התקופה האחרונה, יודע כל ישראלי, מלאת מחנק. השילוב בין המלחמה, החטופים, השמועות הכוזבות, הוויכוחים שמוציאים ורידים מהצוואר, כל הכעס הזה מסביב – כל הדבר הזה ביחד מייצר תחושה קשה מאוד. ובתוך התחושה הקשה הזאת נוצר רצון ברור להתנתק מהכל. לברוח למקום שהוא ההפך הגמור מההווייה הטראומטית והחרדתית של עכשיו. עבורהרבה אנשים, המקום המושלם להתנתק הוא הודו. לשם גם לוקחת אותנו העונה הרביעית של "האחיות המוצלחות שלי" שחזרה אלינו לסיבוב פרידה אחרי חמש שנות היעדרות ארוכות מדי. הפקת העונה הזאת בהודו נולדה הרבה לפני המלחמה, אבל נדמה שאחרי 7.10 זה מתבקש ממש ומספק סוג של התנתקות מבורכת.

>> גם "המפקדת" חזרה. ועכשיו זה כואב // ביקורת
>> "שבויים" היא יצירת מופת דוקומנטרית // ביקורת

יש בעיה גדולה עם אסקפיזם בימים האלה: הוא מפוצץ ברגשות אשם. כל דבר שלא מתיימר לעסוק במישרין באקטואליה, מיד פותח בהתנצלות מעושה – "אנחנו כאן, אבל אנחנו לא שוכחים את המלחמה/החטופים/המצב הקשה בחוץ". כאילו מה שרצינו הוא עוד תזכורת למצב הקשה בחוץ. כולנו חווים אותו מספיק. זה באוויר, זה במים, זה בכל פעם שאנחנו מעזים לפתוח רדיו או טלוויזיה.כך שבאופן אבסורדי, ככל שאתה צועק חזק יותר "אנחנו אסקפיזם", אתה הרבה פחות אסקפיסטי – כי אתה שם שוב על הצופה שלך את מעמסות היום יום.

זה אחד הדברים היפים בעונה הזו של "האחיות" – אין בה שום דבר מכל זה.הסדרה הזאת יודעת איפה הלב של כולנו נמצא. היא יודעת שבתום המסע הקצר הזה של ארבעת הפרקים, אנחנו נחזור לדופק המואץ ולאש ולעשן. אי אפשר אחרת. ובכל זאת, היא נותנת לנו יד, כמו חבר טוב בעת צרה, ולוקחת אותנו למסע מנחם מול הירח של בומביי.

במרכז העונה הזאת, לדעתי גם בצדק גמור, עומדת מור (שמגולמת על ידי טס השילוני). הנה וידוי: מור היא הדמות האהובה עליי ב"אחיות המוצלחות שלי". מבין שלוש האחיות היא הכי קרובה אליי. היא לא נלהבת ואקסטטית כמו נטלי, והיא גם לא אידיאליסטית וממוסדת כמו אורית. היא בעיקר מבקשת להיות. כמה שיותר להיות. ואם אפשר – לבד. רחוק מכל האנשים המציקים האלה.אם מור היתה משפט – הוא כנראה היה "אין לי כוח". אם מור היתה תנועה פיזית, היא היתה גלגול עיניים. היא מסמלת את הרצון האנושי הפשוט להתבודד. לא להיות חלק מהג'מעה אלא למצוא את המקום האישי שלה, את הקול שלה, בתוך עולם קקפוני ורועש. לא סתם רגע הזיכוך שלה, הוא הרגע שבו היא נמצאת על הסירה חזרה מגואה. לגמרי לבד.

