"יש אמת שחיה ויש אמת שמתה.
אני לא יודע להבדיל ביניהן. מה זה חשוב.
לא יכולתי להרוג כמו שאתם הורגים.
לא יכולתי לשנוא.
ניסיתי, לא הצלחתי" (לאונרד כהן)

לאונרד כהן. משורר ששר את חייו וחי את שירתו. מסע אל תוך הכתיבה של לאונרד כהן המשורר. אחרי שמצא את עצמו בישראל במלחמת יום כיפור, הוא חוזר לערב אחד למקום שאהב, שוב בזמן מלחמה, ויש לו מה להגיד לנו על מלחמות, אהבה, ילדים ואלוהים.כל הטקסטים המדוברים והמושרים בערב הזה, נכתבו על ידי לאונרד כהןובתרגום גיל אלון.

אז למה לאונרד?

אנחנו חיים במציאות מתמשכת שכולה בסימן מגפה/מלחמה. מציאותשל שחור לבן בין הקצוות של חיים ומוות.
אני עושה תנועות בתוכה. לאכול, לישון, לעבוד, להיפגש, לצאת, לנסוע.ומשהו אומר לי בפנים: "נרמלת את הלא נורמלי"… ואני ממשיכה בתנועות הבסיסיות האלה חסרת אונים, כי מה עושים במצב לא נורמלי וללב שלי איןכתובת, וללב אין זמן ומקום לבטא, לדבר את זה.

>> איך הפסדתי חוזה בלייבל בינלאומי גדול // ענת מושקובסקי
>> על מה חולמות הישראליות בזמן המלחמה? // שקד מוכיח
>> איך אפשר לקיים אינטימיות תחת איום קיומי? // שחר ברקוביץ'

לאונרד המשורר ביטא בשבילי את זה. לאונרד המוזיקאי שר לי את זה. האיש הקרוב-הזר הזה, מניח בשבילי את מהשאני מרגישה ושואלת מתוך הבלבול והאופל, את הרשות לקרוא לזה "בשם",לומר את זה ישירות, מתוך פרספקטיבה של זמן, מתוך היותו אחד מאיתנו והכי זר. הוא שבר בשבילי את כל התבניות של מותר ואסור ונשאר רק קול אחד צלול. יש בזה נחמה. כמו שהוא כותב: "זה כיף לרוץ לגן עדן כשאתה לא במסלול המרכזי". רק למוזיקה יש הכוח להניח את ראשך על הסיפורים.

איך זה התחיל?

גילוי נאות: יש לי רומן ארוך שנים עם לאונרד, לא שהוא יודע את זה.
כמו סוזאן ומריאן שהיו אהובותיו המיתולוגיות, גם אני נשארתי איתולאורך שנים על אף בגידותיו בכל דבר אפשרי.זה התחיל בשנות ה-80 עם קלטת שמצאתי בבית קפה קטן גדוש ספריםותקליטים בעיר בולטימור, ליד התיאטרון שהוזמנתי אליו.מין פינה שקטה שברחתי אליה כדי לאסוף את עצמי. "זמר משורר קנדי", אמר המוכר מאחורי הדלפק.

לא הכרתי. זה היה ממגנט מהצליל הראשון.שנים אחר כך (עד שהופיע בארץ) המשכתי לקרא לו "הקנדי".מאז הוא הולך איתי, חלק מחיי, בנדודים עם התיאטרון ברחבי אירופה וארה"ב. בדרכים מעיר לעיר בתוך הוואן, בחדרי החזרות, ובמיוחד כשאני יושבת לכתובומחפשת את הלב שלי.הוא שם, מדייק לי אותי, ושולח אותי לנופים רחבים נוספים.

לאונרד נשאר רלוונטי לאורך 50 שנה עד ליומו האחרון ועד בכלל.בכתיבה עם מנעד לירי מלא, עם שפה פשוטה ונשגבת כאחת, עד לחומר אפל,לפעמים עצוב להכאיב, לפעמים מוזר ומפתיע.משורר שצלל לעומק השאלות האפלות ביותר שאנחנו פוחדים לשאול את עצמנו ולא הירפה,מדבר את "הלב החושב" מתוך אהבה וחמלה, בלי לעגל פינות. בלי ליפות.

