"כל החוויות שחוויתי ב-17 השנים האחרונות, אם זה ארוחות משפחתיות, טיולים, חגים, חוגים – הכל קשור למדינת ישראל ולתרבות הישראלית", כותבת ירדן באוטיסטה כריסטה במכתב נרגש לשרה נתניהו (שנותר ללא תשובה). עכשיו, החיים שבנתה בארץ היחידה שהיא מכירה כבית, עומדים להתפרק בעקבות מדיניות גירוש שמאיימת לקרוע משפחות רבות. בזמן שאזרחי המדינה טרודים במלחמה ובהשלכותיה, תחת ערפל הקרב, חידשה ממשלת ישראל את מדיניות גירוש ילדי העובדים הזרים במלוא אכזריותה.

>> הלכנו לעזה: סדרת הדוקו החדשה של כאן 11 מספרת את כל הסיפור
>> דה לוזר שואו: בקרב בין גלנט 12 ונתניהו 14 כל המדינה הפסידה

ב-17 בפברואר צפויה ממשלת ישראל לבצע צעד ראשון, קריטי, בדרך למבצע הגירוש הגדול שעליו חולמים במשרד הפנים. רק התנגדות ציבורית עיקשת, בהשתתפות אלפי ישראלים וארגון המשפחות UCI, עצרה את הניסיון הקודם לפני חמש שנים. במשרד הפנים לא ויתרו אף פעם על גירוש מסיבי של ילדי עובדים זרים, רבים מהם ילידי הארץ, דוברי עברית כשפת אם, ילדים ישראלים שמעולם לא הכירו מציאות אחרת, שלומדים במערכת החינוך הישראלית, חולמים בעברית, וחיים את התרבות הישראלית במלואה. הגירוש המתוכנן מהווה הפרה בוטה של זכויות אדם בסיסיות ועומד בניגוד לאמנות בינלאומיות להגנת ילדים עליהן חתומה ישראל.

"הכל התחיל לפני שבועיים": כשהמדיניות הופכת לטרגדיה אישית

בוקר אחד, שגרתי לכאורה, הפך את עולמה של ירדן באוטיסטה על פיו. "אני וההורים שלי קמנו לשגרה רגילה, עוד יום בחיינו, ויצאנו כל אחד לעיסוקו", היא משחזרת. "במהלך היום אמא שלי קיבלה שיחת טלפון שאבא שלי נתפס על ידי משטרת ההגירה בעבודה שלו. כשקיבלנו את הבשורה נכנסתי לשוק, לא ידעתי איך לעכל את הסיטואציה".

רוברטו כריסטה, אביה של ירדן, חי בישראל 22 שנים. במשך שנים עבד כמטפל סיעודי עם ויזה תקפה, עד שהקשישים האחרונים בהם טיפל נפטרו. "אחרי 20 שנה שטיפל בקשישים נגמרה לו הויזה", מסבירה ירדן, "והוא נאלץ לעבוד בצורה לא חוקית". סיפורו של רוברטו מדגים את הכשל המערכתי: אנשים שתרמו שנים רבות לחברה הישראלית מוצאים את עצמם ללא מעמד בגלל טכניקליות בירוקרטית.

ליזה, אמה של ירדן, מספרת על 24 שנות חיים בישראל שבהן בנתה כאן את ביתה. "מ-2007 עד 2014 עבדתי כגננת, ומאז ועד היום אני עובדת בניקיון בתים ובטיפול בילדים," היא מספרת. "אני ובעלי מסורים לעבודה שלנו ולחיי המשפחה שהקמנו בישראל. בכל יום בחיינו אנחנו משתדלים להיות אזרחים טובים במדינה הזו". ירדן, שנולדה וגדלה כאן, היא תלמידת תיכון מצטיינת בבית הספר רוגוזין בתל אביב. היא לומדת נגינת בס בקונסרבטוריון הישראלי בתל אביב, וחולמת להתגייס לצה"ל. "השפה היחידה שאני מדברת היא עברית," היא מדגישה, במה שנשמע כמעט כמו תחינה להכרה בהיותה ישראלית.

