>> לי גילת, תל אביבית אורגינל, היא מהטובות שבתסריטאיות ארצנו ("טהרן", "מנאייכ", "כבודו") וגם יוצרת טלוויזיה מבריקה ("חזי ובניו", "חוליגנים") ובמאית קולנוע שסרטה השני והמעולה (יצירה משותפת עם בת אל מוסרי), "בנות כמונו", זכה בשלושה פרסי אופיר ב-2024 והגיע סוף סוף אל בתי הקולנוע המקומיים. בשבוע שעבר הוא גרם למבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב להפציר בקוראים"אל תתנו לסרט מלא החיים הזה לחלוף על פניכם". אז באמת אל.

>> פוטנציאל של יצירתיות ודיסוציאציה בים // העיר של תמרה מובשוביץ
>> כוך קסום להופעות ושביל סודי אל הילדות // העיר של הילל סנדמן
>> מאפה שהוא טיול הביתה ומקום פשוט להיות // העיר של סאמר סלאמה

1. בריכת גורדון

לפעמים נשבר לי ואני אומרת לעצמי שזהו, אני עוזבת את העיר, למרות שנולדתי וגדלתי בה ומבחינתי תל אביב ואני זה לנצח. כנראה שככה זה מונוגמיה ארוכת שנים, את לא תמיד רואה מה יפה וטוב בבן (או בת) אדם שלך ומתעכבת רק על החסרונות. היא יקרה מדי (וואו אבל ממש), מלוכלכת, צפופה ובחלקים גדולים שלה סאחית להחריד. אבל כשאני חושבת על לזוז מפה, בשלב מאד מוקדם של ההתלבטות עולה לי בראש בריכת גורדון ואני נזכרת שאין לי מה לחפש בשום מקום אחר.

אני שוחה בגורדון שלוש או ארבע פעמים בשבוע כבר המון שנים (ברור שגם בחורף), היא החמצן שלי, כדור ההרגעה שלי והנקודה התל אביבית שלי. ההורים שלי שהיו חלק ממה שקראו בשנות השבעים "הבוהמה התל אביבית" שחו בה גם הם, וידעו לספר רכילות מעולה ומעניינת עד היום על ענקי התרבות ששחו בה אז. בריכת גורדון היא באמת הבריכה הכי טובה בעולם, מי מלח צלולים וקרים שבתוכם את יכולה להשאיר את כל הלופים המיותרים והמחשבות הקודרות ששחו לך בראש לפני שנכנסת למים. וזה לא כזה קר! מתרגלים בשניות – באחריות.
אליעזר פרי 14 תל אביב (מרינה תל אביב)

2. הנילוס

עכשיו אני קלישאה של קולנוענית, אבל לא אכפת לי, הנילוס באלנבי הוא המקום היחיד בעיר שאליו אני יכולה לקפוץ לבד אם בא לי בירה ואני יודעת שתמיד אפגוש שם מישהו שאני מכירה, או מישהי שאני לא מכירה, ושתמיד יהיה לי ערב כיפי ומעניין. מורן בעלת הבית מכירה ואוהבת את האנשים שיושבים אצלה ויודעת לייצר אוירה נינוחה ולא מתאמצת. היא תמיד תמצא לך שולחן, גם בערב חמישי, ותמיד תמצא רגע לשבת איתך ולדבר על מה היה ומה יהיה. חודשיים אחרי השביעי באוקטובר קבעתי שם עם חברות, יצאנו פעם ראשונה מהבית, הרגשנו כמו עכברים שיוצאים מהמחילה אל הנקודה האחרונה שבה החיים היו סוג של נורמליים. הזמנו משהו לשתות' והתחלנו את הדרך הארוכה חזרה אל השגרה של לפני המלחמה.
אלנבי 33 תל אביב

3. דיזנגוף סנטר

בעולם תאגידי שבו כל הקניונים בארץ ובעולם נראים נשמעים ומריחים בדיוק אותו דבר, עם אותן רשתות ביגוד גנריות ואותו וייב קפיטליסטי משעמם, דיזנגוף סנטר הוא הקניון היחיד שמנסה וגם מצליח להיות ייחודי, עם חנויות כמו יער הפיות, המציאון, וקול-יו, עם להקות ילדי הסנטר הכעוסים שמבלים שם מבוקר עד לילה, קולנוע לב הנפלא, פרויקטים מגניבים שמפיקים שם וסיורי העטלפים במרתפים של הסנטר.בחנות הנינטנדו בסנטר עובד בחור אחד שכל פעם שאני באה לשם עם הבן שלי הוא נכנס איתו לשיחה ארוכה על צ'יטים במשחקים, ואף אחד לא מאיץ בו לסיים ולהגיע לקופה.

חוץ מזה שהכי כיף ללכת לאיבוד בסנטר, זה משהו שאני מלמדת גם את הילדים שלי לעשות. וסתם שתדעו שעובדי הניקיון שם מועסקים בהעסקה ישירה ושאם אתם עוברים דירה וצריכים ארגזים אתם יכולים לקנות אותם ממש בזול בסנטר ושהעובדים מקבלים את הכסף ישירות כבונוס.

4. כיכר אתרים

אני יודעת זה מפגע, זה מוזר, זה מכוער, יש שם ריח חריף של שתן, עזובה ולכלוך וזה באמת מקום שאמור כבר לעבור מין העולם. אבל מי שגדלה בתל אביב של שנות השמונים זוכרת ימים אחרים, את הבר שהיו יושבים בו תיירים מאירופה, שהיתה תלויה לו בכניסה בובה עצומה של גורילה עם עיניים נוצצות אדומות שהיו נדלקות מידי פעם, את ערבי השירה בציבור עם אפי נצר שהיו מושכים אליהם מאות רבות של אנשים, את הפיצה הכי טובה בעיר שכבר אז חשה את עצמה מטרופולין.

אני יודעת שכיכר אתרים מיועדת להריסה ובמקומו יבנה בטח עוד פרויקט דיור נוצץ שפניו אל העתיד, וזה קצת מבאס אותי כי במרכז העיר כבר אין מקומות שבהם השטח לא מנוהל ומנוצל עד מוות, אין מקומות שמזכירים לנו חלומות גדולים שהפכו לכישלונות מפוארים ואני אוהבת את התזכורת הזאת, את הניסיון שלא הצליח ואת הרצפה המשונה של כיכר אתרים שהלכתי בה כשהייתי ילדה ואני הולכת בה גם היום.

