סוף סוף משאלת ליבנו התגשמה ואחינו האהובים חזרו הביתה. על כולנו עברו שנתיים קשות, כבדות, עצובות. לכל אורכן המשכנו בפעילות שלנו בבית הספר אלשיך, ואפילו קיימנו את הפסטיבל שלנו בשנה שעברה. עשינו זאת כמעט כנגד כל הסיכויים, עם חצי מהצוות מגויס למילואים, תחת איום של טילים ועם אזעקות וריצות למקלט. ובכל זאת, אצלנו באלשיך המוזיקה לא נדמה לרגע.

בית הספר שלנו ששוכן בלב שכונת כרם התימנים מתמחה בלימודי מוזיקה ממסורות המזרח. כאן המשכנו לנגן וללמוד מוזיקה ערבית, טורקית, פרסית ואין בזה סתירה, להפך – במוזיקה אנחנו מאוחדים. כלומר יש שכבה רוחנית שעובדת, שכבה שבה אנחנו יכולים לחיות יחד. מי ייתן וזה יחלחל גם לשאר השכבות. ככל שנכיר את תרבותו ושיריו של האחר, כך נתרכך. אנחנו במזרח התיכון – אם נרצה או לא – אז חייבת להיות דרך. הגשרים התרבותיים, כמו הפסטיבל שלנו, היו קיימים ויישארו תמיד על תילם.

השנה נקיים אתפסטיבל הקסם השחורבפעם הרביעית. הפעם הוא מוקדש למוזיקה התימנית. במהלך השנים ידעתי שיגיע הרגע לייקר את המוזיקה הזו, והרגע הזה הגיע. למרות שאנחנו בשכונה כבר שבע שנים לוקח רגע להרגיש חלק. המוזיקה התימנית אט אט נכנסה ללב, קולות תימן וסהר דוד (שיופיעו) על הגג כבר הופיעו על בימת הטרב (בר ההופעות שלנו) לא פעם.

מאחר ומרכז הפעילות שלנו הוא בית הספר אז היה לי חשוב לשלב תוכן מעשיר, רביד כחלני ורוני עברין יעבירו כיתת אמן על תהליכי יצירה של ההרכב המשותף שלהם ימאן בלוז, האחים סעיד ילמדו לרקוד בתימנית וגם מה עומד מאחורי הריקוד, ויובל וואג'ימה – חוקר ואספן נדיר – יעביר כיתת אמן בנושא האזנה מודרכת שהיא שיטוט מודרך במרחבי הים התיכון. אפילו הסטודנטים שלנו הכינו תוכנית בהשפעת המוזיקה התימנית ויעלו על במת "מקור הציפור" – במה המוקדשת לתלמידים ובוגרי בית הספר.

גם שמו של הפסטיבל –“הקסם השחור”– לקוח משמו של שיר יפהפה של ג׳קי מקייטן, זמר בן הקהילה התימנית. מילות השיר מתארות משיכה כמעט בלתי נשלטת של הדובר “לגופה השחור” של אהובתו. היום שיר כזה אולי נשמע גרפי מדי או לא פוליטיקלי קורקט, ועדיין זה שיר חזק ועל זמני שיש בו תשוקה אינסופית. והרי אנחנו בני אדם. הלב אולי שבור, אבל הרוח עוד נמצאת. אנחנו רוצים להרגיש בעוצמות, לחיות, ואין כמו מוזיקה תימנית כדי לעורר אותנו לחיים. זכות גדולה להדליק זרקור על התרבות התימנית, ואנחנו שמחים לשתף פעולה לשם כך עםאגודת תימא.

פסטיבל של מוזיקה תימנית זה בדיוק כמו שזה נשמע – יהיה שמח. זה מה שאני מבקש שיהיה. זו המהות של הפסטיבל: לתת מזור לחלק הגבוה שבנפש, להזין את הרוח. גם בימי מלחמה, גם בימים שאחריה, והלוואי שבעיתות שלום.

מבחינתי, השנה, השמחה כפולה ומכופלת: אנחנו גם מעלים על נס את המוזיקה היפהפיה הזו, הטבועה בקירות הבתים מסביבנו בכרם, וגם מקרבים ומלכדים את הקהילה שסביבנו ונותנים לה מתנה – שלושה ימים של מוזיקה וריקודים שקשורים בעבותות למקורות שלה. אז התחושה היא שאנחנו מעניקים ומתמלאים חמצן. כך אני רואה את הפסטיבל לאורך השנים: רגעים של אספקת חמצן. בהופעות אני מסתכל על הפנים השמחות – זה הפוקוס שלי. אני רואה עיניים נוצצות, גופים זזים –. ובעיניי זה חיוני לקיום שלנו. זהו חלקנו בעבודות השיקום של החברה שלנו, זה הביטוי לשאיפה לפיוס עם שכנינו.

