קסטל בלום, אתגר קרת, יהושע קנז, יואל הופמן ועוד אינספור סופרים מופלאים מחכים לכם בגרושים ברשתות הספרים הקורסות (וגם בחנויות העצמאיות המעולות, תפרגנו להן). אנחנו אמורים להיות עם הספר, לא? תנצלו את השם ואל תביישו את הפירמה.

תנו צ'אנס לקלאס. דוד גרוסמן (צילום: מאריה מוראטי\גטי אימג'ס)
תנו צ'אנס לקלאס. דוד גרוסמן (צילום: מאריה מוראטי\גטי אימג'ס)

57. ללמוד קצת ערבית

בחייאת, חלאס להסתלבט יא שבאב. לפני 40 שנה היו עושים את זה בפריים טיים.

58. לפרגן לתעשייה מקומית

אנחנו, למשל, מפרגנים מאוד לגיימינג כחול לבן.ויש לנו טור פטריוטי במיוחד בנושאעל כמה מיצרניות המשחקים הישראליות שפורצות לעצמן דרך בעולם. זה כל כך מגניב.

59. להשתתף בשירה בציבור

תצחקו על שרהל'ה שרון כמה שאתם רוצים, גם אתם לא תצליחו לעצור את עצמכם מלמלמל את המילים של "התמונות שבאלבום". כן, זה הכי סחי בהיסטוריה וזה סוגר לכם גם את סעיף 17, אבל השירה בציבור היא אבן יסוד במורשת התרבותית הישראלית שיהיה חבל לאבד, ואם תקשיבו לשירים מבעד לציניות תגלו שגם הם יפים יפים ונושאים יפה את משקל השנים וההיסטוריה. פשוט תחשבו על זה כעל קריוקי של אשכנזים וזה יסתדר לכם.

60. להתחבר למוזיקה ים תיכונית

אה, אתם אוהבים את זוהר ארגוב? באמת כל הכבוד לכם על הנאורות, אבל לא יזיק לכם להרחיב קצת את מנעד המוזיקה הפופולרית שלכם, ואם לא טוב לכם הפופ הים-תיכוני שכבש את ישראל אז אצל השכנים שלנו במרחב יש המון מוזיקה מעולה, מקורית, מקפיצה, בועטת ומרגשת וגם זה מוזיקה ים תיכונית. רק די קצת עם האשליה שאתם באירופה.

61. לדקלם מערכונים

ממערכוני הרדיו של שייקה אופיר, דרך החמישיה הקאמרית ועד לטלוויזיה מהעתיד, ההתאהבות הישראלית בפורמט הקומי הפשוט הזה יצרה כמה מהרגעים המצחיקים ביותר בתרבות שלנו. אבא שלכם ציטט מערכונים של הגשש, אתם מכירים בעל פה את ניצה ולחם וגם הילדים שלכם יצטטו את מערכוני הקבוצה "מארק צחוקרברג" בעתיד.

62. למכור

אנחנו אומה של סוחרים. הצטרפו אלינו. דוכן לימונדה כילד, מוכר בגלידריה, שדלן מוצרי ים המלח בעגלות, סטארטאפים לפי קילו, נדל"ן בבודפשט, כדורים בבית אבות. זה גלגל החיים.

63. להיגמל מאשראי

אומרים שהישראלים למדו משהו על כלכלה מאז המחאה החברתית ומתנהלים באופן תבוני יותר, אבל אין לכך אינדיקציה כלשהי במדדי יוקר המחייה או בהיסטריית השופינג הלאומית. השיטה הכלכלית הישראלית מאפשרת איכשהו למיליונים מאיתנו לחיות מעל רמת החיים שההכנסה שלנו מאפשרת, וזאת הודות למדיניות אשראי נדיבה ומשעבדת, בועת ענק של הלוואות ומשכנתאות שמנפחות את חוב משקי הבית למימדים מבעיתים ומה שמסתמן כקניבליזציה של כספי הפנסיה הציבוריים לקראת עתיד עגום. בהצלחה לכולנו.