5. קפה סגפרדו // מסעדת מאנטה ריי

שני מקומות אהובים שנסגרים ממש עכשיו, מצטרפים לקפה נחמה וחצי זצ"ל, לג'וז המקורי ביהודה הלוי ולעוד מקומות שהפכו להיות "המקום שלנו", ופתאום נעלמו. העיר משתנה כל הזמן, וזה כנראה בלתי נמנע ואפילו חיובי – העיר לא נחה רגע, דור חדש מגיע אליה שטוף ליבידו וחלומות ובונה מיתולוגיות חדשות במקומות שאני כבר לא מכירה. סגפרדו ומאנטה ריי היו המקומות שלי, הרבה מהתסריטים שכתבתי התחילו בסגפרדו, הרבה מימי השמחה שלי נחגגו במאנטה ריי, ואני עצובה שהם נסגרים ומודה להם על רגעים רבים של אושר.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

המדרכות של תל אביב שהפכו לשדה קרב. האופניים והקורקינטים שדוהרים על המדרכה כאילו היתה של סבא שלהם. יש לי שכנה בת תשעים שלא יוצאת מהבית שלה בלי שאחד הילדים או הנכדים שלה ילווה אותה כי היא מפחדת להידרס. המדרכות של תל אביב הן בשבילי מקור אינסופי של מריבות עם הזולת, הרעה בתנאים ומלחמה שלא נגמרת, הילדים שלי גוררים אותי במבוכה בכל פעם שאני מתחילה לריב עם איזה חרייאט שדוהר על האופניים שלו במדרכות של דיזנגוף, שם זין על אנשים מבוגרים וילדים שהולכים שם, או עם נשים צעירות עם קורקינט מעוצב ומזרון יוגה שמצפצפות לך שתפני את הדרך (הדרך שלך, במדרכה, כן?) כדי שהן יוכלו להמשיך לדהור לחדר הכושר.

אני יודעת שזה עניין של העירייה ושיש בעיה אמיתית עם הכלים החשמליים, אני גם יודעת שהכלים האלה פותרים בעיה אמיתית של התניידות בעיר, אני בעצמי רוכבת על חשמליים, אבל ראבק, קצת להתחשב. אפילו אם אתם נוסעים על המדרכה, תזכרו שאתם אורחים ושלבן אדם מותר לחלום רגע או ללכת לאט ובמתינות עם הילד שלו בלי שתצפצפו לו או תדרסו אותו ותקלקלו לו את המצב רוח.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פרויקט "דבק" של אגף התרבות של עיריית תל אביב יפו בניצוחו של גיורא יהלום, שהוא אש ותמרות עשן של בן אדם, תל אביבי עם עבר של קיבוצניק עשוי ללא חת, שהמחוייבות האוהבת שלו לתרבות על כל סוגיה וגווניה מרגשת ממש. פרויקט דבק עונה על בעיה שכל מי שעוסק בקולנוע, תאטרון או אופרה מכיר היטב, והיא שהקהל של תרבות "קלאסית" הולך ומזדקן והדור החדש מוצא את מקומו במקומות אחרים ומדיר ממנה את רגליו. הפרויקט העירוני היפה הזה מבקש לחבר קהל צעיר (מאוד) לאופרה, תאטרון וקולנוע. ועושה את זה בענק.

רק בחודש שעבר נמכרו 1,500 כרטיסים לצעירים בלבד לאופרה החדשה "דידו ואניאס" וזה כל כך נפלא ותל אביבי בעיני שבמדינה שבה יש כל הזמן צרות הרבה יותר גדולות ובוערות, יושבים אנשים בעירייה ואשכרה דנים בכובד ראש איך לטפח את הדור הבא של צרכני ואנשי התרבות בישראל.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ממש בחודש שעבר יצא לאור ספר שהוא ספק ספר ילדים, ספק פרק יומן, שהוא גם אגדה אורבנית תל אביבית מאוירת שכתבה חברתי הטובה ואם שני ילדיי, המוזיקאית שילה פרבר. לספר קוראים "לילה טוב ינקלה ריצ'קין" והוא מספר על מוזיקאית תל אביבית בודדה שפוגשת כלב חצי מת שהופך לחבר הכי טוב שלה בעולם. כששילה כתבה את הטיוטה הראשונה עדיין לא היו לנו ילדים, אז הקראתי אותו לאחיינית שלי, שהקשיבה רוב קשב ועם סיומה של הקריאה הרימה אלי עיניים ואמרה לי נחרצות "עוד פעם", והקראתי לה את הספר שוב ושוב ושוב ושוב.

אחרי זה שילה שלחה את הספר להוצאת ספרים מוכרת וקיבלה תשובה ש"הזמרת", היא הגיבורה, לא מתאימה לספר ילדים. המשפט המדויק היה שיש "למתן את דמות הזמרת". הם כמובן טועים: ילדים אוהבים סיפור הכרחי ורגשות עזים, גם חיוביים וגם שליליים, סיפור עז ולא מפולטר, שיש בו אהבה ומוזרות ואובדן ועוד אהבה. וזה בדיוק ינקלה ריצ'קין. ספר נפלא, מקורי, מצחיק ומרגש, שהילדים שלכם יהנו ממנו בטירוף ואתם אפילו יותר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל ארגון, אדם או מטרה שמבקשים מאיתנו לסתום שניה ולהפסיק לריב. הימים קשים מאוד וכולנו זקוקים למישהו שיהיה אשם במצב אליו הגענו. אז במקום לנסות לבנות משהו ביחד, שיכללנו את כיתבי האישום שלנו אחד נגד השני. כל הדבר הזה של טענות וטענות הנגד נמאס לי טוטאלית ואני ממש מנסה לא לקחת בו חלק. בתוך מציאות מייאשת הניסיון למצוא את נקודות החיבור ולא את נקודות המחלוקת נדמה נאיבי ומטומטם, אבל בעיניי אם כולם יסתמו שניה ויתאפקו מלהאשים מישהו אחר במצב אליו הגענו אולי נצליח למצוא אנרגיות ומשאבים להתחיל לשקם את מה שנהרס פה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שלי הוא התסריטאי והקומיקאי אריק שגב, והוא כבר לא צריך שירימו לו, כי הוא כבר חצה את הנהר והמשיך הלאה אחרי מאבק הירואי בשלל מחלות שאיש לא ממש מכיר (והן ממש לא סרטן, בוז). אריק היה הכי תל אביבי שהכרתי, במקור מראשל"צ כמו הטובים שבהם, חכם, ידען וכחן וקוצני, שהתרגש עד דמעות משירים של אלתרמן וארגוב, שנא כמעט הכל אבל אהב את העברית, שהיה מתגנב בלילות לבית העלמין הישן של תל אביב בטרומפלדור כדי לחשוב, שהרים לבדערבי קריאה והגות יפייפים לכבודו של ש"י עגנוןושבאופן כללי היה פשוט מי שהוא, אריק שגב הצעיר מכף רגל ועד ראש ואם לא מתאים לכם אז אחלה, אני לא עובד אצלכם (את זה הוא היה אומר אגב גם לאנשים שהוא כן היה עובד אצלם).

לפני מותו עבדנו יחד על סדרה שלצערי לא הגיעה אל קו הגמר. לסדרה קראו "אנשים מתים", ובאחד הפרקים מישהי שם אומרת לאריק של הסדרה: "לא להיוולד פה זה הכי תל אביב, וגם אתה – אתה לא ממש יפה, אבל אין עוד מישהו שנראה כמוך, אתה די מתפרק אבל איכשהו מחזיק מעמד, אתה מאוד מוכר אבל תמיד יכול להפתיע, אתה מודרני ומיושן בבת אחת. אתה תל אביב, אריק, אתה לא תל אביבי, אתה תל אביב עצמה".