בעונות הקודמות של "האחיות", מור עמדה בצל של שתי האחיות שלה – וספציפית של נטלי, שבאופן טבעי שאבה את מלוא הפוקוס. קשה לסרב כשמדובר בשחקנית מעולה כמו נלי תגר. מור נתפסה בתור "הנורמלית", זו שיש לה קו עלילה מגובש – אבל הוא לא לב העניין. העונה הזאת מזיזה את כל הסיפורים הצידה – ומתמקדת בסיפור שלה, במסע שלה אחרי הצבא להודו. גם כשנטלי ואורית מצטרפות לסיפור, הן התוספת – ולא הדבר עצמו. וזו התפתחות חשובה.כי מור, יותר מכולן, היתה זקוקה לטיול השחרור הזה. לצאת מהכבלים של המדים ושל המשרד ובוודאי של רוני (שעוד יחזור אליה, בדרך לא דרך) – כדי להיות היא עצמה. לבחון את עצמה, לגלות דברים חדשים, לפגוש אנשים אחרים – ללכת לאיבוד במובן הטוב של המילה. במובן הזה העונה הזאת היא ברכה לדמות שלה – וברכה גם לנו כצופים.

חוץ מזה, יש בעונה הזאת לפחות עוד שתי הברקות שבעיניי ראויות לציון. אחת היא בליהוק. שלושה גיבורי משנה יש בעונה הזאת – והם בינגו אחרי בינגו. אורי רוסו, בן זוגה של נגה ארז, מככב בתפקיד המופלא של שלומי; קובי מימון, בדרך כלל קומיקאי, מביא את הדמות המרהיבה של ארז (הברק כהן שמכר את הפרארי שלו, אם תרצו) ומעל כולם אדם גבאי – בתפקיד הכובש של ידיד צב הים, זה שמעיק על מור ובסוף מספק לה את המפתח ליציאה האמיתית לחופשי.

ההברקה השנייה היא המוזיקה – וספציפית, עלמה גוב. יש מצב שהיא "האחות הרביעית" הסמויה, כי התפקיד שלה בעונה הזאת, דרך המוזיקה שהיא כתבה, מוסיף לסדרה הזאת לא פחות מאשר עוד דמות. הסצנה היפה בסדרה, סצנת הטראק של נטלי, מור ושלומי – כשברקע שיר של גוב (אני מניח שמדובר ב"הרפתקה", לפי הקרדיטים), היא רגע של התרוממות רוח אמיתית. רגע של התאהבות ביצירה טלוויזיונית כיפית, שמעלה חיוך, שמאפשרת לך להרגיש מעט יותר טוב. עכשיו, נשאר רק לזעוק בפלטפורמה הצנועה הזאת: שחררו את השירים! מגיע גם לנו ליהנות מהם.

חוץ מזה, זו עונה שעשתה טוב למשולש היצירתי של הסדרה: גלית חוגי, נעה ארנברג וגורי אלפי-אהרון, שתי היוצרות והבמאי. הן מצליחות ללכת בשביל הזהב: מצד אחד, יש בהחלט התייחסות סאטירית להודו, לחברה הישראלית ואפילו (בקטנה) לכמה נושאים גדולים שמאפילים עלינו. ועדיין, היא מרשה לעצמה גם להצחיק סתם. לייצר רגעים אותנטיים שגורמים לך לחייך. היא לא מתעלמת מהמציאות, כי אי אפשר, אבל היא בהחלט צועדת לידה וממשיכה הלאה.

חמש שנים ש"האחיות המוצלחות" לא היתה איתנו. חובבי הסדרה כבר חשבו שנעלמה אחרי העונה השלישית, ולכן שובה לעונה הזו – מצומצמת ככל שתהיה – בהחלט עורר ציפיות גבוהות. גם אצלי. האם זה עמד בהן? קשה להגיד את זה על עונה של ארבעה פרקים בלבד. אבל גם אם החוויה הזאת היא קומפקטית, מה שאני לוקח ממנה זה את תחושת הרעננות שהיא הביאה. את החוכמה, את ההומור הציני אבל לא מריר, את הכתיבה המעולה ובעיקר את זה שהעונה הזאת, גם אם לא התכוונה לכך, באה לנחם.

כמו חבר טוב בעת צרה, היא מבינה הכל גם בלי שנאמר מילה. לרגע אחד, אתה מצליח לצאת מהלחץ ומהגועל ומהרעל שמסביב – וכמו בקלישאה הכי הודואית שאפשר, לומד להיות ב"כאן ועכשיו". וכאן ועכשיו, העונה הרביעית של "האחיות המוצלחות שלי" היא פשוט כיף טהור ולא מתנצל. ונדמה לי שזה בדיוק מה שכולנו צריכים.