בחזרה לאוהלים? המחאה החברתית ב-2011 (צילום: MENAHEM KAHANA/AFP via Getty Images)
בחזרה לאוהלים? המחאה החברתית ב-2011 (צילום: MENAHEM KAHANA/AFP via Getty Images)

64. להציל את הסביבה

הישראלים מתים על החופים, על היערות ועל שמורות הטבע, עפים על המגוון האקלימי והסביבתי שבין החרמון לאילת, מתרגשים מהנופים ומיופיה של הארץ – אבל גם לא עושים יותר מדי כדי לשמור על כל אלה. משבר האקלים והגנת הסביבה אינם נמצאים גבוה במיוחד על סדר היום הישראלי והמשמעות של זה היא שכל היופי הזה עומד להיעלם והארץ עומדת להיקבר ברובה תחת אספלט ובטון, והנכדים שלכם יראו את הנחלים והשדות רק בתמונות. הגיע הזמן שתעשו משהו בקשר לזה.

65. לאמץ חוף ים

ישראל היא מדינת חוף לכל אורכה, וכל ישראלי רציני חייב שיהיה לו את החוף המועדף עליו, זה שהוא מגיע אליו יותר מאל חופים אחרים ומכיר בו כל תלולית חול ויודע להסביר גם מדוע החוף שלו טוב יותר מכל חוף אחר – אם כי ברור שמדובר בקשקוש כי חוף הקשתות הוא הטוב מכולם. תחושת השייכות/בעלות הזאת מבטיחה גם שהישראלי ינקה אחריו כאילו היה זה ביתו. והאמת היא שהחוף הוא אכן הבית של כולנו.

שמונה מיליון טונות של פסולת בשנה. חוף הילטון, אוגוסט 2020 (צילום: בוריס בי\שאטרסטוק)
שמונה מיליון טונות של פסולת בשנה. חוף הילטון, אוגוסט 2020 (צילום: בוריס בי\שאטרסטוק)

66. להיעקץ על ידי מדוזה

מחשלת ישראלים להתמודד עם כאב יותר מכל טירונות 07.

67. לשחק מטקות

לא ברור איך ובעיקר מדוע, אבל תרומתנו לתרבות ספורט החופים היא הדבר הרועש והלא-תחרותי הזה עם מחבטי העץ שנראים כמו כלי פרימיטיבי לגירוש וחיסול זבובים, והכדור השחור הנורא שיכול לעשות לכם חור בבטן אם יפגע בה מספיק חזק, ומבאס להודות שהמפגע הסביבתי הזה הוא גם פשוט נורא כיף והרבה יותר כיף לשחק בו מאשר לשבת על החוף ולהתלונן על מי שמשחקים בו. לא משנה איך גילינו.

68. להילחץ על חתונה

האם יש עם לחוץ חתונה יותר מאיתנו? אם כן – אנחנו לא רוצות להכיר אותו. או שבעצם אנחנו ממש רוצות להכיר אותו ולהתחתן איתו.

חתונה בטיטולים? זה קונספט. חתונה ממבט ראשון (צילום מסך: קשת 12)
חתונה בטיטולים? זה קונספט. חתונה ממבט ראשון (צילום מסך: קשת 12)

69. להשתחרר מהפוריטניות

בלי סקס בבקשה, אנחנו ישראלים. אמנם אומה חרמנית כמרבית אומות הים התיכון, אך במקביל גם חסודה, צנועה ושמרנית שאינה מסוגלת להכיל ביטויים של מיניות מבלי להסמיק ולהזדעזע. מתי בפעם האחרונה ראיתם סצנת סקס נורמלית בסדרה ישראלית? או איזה פרק אירוטי רותח ברומן מפתח ישראלי? התרבות שלנו נטולת סקס, מבחינת מתירנות תקשורתית היינו מתקדמים יותר בשנות ה-70' וה-80', ועל יחס בריא למיניות על כל גווניה בוודאי שאין מה לדבר. כל ישראלי חייב לצאת מהתסביך הזה, הדחקה שלא ייצא ממנה שום דבר טוב. אנחנו מכירים פסיכולוג טוב, תתפשטו.