מה יהיה?
יהיה טוב. בעזרת השם ובעזרתנו.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• נשים בקולנוע
• בריכת גורדון
• נילוס
• דיזנגוף סנטר
• כיכר אתרים
• מאנטה ריי
• קורקינטים
• אריק שגב

נקודת הפריצה של קתרין ביגלו הייתה בסרט "מטען הכאב". ראיתי אותו שנה אחרי שיצא, כשהייתי בכיתה ט', ואם יש רגע קולנועי שנשאר איתי עד היום זה הרגע המדהים והמזעזע שבו הפצצה מתפוצצת ורואים את האבנים על אדמת עיראק מתרוממות לאט בהילוך איטי מעל פני האדמה בשל הדף הפיצוץ. רגע שמבהיר את העוצמה שביצירת סרטים. אחר כך הגיע "כוננות עם שחר" שהדגים את היכולת המדהימה של הקולנוע להפוך פעילות ממשלתית-צבאית למשהו מותח, גם כשיודעים את הסוף. הסרט החדש של ביגלו בנטפליקס, "על סף פיצוץ", מציע גישה שונה ובו ביגלו יוצאת מהקופסה אבל עדיין מספקת את הסחורה המצופה ממנה.

הסרט עוקב אחר תרחיש אימים שבו נפתחת מתקפה גרעינית ממקור לא ידוע נגד ארצות הברית. מפה אנחנו עוברים דרך כל השרשרת הפיקודית שצריכה להחליט איך להגיב ומה לעשות בזמן שטיל בליסטי בעל ראש נפץ גרעיני עושה את דרכו אל עבר שיקגו. אנחנו מתחילים מחדר המצב בבית הלבן לפיקוד האסטרטגי של הצבא ומגיע לבסוף לנשיא בכבודו ובעצמו.

הדבר המעניין פה הוא שמדובר בסרט ריאליסטי לחלוטין שעוסק בתרחיש בדיוני, ורבים כבר דאגו לקטול אותו, לקרוא לו "פאן פיקשן מתקופת אובמה" ולבקר את החזרתיות שלו, אלמנט שכבר ראינו בכמה סרטים וסדרות לאחרונה. העניין של החזרתיות בשלב הזה באמת מתחיל להימאס, אבל אני לא בטוח בנוגע לשאלת הרלוונטיות של "על סף פיצוץ", במיוחד עבור הקהל הישראלי שרק לפני שנתיים חווה מתקפת פתע וטבח נורא. מלבד ההבנה שהתחילה מלחמה, הייתה תחושה שלאף אחד אין מושג מה לעזאזל קורה כאן, וזאת בדיוק התחושה שאנחנו מקבלים מצוותי הפיקוד הצבאי והבית הלבן.

אירוע של מתקפה ישירה על ארה"ב הוא אכן אירוע מבהיל שכמו שאנחנו רואים בסרט משפיע על שאר העולם (גם על תל אביב!), אבל הלב של הסרט הוא כמובן אמריקה.שאלת ה"מי עשה את זה?" היא אחת השאלות המרכזיות של הסרט, אבל התשובה לא באמת משנה משהו, כי השיח שביגלו מנסה לקדם הוא לא "מי נגדנו?" אלא "מה ארצות הברית עושה?".

עכשיו בואו נשים את הדברים על השולחן: זוהי לא עבודתה הטובה ביותר של ביגלו. יש לסרט הזה את המגרעות שלו. הוא אכן חזרתי שלא לצורך ועל דיאלוגים מסוימים אפשר היה לוותר, וגם המאניירות של ביגלו – רגעים שבהם המצלמה זזה ועושה זום על משהו שלא קשור לסצנה, תנועה שמייצרת תחושה דוקומנטרית – גורמות לעסק להיראות טיפה מגוחך. ועם זאת, זה אולי הסרט הכי חשוב שלה, ובו היא מנסה להגדרתה לעורר שיח בנושא שנוגע לחייהם של מיליוני אמריקנים.

מעבר לשאלת המוכנות של ארה"ב למלחמה גרעינית, ביגלו משתמשת בסרט הזה כהזמנה לשיחה על מה שארצות הברית עשתה ב-80 השנים האחרונות: הפכה את העולם לבית מלא בדינמיט. זה מתחיל כמובן מנקודת המבט האמריקנית, עם תרבות הנשק המופקרת והפיתוח של פצצת האטום הראשונה, וזה ממשיך עם מירוץ החימוש הגרעיני בו אנחנו עוסקים עד היום.הפכנו את העולם לפצצה מתקתקת – ואקדח שרואים במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. זהו עיקרון דרמטי שקבע צ'כוב, אבל בסופו של דבר, סביר להניח שארסנל הגרעין העולמי יתרוקן בשלב מסוים. לשם הדברים הולכים. ביגלו רוצה למנוע את זה ולעורר שיח.

אני לא חושב שביגלו עד כדי כך תמימה שהיא באמת מאמינה שסרט יגרום לעולם להתפרק מנשק גרעיני, אבל אני בהחלט איתה בזה שחייבים לדבר על זה לפני שיהיה מאוחר מדי. העולם חייב לדון בנושא הגרעין ולהודות – זה נשק שלא צריך להתקיים.זה לא סרט מושלם, כאמור, אבל הוא סרט חשוב ואין לי ספק שבעוד עשור ידברו עליו כמו שמדברים היום על "כוננות עם שחר", שגם ספג לא מעט ביקורת כשרק יצא.

השאלה "מה עושים עם כל הדינמיט" נשארת המרכז של הסרט, וכך בדיוק אופנהיים את ביגלו רואים את ארה"ב: בית מלא בחומר נפץ שנמצא על סף פיצוץ וכל החלטה קטנה בו יכולה לשנות את העולם לטוב ולרע. אי אפשר שלא להעריך סרט שרוצה לעורר שיח כזה, שמעלה שאלות ולאו דווקא מספק את התשובות. סרט לא חייב לתת את כל התשובות לצופים שלו, בטח לא כשיש לו שאלה כל כך חשובה: האם אנחנו מעוניינים לחיות בבית מלא בדינמיט?
>> "על סף פיצוץ" // A House of Dynamite // ארה"ב 2025 // 112 דקות // עכשיו בנטפליקס

• ביקורת סרטים
• נשים בקולנוע
• נטפליקס

אנדריאה ארנולד הבריטית היא אחת הבמאיות הכי מעניינות הפועלות בקולנוע בעשרים השנים האחרונות. ברוב סרטיה עד כה היא עקבה אחר נערות מרדניות ממעמד כלכלי ותרבותי נמוך, בנות להורים מזניחים, המתמודדות עם התבגרות מוקדמת.

>> "יחידה עילית": מי בישראל ירצה לראות סרט כזה בימים כאלה?
>> 2 ממזרים 2 כבוד: הסיקוולים של טרנטינו שבאמת היינו רוצים לראות

לא מעט סרטים (בעיקר בריטים וצרפתים) מתארים עולמות דומים, אבל החותם האישי של ארנולד ניכר באופן שהיא מגוננת על הגיבורות שלה, והסגנון הריאליסטי התזזיתי של סרטיה (שכולם צולמו על ידי רובי ראיין) משוך ביופי מרחיב לב. כאלה היו "מחוץ למים" ו"אמריקן האני" הנפלאים – שזיכו אותה בפרסי חבר השופטים בפסטיבל קאן – וכזהו גם "בירד" הפחות שלם. הפעם ארנולד מנסה משהו חדש ומוסיפה רובד של ריאליזם מאגי, התואם את נקודת מבטה של הגיבורה הצעירה, המשתוקקת למישהו שיכניסה תחת כנפו. לוקח זמן עד שהסרט מגיע לשם, וכשזה קורה, זה נורא יפה.