״מתפרקת מבפנים": המחיר הנפשי של מדיניות הגירוש

"איך זה הגיוני שנערה בת 17 צריכה לנהל שיחה עם אבא שלה מהכלא? לזייף חוסן מנטלי בזמן שאני מתפרקת מבפנים, להישאר חזקה בשביל המשפחה?", שואלת ירדן בכאב". אריאל רמיגולסקי, מחנך כיתתה, מזהיר: "השנה הקרובה היא השנה המשמעותית ביותר בחייה של ירדן עד כה – היא תיגש לבחינות הבגרות יחד עם כל תלמידי ישראל, תופיע במופע הסיום של התיכון ותצא אל החיים האמיתיים. הנוכחות האוהבת של אביה ואימה בתקופה הזו היא קריטית מאוד עבורה".

והזמן דוחק. ב-17 בפברואר עלול להתחיל גל הגירושים שיקרע משפחות רבות. אבל יש דרכים לעצור את רוע הגזירה:
1. *הפגנת המחאה המרכזית*:ביום רביעי הקרוב (12.2) בשעה 18:00, מול ביתו של שר הפנים משה ארבל (רח' דוד שמחי 9, פתח תקווה). נוכחות המונית תשדר מסר ברור – העם מתנגד לגירוש ילדים!
2. *פנייה לנבחרי ציבור*:דרשו מחברי הכנסת שלכם לפעול נגד מדיניות הגירוש. כל טלפון, כל מייל, כל פנייה – משפיעים.
3. *הפצת המודעות*:שתפו את סיפורה של ירדן ברשתות החברתיות. ככל שיותר אנשים יכירו את הפנים האנושיות מאחורי המדיניות, כך יגבר הלחץ הציבורי לשנותה

"אנחנו חלק מהחברה הישראלית"

"בזמן שאנחנו ישנים אנחנו מתפללים שמשטרת ההגירה לא תבוא ותתפוס אותנו", משתפת ליזה. "בעבודה ואחרי העבודה אנחנו מתפללים שאלוהים יגן עלינו מכל פגע". וירדן, בסיום מכתבה חסר המענה לשרה נתניהו, כותבת ש"אני לא באמת יודעת כיצד לבקש את העזרה והאם אפשר למצוא גמישות בחוק. אני פשוט יודעת שהחלום שלי הוא לחיות כאן, במדינת ישראל. המשפחה שלי נותנת לי כוח להמשיך הלאה ומאפשרת לי להרגיש שהכל אפשרי גם כשהקשיים גדולים מנשוא".

הצטרפו למאבק. זה הזמן לעמוד לצד ירדן ומשפחות רבות אחרות שעומדות בפני גירוש. הגיעו להפגנה ביום רביעי, העלו את קולכם ברשתות החברתיות, צרו קשר עם נבחרי הציבור שלכם. רק פעולה מהירה ונחושה תוכל למנוע את הטרגדיה המתקרבת. כי כמו שאומרת ירדן, "ממתי זה נראה הגיוני שלפרק משפחה זה דבר מוסכם?"

• הבועה
• ילדי מהגרים
• ילדי עובדים זרים
• מהגרים
• עובדים זרים

לאורך שנים רבות ראיתי את העובדים התאילנדים מסביבי, כחלק בלתי נפרד מהנוף של הנגב בו התגוררתי – עובדים בשדות בימי הקיץ הלוהטים או מקפצים על עגלה המחוברת לטרקטור ביום חורף גשום. תמיד עטופים מכף רגל ועד ראש, שקטים ומכונסים, כמעט בלתי מורגשים. הם מתגוררים בפאתי המושבים והקיבוצים, מעבר לגדרות, נפרדים מהחיים הישראליים כמעט לחלוטין. מעל שלושים שנה הם חיים בתוכנו, אנשים שקופים בעלי זהות קולקטיבית, סוחבים את החקלאות הישראלית על גבם ומגדלים את המזון שאנו אוכלים. ובכל זאת, לעיתים נדירות עצרנו להתעניין בהם באמת.