תמיד בסוף היום האחרון אנחנו קורסים על הספות במשרד, ספוגים בזיעה, לא מאמינים כמה כיף היה. אז בואו לפסטיבל. זאת הזדמנות מצוינת להיות טובים זה לזה – תוך כדי צעד תימני.
>> פסטיבל הקסם השחור, 23.10-21.10, מרכז אלשיך למוזיקה מסורתית, רחוב אלשיך 25 תל אביב.פרטים וכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• מוזיקה ערבית
• מוזיקת עולם
• מוזיקה מזרחית
• כרם התימנים
• טור אישי

נכון למאי 2025, המוזיקה המזרחית בישראל נמצאת בשיא כוחה. במצעד השנתי האחרון של חברת "מדיה פורסט" שמודדת השמעות, שלושת השירים המושמעים ביותר היו של זמרי מזרחית – אייל גולן ("עם ישראל חי"), יגל אושרי ("לצאת מדיכאון") ואיתי לוי ("אין לי מקום אחר"). וזה עוד בלי לדבר על אמנים שמשגשגים ללא הפסקה גם ברדיו וגם בסטרימינג כמו עומר אדם, פאר טסי, אושר כהן ועדן חסון – כולם לקחו את הצליל המזרחי והפכו אותו להצלחה מסחררת. זה המיינסטרים הישראלי החדש – זה המרכז שסביבו עם ישראל מתאחד.

>>ולחדשות תחילה: השאלה היא האם טל ברמן ינצח את החליפה שלו

אבל זה לא תמיד היה ככה. המוזיקה המזרחית סללה דרך ארוכה ומפרכת מהמקום שבו התחילה עד למקום המטורף שבו היא נמצאת עכשיו. וזה לא היתה דרך בלי מאבק עצום. היום (ד') יצאה לאור העולם ב-HOT סדרה שמתעדת את המאבק הזה בדיוק: "מלכי הקסטות – האחים ראובני", סדרה דוקומנטרית בשני חלקים שבליבה סיפורם של חמישה אחים שלקחו את המוזיקה המזרחית מהחאפלות והמועדונים, והכניסו אותם אל האוזן הקולקטיבית של מדינת ישראל כולה.

מאחורי הסדרה עומדים, ככל הנראה, יוצרי הדוקו המוזיקלי הטובים ביותר נכון לעכשיו – דני דותן ודליה מבורך. השניים, שהתחברו סביב סרט שמבורך הפיקה על הלהקה של דותן, "הקליק" – חתומים כבר על הסרט הדוקומנטרי העצום "וידוי", שסיפר את סיפורו של מתי כספי; "זוהר ארגוב – סוף עצוב וידוע מראש", הסדרה המקיפה ביותר על תולדותו של מלך המוזיקה המזרחית; וגם הסדרה "עפרה" – על חייה של עפרה חזה ז"ל. גם בסדרה החדשה שלהם – שלא מתמקדת בזמר, אלא במי שמאחורי הקלעים – הם שומרים על הרמה הזאת. מה שעומד בלב כל הסדרות האלו הוא אומץ – היכולת להביא מסך קטעים שלא תמיד קלים לעיכול. זה קרה ב"וידוי" עם כמה מונולוגים מהממים של כספי (מההתעללות ע"י הוריו, דרך הגירושים הקשים מאשתו לשעבר דורין ועד לשאלות של אמונה), ב"עפרה" עם הסיפור המלא על מחלת האיידס והקשרים הבעייתיים עם המנהל שלה, בצלאל אלוני; וכמובן גם עם ההידרדרות הקשוחה של זוהר ארגוב. דותן ומבורך לא שומרים על הצופים שלהם – הם מספרים את הסיפור, במלואו, הארדקור עד הסוף.

ובנוסף, קיימת גם האמירה שבולטת בחוזקה בסדרה הזו. כי מעבר לסיפורים הגדולים על הזמרים שהאחים ראובני ייצגו – זוהר ארגוב, שימי תבורי, ג'קי מקייטן, חיים משה ומרגלית צנעני (בין היתר) – יש כאן את הסיפור המלא על דרכה של המוזיקה המזרחית לתהילה. וזאת לא הדרך הנוצצת שאותה חווים האמנים הצעירים היום – אלא מאבק ארוך ולא פשוט מול הממסד התרבותי בישראל. ההתנשאות, שבמונחים של היום היא כמעט בלתי נתפסת, על המוזיקה שבאה מעדות המזרח והרבה יותר משמץ של גזענות, בולטת מאוד ועוברת כחוט השני בין שני הפרקים. בפשטות: מדינת ישראל ששלטה באופן מוחלט בגלי האתר עד אמצע שנות התשעים ולא ידעה איך לעכל את הזמר המזרחי. בהתחלה התעלמו מהם, אחר כך זלזלו בהם (כולל העאלק-מחווה הקרינג'ית במיוחד של "פסטיבל זמר מזרחי", שהוקם בנפרד מפסטיבל הזמר הקלאסי, ה"נכון"), כינו אותם בשמות והכניסו אותם לגטאות של שעות ספציפיות – הכל במקום להכיר במקומם ובלגיטימיות של התרבות שהם הביאו.