שלא כמו רוב הקולנוענים הבוחרים לעסוק במעמד הפועלים מתוך עמדה אידיאולוגית, ארנולד מכירה מקרוב את הדמויות שעליהן היא מספרת. היא עצמה נולדה לאימא בת 16 ולאבא בן 17. אמה ילדה עוד שלושה ילדים, וגידלה אותם לבד בדיור ציבורי בדארטפורד שבדרום אנגליה. ארנולד – שנסעה ללמוד קולנוע בלוס אנג'לס כי חשה שבלונדון המבטא שלה והמחסור בהשכלה סגרו בפניה דלתות – חוזרת בסרטיה לעיירת הולדתה. ב"בירד" היא חוזרת גם לסרטה הקצר "כלב" משנת 2001, ומשחזרת גרעין עלילתי מתוכו. רק שהפעם היא מעניקה לו תיקון.

"בירד" מספר על ביילי בת ה-12 שחיה בבית מוזנח במחוז קנט עם אביה חסר האחריות באג ואחיה למחצה האנטר, שרואה עצמו כשומר השכונה. לאימא של ביילי, המתגוררת בבית אחר, יש עוד שלושה ילדים, ובן זוגה החדש הוא גבר אלים. ביילי הטום-בוי מרגישה שהיא צריכה להציל את כולם, וזה כולל זר מסתורי המציג עצמו כבירד.

בתחילת הסרט באג מודיע לה שהוא עומד להתחתן בסוף השבוע עם חברתו מזה שלושה חודשים. ביילי מתעצבנת, בעיקר משום שהוא דורש ממנה ללבוש בגד גוף מנומר בצבע ורוד מזעזע. היא מרגישה שאביה אינו רואה אותה ובורחת מהבית. הסרט נפרש על פני הימים שחולפים עד החתונה, במהלכם באג, שכל גופו מכוסה קעקועים, מנסה לדפוק בוכטה באמצעות גידול קרפדה שעורה אמור להזיע חומרים נרקוטיים. מדי פעם הוא מתפנה לשים לב מה קורה עם ילדיו, ואז אנחנו מבחינים שבבסיס הוא בחור טוב, גם אם אינו אבא טוב.

כמו ב"מחוץ למים" (עם מייקל פאסבנדר) ו"אמריקן האני" (עם שיה לה-באף), גם כאן ארנולד ליהקה לתפקיד הראשי נערה חסרת ניסיון משחק ולצידה כוכבי קולנוע בוגרים. ניקיה אדמס בת ה-12 מביאה לתפקיד ביילי אנרגיה מתריסה, ואת דמויות האב מגלמים בארי קיוגאן ("רוחות אינישרין") כבאג הפרוע, ופרנץ רוגובסקי ("טרנזיט", "Passages") כבירד השליו. כולם מעצבים הופעות אותנטיות ומעוררים אהדה לשיגיונותיהם. רוגובסקי אפילו מצליח להתגבר על מכשול החצאית הלא מוסברת שהוא לובש.

כאמור, "בירד" פחות מגובש מסרטיה הקודמים של ארנולד. לפעמים נדמה שהיא מגזימה עם הצעקנות של דמויות המשנה וחלק מהזמן הסרט קצת מתפזר. עם זאת, יש בו לא מעט רגעים יפים של התבוננות, רבים מהם בהשתתפות מיני ציפורים, והשירים שלהקת הפוסט-פאנק האירית Fontaines D.C הלחינה לסרט תורמים לאנרגיה המיוחדת שלו. חלקו האחרון של "בירד", שבו רמזים שנזרעו קודם לכן מניבים פירות רגשיים, לגמרי מצדיק את הצפייה.

3.5 כוכבים
Bird בימוי: אנדריאה ארנולד. עם בארי קיוגאן, פרנץ רוגובסקי. בריטניה 2024, 119 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• נשים בקולנוע
• סרטים מומלצים
• ❤ תרבות

"יש לי חשד שההגדרה ל'משוגעת' בתעשיית הבידור היא אישה שממשיכה לדבר גם אחרי שאף אחד כבר לא רוצה לשכב איתה", כתבה טינה פיי בספרה האוטוביוגרפי "Bossypants" והוסיפה ש"שהאישה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה שהצליחה לחמוק מהתיוג כ'משוגעת' היא בטי ווייט וזה, כמובן, כי הם עדיין רוצים לשכב איתה". ובכן, אנחנו אוהבים את הנשים שלנו משוגעות כאלה. לכבודן, לכבוד חודש האישה, לכבוד פורים ולכבוד מיליארד מיליארד טועים, רקחנו רשימת סרטים שאפשר להשיג ממש עכשיו בסטרימינג עם הנשים שקרעו אותנו מצחוק – מסקרלט ג'והנסון ומריל סטריפ, דרך במאיות כמו אן פלטשר ושרון מגווייר ועד קמילה מנדס ואקוואפינה. בפעם הבאה שמישהו אומר לכם שנשים לא מצחיקות, קחו את הרשימה הזאת ותחבו אותה למקום מצחיק בגופו.

>> צוחקות איתכם: 10 הנשים שהכי מצחיקות אותנו בכל העולם
>> תנו להן סיטקום: הישראליות שמזמן היו צריכות להוביל סדרה

איב יוסון ("פלורה ובנה", 2023) // אפל TV

פלורה היא אם חד הורית בדובלין שצריכה להתמודד עם בנה הנער המרדן שמקבלת עצה – למצוא לבנה תחביב. כשהיא דואגת להביא לו גיטרה היא מבינה שזה היה בשבילה ויחד הם מוצאים מכנה משותף. איב יוסון נותנת הופעה מדהימה וכל משפט שיוצא לה מהפה במהלך הסרט הזה מפתיע בבוטות שלו ובחוסר הפילטרים של הדמות. איב יוסון משחקת דמות אם מרעננת על המסך ויותר אמהית מכל אם הוליוודית אחרת שראינו, זאת גם הסיבה שגם כשלא מדובר בקומדיה מאד מופרעת, היא עדיין מצחיקה.

אלי וונג("אם זו אהבה", 2019) // נטפליקס

אם אתם רוצים לדבר על יצירה נשית חדשה חייבים לדבר רגע על אלי וונג, שהיא מצחיקה בטירוף, שנונה וחכמה. אתם יכולים לצפות בספיישל המצוין שלה, אבל אם בא לכם סרט – "אם זו אהבה" זאת הבחירה הנכונה. הסרט מספר על סשה שמאורסת לבעל עשיר שמחליט פתאום שלא בא לו להתחתן, בדיוק כשחבר הילדות שלה, מרקוס, חוזר לחייה. זאת קומדיה רומנטית, אבל מהסוג שרק אלי וונג יודעת לעשות: בוטה, מצחיקה, חכמה ולא מתנצלת, בדיוק כמו אלי בעצמה. הנציגות הנשית כמובן לא מסתיימת עם אלי, אלא אם התסריטאית והבמאית נאנאצ'קה חאן, שיצרה את "הרוק הצעיר", "אל תסמכו על הכלבה מדירה 23" ו-"חמוץ מתוק". אז כן, היא יודעת לעשות טלוויזיה מבדרת.