>>

מי הם אותם אנשים? איך נראים חייהם כאן, רחוק מביתם ומשפחותיהם? השאלות הללו ליוו אותי כשיצאתי בשנת 2018 למושב עין תמר בדרום ים המלח. שם, בין המדבר הפראי לבין השטחים החקלאיים הירוקים, גיליתי מרחב כמעט סוריאליסטי: מצד אחד, יישוב ישראלי קטן ושומם, ומנגד שטחים חקלאיים שוקקי חיים שבהם עובדים ומתגוררים מאות תאילנדים.

המטרה שלי – להיכנס לעולמם ולתעד את חייהם – הייתה מאתגרת מאוד. מעבר לכך שהתאילנדים הם ברובם אנשים ביישנים ומופנמים, רובם אינם דוברים אנגלית כלל. בתחילת הדרך נדרשתי להיעזר במתורגמן כדי להסביר להם מי אני ומה אני מבקש לעשות. ועדיין, גם אחרי ימים ושעות ארוכות של שהות במחיצתם, היה קשה להם להבין מדוע מישהו מתעניין בהם.

עם הזמן, בזכות הרבה סבלנות והתמדה, הם פתחו בפניי פתח לעולמם. התעוררנו לפנות בוקר וליווינו אותם על עגלת העבודה הרועשת בדרכם לשדות. תיעדנו אותם בעבודה מפרכת של קטיף בזיליקום בחממות לוהטות בטמפרטורה של 50 מעלות – תנאים שהשהייה בהם לבדה היא אתגר לא פשוט. צפינו בשיחות הווידאו שלהם עם המשפחות שהותירו מאחור – הילדים, בני הזוג, ההורים – שיחות שהעבירו את תחושת הגעגוע והתלישות. לצד זאת, תיעדנו גם רגעים של שמחה וחברות – בישולים וארוחות משותפות שנשאו ניחוחות של בית רחוק, וחגיגות קריוקי עמוסות אלכוהול וצחוק מתגלגל, שהפכו לרגעי הפוגה ושחרור מהשגרה הרוטינית הקשה.

כדי להישאר נאמן לחייהם ככל האפשר, בחרתי יחד עם צלם הסרט אור אזולאי בגישה דוקומנטרית שקטה – "זבוב על הקיר". המצלמה נותרה צופה מהצד, נטמעת בשגרה מבלי להפריע. רק בשלב העריכה, כשהחומרים שצילמנו נשלחו לתרגום בתאילנד, התחלתי להבין את מלוא עומק חייהם: את הכאב והבדידות שהם נושאים, את הקורבנות העצומים שהם עושים למען משפחותיהם, ואת התקווה לעתיד טוב יותר שמחזיקה אותם.

אך הסרט "תאי-לנד" אינו רק סיפורם של העובדים התאילנדים. זהו גם סיפורה של החברה הישראלית. המפגש שלי עם איציק רוזנברג ממקימי עין תמר ועם חקלאיי המושב, חשפו בפניי את המשבר העמוק שבו נמצאת החקלאות הישראלית. החקלאות, שהייתה פעם סמל לציונות ולעבודה עברית, נמצאת כיום על סף קריסה. דור המייסדים הולך ונעלם, ודור ההמשך עוזב את השדות לטובת חיים נוחים יותר. גם התאילנדים, שהיו בעבר כוח עבודה זול, זוכים היום לתנאים שהופכים את המשקים לפחות ופחות רווחיים. התוצאה היא משבר שמאיים לא רק על החקלאות, אלא גם על עצם קיומם של יישובים כמו עין תמר ושאר יישובי הפריפריה בארץ.

בעיצומם של כל המשברים שהמדינה והחברה מתמודדות איתם בשנים האחרונות, נדמה שהנושא הזה נותר בשולי השיח הציבורי. הסרט הזה הוא הזמנה לעצור ולהתבונן – באנשים השקופים, בחלום הציוני ובשבריו, ובנו כחברה שמבקשת להתמודד עם אתגרי ההווה והעתיד.