וזה עוד משהו שדותן ומבורך יודעים טוב מאוד; להכעיס. וההתנשאות על המוזיקה המזרחית, כולל הסצנה שבה אשר ראובני מילולית מוצא את התקליטים שלו בפחי הזבל של "קול ישראל", כמעט מוציאה מהכלים. לא באתי מהמוזיקה המזרחית, וגם אני (בצער) במשך שנים התנשאתי עליה, אבל בדיעבד מדובר בגזענות שקשה לכבס. מוזיקה שהיתה התרבות של מאות אלפי אנשים במדינת ישראל, ולא היתה קיימת בשום צורה ברדיו או בטלוויזיה או בתעשיית הבידור ה"מאורגנת". וכך נולד האקט האנדרדוגי שהוביל את המהפך – הקסטות. הדרך שבה האחים ראובני ניצחו את הרדיו בכך שהקימו רדיו חלופי בתחנה המרכזית – כלומר מכרו את הקלטות שלהם באופן חופשי לכל שכבות העם ועשו מהפכה – הוביל אותם עד לממסד בו נלחמו. בשנות השמונים, כשתכניות האירוח של יום שישי בערוץ 1 ותחנות הרדיו מאמצות את המוזיקה המזרחית, זה לא קרה בגלל איזושהי הכרה בעבר, אלא כי המוזיקה המזרחית כבר הגיעה לכל בית, והשולחנות התהפכו. מעכשיו הטלוויזיה רצתה את הזמרים המזרחיים, פשוט כדי להישאר רלוונטית ולא מנותקת.

ובאופן אבסורדי, מה שמדהים בסדרה הזו היא עד כמה לאחים ראובני, שנפגעו מאוד מהממסד האשכנזי, צבע לא היה חשוב. כי הם דווקא בחרו ביוצרים "לבנים" שיתחברו לזמרים המזרחיים, יעדכנו את הסאונד שלהם, יהפכו אותם לקליטים יותר. המהפך נוצר לא בעזרת התבדלות, אלא דווקא בעזרת שילוב – עוזי חיטמן ז"ל, יוצא הלהקה הצבאית שכותב את מיטב השירים של זוהר ארגוב ושימי תבורי; יואל ריפל, שכתב את "לילה בלי כוכב" לתבורי; ננסי ברנדס שלקח את המוזיקה של זוהר ארגוב מהחאפלות אל לב המיינסטרים עם "הפרח בגני" וירוסלב יעקובוביץ', האיש שהפך את מרגול מזמרת עמוסת כריזמה לזמרת של מדינה שלמה. בדיוק כמו שבשנות התשעים "טיפקס" ו"אתניקס" שכבר חדרו למיינסטרים סללו את הדרך לכוכבי המזרחית החדשים, שרית חדד ואייל גולן.

יש טרנד ברור היום להתגעגע ל"מוזיקה המזרחית של פעם". הנהי הנוסטלגי לאמנים הישנים והמכובדים, שידעו לעשות מוזיקה "עם נשמה", לעומת הפופ הרדוד והשטחי של היום. אני אנטי-נוסטלגיסט מוצהר משתי סיבות: ראשית, כל דור אומר את אותו הדבר על המוזיקה שלו לעומת המוזיקה של הצעירים; שנית, הזמרים המזרחיים "של אז" זכו ללעג מהממסד בדיוק באותה הצורה של היום. ההבדל בין אז להיום הוא שהיום הממסד כבר לא שולט. הכוח והאהבה של העם מגיע ישירות אל האמנים, ולא צריך פילטרים.

ועדיין, כל מי שאוהב מוזיקה ישראלית, צריך לראות את הסדרה הזו כשיקוף של התקופה שבה ממסד תרבותי הרשה לעצמו להתעלם מחלק שלם של החברה הישראלית, רק כי הוא יכול. ובעיקר, שיעור לא קטן בצניעות עבור אנשים שאהבו להרים את האף על המוזיקה הים תיכונית לדורותיה. כולל כותב שורות אלה, בעבר הלא רחוק. זה סיפור על ז'אנר מוזיקלי שעם הרבה חוכמה והרבה מרפקים, הצליח לתקן את המוזיקה המקומית. וכולנו עד היום חייבים להם תודה.
שני פרקי "מלכי הקסטות: האחים ראובני" זמינים ב-HOT8, ב-HOTVOD וב-NEXT TV

• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• דוקומנטרי
• מוזיקה מזרחית
• קסטות