אליוט פייג' ("ג'ונו", 2007) // דיסני+

עוד פיסת נוסטלגיה משובחת. "ג'ונו" הוא סרט אינדי נפלא העוקב אחר נערה סרקסטית בת 16 שנכנסת להריון לא מתוכנן עם מייקל סרה. סרטים באותה תקופה הכילו המון אנשים מבוגרים שלא נראו כמו בני נוער בתפקידים של בני נוער, ולמרות שהשניים היו אז בני 20 הם נראו כמו בני נוער וזה היה ליהוק ריאליסטי שעבד. פייג' עשה אז עבודה משחק מדהימה ובלתי נשכחת – כ-15 שנה לפני שישנה את שמו ויזדהה כגבר טרנס – וזה השתלב כל כך נהדר בטון הציני ובהומור השחור בסרט. "ג'ונו" הציג את כל הקשיים של הריון לא צפוי בגיל הנעורים בצורה קלילה ולא מתחנפת, והפך לאחד מקומדיות הנעורים הכי טובות שהיו על המסך.

אן פלטשר ("ההצעה", 2009) // דיסני+

זאת קומדיה שכיף להיזכר בה בנוסטלגיה. ממבט ראשון היא נראית כמו קומדיה זחוחה, אבל היא גם הייתה תצוגת יכולות קומיות נהדרת עבור ריאן ריינולדס רגע לפני שנכנס אל הספנדקס האדום של דדפול והתחיל להילחם עם חרבות סמוראים, וזה בעיקר בזכות הבמאית אן פלטשר ("27 שמלות", "סטפ-אפ" ואפילו טקס אוסקר) שיצרה קומדיה קורעת מצחוק עם פרוטגוניסטית חזקה שחייבים לתת גם לה קרדיט – סנדרה בולוק. אין ספק ששתי הנשים האלה ביחד עובדות מצוין וזה מהסרטים האלה שתמיד כיף לחזור אליהם.

אקוופינה ("גברת החידונים", 2023) // דיסני+

אקוופינה יצרה לעצמה שם בתור אחלה ראפרית, שחקנית מעולה וקומיקאית קורעת, וכאן אנחנו מקבלים 2 מהכשרונות שלה (בלי הראפ, ואנחנו בסדר עם זה), וסרט בהובלה נשית מלאה עם הבמאית ג'סיקה יו והתסריטאית ג'ן דאנג'לו. הסרט עוקב אחרי אן, אישה מכורה לשעשועונים שכתוצאה מכך פיתחה כישרון יוצא דופן – ידע כללי. יחד עם אחותה היא הולכת להשתתף בשעשועון כדי לכסות את חובות ההימורים של אמא שלה. "גברת החידונים" הוא סרט כיפי עם המון הומור לא צפוי ולפעמים אקראי. ועם המון אקוופינה.

בט מידלר, שרה ג'סיקה פרקר, קתי נאג'ימי ("הוקוס פוקוס", 1993) // דיסני+

אם לא צפיתם בפנינת הקאלט הזאת – רוצו לראות, כי זה פשוט כיף אדיר לראות את שלושת הנשים האלה ביחד. הסרט הזה רחוק מלהיות יצירת מופת, אבל הוא מבדר והכימיה בין שלושת הנשים כל כך נפלאה ומופרעת בו זמנית שלא תוכלו להוריד את העיניים מהמסך. בסרט הזה הן משחקות מכשפות אחיות שמתעוררות לתחיה כשילדים סקרנים מעיינים בספר עתיק ומקולל. זה רחוק שנות אור מהקומדיות שעושים היום ולא דומה לשום דבר אחר ברשימה הזאת. למעשה, לצפות בזה כיום מרגיש כמו לצפות בצ'אפלין בתחילת שנות האלפיים. וזה תמיד כיף.

ברי לארסון, טיונה פאריס, אימאן ולאני ("המארוולס", 2023) // דיסני+

אני מכריז על הסרט הזה באופן רשמי כסרט הכי אנדרייטד ברשימה הזאת, ואחד האנדרייטדים של העשור בכלל. "המארוולס" הוא לא סרט קומדיה בהגדרה, אבל הוא אחד הסרטים הכי מבדרים ומצחיקים שיצאו למארוול בשנים האחרונות. השילוב בין לארסון, ולאני ופאריס הוא אחד מהמוצלחים שנראו על המסך בשנים האחרונות. אימאן ולאני במיוחד מגלה שם יכולות קומיות שלא כל כך נראו ב"מיס מארוול". כן, זה סרט מוזר של "מארוול", אולי כי הוא לא מבוסס על שום סיפור מרכזי ודי מתנתק מחומרי המקור, אבל אחרי כל הפרויקטים הבינוניים שהוציאו שם בשנים האחרונות, "המארוולס" היה משב רוח מרענן שהציג נשים בתפקיד גיבורות על בתוך ז'אנר מאד גברי. אולי זאת גם הסיבה שבגללה הרבה מעריצים לא אהבו את הסרט. אל תהיו אינסלים, תנו לו צ'אנס, אתם תהנו.

ג'וליה רוברטס ("אישה יפה", 1990) // דיסני+

קומדיה רומנטית אגדית ואיקונית שמבוססת על אחת הקומדיות הותיקות בעולם – "אילוף הסוררת" מאת וויליאם שייקספיר. אולי סיפור כזה היה נעשה באופן שונה לחלוטין היום, אבל הסרט הזה זכה למעמד קאלט בזכות ולא בחסד, ומי שהופכת אותו לכזה היא כמובן ג'וליה רוברטס, שממש רחוקה מלהתנהג כמו מיליונרית בסרט הזה. לראות אותה אוכלת בחוסר נימוס או אומרת דברים לא במקום זה בדיוק מה שהפך את "אילוף הסוררת" לקומדיה כה אהובה לאורך מאות שנים, ואין ספק שהליהוק הזה השתלם לכל הצדדים. חבל שרוברטס מיעטה לעשות קומדיות, יש לה את זה.

דומי שי ("אדומה אש", 2022) // דיסני+

רק עכשיו פיקסאר שחררה את "ניצחון או הפסד", סדרת האנימציה הראשונה שלה שכבר המלצנו עליה כמיועדת גם לילדים וגם למבוגרים, אבל לפני שהיא הגיעה קיבלנו את "אדומה אש", סרט שהיה הצהרת הכוונות של פיקסאר לגבי הנושאים בהם יעסוק אולפן האנימציה הותיק והמפורסם. הגישה הנוכחית שפיקסאר נוקטת בה היא הנגשה של נושאים מורכבים ובוגרים להורים וילדים, ו"אדומה אש" בניצוחה של הבמאית, דומי שי, עושה את זה בענק. הסרט שעוקב אחרי ילדה שאחת לכמה זמן יכולה להיהפך לפנדה אדומה עצומה כשרגשות עוצמתיים עולים בה הוא אחת מהדרכים הכי מעניינות ומיוחדות להנגיש לילדות את הנושא של התבגרות נשית. דומי שי עושה את זה עם הומור שגם מבוגרים יצחקו ממנו ועם המון לב, וכמובן עם המון פנדות אדומות ענקיות – שזה תמיד נהדר.