צילום: איליה מלניקוב
צילום: איליה מלניקוב

70. לחיות כמה שנים בחו"ל

זה מכניס את כל הסיפור הזה של הישראליות לפרופורציות מדויקות ביותר.

וודינג, ברלין. (צילום: Dagmar Schwelle / VisitBerlin)
וודינג, ברלין. (צילום: Dagmar Schwelle / VisitBerlin)

71. לקחת חברים מחו"ל לשוק הכרמל

אנחנו אולי משוחדים כי אנחנו טיים אאוט תל אביב, אבל השוק שלנו הכי טוב, הכי מתעדכן והכי משתדרג כמעט על בסיס שבועי. לקחת לשם אורחים מחו"ל ולראות את העיניים שלהם נפערות בהשתאות ובפליאה מול המגוון והצבעים והטעמים.דרך העיניים שלהם אפשר לראות טוב יותר איזה אוצר לאומי יש לנו פה. גן עדן של אוכל רחוב? לא רק שלא נכחיש,אפילו היינו שם השבוע בקרב תרנגולים.

רחוב יום טוב ליד שוק הכרמל. צילום: ספי קרופסקי
רחוב יום טוב ליד שוק הכרמל. צילום: ספי קרופסקי

72. לנסות לכבוש את העולם

לא ברור למה חשוב לנו כל כך לכבוש את העולם, אפילו את פלסטין לא הצלחנו לכבוש כמו שצריך, אבל העובדה היא שבשלל תחומים ציבוריים, אקדמיים, תרבותיים וכלכליים, הישראלים מבקשים לכבוש את העולם. השחקנים שלנו בספורט הקבוצתי, השחקנים שלנו בקולנוע הבינלאומי, זמרות פופ עם גב של חיים סבן וסופרים חיוורים, מדענים והייטקיסטים, מעצבי אופנה ושפים – כולם שותפים לאמביציה המטורפת להצליח מחוץ לביצה הישראלית הקטנה ולהראות לכל העולם מה זה.

73. לחזור הביתה ולהגיד שאין כמו בארץ

ובאמת להתכוון לזה, כי לטוב ולרע זה די נכון.

74. להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את יום העצמאות

עמוק בפנים אתם יודעים שאתם רוצים.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מתי בפעם האחרונה שיניתם את דעתכם? בנימין נתניהו (צילום: שאטרסטוק)

האם אתם יכולים לשנות את דעתכם על בנימין נתניהו?

האם אתם יכולים לשנות את דעתכם על בנימין נתניהו?

מתי בפעם האחרונה שיניתם את דעתכם? בנימין נתניהו (צילום: שאטרסטוק)
מתי בפעם האחרונה שיניתם את דעתכם? בנימין נתניהו (צילום: שאטרסטוק)

שנו את דעתכם הפוליטית. זה הדבר הכי ישראלי שאפשר לעשות. הדעות המוצקות שלנו, אלה שאנחנו רבים עליהן בחירוף נפש ברשתות החברתיות, משתנות למעשה כל הזמן. אנחנו מתמתנים, אנחנו מקצינים, אנחנו משנים את דעתנו כמעט בלי לשים לב. ודעתכם על נתניהו כבר השתנתה

>> לשנות את דעתכם הפוליטית //1 מ-74 דברים שכל ישראלי צריך לנסות לפני המוות

כל ישראלי חייב לשנות את דעתו הפוליטית לפני המוות. זה נשמע אולי מופרך ובלתי אפשרי, כי ההצבעה שבטית, כי הישראלים תומכים במפלגות ובפוליטיקאים כמו שהם אוהדים קבוצת כדורגל (בקנאות וללא קשר לביצועים), כי השנאה בין המחנות גדולה מדי. אבל האמת המוכחשת בתוקף היא שישראלים משנים את דעתם הפוליטית ללא הרף. הם פשוט אינם מודים בכך. הישראלי מכחיש בתוקף ששינה את דעתו אי פעם, כאילו הנכונות לשנות עמדות בהתאם לשינויים במציאות היא הבעת חולשה, וגם אם עבר משמאל לימין או להפך הוא תמיד יסביר שהוא עצמו לא השתנה, זה השמאל\ימין שזזו ממקומם.