והשנים עוברות… וילדתי הקטנה איתי ועם לאונרד המתנגן באוטו, והזמן ממשיך קדימה כדרכו והשנה 2022, אני בתוך ההפקה של המחזה "אנטיגונה" כשאיתי גיל אלון בתפקיד "קריאון" (לי ולגיל דרך של יותר משלושים שנה ביחד).גיל, שחוזר משהותו בגרמניה, מספר לי על יוצרת גרמניה שפגש, ובתוך הפגישה היא אמרה לו במפתיע "אתה לאונרד כהן". אתה צריך לעשות את לאונרד. גיל מספר שלא ישן כל הלילה ומאז רוצה שאצטרף לחלום שלו.

הנשימה נעתקה לרגע. לאונרד הוא האיש הכי אינטימי לי. הוא איתי 40 שנה בפינות הכי כואבות, סוערות, כמהות, אוהבות. לא היה לי רצון לחלוק אותו עם עוד אנשים. אמרתי לגיל שאני צריכה קצת זמן ובשבילי לאונרד זה רומן!

איך עבדנו עד היצירה המוגמרת

באוקטובר 2022 החלטנו להיפגש בבית, בשקט, פעמיים בשבוע ולקרא את כל כתביו של לאונרד. 12 ספרים ו-14 אלבומים.לא הקשבנו ללאונרד המוזיקאי, החלטנו ללכת אל המושרר בלבד.שנינו הרגשנו שכוחו הגדול הוא הכתיבה. לא הצבנו לעצמנו שום דד ליין, או מטרה, רק לצלול אל הכתיבה שלו, אל עולמו. כן ניתחנו כל שיר (גיל תירגם הכל לעברית), התחלנו לערוך שירים לפי נושאים, ומצאנו את עצמנו בסוג של "חוג בית סודי עם לאונרד". דרך שיריוהבטנו על עצמנו ועל החברה, על האמנותי, על האהבה, על דתות ומלחמות. הפלגנו עם עצמנוואיתו. ודרכו. לא האצנו בעצמנו. רצינו להאמין שאם זה יוביל להפקה בימתית זה יקרה.

ב-7 באוקטובר 2023 תפסה אותנו ואת לאונרד המלחמה האיומה הזאת. בנקודת זמן זו חלה תפנית חדה במשמעות הטקסטים של לאונרד. מכל משפט שלו קפצה המציאות ההזויה והכאובה, כאילו כתב אותם עכשיו. באחד מראיונותיו אמר שהקהל בישראל בטירוף, יודע לשמוע אותו יותר טוב מבכל מקום אחר,כי פה מבינים היטב את "הקצוות של חיים ומוות". באוקטובר 2023 היה ברור לנו שאת הקול שלו אנחנו רוצים שישמעו. אנחנו רוצים להביא את רוחו ומילותיו של המשורר שכלמשפט שלו בא מצלקת בבשר. התחלנו לבחור טקסטים (לא היה קל) ולערוך את החומר.

השלב הבא היה לצרף נגנים כשמתוך שיריו המושרים בחרנו רק תשעה. אחרי מחשבה החלטנו על נגניות.המוטיב העיקרי בכתיבתו היא "אהבה".ולדבריו: "אהבה היא המנוע היחיד בשביל ההישרדות"."האישה" בחייו היא כוחו והיא גם האויב הכי בעל כוח לקחת לו את החופש "לעוף כמו ציפור". ומכל מתווי האמנות וסגנונות החיים שחווה לאונרד במשך חייו העשירים והמורכבים, הוא מצטער שלא דבק יותר והיה נאמן יותר לתובנה שכתיבה היא נחמתו היחידה ותכליתו האמיתית ביותר.

"אבא שלי היה לפני כל דבר אחר, משורר. הוא ראה בעיסוק הזה מעין שליחותבמצוות אלוהים. דת, מורים, נשים, סמים, הדרך, התהילה, כסף… לא ממסטלים אותי ומציעים לי הקלה מהסבל כמו דפים מתמלאים ומשחירים מדיו כתיבה".במילים אלה הביע לאונרד גם חרטה. הוא ראה בקידוש הספרות עוולה לאבהות העלובה
שלו לתחושתו, למערכות היחסים הכושלות, להזנחת הבריאות וניהול הכספים שלו.באחד משיריו המוקדמים הוא מבטא את זה: "הלכתי כל כך רחוק עבור יופי, הותרתי כל כך הרבה מאחור".