דיאן מורגן ("החיים עצמם עם פילומינה קונק", 2024) // נטפליקס

כשרואים את פילומינה קונק היא גורמת לכם לצחוק ולשנוא אותה בו זמנית. דיאן מורגן שבה לשחק את המראיינת הטיפשה בעולם והפעם עם סרט מוקו באורך כמעט מלא. כן, נו תפסתם אותי. רימיתי. זה ספיישל ולא סרט באורך מלא, אבל דיאן מורגן היא האישה הכי מצחיקה ברשימה הזאת. אין דבר יותר משעשע מלשמוע את פילומינה מנסה להבין מי זה D ומי זה A ב-D and A, או שואלת מנתח פרופסור אם ל-100 אחוז מבני האדם יש את גוף האדם, או פשוט מהרהרת לעצמה על רקע נופים מרשימים. תסמכו עליי, דיאן מורגן היא האישה הכי מצחיקה ברשימה ולא תצליחו לשכנע אותי אחרת.

מליסה מקארת'י ("מרגלת", 2015) // נטפליקס

היא הרי חייבת להיות ברשימה ולמרות שהיא השתתפה באינספור קומדיות זולות, אף אחת מהן לא משתווה לקומדיית האקשן הכל כך כיפית הזאת. הפעם מליסה מקארת'י היא אנליסטית משועממת של הCIA שמעולם לא רדפה אחרי החלומות שלה וכעת היא נדרשת לצאת לשטח כדי לנקום את מותו של מרגל-על מפורסם וכמובן איך אפשר בלי מזימה בינלאומית כדי לפלפל הכל. מה שבאמת כיף פה זה הנוכחות של מקארת'י שעושה את כל מה שעושים בסרטי מרגלים, אבל מצחיק.

מריל סטריפ ("מאמא מיה", 2008) // אמזון פריים

המחזמר האגדי הזה מכיל המון שירים של להקת "אבבא" ואני לא ממעריציו. הטעם שלי במחזות זמר הוא יותר "עלובי החיים" ו-"סוויני טוד" ופחות "אבבא" ולמרות הכל אי אפשר להתעלם ממריל פאקינג סטריפ. באמת כישרון נדיר בכל דבר שהיא עושה. מריל סטריפ יכולה לעשות הכל את זה כבר ידענו, אבל זה פשוט כל כך כיף לראות אותה עושה את זה. היא מצחיקה ומי שראה ראיונות איתה יודע כמה מצחיקה היא יכולה להיות, אבל לא משנה מה היא עושה – היא עושה את זה טוב וגם כאן ב"מאמא מיה" היא פשוט נהדרת ועד היום יש לה עוד ועוד מה לתת לנו ואני מאחל לכולם קצת מריל סטריפ בחיים.

סאנה לאת'ן ("מתעוררת", 2018) // נטפליקס

קומדיה רומנטית חמודה ומרגשת על אישה אחרי פרידה שמחליטה לעשות שינוי משמעותי בחייה שמתחיל מהסטיגמה הכי ברורה שיש: שינוי תספורת קיצוני. לעומת קומדיות רומנטיות אחרות יש כאן הרבה מאד רגעים מרגשים, אבל גם המון רגעים משעשעים ובעיקר משחק מצוין של לאת'ן בתפקיד הראשי. קומדיות רומנטיות לרוב מעבירות זמן/דייטים באופן מבדר יחסית, אבל הסרט הזה הוא מסע שכיף ומצחיק לעבור.

סקרלט ג'והנסון ("קח אותי לירח", 2024) // אפל TV

נדמה שלסקרלט ג'והנסון לא היו הרבה הזדמנויות לעשות קומדיה. היא השתתפה ב"דון ג'ון" שהיה סרט טוב אבל לא מספיק מוכר, היא הייתה ב"שף" אבל קשה להגיד שזה היה תפקיד מאד קומי וגם ב"ג'וג'ו ראביט" שהוא סרט שואה קומי נפלא, אבל התפקיד היה מרגש יותר מאשר מצחיק. "קח אותי לירח" הוא לא סרט מושלם אבל מראה שג'והנסון יכולה לעשות עוד דברים. הפעם היא משחקת את קלי ג'ונס, אשת פרסום שצריכה לשווק את הנחיתה לירח ובעיקר לעבוד על תוכנית גיבוי למקרה שהנחיתה לא תצליח – ולביים את הנחיתה בתוך אולפן מול מצלמות. קלי ג'ונס היא כריזמטית ובטוחה בעצמה ובעיקר כיף לראות אותה מתמודדת מול גברים כוחניים פעם אחר פעם – ומנצחת. ג'והנסון באמת גונבת את כל הפוקוס עם השנינות והחדות שלה ולצד זה יש לנו גם את הכימיה שלה עם צ'אנינג טאטום ולא ברור איך החיבור ביניהם קרה רק עכשיו. מזל שיש את אפל TV.

קלי פרמון קרייג ("אלוהים, אתה שם? זאת אני, מרגרט", 2023) // נטפליקס

הדרמה הקומית הזאת לא תגרום לכם להיקרע מצחוק כמו בסרט הקודם, אבל היוצרת קלי פרמון קרייג הוכיחה מעל ומעבר שהיא יכולה לספר סיפור עדין, יפה ומרגש עם המון רגעים קומיים בתוכו. זה סיפור התבגרות של ילדה נוצריה-יהודיה שמחפשת את עצמה, אז אפשר להבין שהוא מכיל את כל מה שמסע התבגרות מכיל, אבל עם נוכחות נשית מאד חזקה של רייצ'ל מקאדמס וקתי בייטס ושיח בוגר, קליל והומוריסטי על הצד הנשי של הנעורים, הצד שכמעט ולא מדברים עליו בסרטים ורק מהסרט אפשר להבין שהוא קצת יותר מורכב משלנו.

קמילה מנדס ומיה הוק ("עושות נקמה", 2022) // נטפליקס

קמילה מנדס נמצאת על המסך כבר זמן רב יחסית לגילה הצעיר, ועדיין השחקנית מצליחה להפתיע אותנו בסרט הזה עם חוש קומי מפותח וכימיה מוצלחת עם מיה הוק. הסיפור עוקב אחרי דריאה ואלינור, שתי נערות שמשתפות פעולה נגד כל מי שהורס להן את החיים. התוצאה היא קומדיית נקמה תיכוניסטית מעולה ומאד מתגמלת, שמראה בדיוק איך התיכון יכול להיות גיהינום.