וזה, כמובן, שקר. הסחרור האנטי-דמוקרטי אליו נקלעה מדינת ישראל נעצר בדקה ה-90 תוך כדי שנתה ה-74. הוא נעצר כשאנשים מהימין האידיאולוגי שמייצגים בנט, סער וליברמן שינו את דעתם בנוגע לשיתוף פעולה עם השמאל של ניצן הורוביץ ומרב מיכאלי ועם מנסור עבאס, והאחרונים בתמורה שינו את דעתם בנוגע לאותו שת"פ בדיוק. זהו שינוי דרמטי ששם את תפקודה התקין והדמוקרטי של המדינה לפני טובתו הפוליטית של כל אחד מהמחנות ובוודאי שלפני טובתו האישית של בנימין נתניהו, משונה ככל שהדבר ישמע.

הפנאט של אתמול הוא המאחד של היום. נפתלי בנט ובנימין נתניהו (צילום: גטי אימג'ס)
הפנאט של אתמול הוא המאחד של היום. נפתלי בנט ובנימין נתניהו (צילום: גטי אימג'ס)

והנה, לכבוד יום העצמאות הזה אני חש צורך לעמוד על כיסא ולצעוק: שיניתי את דעתי. שיניתי את דעתי בעבר לגבי נתניהו (עד 2016 לא חשבתי שהוא דיקטטור בהתהוות), שיניתי את דעתי בעבר לגבי בנט (עד 2021 חשבתי שהוא פנאט בעור כבשה), שיניתי את דעתי לגבי מרצ ולגבי חד"ש (בואו לא ניכנס לזה), ואני מהמר שעוד אשנה את דעתי שוב ושוב גם לגבי פוליטיקאים נוספים, סוגיות מרכזיות וצבע תחתונים מועדף. כדאי גם לכם.

אם תביטו לאחור תבינו שדעתכם כבר השתנתה יותר מפעם אחת. אולי הקצנתם עם הזמן והמאורעות. אולי התמתנתם מול השנים והמורכבות. אולי חשבתם שנתניהו חף מפשע ולא צריך להתפטר לפני הגשת כתב אישום, ואז שיניתם את דעתכם והחלטתם שבעצם גם לא אחרי הגשת כתב אישום, הרשעה ופסק דין חלוט אחרי ערעור. מה אתם יודעים, דעתם של הביביסטים על ביבי השתנתה גם היא. הדעות המוצקות והיציבות שלנו, אלה שלכאורה מגדירות אותנו, אלה שאנחנו רבים עליהן מדי יום בחירוף נפש ברשתות החברתיות, משתנות למעשה כל הזמן. אולי זו צריכה להיות מסורת משחררת של יום העצמאות: כולם מתחלפים בדעותיהם ליום אחד כדי להתרענן ולהירגע קצת.