כשאנחנו מביאים את קולו ורוחו של לאונרד. את המורכבות של להיות אדם, אמן, יהודי, קנדי, בתוך עולם של תבניות ופערים, אין טוב מלסיים עם מילותיו:
"תמיד עבדתי בלי הפסקה, אבל אף פעם לא קראתי לזה אמנות. זה פשוט היה נוח, כמו הסוס לפני העגלה. אני יהודי קטן שכתב את התנ"ך, ראיתי אומות קמות ונופלות, שמעתי את הסיפורים, שמעתי את כולם. חונכתי על ידי הישועים והסנהדרין, הייתי נזיר על ההר… זה לא תפקידי להסביר או להצדיק את ההיסטוריה האנושית. זה לא מקומי להצהיר ולשתף, אבל אף אחד לא הצליח להסביר לי את הצרחות מהמרתף. מה שקורה ללב זה לא משהו יפה, זה לא משהו מעודן".

>> "לאונרד", חמישי 28.8 20:00 // שישי 29.8 14:00 // תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל אביב //פרטים וכרטיסים כאן// כל הטקסטים המדוברים והמושרים בהצגה נכתבו על ידי לאונרד כהן // בימוי: נאוה צוקרמן // תרגום לעברית: גיל אלון // ניהול מוזיקלי: אייל שכטר // מוזיקות נוספות: טל יניב ואייל שכטר // עיצוב במה ותלבושות: טל אריאל ארביב // עיצוב תאורה: מתן פרמינגר // עיצוב סאונד: אוהד מנור // עוזרת בימאי: נילי למדן // משתתפים: גיל אלון, אנה בנימין, גל פאר

• יוצרים כותבים
• לאונרד כהן
• תיאטרון
• טור אישי
• שבעה באוקטובר

• Facebook
• Twitter
• Email

• הופעות
• לאונרד כהן
• במה
• קובי מידן
• רונה קינן
• התזמורת הפילהרמונית
• מוזיקה
• לילה לבן
• אירועים בחינם

• Facebook
• Twitter
• Email

תוכן שיווקי

מתי בפעם האחרונה נתקלתם בשילוב של הביטלס, בוב דילן, לאונרד כהן, פינק פלויד, סיימון וגרפונקל, להקת קווין וגם אריק איינשטיין? בין ה-6 ל-8 בספטמבר תוכלו להתרפק על המוזיקה של האמנים האגדיים הללו בפסטיבל מחווה שייערך במוזיאון תל-אביב לאמנות.

[tmwdfpad]בכל ערב יעלו שני מופעים שישחזרו את הקסם שגרם לנו להתאהב באגדות המוזיקה. יריית הפתיחה של הפסטיבל תהיה ביום ד', ה-6.9 ב-20:30, ובה יבצעו חברי להקת "טרנזיסטור" את מיטב שיריו האהובים של גדול זמרי ישראל והאב הרוחני של הרוק הישראלי, אריק איינשטיין. ארהל'ה סייקס, אבי חן והמפיק המוזיקלי הנודע משה לוי, ישחזרו את הקסם הישראלי שרק איינשטיין יכול לתת בביצועים נאמנים למקור שיעשו לכם נעים בלב.

המופע השני לערב זה יהיה של להקת מג'יקל מיסטרי, שכבר 16 שנה מעלה מופעי מחווה לביטלס שהפכו לשם דבר. אל הלהקה יצטרף חמי רודנר, בעצמו מעריץ נלהב של הביטלס, ויחד הם ינגנו מבחר מלהיטי הענק של הלהקה היחידה במינה. "אני מעריץ את הביטלס כבר 50 שנה" מספר רודנר, "ולא יהיה מוגזם לומר שהם הצילו לי את החיים בתור ילד. הם היו המקום שלי לברוח אליו בילדות לא פשוטה. הביטלס סימלו את האופצייה לחיים אחרים וצבעוניים".

לאורון קוריצ'ונר מהמג'יקל מיסטרי, חשוב להבהיר שלא מדובר במופע חיקוי, "אנחנו לא מתחפשים לחברי הביטלס ולא מעלים הצגת תיאטרון אלא מנסים להביא את האנרגיות שלהם להופעה. אפילו רכשנו גיטרות כמו שהיו לביטלס כדי לקבל את צבע הנגינה שלהם".