קריסטן וויג + כולן ("מסיבת רווקות", 2011) // אמזון פריים

לפני שידעתי איזה סרטים הולכים להיות ברשימה הזאת ממש קיוויתי שאני אמצא את הסרט הזה באחת מספריות הסטרימינג ושם הוא היה, על ספריית הסרטים של אמזון פריים. נכון בעשור האחרון יש מלא קומדיות על חבורות של נשים? אז הסרט הזה די אשם בזה. אחרי שנים שבהן ראינו סרטים על מסיבות רווקים, פול פייג, במאי הסרט, החליט שהגיע תור הרווקות. הקאסט של הסרט מלא בנשים מצחיקות – מליסה מקארתי, קריסטן וויג, מאיה רודולף, אלי קמפר ועוד מלא נשים שיגרמו לכם להתגלגל על הרצפה מצחוק. זה באמת אחד מהסרטים הכי מצחיקים שנוצרו בשני העשורים האחרונים וזאת האלטרנטיבית הכי מוצלחת שיש ל"הנגאובר", וכמובן – זה הסרט השני ברשימה הזאת עם רבל ווילסון.

קרלסון יאנג ("משודרג", 2024) // אמזון פריים

עוד קומדיה רומנטית לאוסף והפעם של אמזון פריים. הסרט הוא סיפור קומי קלאסי על מישהי שמסתבכת בשקר של עצמה וכשזה מסופר טוב כמו ב"משודרג" זה הופך לסרט שכיף לחזור אליו אחת לכמה זמן לאיזה ערב דייט כיפי או סתם להעביר את הזמן. הבמאית קרלסון יאנג עשתה עבודה מאד טוב בלייצר את הנוסחה מחדש וקמילה מנדז שנכנסת לתפקיד הגיבורה עושה תפקיד עם טיימינג קומי מושלם ומאד מבדרת.

ראשידה ג'ונס ("על הקרשים", 2020) // אפל TV

דבר ראשון יש לנו כאן את ביל מאריי, אז אנחנו כבר יודעים שזה יהיה מצחיק, אבל ראשידה ג'ונס היא הכוכבת האמיתית כאן והיא עושה תפקיד מרגש ומצחיק. אז ככה – ראשידה ג'ונס משחקת את לורה, אישה נשואה עם ילדים שבעלה נוסע להמון פגישות עסקים. כשהיא מתייעצת על כך עם אביה שהוא פלייבוי עשיר ומזדקן, הם מחליטים לעקוב אחריו ביחד. זה סיפור לא שגרתי ומעניין וראשידה ג'ונס, שתפקידים קומיים לא זרים לה, מובילה את הסרט ומעלה חיוך ענק על הפנים, ולשחק מול טיטאן קומדיה כמו ביל מאריי ועוד להשתוות לו זה דבר לא פשוט בכלל. ריספקט ראשידה.

רבל ווילסון ("פיץ' פרפקט", 2012) // אמזון פריים

זה היה הסרט האהוב על בנות נוער רבות, וגם אני מכיר את הסרט הזה בזכות אחיות שלי. רבל ווילסון שמשחקת את איימי השמנה היא לא הדמות הראשית אבל היא הדבר הכי מצחיק בסרט עם המון מודעות עצמית והמון הומור רבל ווילסון הפכה לאחת הדמויות שהכי כיף לראות על המסך וגם ביצועי האקפלה שם מצוינים אז זה בונוס.

שרון מגווייר ("יומנה של ברידג'ט ג'ונס", 2001)

בשנת 2001 נשים בקולנוע הוצגו באופן שונה לחלוטין מנשים כעת. גם אם מעמד האישה עוד רחוק מהמצב האידיאלי, בהחלט יש התקדמות, וכשמדברים על התקדמות של נשים בקולנוע חייבים לדבר על "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", הסרט הקלאסי שהציג אישה מינית, לא מתחסדת (לפחות לא בסטנדרט של 2001) ודעתנית ונכון שהוא עדיין מציג נשים באופן שפחות היה מתקבל היום, אבל אי אפשר לדבר על נשים בקולנוע מבלי להזכיר את שרון מגווייר ואת ברידג'ט ג'ונס.

• המסך
• נשים בקולנוע
• קומדיות
• קומדיה רומנטית
• סרטים מומלצים

>> הבימאית ואשת הקולנוע ג'ולי שלז היא יקירת השנה של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים, שיעניק לה הוקרה על פועלה המשמעותי והיותה השראה לדור חדש של יוצרות ויוצרים בקולנוע הישראלי. עם פתיחת הפסטיבל ב-9 בדצמבר,יתקיימו הקרנות מחווה לכמה מסרטיה בינהם: "אפקט שטייף", "זוהי סדום", סרט הסטודנטים שלה מ-1988, "למה אמרתי אני – בחזרה לפרשת חנית קיקוס" (2021) ועוד.פרטים וכרטיסים כאן

>> העיר של מוחמד שקור // להרגיש את תל אביב בלי לראות אותה
>> העיר של דורון מדלי // אווירה של סרט ובכל זאת קצת אירופה

הבית הפנימי שלי הוא הרחוב. אני אוהבת לצאת החוצה ולהתחיל לשוטט ללא תכלית, להתבונן באנשים, בזוגות, בבודדים, בזקנות העריריות עם המטפלות על הספסלים בשעות המשתנות ועונות השנה המתחלפות, ולגלות מחדש כמה סודות העיר שלי מסתירה.

1. גן יעקב

הגינה נמצאת בין היכל התרבות, הבימה, והלנה רובינשטיין, גינה קסומה עם עצי שקמה עתיקים, בריכה ומקומות מסתור. כשהייתי נערה בת 16 חשבתי שעץ השקמה בכניסה מהרחוב הוא העץ הכי סודי שיש. שם עישנתי את הג'וינט הראשון שלי והתנשקתי עם נער חמוד שהקריא לי שירים של וולך. כשחזרתי כתבתי ביומן "החיים לא יחזרו להיות מה שהיו". אני עוברת שם בדרך לעבודה, לפגישות, להפגנות. העץ נראה לי די קטן ולא מספיק כדי להסתיר את המציאות שבחוץ. לימים גיליתי שרכטר וקרוון תכננו את הגן המוסתר והגלוי.

2. דוכן הפרחים של דויד

לא משנה באיזה מצב רוח אני ועד כמה הכול קודר בחוץ או בלב, המפגש עם דויד והפרחים תמיד משמח אותי. במהלך השבוע עומדים דוכני מתכת חשופים וריקים, אני עוברת על פניהם ומחכה לימי חמישי, ואז לפנות בוקר מגדלי הפרחים מגיעים עם משאיות, פורקים סחורה, והדוכן והמדרכה מתמלאים בדליים כחולים ושחורים של פעם עם כל סוגי הפרחים של העונה. העונה האהובה עלי היא החורף עם הנוריות, כלניות, נרקיסים ואדמוניות. דויד שגר בדרום תל אביב והבן הממשיך, ישנים לילה קודם במחסן פרחים שמעליו מועדון קשוח עם מסיבות אפטר ומבלים שנמרחים על הדוכן כשהם יוצאים מהמועדון קרועים. כשאני צועדת עם זרי הפרחים הביתה, אני מרגישה הכי יפה ושמחה, ועל הדרך מציצה במגדלור וקונה עוגת פרג.
מקווה ישראל פינת ברזילי

3. חנות הירקות במדרחוב נווה שאנן

כשחוצים את רוטשילד לעיר מקבילה של התחנה המרכזית, באמצע רחוב נווה שאנן, רחוב הנעליים המיתולוגי, יש חנות ירקות. חנות מוטרפת שעובדת עד השעות הקטנות של הלילה גם בשישי-שבת. עשרות גברים ונשים מכל העולמות – אסייתיים שמגיעים משבוע עבודה, נחילי פועלים סינים שמגיחים מהמנהרות ורוכשים ירקות ופירות לחגיגות סופשבוע, סוגי ירקות לא מוכרים, שורשים אקזוטיים לצד ירקות בלאדי מהשטחים, הכל בבליל של שפות.