מחאה לא יכולה לשנות שום דבר? הנה עוד דעה שהשתנתה. מחאת בלפור (צילום: שרון אברהם)
מחאה לא יכולה לשנות שום דבר? הנה עוד דעה שהשתנתה. מחאת בלפור (צילום: שרון אברהם)

זה לא חייב להיות שינוי מקצה לקצה ומעבר מגוש לגוש, אם כי ברור שהדבר מפתה. ישראלים שעורקים ממחנה אחד למשנהו מתקבלים על פי רוב באהבה גדולה ושלל כיבודים במחנה החדש שלהם, בעיקר אם הם אנשי תקשורת או אושיות סושיאל. הם "התפכחו". הם "ראו את האור". הם "הבינו את האמת". הם יקבלו "תוכנית טלוויזיה". מצד שנ י, במחנה אותו נטשו יכריזו עליהם כמי שיצאו מדעתם, אכלו שוחד, איבדו את אחת מאונות מוחם ורצחו את רבין בשנית ובאופן רטרואקטיבי. הישראלים כל כך בטוחים שהם תקועים בעמדותיהם, שכל חציית קווים כזו היא סנסציה ורעידת אדמה ברשתות החברתיות, ולכן גם מאיימת מאין כמותה. לתקשורת יש כמובן את הכוח לשנות את דעת הקהל. הבליץ התקשורתי-ביביסטי בעד נתניהו כבר גרם לרבים וטובים להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את המנהיג.

שנו את דעתכם הפוליטית. זה הדבר הכי ישראלי שאפשר לעשות. אם בכל זאת נבדוק מה קרה כאן ב-50 השנים האחרונות נגלה דבר לא מפתיע: הכל השתנה. כן, כולל דעתם המוצקה של ישראלים על דברים. כולל "הימין" ו"השמאל" המדומיינים. כולל דעתכם על נתניהו. לפני כ-30 שנה מפלגת העבודה הייתה מפלגה של 44 מנדטים. לפני כ-20 שנה מעטים האמינו שאפשר לפנות את התנחלויות גוש קטיף. לפני כשנתיים אף אחד לא היה מאמין שנתניהו לא יצליח לנצח ארבעה סבבי בחירות ברציפות או שהמחאה נגדו תצליח לבעור במשך שנה שלמה ואשכרה תשנה משהו. ומה קרה אז, שוב ושוב? בין אם באופן פסיבי ותגובתי או באופן יזום ומודע, הישראלים שינו את דעתם. והם ישנו אותה שוב.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

גם לנו מגיע סטיפלר. אסקימו לימון. צילום: יוני המנחם

איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אסקימו לימון

איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אסקימו לימון

גם לנו מגיע סטיפלר. אסקימו לימון. צילום: יוני המנחם
גם לנו מגיע סטיפלר. אסקימו לימון. צילום: יוני המנחם

יונתן עמירן, הקומיקאי המתנשא שהוא, מעולם לא טרח לצפות בקולנוע ישראלי, לרבות קלאסיקות שנויות במחלוקת וסרטי בורקס. רק כשבאמת ניסה להבין את הקסם הוא למד שלטוב או לרע, זו התרבות שלנו וכדאי שנחבב אותה. או שלכל הפחות, נתגאה בבדיחת הזין הציונית

>> לאהוב סרטי בורקס //1 מ-74 דברים שכל ישראלי צריך לנסות לפני המוות

במשך רוב חיי נמנעתי מסרטים ישראליים מכל ז'אנר. מהדרמות הרציניות על משפחות וסודות, מסרטי הצבא הפטריוטיים וכמובן, גם סרטי הקומדיה והבורקס של שנות השבעים והשמונים. בתור מי שגדל על הקומדיות המטורפות של מונטי פייתון, מל ברוקס והאחים צוקר, לא היה לי עניין בקומדיות זולות עם בדיחות שבנויות על הבדלים בין עדות, דוגמת "צ'ארלי וחצי" או "חגיגה בסנוקר", או קומדיות סקס שוביניסטיות כמו סדרת "אסקימו לימון".