• ביקורת טלוויזיה
• האחיות המוצלחות שלי
• yes
• גורי אלפי
• גלית חוגי
• נועה ארנברג
• נלי תגר

ב"אגף הסרטן", ספרו של זוכה פרס הנובל אלכסנדר סולז'ניצין מ-1966, יש דמות של רופאה, ראש מכון הקרינה, המגלה שהיא חולה בסרטן ומסרבת לשמוע על טיפול. נזכרתי בדמותה של לודמילה במהלך הצפייה בשני הפרקים הראשונים של "חולי אהבה", הדרמה החדשה של קשת 12. גיבורת הסדרה, עמליה לוי, היא כירורגית במחלקה האונקולוגית באיכילוב, שמגלה שיש לה גידול ממאיר בשד. בניגוד להנחיות שהיא נותנת למטופלות שלה, עמליה (איילת זורר) לא הקפידה על בדיקות שגרתיות, והגוש גדל עד שהבחינה בו במישוש מקרי. בתגובה לגילוי, עמליה מתכנסת בתוך עצמה, לא עונה לטלפונים מהרופאים (אמנון וולף, חנה לסלאו) ודוחה שוב ושוב את הניתוח. רופאים, כך נאמר, הם המטופלים הכי גרועים.

>> מצעד העשור: 20 הסדרות הישראליות הכי טובות מאז 2014
>> מה רואים החודש: 27 סדרות חדשות ששוות בדיקה בפברואר

עמליה מנחה את שירין (שאדן קנבורה), הרופאה המתלמדת שמלווה אותה, לתפוס מרחק רגשי מהמטופלים, שאם לא כן היא תתקשה לעשות החלטות רפואיות נכונות. למטופלות היא נוהגת לומר "נעשה כל מה שאפשר ונקווה לטוב". גם למחלה שלה היא מנסה להתייחס בריחוק מקצועי, אבל כשאף אחד לא רואה היא מרשה לעצמה להתפרק. איילת זורר מגלמת היטב את הניגוד הזה בדמותה של אשת הקריירה המצליחה, ומעצבת גיבורה שנרצה לעקוב אחריה בפרקים הבאים.

"חולי אהבה" היא סדרת הטלוויזיה הראשונה שיצרו צמד הקולנוענים שרון מימון וטל גרניט ("מיתה טובה"). בשנה שעברה יצא למסכים סרטם דובר האנגלית "סוף טוב", עיבוד בעייתי למחזה של ענת גוב על שחקנית מפורסמת שמתאשפזת במחלקה אונקולוגית ומתמודדת עם ההכרה בקיצה הקרב. על התסריט לסרט ההוא חתומה רונה תמיר, שכתבה איתם את הסדרה. אני לא יודעת מה קדם למה, אבל על פי שני הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת נראה ש"חולי אהבה" היא יצירה שלמה ומשכנעת יותר, כתובה ומבוימת טוב יותר, שמצאה את הטון הנכון לעיסוק בחומר הלא משובב נפש.

עמליה נמצאת ביחסים ידידותיים עם האקס הנחמד שלה (זוהר שטראוס) ואבי ילדיה בני העשרה. אחותה הצעירה ממנה עדי (נלי תגר) היא סטנדאפיסטית כושלת, שמתקשה למצוא את הסיפור האישי שבאמצעותו תוכל ליצור קשר עם הקהל במועדון שבו היא מופיעה. כשעדי מגלה את עובדת מחלתה של עמליה היא פורצת מיד בבכי, שלא כמו אחותה המאופקת. ואז היא מאמצת לעצמה את הסרטן שלה כבסיס למופע שכולו הומור גרדומים וכובשת את הקהל. התרמית הזאת היא קו עלילתי ודרמתי מוצלח, שמכניס לסדרה תבלין של הומור מחודד, וציפייה לקונפליקט עתידי, והתפקיד יושב על תגר כמו כפפה. אולג לוין תורם נוכחות גברית כריזמטית ומחוספסת כמנהל המועדון ששם עליה עין.