ניר דבורצ'ין הוא בימאי הסרט הדוקומנטרי "תאי-לנד" של כאן 11, זוכר פרס הצילום בפסטיבל דוקאביב 2024. הסרט מציג את מערכת היחסים בין איציק רוזנברג, חקלאי מזדקן שהקים לפני שנים רבות עם חבריו את הישוב "עין תמר" בנגב הצחיח, לבין עובדיו התאילנדים.
הסרט ישודר במוצ"ש, 28.12, בכאן 11

• יוצרים כותבים
• כאן 11
• דוקומנטרי
• עובדים זרים
• תאילנד

מעולם לא חשבתי שאתייצב מאחורי ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, אבל האמת חייבת להיאמר:ההתפרצות של רותי ברודו(גילוי נאות: אישה שאני מעריץ, מעריך ומוקיר) על רון חולדאי בכנס המסעדנים (עוד גילוי נאות: לא נכחתי בו) פשוט לא מוצדקת. יריות בתוך הנגמ"ש על לא מאומה.

במה דברים אמורים? ראש העיר התייחס לכך שאסור לתעשיית המסעדנות להסתמך על כוח עבודה שמעמדו החוקי לא הוסדר במשך כל כך הרבה זמן (פליטים/מסתננים/מהגרים – זה באמת לא משנה). למעלה מתריסר שנים שממשלות ישראל לא יודעות מה לעשות עם האוכלוסייה הזו. מה לא ניסו? מתקני כליאה בחולות בעלות של מיליארדים, תכניות גירוש מרצון, הפקדה לפנסיה בגובה %36, ומעל הכל העובדה שעל פי החוק היבש העסקתם אינה חוקית (עבירה פלילית שיכולה לגרור בצידה עונש כספי ואף מאסר!), זאת למרות שהם שוטפים יום יום צלחות ומקלפים תפוחי אדמה במסעדה הקרובה לביתכם. זה אולי יפתיע מישהו, אבל כל מסעדה או מסעדנית שמעסיקים עובד זר עוברים עבירה שכזו יום יום שעה שעה.

ההעסקה של האוכלוסיה הזאת התאפשרה תחת סיכום של המדינה מול בית המשפט העליון כך שהמדינה תתיר להם לעבוד, או יותר נכון לא תאכוף את האיסור להעסיק אותם. ישראבלוף אמיתי. עד היום, באישורי השהייה המונפקים על ידי רשות האוכלוסין, כתובות המילים "אישור זמני זה אינו מהווה אשרת עבודה". ולכן חולדאי צודק כשהוא אומר שאסור לענף, אחד מעורקי החיים האורבניים בעיר תוססת כמו תל אביב ובעל נפח כלכלי משמעותי, להסתמך על כוח העבודה הנ"ל מהסיבה הפשוטה שהמדינה בעצמה לא יודעת להתמודד איתו.

וצריך להזכיר מה כן עשה רון חולדאי לטובת קליטת הקהילה הזאת, שמאכלסת ברובה את חלקה הדרומי של העיר שלו: הקצה תקציבים ומשאבים, בנה בתי ספר ומתקני ציבור, איפשר לאוכלוסיה נחשלת ונטולת זכויות טיפול רפואי ועוד, למרות שלא הייתה לו שום מחויבות חוקית לעשות כן. ממשלות ישראל מצד אחד לא ידעו לקבל החלטות בקשר לאנשים הללו שהגיעו לגינת לוינסקי תודות למחדל הגדר בגבול הדרומי, ומצד שני גילו אוזניים ערלות לקול זעקות המעסיקים בסקטור שמשווע לידיים עובדות. משק צומח זקוק לידיים עובדות. אבל הטענה הזו צריכה להיות מופנית לירושלים ולא לכיכר רבין.

לרון חולדאי, בשבתו כראש עיר, אין קשר לעניינים הללו. הוא אינו בכיסא לקבל החלטות בנוגע לכוח עבודה בכלכלה, מתן היתרים או ויזות לעובדים. השאלה מדוע אין לענף המסעדנות היתר להעסקה מסודרת של עובדים זרים (כמו בענפי הסיעוד והבניין והחקלאות) צריכה להיות מופנית לממשלת ישראל ואגף התקציבים ממנו מנוהלת המדינה. לא לראש העיר. הוא בוודאי שאינו נושא באשמה ואת החלק שלו בתחומי אחריותו, כשהיה צריך להתמודד עם גלי הפליטים/מסתננים, הוא עשה בהחלט.