שתי אגדות, אלבום מופת אחד שהפך לקלאסיקה מודרנית

היום השני של הפסטיבל יתחיל במחווה לשני יהודים שהפכו שניהם לאגדה עוד בחייהם. אחד עוד עמנו והשני, לצערנו, כבר לא. בוב דילן ולאונרד כהן. מוזיקאים ביניהם שי טוחנר, יונתן מילר, אהרל'ה סייקס, גבריאלה לואיס ועוד, יחברו כדי לתת כבוד לאגדת הרוקנ'רול ולאמן שחיבר בצורה מופלאה בין שירה למוזיקה. שניהם הופיעו אצלנו מספר פעמים בעבר, ומי יודע, אחד מהם אולי גם יחזור לכאן מתישהו. נחמד שבינתיים יש את מי שיתנו לנו טעימה מערימת הקלאסיקות הבלתי נגמרת של דילן וכהן, במופע שמשלב את המיטב של שניהם.

המופע השני יהיה של להקת "אומהגומה", שתבצע את אלבום המופת "החומה" של פינק פלויד. עוד שנתיים ימלאו 40 שנה לאלבום הקלאסי, והוא עדיין רלוונטי, מרתק ומצליח לייצר הזדהות בקרב צעירים ששומעים אותו לראשונה ומרגישים שמישהו מבין אותם ויודע לדבר בשמם. מלבד ביצוע מדויק של "החומה", עם זמרות ליווי ווידאו ארט, תבצע "אומהגומה" גם קטעים נבחרים נוספים של פינק פלויד.

They will, they will rock you

היום האחרון של הפסטיבל יתחיל במחווה לצמד אהוב במיוחד: סיימון וגרפונקל. גם השניים האלו הופיעו פעם בישראל, ב-1983. את ההופעה הזו ראה מוני ארנון, חבר להקת "האחים והאחיות", שעד היום זוכר את היטב את הרגע הדרמטי בו פול סיימון נחנק מדמעות כשדיבר עם הקהל. היום, למעלה מ-30 שנה אחרי, מוני ארנון ורני משען מעלים מופע עם מיטב שירי הצמד המצליח, שזוכים לביצוע בימתי רענן ששומר על הצליל והקסם המקוריים.

את הערב- ואת הפסטיבל כולו – יסיים מופע שללא ספק Will Rock You – ובאחריות. אחרי ההופעה המהפנטת של אדם למברט ולהקת קווין בשנה שעברה, הגיע הזמן של המעריצים לחוות את גרסת המחווה המקומית. את ההופעה הזו יבצעו במיומנות שמונת המוזיקאים בלהקת רוקוויל, כשלנעליו של פרדי מרקורי יכנס הזמר אוליב (אופיר לבנה). את אקורד הסיום הרועם הזה לפסטיבל שיחזיר אתכם לרגעים היפים ביותר בעולם המוזיקה בעשורים האחרים, לא תשכחו.

לכרטיסים לחצו כאן(ניתן לרכוש כרטיסים לפסטיבל כולו, לערב מסוים או למופע בודד) | רכישה טלפונית בקופת מוזיאון תל אביב: 03-6077020

• תל אביב
• פסטיבל
• לאונרד כהן
• הביטלס
• קווין
• מחווה
• עירוני
• מוזיאון תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

איש השנה שלי זה דונלד טראמפ, למי מגישים חשבונית? (כתבנו הפוליטי. שבדרך כלל מקבל משימות כתיבה כמו ׳עשרת הסופגניות עם הריבה הכי רטרו באבן גבירול!׳ אבל השבוע אמרו לו, קיבלת שדרוג – לך תהיה כתב פוליטי. אז הוא אמר: יש שדרוג גם במשכורת? אמרו לו, תשמע, מצב העיתונות וזה. אז הוא אמר סעמק, דונלד טראמפ, תוכיחו שלא. ורץ לאבן גבירול, לאכול סופגניות)

——

נשבע לך חמודונת, זה אקדח בכיס שלי (ח״כ מהבית היהודי, שמו שמור במערכת. ככה אנחנו שומרים שמות במערכת: לומדים אותם בעל פה, ואז שוכחים, ואז מחכים שעוד מישהו מהבית היהודי יוציא את הזין מהדובון. זה לא לוקח הרבה)

——

השנה היתה שנה קשה למוזיקה. פרינס מת. בואי מת. לאונרד כהן מת. ההוא שהחיים שלו תותים חי (סליחה. הייתי צריך להגיד ״מצד שני״. תמיד שוכחים להגיד ״מצד שני״. אפילו אנה פרנק שכחה. במקור, היא התכוונה לכתוב: ״בכל זאת אני מאמינה שיצר לב האדם טוב מנעוריו! מצד שני…״)