דמות יותר חלקלקה וחמקמקה היא זו של מיכה חדאד (עמוס תמם), חבר כנסת ושר הבריאות לשעבר, שמגיע לשולחן הניתוחים של עמליה בשל סרטן שד. חדאד נמצא בעיצומו של קמפיין בחירות – הוא שואף להיות ראש ממשלה – ומלווה ביועץ שלו (יואב לוי) שרק חושב איך להעלים את המחלה הלא גברית מעין הציבור. נראה שחדאד נבנה בדמותו של יאיר לפיד, ולפחות בפרקים הראשונים הסדרה אינה מגלה לנו מהי נטייתו הפוליטית. בימים אלה של מלחמה ופילוג, הדימוי הזה של הפוליטיקאי הפופולארי נחווה כאנכרוניסטי.

מיכה מפיץ חיוכים לכל עבר, ובעיקר לעבר עמליה, ועל פי שם הסדרה והתקציר בוויקיפדיה נראה שבהמשך יתפתח ביניהם רומן המבוסס על שותפות הגורל. אלא שמיכה נשוי (לדנה סמו) ובשלב זה של הסדרה עדיין לא נוצר מתח מיני בינו לבין עמליה. נראה שהחיוכים שלו הם חלק מהתדמית הפוליטית שבנה לעצמו – עמליה מכנה אותו "נער הפוסטר של איגוד מגדלי הטופו" – והשאלה היא אם בהמשך יתגלה מאחוריהם אדם שלם וראוי לאהבה.

קשה לכתוב ביקורת מושכלת על בסיס צפייה בשני פרקים בלבד. שרה פון שוורצה, שעל פי הדיווחים מגלמת דמות מרכזית של חברה במפלגה של מיכה שחותרת תחתיו, תופיע רק בהמשך, וככל הנראה תחזק את הרובד הפוליטי. יש אופציה שהיא תהיה הנבל המסומן של הסדרה, כי בינתיים כל הדמויות סימפטיות, וזה נאמר לחיוב. האם "חולי אהבה" תעמיק את הכאב והחרדה של ההתמודדות עם המחלה? האם האהבה בין שני הקרייריסטים, שהדחיקו את הסרטן עד שהוא גדל לממדים מסוכנים, תתפתח באופן משכנע ותיגע ללב הצופים? האם הרובד הפוליטי יהיה בעל משמעות? בשלב זה מוקדם מדי לדעת, אבל ההתחלה בהחלט מזמינה להמשיך לצפות.
>> "חולי אהבה", שני 21:30, קשת 12

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• קשת
• איילת זורר
• עמוס תמם
• נלי תגר

על פי סקר חדשות ערוץ 12 שפורסם ביום שלישי שעבר תמונת הגושים נותרת צמודה עד כדי קיפאון, חצויה לחלוטין. גוש נתניהו עם 59/60 מנדטים, חברות הקואליציה עם 56/57 מנדטים וחד"ש תע"ל עם 4 מנדטים. הקלישאה החרושה של "כל קול קובע" תקפה יותר מתמיד ולא תעזור כל התבכיינות על כמות סבבי הבחירות. אבל כמה אנחנו באמת יודעים שתוצאות האמת הן, ובכן, אמיתיות? ואיך מי שעדיין חשוב לו מה שקורה פה יכול לתת את חלקו כדי לוודא את זה? בשביל לענות על השאלות האלה גייסנו את עזרתה של מישהי שהאנרגיה שלה לא תכבה גם בסבב הבחירות העשירי (לפי החישובים שלי, אמור להתקיים בפברואר 2024) – נלי תגר, שחקנית, קומיקאית והפרזנטורית של ארגון "משמר הבחירות האזרחי". או יותר נכון, היא גייסה אותנו.

אז מה זה בעצם "משמר הבחירות האזרחי"?
"זאת יוזמה אזרחית להשגיח על קלפיות. בכל קלפי אמורה להיות נציגות של כל מפלגה ולא תמיד באמת יש את הנציגות הזאת, והיוזמה שולחת מתנדבים שרוצים להשגיח על התהליך הדמוקרטי – כי בעיקרון, מי שבקלפי מקבל כסף ביום הבחירות, ואצלנו מתנדבים ללא תשלום. הם נמצאים ומשגיחים שם, אין להם איזושהי סמכות אבל הם עדי ראיה. במקרים שחס וחלילה יש כן איזה ניסיון למעטפות כפולות או אנשים שבאים בלי תעודה, אז כן יש סמכות לקרוא לאחראי משמרת ולבדוק יותר לעומק את התהליך עצמו. בגדול המטרה של העמותה היא רק לפקח והמנטרה היא 'זוג עיניים שווה מאות קולות'. ברגע שיש עוד אנשים בחדר הזה הסיכוי שיש מישהו שיחבל בתהליך הדמוקרטי ובטוהר הזה הוא יורד".