ההשפלה הציבורית הזו, בכנס של בעלי מסעדות ובעלי תפקידים בענף, צורמת לעין אף יותר כשלוקחים בחשבון מה ראש העיר כן עשה למען ענף המסעדנות בתקופת הקורונה, לפניה ואחריה. חולדאי פעל מול משרד הפנים לביטול חיובי ארנונה למסעדות, הורה להפעיל גמישות מקסימלית בימי תווי
הקורונה, איפשר ישיבה במרחבים ציבוריים ובעיקר מינה מנהלת מוכשרת ואסרטיבית, איילת וסרמן, לעמוד בראש אגף רישוי העסקים בעירייה, מינוי שהביא בעקבותיו תקופה של תקשורת טובה ודלת פתוחה שמעולם לא הייתה כמותה בין בעלי העסקים לאגף הרישוי בעיר.

View this post on Instagram

A post shared by נדב בורנשטיין Nadav Bornstein (@nadavbornstein)

העיר והעומד בראשה וציבור בעלי המסעדות אינם אויבים. נוכח הממשלה השמרנית שעומדת לקום בירושלים, שענף האירוח והמסעדנות מעניין אותה כקליפת השום, עדיף לכל מי שהענף הזה חשוב לו שמסעדנית מוצלחת ומוערכת כמו רותי ברודו וראש העיר הכי ליברלית בישראל, בעל רקורד של עשייה מוכחת כמו רון חולדאי, לא יהיו בני-פלוגתא אלא בני ברית. האתגרים הבאים כבר בדרך.

>> יהונתן בורוביץ' הוא שף, מסעדן (שפוי, M25) ויו"ר ארגון "מסעדנים חזקים יחד!"

• טור דעה
• אוכלים שותים
• רון חולדאי
• מסעדות בתל אביב
• מאבק המסעדנים
• עובדים זרים

אני עם רותי ברודו. ולא כי היא מסעדנית. ולא כי היא אשה. כי היא צודקת. לפעמים חייבים לבחור צד. תל אביב אמורה להוביל, לנקוט עמדה, להוות דוגמא גם כשזה לא נוח. אתמול בכנס איגוד המסעדות, מול מאות מסעדנים, ראש העיר בחר בצד הנוח. לרגע שכח מה הופך את העיר הזו מאוסף בתי מגורים לעיר עם משמעות.
"צרחות בכנס המסעדנים" קראו לזה בכותרות.

View this post on Instagram

A post shared by נדב בורנשטיין Nadav Bornstein (@nadavbornstein)

לא פשוט להתהלך בתל אביב בימים אלו. עוד יותר לא פשוט להיות מסעדן. לבעיית מחסור העובדים יש פתרון אחד, בכל העולם, ושמו מהגרי עבודה. איגוד המסעדות פועל לפתרון מסודר ונכון לנושא, כי אין ברירה אחרת. איכשהו אנחנו פחות מחנכים את הילדים שלנו לגדול ולהיות שוטפי כלים במסעדות. ואתמול ראש עיריית תל אביב-יפו החליט להסביר לנו, המסעדנים, איך להתנהל. או למען הדיוק – איך לא. לא עובדים זרים. איך כן פותרים את בעיית המחסור בעובדים? את זה הוא חסך מאיתנו.

"את תקשיבי לי", צרח רון על רותי ברודו. עם כל הכבוד, מר ראש העיר, הגעת לכנס של מסעדנים. אולי כדאי שתקשיב גם אתה לנו. תל אביב היא תל אביב לא בזכות מגדלי היוקרה. תל אביב היא תל אביב גם בזכות המסעדות, הברים והמועדונים שלברודו עצמה וליתר מאות המסעדנים שהיו אתמול בכנס יש חלק נכבד בהם. המגדלים המפוארים שסוחבים את שכר הדירה למחוזות בלתי אפשריים לא עושים את תל אביב לעיר הסקסית והמרתקת שהיא. זה אנחנו, אלו שדואגים לתרבות, לעניין, לחיי הלילה, לאוף ברודוויי, זה אנחנו שעושים את תל אביב למה שהיא. אף תייר לא מגיע לתל אביב כדי לצפות במגדלי גינדי או עזריאלי. יש להם יפים מאלו.