——

איש השנה שלי בהיסטוריה הוא פפין הגוץ. שזאת לא חכמה. כל שנה, איש השנה שלי בהיסטוריה הוא פפין הגוץ. אי אפשר להתחרות בשם כזה. היתה שנה אחת שהיה פייט לא רע מכיוון הגיבור היווני ״אייאקס הפחות-חשוב״ (שם אמיתי), אבל זאת היתה השנה של רצח רבין, כך שעולמי עבר זעזוע. אבל אחר כך, כמו בחיים, הכל הסתדר (בנוסף על היותו שליט ממלכת הפרנקים במאה השמינית, פפין הגוץ היה גם אבא של קרל הגדול – אז רק תחשבו איך נראתה אמא שלו)

——

עכשיו בגלל כל הרעש, אני לא אראה גרוש מכל הצוללות הגרמניות האלה. מה גם, שמה התברר בסוף? שזה באמת צוללות. לך תסמוך על גרמנים שיבינו מטאפורות מיניות (ב. נתניהו. ויש המשך:)

——

לא היתה ברירה. הלכתי לבנט, אמרתי לו:
״הצוללות? הגרמניות? זה לא מה שחשבנו.״ אמר, ״שיט. עד שחשבתי שיהיה מענה לכל החרמנים במפלגה שלי. רגע רגע רגע -״
״מה?״
״אתה רוצה להגיד לי ששלוש ספינות עולות מיליארד וחצי דולר? השתגעת?״
״רגע רגע רגע – אתה רוצה להגיד לי שחשבת,״ אמרתי לו, ״ששלוש בחורות גרמניות שלא עושות ענין מלצלול, עולות מיליארד וחצי דולר?״
הוא משך בכתפיו: ״סלומינסקי וינון מגל עלו לי הרבה יותר.״
השתתפתי בצערו. לא לכל מפלגה יש מנהיג הנשוי לדמות מופת נשית, שכל מי שמביט בה מאבד את הליבידו לחצי שנה.
״רגע רגע רגע -״ חזר ואמר בנט – ״אז כמה היו אמורות לעלות שלוש בחורות גרמניות שלא עושות ענין מלצלול?״
״מאה דולר לצלילה,״ אמרתי, ״מאה ועשר לצלילה בלי לנשום, ובמאה עשרים הן גם
מבקשות סליחה על השואה.״
״אחרי הצלילה, מן הסתם,״ אמר בנט.
״ברור,״ עניתי. ״תוך כדי הצלילה, קשה להבין מה הן אומרות. וגם למי אכפת.״ (ויש תהיה:)

——

״רגע רגע רגע,״ חזר ותהה בנט, ״זה יוצא סך הכל שלוש מאות דולר. איפה עוד מיליארד וחצי פחות שלוש מאות?״
״ומה עם עורך דין שמרון?״ הזכרתי לו. ״לא צריך לפרנס משפחה?״
הוא הנהן בהסכמה: ״משפחה גדולה, אני מבין.״
״אל תשאל,״ אמרתי. ״בני דודים יש לו ברוך השם, כל הזמן צריכים עוד ועוד.״ (ויש פרידה לסיום:)

——

זיבי פרידה. עד שהגעתי, כבר אני אלך? תלכו אתם (ב. נתניהו. לא זה שהוא ראש ממשלה. שיהיה ברור, שלא יבואו לחקור אותי על הסתה. ב. נתניהו האינסטלטור. לא אינסטלטור שמתעסק בחרא – שלא יבואו לחקור אותי על הסתה נגד אינסטלטורים – אינסטלטור שמתעסק בקקה. שזה אותו דבר, שיט! פאק, אמרתי שיט! שיט, אמרתי פאק! טוב, בואו, תחקרו אותי, גם נרדמתי בעמוד השלישי של מכתבי יוני, אז בכלל)

• צוללות
• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• בנימין נתניהו
• עוזי וייל
• פרינס
• דיוויד בואי
• לאונרד כהן

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

יש סדק בכל הדברים בעולם. ככה נכנס האור (לאונרד כהן. משפט רלוונטי מתמיד, ביחוד להומניסטים עצובים, כי:)

2.

ככה זה עובד. כל תפיסת עולם, בסוף מתרוקנת מאנרגיה: האידאלים שלה שינו את העולם, ועכשיו שהעולם השתנה, הם אינם רלוונטים יותר.