הארגון הוקם ב-2019 לאחר שנפוצו שמועות רבות על זיוף בתוצאות הקלפי – לדוגמא משפחה אחת שהצביעה כולה למרצ הופתעה לגלות שבקלפי שלה כלל לא נספרו הצבעות למרצ, או למשל אחוזי הצבעה לא הגיוניים של 97 אחוז בקלפיות בבני ברק. חבורה של כמה עשרות מתנדבים בדקו את עניין הזיופים ועלו על מאות מקרים מטרידים של חשדות לזיוף. רובם המוחלט היה באמת בקלפיות כמו שנלי תיארה, בהן אין ייצוג שווה למפלגות המייצגות את כל הקשת הפוליטית.

מסתבר שכרבע מכלל הקלפיות במדינה (כ-1400) לא מאוזנות מבחינת משגיחים, אז רק תדמיינו את פוטנציאל הזיוף. המתנדבים הללו החליטו להרים את הכפפה ולרתום אלפי משגיחים שידאגו לאזן קלפיות וכך למשל קרה שבאותה קלפי בני ברקית שהצליחה להביא 97% מצביעים, בסבב בחירות שנערך פחות משנה לאחר מכן ועם נוכחות של משגיח מטעם הארגון, אחוזי ההצבעה ירדו בדרך קסם ל-67.

שמעתי שהיתה ירידה משמעותית בהתגייסות השנה.
"בבחירות האלה יש הרבה עייפות חומר, כמה פעמים יכולים לומר לך – 'אלה הבחירות הכי חשובות' 'לא… אלה הבחירות הכי חשובות', לכן אני מרגישה שיותר קשה לגייס אנשים להיות אקטיביים בתהליך הדמוקרטי הזה. עדיין יש המון קלפיות שצריכות את ההתנדבות של אנשים בכל מיני מקומות ואנחנו זקוקים לאזרחיות ואזרחים טובים שגם חשוב להם טוהר הבחירות", ואכן היתה ירידה משמעותית. מסדר גודל של כ8,500 מתנדבים בסבב הקודם ל1,500 בסבב הנוכחי. מדאיג.

איך הגעת לארגון?
"הרגשתי חוסר אונים מאוד מאוד גדול, מכל הטירוף הפוליטי וסבבי הבחירות הבלתי נגמרים האלה. התקופה מייאשת אבל אין לנו אופציה להיות מיואשים. מי שמשנים את העולם הם אזרחים אקטיביסטיים, לא פוליטיקאים. תנועת MeToo שינו סדרי עולם ואנחנו רואים את זה בחיים שלנו יום-יום. לפני המחאה החברתית לא היה גן טרום-טרום חובה. חינוך חינם בישראל היה מגיל 4, המחאה החברתית שינתה את הדבר הזה, זה לא בא מאיזה פוליטיקאי שרצה לשנות את המצב. בקיצור, שאלתי את עצמי מה עוד אני יכולה לעשות חוץ מלהצביע? שאלתי את עצמי מה אפשר לעשות עוד עם היום בחירות כי אני מסיימת להצביע בעשר בבוקר ואז מה לעשות, ללכת לים? ככה הגעתי לעמותה הזאת. זה קפץ לי בפייסבוק, כנראה טירגט אותי. בצדק טורגטתי. השתבצתי בבני ברק ביום הבחירות. פעמיים בעצם הייתי ביום הבחירות בבני ברק".

למה דווקא בני ברק?
"רציתי משהו קרוב לבית כי אז הייתי בהיריון. אחר כך היתה לי תינוקת שבדיוק נולדה אז לא רציתי לנסוע מאוד רחוק. והאמת היא שלא רציתי שיציקו לי עם סלפי. שם הרגשתי שאני לא אהיה עניין, שאני אהיה סתם בן אדם".