עם הגישה הזאת המשכתי גם כשהחלטתי שאני רוצה ליצור קולנוע בישראל וגם כשלמדתי קולנוע באוניברסיטת תל-אביב. לא ראיתי סתירה בין היותי ישראלי ואהבתי לקולנוע, לזה שאני לא רואה קולנוע ישראלי. עד שבשנה שעברה החלטתי לתקן את זה, ועל הדרך גם לייצר מזה תוכן. כך התחיל הפודקאסט "אפס בקולנוע ישראלי", בו בכל שבוע ראיתי סרט ישראלי שאף פעם לא ראיתי עד כה, על פי בחירת האורח. בזכות הפודקאסט צפיתי בסרטים דוגמת "צ'ארלי וחצי", "קזבלן", "גבעת חלפון אינה עונה", "אסקימו לימון" ועוד – ולמרות שלא אהבתי כל אחד ואחד מהסרטים, לדבר עם אנשים שאוהבים אותם בהחלט עזר לי להבין את חשיבותם בתרבות הישראלית.

כולנו חיים בארץ הזאת ביחד, וזה נחמד שיש לנו שפה משותפת דרך הסרטים האלה. וגם אם אנחנו צוחקים על אנשים שמצטטים את אותם עשרים משפטים במבטאים שונים מסרטים ישראלים, זה עדיין מחבר אותנו אחד אל השני. ונכון, יש הרבה דברים בעייתיים בסרטים האלה: הגזענות, המיזוגניה, ההומופוביה – אבל במקביל, אסור לשכוח שיש בהם גם הרבה דברים יפים, ולפעמים אפילו מצחיקים. אפילו סנוב שכמוני מצא את עצמו צוחק מול סצנות מסוימות, וככל שאני רואה יותר סרטים ישראלים, ככה אני צוחק ומתחבר יותר אל העולם הזה.

ביום העצמאות הזה, תיהנו מסדרת הסרטים הקלאסית "תותי פרוטי"!כי אין על קולנוע ישראלי משובח…קרדיטים בתגובה הראשונה.

Posted byAmir GlickmanonThursday, May 5, 2022

באחד מפרקי הפודקאסט הנ"ל אירחתי את חברי הטוב, הקומיקאי אמיר גליקמן, לשיחה על סדרת "אסקימו לימון". זה הכין אותי לתפקיד בן דמותו של יודה'לה, שגולם על ידי צחי נוי, במערכון חדש. בעבר זלזלתי מאוד ב-"אסקימו לימון", חשבתי שזה אסופה של בדיחות זולות וסטריאוטיפים מיושנים. אבל דרך העיניים שלו הבנתי שאדם שאוהב את הסרטים האלה, "אסקימו לימון" הוא כמו "סופרבאד" או "בית החיות" – קומדיה על גברים חרמנים וטיפשים שאולי התיישנו די רע, אבל עדיין מלאים ברגעי חסד וצחוק. וזה חשוב שגם שאנחנו נראה קומדיות מטופשות, שיהיה ייצוג לישראליות שלנו גם בסוגה הזו, ולא רק נסתמך על האמריקן פאי. זה חשוב שנוכל לראות "אסקימו לימון" ולומר בגאווה "בדיחת הזין הזאת ישראלית לגמרי, ואני אוהב אותה!". ולתפארת מדינת ישראל.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

דמיינו כאן מגרש כדורסל. התדר (צילום: אריאל עפרון/@teder.fm)

הלהקה שחיברה אותנו: טיפקס היא הדבר הכי ישראלי בעולם

הלהקה שחיברה אותנו: טיפקס היא הדבר הכי ישראלי בעולם

דמיינו כאן מגרש כדורסל. התדר (צילום: אריאל עפרון/@teder.fm)
דמיינו כאן מגרש כדורסל. התדר (צילום: אריאל עפרון/@teder.fm)

"מה ישראלי בעיניך?" - לפני כמעט 20 שנה יאיר לפיד הרס לנו את השאלה הזאת. ביום העצמאות הזה אנחנו לוקחים אותה בחזרה // מתן שרון על הרכב הפרוגרסיב הישראלי למהדרין שחוצה כל מגזר, ולרגע לא שוכח גם לעקוץ כשצריך בגרוב מקומי