אנחנו לא עובדים אצלך, רון חולדאי. אנחנו משלמים ארנונה פסיכית ומביאים תיירות כדי שאתה תדאג שנוכל להמשיך לחיות כאן, לפעול כאן ונמשיך ליצור סיבות לתיירים לבוא. העובדה היא שאין מספיק ידיים עובדות בתעשיית המסעדות. אין בתל אביב. אין בברלין. אין בניו יורק. והפתרון בכל העולם לזה הוא אחד: מהגרי עבודה. הם צריכים את הכסף – אנחנו את הידיים שרוצות לעבוד.

לך רון אין מסעדות בעולם. לנו יש. לך רון אין מסעדה אפילו בתל אביב. לנו יש. מה אתה יודע על ניהול עסק? על חיי לילה? על לנהל מסעדה בלי שוטפי כלים?
"את תקשיבי לי!", אמרת בהתנשאות לרותי. רון, הפעם אני לא אקשיב לך. באת לכנס מסעדנים? תקשיב לנו. אני כן מבקשת להודות לך ששוב המחשת היום לנו, המסעדנים, כמה נכון שאנחנו יחד נאבקים על מה שאנחנו צריכים. כמה חשוב שאנחנו מסעדנים רבים באיגוד המסעדות שבוחרים לטפל ברצינות בבעיות שלנו יחד.
אגב, מעולם לא היינו מתחרים, היינו פשוט עסוקים כל אחד בשלו. ובקורונה הבנו שאנחנו מעדיפים ביחד. ששווה לשים על זה את הזמן שלנו בהתנדבות כי רק אנחנו ורק ביחד נוכל לדאוג שיהיה לנו את מה שאנחנו צריכים לטובת כל המדינה, וגם לטובת מדינת תל אביב.

גם בקורונה וגם עכשיו, תל אביב הייתה אמורה להיות אור לגויים. הראשונה שנלחמת איתנו. הראשונה שמודיעה שלא תאכוף החלטות לא הגיוניות. לא היית איתנו אז ואתה עדיין לא איתנו. כן, כשיש מהגרי עבודה צריך לדאוג להם! צריך בתי ספר, גנים, רווחה. כן, זה עוד עבודה לעירייה. לא גם בשביל זה אנחנו משלמים ארנונה מטורפת? ההכנסות שאנחנו מביאים לתל אביב מתיירות לא מצדיקות שתתאמץ למצוא פתרונות למהגרי העבודה להם אנחנו זקוקים? בתכלס, רון, לא אתה מחליט על מתן היתרי עבודה. אתה כן מחליט האם להיות זה שנלחם איתנו או זה שמקשה עלינו. אתה כן מחליט האם תל אביב תהיה עיר שהיא אור. עיר שמובילה ומראה למדינה כיצד נכון לנהוג. עיר שמהווה השראה לליברליות ליתר המדינה. או שלא. החלטת שלא? סבבה. אבל אל תצפה שנקשיב לך ונגיד אמן.

חצי שעה אחר כך ערכנו פאנל של חמש נשים, ורותי ביניהן, ולא דיברנו על היותנו נשים. כמסעדנים בכלל ובכנס בפרט מובן מאליו שיהיו הרבה נשים. אולי ממשלת ישראל הבאה תיקח דוגמא מאיתנו? כנראה שלא. בוקר ארוך של דיונים, תוך כדי הסתכלות לבעיות בלבן של העיניים, כולל דיונים סוערים עם מנכ"לי כל חברות השליחויות שאיתן יש לנו בעיות קשות. הם באו, הקשיבו, הסבירו. הם באו למרות שברור היה שלא יהיה להם קל. להגיד "לא", רון, זה קל. מראש העיר שלי אני מצפה להוביל את ה"כן" ואת ה"איך אפשר. ואתמול איכזבת. רותי ברודו דיברה אתמול בשם עצמה. אבל היא אמרה בול את מה שאני מרגישה, וכנראה את מה שמרגישים 99% מהמסעדנים. ועכשיו אתארגן למשמרת כי חסר לי צוות.