ואז מתגלה הסדק. ודרך הסדק, מגיע אור חדש. שמביא איתו אינפורמציה חדשה: טכנולוגיה מהפכנית, אידאלים חדשים, יבשות לא ידועות, בני זוג טריים להזדווג איתם ולהוליד ילדים טריים.

אור חדש נכנס לבית. והוא מחזיק כמה שהוא מחזיק. וככל שהוא דועך לאיטו, משתלטים על הבית כוחות השמרנות, שיכולתם המוצהרת היא לשמור – באלימות הולכת וגוברת – על מה שהיה פעם. עד שמרוב חושך כולם נתקלים בקיר, והקיר נסדק, ואז מגיע שוב אור חדש.

3.

הסכנה הגדולה האורבת לעולם כיום, איננה מטראמפ או פוטין או האיסלאם הקיצוני. הסכנה הגדולה היא הסתבכות מקרית, כמו זו שהובילה למלחמת העולם הראשונה.

מנהיגים עם תפיסת עולם של המאה ה-19 נכנסו למלחמה עם טכנולוגיה של המאה העשרים, ולא הבינו מה הם עושים. שורה של בריתות והסכמים בין אימפריות שוקעות, נסיכויות מסוכסכות,

ומנהיגים בעלי רטוריקה לאומנית שמבחינתם המאה ה-19 טרם תמה: נשלח כמה פרשים, נתכתש שבועיים בבוץ, הגבול יזוז קילומטר אחד לפה או לשם, וכולנו נחזור הביתה ונתלה מדליות זה על חזהו של זה. אבל מקץ שבועיים העולם היה שקוע עד צוואר במלחמה שלא ניתן היה לסיימה ללא התמוטטות מוחלטת של הסדר הקיים, ומותם של 17 מיליון בני אדם.

די דומה למה שקורה כרגע: פוליטיקאים של המאה ה-20, מתנהלים בשחצנות בתוך עולם שקצב התקדמותו הטכנולוגית בלתי ניתן לתפיסה.

לא מהפשיזם צריך לפחד, אלא מהאידיוטיזם. המלחמה הגדולה הבאה לא תבוא בגלל דת או אידאולוגיה, אלא בגלל הסתבכות של ברברים עם אייפונים.

4.

כשבא אור חדש, הוא מעניק מחכמתו גם לצדדים האפלים, הלא מתוקנים בעליל, של האדם. האור החדש נושא בתוכו את החושך החדש. וזה, בהכרח, חייב להתגלות.

וכך השנים חולפות, הביטלס הופכים ליו-2, שהופכים למדונה, שהופכת לתוכניות ריאליטי עם דוגמנים בעלי סיפור חיים מרגש ששרים כיסויים אקוסטיים שאחר כך אתה שומע בכל סניפיה של אותה רשת בתי קפה בהמתנה לאספרסו בטעם שמן מכונות, שנמזג על ידי נערה מדוכאת שמזמזמת לעצמה פרסומת של ביטוח בעודה משבשת את שמך ברמקול ("דוזי", היתה ההברקה האחרונה שחוויתי על בשרי; כמה חבל שהם לא מפגינים כזו יצירתיות בשטח הקולינרי).

5.

הבעיה של ההומניזם הליברלי איננה הימין האלים. הבעיה שלו היא שהמציאות אלימה. ולכן אין טעם לחפש מנהיג חזק, שינצח בבחירות הבאות. זה לא עניין של שיווק. צריך לשנות את המציאות עצמה.

איך? קודם כל מודים באמת. מנקים את השקרים האידאולוגיים. מוצאים שותפים חדשים לדרך. בונים מוסדות חדשים. נלחמים ברחובות על מה שחשוב. ומתעקשים להיות בני אדם, במקום שאין בני אדם.

ובעיקר, מפסיקים עם הבכי והנהי: הלאומנות העממית כל כך לא בנויה לטפל בחוליי העולם הזה, שהסדקים שבתוכה יותר גדולים מהקירות. ככל שתתחזק, כן יתרבו הסדקים. ובדיוק שם, בסדקים, נמצא האור החדש.

6.

תסתכלו על זה כך: לא אפילה חדשה משתלטת על העולם, אלא דרישה לאור חדש.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• עוזי וייל
• לאונרד כהן
• לאומנות
• דונלד טראמפ