21 באפריל 2023

כחוק אצבע, אני מנסה מאוד להתחמק מהשאלה היאיר לפידית של "מה ישראלי בעיניך". וואלה, לא יודע. הכל. כלום. צחוק של תינוק וקקי של יונה. לא דחוף לי לגדר את המסגרת הזו יותר מדי. אבל בכל הנוגע לשאלה הטיפה יותר מדויקת "מה הכי ישראלי", דווקא יש לי תשובה – טיפקס. אולי זה קל לי להגדיר אותם כך, כי כבר יותר משלושה עשורים שהלהקה הזאת עושה דוקטורט בישראליות. אולי כי קובי אוז המתוק הוא הישראלי שאנחנו רוצים שכולם יהיו, ואולי זה בכלל לא סיפור לאומי, אלא אישי.

>> מה ישראלי בעיניך? אבו חסן כמובן // אריק שגב
>> מה ישראלי בעיניך? העברית והערבית והג'יבריש // ישי ברגר
>> מה ישראלי בעיניך? ההתרחקות מיהונתן גפן // עודד קרמר

טיפקס היו האלבום הראשון שאהבתי במלואו. בטוח אהבתי שירים לפני, אבל רק עם האלבום השני של טיפקס, "האחרון בעשירון התחתון", העברתי שעות אינספור לשמוע, להכיר, לשנן ולהבין כל מילה. את הקלטת של אלבום קיבלתי ליום הולדתי השמיני מדודתי, הקיבוצניקית הדתיה, ולא עזבתי את אותה קלטת במשך שנים. אולי זכרוני מתעתע, אבל נדמה לי שההורים שלי קנו לי ווקמן במיוחד עבורה, כדי שאוכל להסתובב בעולם בזמן שקובי אוז מלמד אותי על המקום בו אני גדל.

הוא שר לי על קו העוני בתוך נייר עיתון בלחן מרוקאי עממי, על חמדנות ארצישראלית בשיר הראפ המוקדם "אלוף המונופול", על פטריאכיה מכבידה ב-"אם ואחות". תמונת פנורמה מקומית, מקיפה יותר מכל אחרת. הכתיבה החדה-מתוקה-מרירה וכמעט תמיד קורצת של אוז היתה דלת עבור הילד שהייתי להישאב למוזיקה המאפיינת של טיפקס, שעטנז שאני מצליח להגדיר רק בתור "פרוגרסיב ישראלי". והם אף פעם לא אכזבו. האלבומים שבאו אחרי תמיד התקדמו, השתנו – מהשמאלציות המתוקה וכנה של "החיים שלך בלאפה" ועד לרטרו-דיסקו-היפ-הופ-חללי-מוגזם של "דיסקו מנאייק", בכל פעם שטיפקס הוציאו משהו חדש, הישראליות הוגדרה מחדש.

לאורך השנים אינספור הרכבים ומוזיקאים מקומיים ניסו לחבר בין הפה לשם, לגשר בין ישראל לחו"ל, אבל אף אחד מהם לא דייק את שני החלקים כמו טיפקס. הם הכי ישראל, והכי חו"ל, והכי מחזיקים את זה ביחד. כשלפני שש שנים הוציאו את אלבום הקאמבק "עבודת כפיים", כל הרכיבים שוב היו שם, מעודכנים ועל זמניים כאחד, אבל באותו המיקס.

הביקורת החברתית ב-"מי הפרובינציאל?", הקסם השכונתי של "צמד איילות", הרומנטיקה המינורית של "לילה לילה טוב", הגרוב הים תיכוני של גרסת הכיסוי ל-"מה איתי", כולם מבוססים על אותו דוקטורט מדוקדק ומדבק שמגדיר כל כך יפה מה כל כך יפה (וגם מה שפחות) בלהיות חלק מישראל. טקסים אף פעם לא ריגשו אותי, אני לא בוכה בהמנון, מטס יום העצמאות נראה לי כשריפת דולרים – אבל בזכות טיפקס, גם אני מרגיש חלק מכאן.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!