איך היה להיות משקיפה בבני ברק?
" זאת קהילה שאני ממש לא מכירה, ולשבת שם, בבית ספר בבני ברק כמו שאני באה לבית ספר שלי פה. לראות את האנשים מצביעים, להכיר את האנשים שיושבים איתי בקלפי שהם אנשים מכל גווני הקשת הפוליטית. בשבילי יום הבחירות הוא מאוד מתוח ורגשי ויש משהו בחוויה הזאת שמחברת ומזכירה שכולנו חיים כאן ביחד, לחזור בערב אחרי ערב כזה זה יותר מספק מאשר לקבל וואטסאפים על תוצאות המדגם. אתה חושב עליהם כל מיני דברים, הם חושבים עליך כל מיני דברים ושאתה מגיע לשם אתה מבין שאין בינינו כמעט הבדל. חוץ מהבגדים ומזה שהיתה שם מישהי בגילי עם תשעה ילדים ואני הייתי אז בהריון השני. בסוף יושבים שם שמונה שעות בחדר וזה גורם לך להתחבר לאנשים. אבל אני יכולה להגיד שהיה גם מתוח, וטוב שנמצאים שם."

גם השנה נמצא אותך בקלפי בבני ברק?
"אתה תצטרך לחכות ולראות…"

שכנעת אותי, איך נרשמים?
"אני מקווה שבסוף הכתבה תצרף את הסרטון, עם הלינק! אתה לוחץ על הלינק. פעולה מאוד פשוטה – ללחוץ על לינק, נרשם ומשתבץ. אתה יכול לבחור איפה אתה רוצה להשתבץ". היא ביקשה כל כך יפה, אזהנה שיבצנו את הלינק להרשמה ולשיבוץ ממש כאן.

• בחירות 2022
• נלי תגר
• הבועה
• ❤ תל אביב
• פוליטיקה

1. האוזןבר

התחלתי לעשות סטנד אפ ב-2018, לא היה לי מושג מהחיים שלי אבל ידעתי שאני חייבת לעשות את זה כבר. קבעתי חזרה פתוחה באוזןבר (זה אפילו פורסם פה בטיים אאוט). האולם היה מלא לגמרי וזו היתה חוויה מדהימה שהובילה לתחילת חיי (גם) כסטנדאפאיסטית. האוזן הוא כמו מעבדה שבה כל מה שחדש ומגניב קורה. האווירה שם מחשמלת כשאפילו הופעה קטנה מרגישה כמו אולם מנורה מבטחים (בקטע טוב). כל פעם שאני מופיעה שם או רואה הופעה זה ממש אושר. זו נשמעת כמו מילה משומשת אבל זה באמת המקום הכי קורה. אין אמן קטן מידי או גדול מידי לאוזן כי זה הייחוד שלו – הוא מושלם.
המלך ג'ורג' 48

2. פארק המסילה

פתחו את פארק המסילה בדיוק בקורונה בדיוק ליד הבית שלי וזה היה כאילו אלוהים שמע את תפילות תושבי דרום תל אביב, כי אין פה בקושי עץ. הפארק מושך אליו אנשים מהסביבה והוא מלא מיומו הראשון – גם בבוקר ובעיקר בערב. זה מטורף איך דבר שפעם לא היה קיים פשוט נכנס ושאב לתוכו את כולם כאילו תמיד היה שם. קשה לחשוב איך היתה תל אביב בכלל בלעדיו. הוא מחבר בין פלורנטין ליפו לנווה צדק בצורה מושלמת והופך את המעבר ביניהם לנגיש ובטוח. אנחנו מבלים בפארק עם הילדים כמעט כל יום. זה מקום שיש מה לעשות בו בכל שעות היממה ובשישי אחרי הצהריים יש בו ממש סצינה של הורים שהיו פעם מגניבים אבל עדיין מנסים ממש – כמוני. אני פשוט מודה לעיריית תל אביב וליזמים. הלוואי ויעשו עוד פינות ירוקות בדרום העיר זה ממש נחוץ.