בעלי החנות הם חמשת הבנים של משפחה ערבית מיפו שהכרתי את אביהם מהשוק ביפו. הם צועקים בערבית מתובלת עם סינית, תאילנדית, פיליפינית, הודית וסרי לנקית ועוד. לא משנה כמה יגדילו את החנות ויסדרו, הכאוס שולט. אני מתה על המקום הזה. מעבר לקניות ב-12 בלילה אחרי ימי צילום, מבחינתי זה לנסוע לחו"ל בלי טיסות וביקורת דרכונים. אני קונה עלים ושורשים לא מוכרים, שואלת מה עושים איתם, נהנית להביא הביתה את כל הירוק הטרי ( למרות הסיכוי שאזרוק את הרוב), אבל הריחות, הטעמים, העולמות והצחוקים מעיפים אותי. וברור שהכול רק בתשלום מזומן והמחיר רנדומלי ותמיד מעוגל. ממול נמצאת פינת הגנבים עם אופניים מכל הסוגים והצבעים. שמהם אני מתעלמת.

4. עזרא גבאי (חנות הפיצוחים של מאיר)

בלוינסקי על פינת נחלת בנימין. פעם שוק לוינסקי היה חלק מהמאסט של יום שישי וקניות. היום הוא הפך לאתר תיירות ואני נשארתי נאמנה רק למאיר, אליו אני מתגנבת בימי שישי או מגיעה במהלך השבוע בערב. זה מקום מנצח ואומרים שגם במחיר. כל סוגי הפיצוחים, זרעים, קטניות, תבלינים וכו'. תמיד שאלתי את עצמי למה הוא מכל החנויות פיצוחים? לכאורה כולן נראות דומות, אבל זה ממש לא ככה. כשנכנסים לעניינים ולדקויות, יש כאן את כל מה שאני אוהבת לאכול, הכול הכי טרי, הכי נדיב וכמובן המוכרים והדינמיקה ביניהם מובילים לכך שאני קונה יותר ממה שתכננתי. מוצאת את עצמי נגררת עם השקיות עד רחוב נחמני, בדרך עושה מנוחות ספסל וזוללת.
נחלת בנימין 101

5. התחתית

לא יכולה בלי התחתית. כי מזמן הוא לא הבית קפה שלי, הוא סוג של בית כנסת שלי. גיליתי אותו עוד בגלגול הקודם, כשהיה פיצוציה שפתוחה בלילות. ימי חורף כשהייתי חוזרת לבד מעריכות לילה, הייתי עוצרת לדרינק, סיגריה, פיטפוט ואחלה מוזיקה. ואז קנו אותו "הבנים החתיכים". משנה לשנה הוא השתנה, גדל, התרחב והפך למוסד תל אביבי. המלצריות שהכרתי לא רק בשם וידעתי על כל לב שבור, מזמן עזבו. חלקן מגיעות היום עם הילדים שלהן. הקבועים הזדקנו ועדיין רוטנים ומתווכחים ביניהם, אבל אף אחד לא רב על העיתונים. כולם במסך. זה הקפה הקבוע שלי, בו אני פותחת את היום וסוגרת, לפני שאני מגיעה הביתה. על הדרך פטפוט או ויכוח מישהי/ו שאפגוש במקרה. אני כבר לא רושמת שם ולא מקבלת משלוחים ואין סיגריה בשני שקלים ואין דייטים כושלים להביא לשם ולברוח והמקום לא פתוח בלילות ואנה ההומלסית שהייתה הכי קבועה נדרסה בשבוע שעבר. אבל מבחינתי זו המרפסת שאין לי.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

האמת, אני מתה על העיר הזאת. כשאני מתרחקת, אני מתגעגעת ומרגישה את הלב הפעם שלה בתוכי. שונאת שהשדרות הפכו לנתיבי איילון ואני הולכת בהן דרוכה ואין יום שלא רואה תאונה. שונאת הכי שהיא מטונפת, שהמדרכות מסריחות משתן של כלבים, שהפחים בשכונה שלי הפוכים בגלל הומלסים נרקומנים. שונאת שהכול נמחק ומתחדש, ומצד שני כשהרחובות החסומים מהרכבת מתגלים, אני מבינה שהולכת להיות תל אביב חדשה ואני מתאהבת מחדש. וכמובן הכי שונאת את עניין החנייה הדו"חות שאני משלמת כמו חשבון חשמל בקבוע.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
האמת היא שבשנה האחרונה, מאז אוקטובר 2023, אני מרגישה חשופה. כל מופע שאני הולכת אליו חודר ומציף אותי במקומות שלא הכרתי בעצמי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לפני שבועיים הלכתי לראות הקרנה עצמאית של המוכתר ב"יאנג אידיש", מקום נדיר וקסום עם אלפי ספרים וגרוטאות שנאספו מעיזבונות נטושים. "בנימין", סרט פרועו חסר גבולות שמתרחש ברגע הבלתי נשכח שבו שרה נתניהו כלואה במספרה בכיכר המדינה ואלפים צובאים על הפתחים (הייתי אחת מהם במציאות), והיא נאחזת בספר הפרטי שלה וברגע של מצוקה מאשימה את ביבי שנטש אותה שם והוא מסתתר בבונקר התת קרקעי. סרט באמת נטול גבולות, פרוע, הזוי במובן שהכי חסר כאן.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אין סוף לאופציות, בעיקר כי אין מדינה ויש רק אזרחים ואנשים שמנסים לעשות ולשנות. אני הולכת על בגין באמצע השבוע. הקבוצה הרדיקאלית והבלתי מתפשרת של משפחות החטופים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עינב צנגאוקר. אמנם היא לא תל אביבית, אבל נמצאת בבגין כל יום. היא הגיבורה שלי. אישה מדויקת, כריזמטית, שילוב נדיר של רגש ואותנטיות, חדה כתער, אמיצה, חסרת פחד, עם כוחות של סופרוומן אמיתית, לא של הוליווד. אני אלך אחריה עד הסוף.

מה יהיה?
מה עונים? אני קמה כל בוקר עם החלטה להמשיך להילחם על מה שאני מאמינה בו, גם כשבא לי לברוח ולסגור את התריסים החשמליים שאין לי. רוצה להמשיך לאהוב את המקום שלי.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• נשים בקולנוע
• התחתית
• גן יעקב
• נווה שאנן
• שוק לוינסקי
• פרחים