3. שוק הכרמל בגדול ובקטן נינג

זכינו לגור ליד השוק ולהבין מה באמת המשמעות של חומרי גלם טריים! להכיר את האנשים, הריחות והטעמים. הדוכן היקר במיוחד ללבנו (למרות שיש הרבה) הוא 'נינג' – אוכל אסייתי פשוט וטעים שסוגר פינה ומשמש כארוחת צהריים או ערב או שניהם. או כמו שהבן שלי אומר 'אני רוצה נינג!' שזה בעצם שם כולל לאוכל אסייתי זול וטעים וכייפי בהנהגת נינג המתוקה. ממליצה בחום.
יום טוב 17

4. סוהו האוס

שמעתי על הסוהו האוס רבות וגם ביקרתי בו בלונדון. תמיד התלהבתי ממקומות שבהם אני יכולה פשוט לשרוץ ולהרגיש כאילו אני יכולה להשתמש בפסיליטיז של מקומות "כאילו" הם שלי; מקום שאני אוכל להיות בו באמת מהבוקר עד הערב וגם להביא את הילדים, וגם אם יהיו לי שעתיים להעביר יהיה לי איפה לעשות את זה. או למשל פגישה במקום שתהיה בבית שלי. בעיקר זה מקום קצת יותר דיסקרטי שבו אני לא מרגישה מחויבת לחוות את החוויה גם מבחינה מקוונת תוך כדי. הסוהו האוס ביפו רק נפתח וכבר ביקרתי בו יותר מעשר פעמים. אני מסוקרנת לדעת לאיזה מקום ייקחו אותו לקראת החורף ומקווה שהוא ימשיך ויקרוץ לקהילות יוצרות ויהווה מקום מפגש מעניין ובלתי מחייב כפי שהתחיל.
יפת 27 (הכניסה לחברים או בהזמנת חברים)

5. קולנוע יפו

הדבר שהכי חסר לי בתל אביב זה בתי הקולנוע שהלכו ונעלמו והפכו לקומפלקסים גדולים שבעיקר יוצאים מחוץ לעיר או ממוקמים בקניונים. יש לי חוויות מסרטים שראיתי בעזריאלי ובקולנוע גת והיום אין כל כך מקום פשוט לקפוץ לקולנוע או ללכת ברחוב ולהחליט להיכנס לסרט. זו חוויה שפעמים רבות מצריכה רכב וחניה והתארגנות. רועי ניק ועופרי בידרמן, שניהם שחקנים, לקחו יוזמה והקימו את קולנוע יפו המשלב גם חווית בר ואוכל וגם האנג נחמד לבילוי. הוא מקום להיחשף בו לסרטי קולנוע לא שגרתיים ישראלים וגם מכל העולם – ודברים שלאו דווקא במיין סטרים. בכלל זה מטריף בעיני שאנשים לוקחים יוזמה להקים כזה דבר. יש צורך ורצון בעיקר בימים של פוסט ותוך כדי קורונה לחוות חוויות יחד, ונכון שאפשר לצפות בקולנוע בסטרימינג – אבל אין על המסך הגדול.
מרזוק ועזר 14

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• אוזןבר
• נלי תגר
• שוק הכרמל

את נלי תגר אין באמת צורך להציג. ובכל זאת, גם כי אנחנו תקשורת פלצנית (כבר נחזור לזה) וגם כי זה סוג של שירות – אפס ביחסי אנוש, האחיות המוצלחות שלי, תיאטרון ומה לא. את כל זה ראיתם. מה שלא ראיתם אותה עושה זה סטנדאפ על הבמה האינטימית באוזן בר. עד הערב.

תגר תנסה לכבוש טריטוריה נוספת ותציג הערב גרסה הרבה יותר משוחררת ממה שיצא לכם לראות עד כה. לפי ההזמנה, היא תדבר "כמו שאף פעם לא שמעתם אותה ובעיקר מתלוננת – על בעלה, על אמא שלה, על עיתון הארץ ועל הכבל התת ימי". אנחנו מסוקרנים, לא נכחיש.
22:00. אוזןבר.לפרטים וכרטיסים

• המלצה יומית
• המלצות המערכת
• אוזןבר
• נלי תגר