>> לילך ספיר היא חברת איגוד המסעדות והבעלים של בר הפיקוק

• הבועה
• אוכלים שותים
• רותי ברודו
• רון חולדאי
• מסעדות בתל אביב
• מאבק המסעדנים
• עובדים זרים
• טור דעה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 923 // המשלוחים הכי טובים

זאת הייתה היסטוריה: לאחר 19 שנה מיותרות, הקנס החודשי המעיק והמיותר שנקרא בטעות "היטל עובדים זרים" והושת על עשרות אלפי מסעדות קטנות ועסקים קטנים – בוטל.

אפשר להסתכל על זה מכל כך הרבה זוויות: יש את מי שההישג המטורף הזה היכה בו בתחושת הכוס הריקה – ברור שבוטל! טעות של 19 שנה שלא השיגה כלום מלבד כסף יקר שנזרק הישר לפח. איך לא בוטל קודם לכן?! ויש את מי שהסתכלו קדימה, על שכר ינואר, והבינו שהמכה הזו נחסכת מהם מעכשיו וכמעט מעזים לחייך תוך כדי דאגות האומיקרון. ויש את מי שהקדישו עשור מחייהם למאבק הזה: השף חיים כהן ומנכ"ל איגוד המסעדות שי ברמן.

תדמיינו איך זה מרגיש להאבק עשור שלם על צדק. להאבק עבור אחרים. כמו ללמוד רפואה שבע שנים ולקנח בסטאז' ארוך. כמו רבע מהמסע של משה שהלך במדבר 40 שנה, רק שבשונה ממנו כן הגיעו בסופו אל הארץ המובטחת, כן הביאו עשרות אלפי מסעדנים ובעלי עסקים אל מקום טוב יותר. ממש טוב יותר. 200 מליון שקל בשנה טוב יותר.

לא רק המסעדנים שילמו את הסכום המטורף הזה סתם כך. כל סועד שילם את זה. כל שני חברים שישבו לדרינק בלילה, כל משפחה שבחרה בבית מלון בארץ, כל מי שקנה באגט מהמאפיה הביתה. כולנו. אין מסעדה, בר, מלון או מפעל שלא מעסיק עובדים זרים. הקנס המטורף הזה ייקר לכולנו כל פיסת חיים. וסתם. סתם כי הרבה לפני שסיימנו לרצות מאסר עולם, היה ברור שאנחנו הישראלים זקוקים לעובדים הזרים מסיבה אחת פשוטה: אף ישראלי לא מוכן לשטוף כלים. והכלים, בכל מקום, לא נשטפים מעצמם. בכל העולם יש מהגרי עבודה. הם הכרחיים גם בארץ הקודש.

אחרי 19 שנה קשה להאמין שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, אבל היו שניים שהאמינו: חיים כהן ושי ברמן. כדי שהקנס האיום הזה יבוטל היה צריך שהקואליציה והאופוזיציה יצביעו יחד. קחו אדם חרדי כמו ח"כ משה גפני. מה לו ולמסעדנים התל אביבים החילונים מהעיר שלא מפסיקה גם בשבת? למה שאדם כמוהו לא רק יצביע יחד עם הקואליציה, אלא ילחם בחירוף נפש כדי לשכנע את המתנגדים שצדק חייב להעשות כאן. מה לו ולזה? אבל הוא גוייס והתגייס למשימה. פגישות ארוכות של חיים ושי איתו בבני ברק הרחוקה שנות אור מתל אביב, רק כדי שיבין למה זה חשוב בטירוף. וכן, יש עובדים זרים גם בבני ברק. אבל התדמית לא גרה שם.

הישב יריב לוין עם מירב בן ארי ויצביעו יחד על חוק שהניח ליברמן על השולחן? הפוליטיקה, אומרים, היא אמנות האפשר וכשמוכנים להילחם על הבלתי אפשרי עשר שנים רצוף – מסתבר שאפשר. ביום שלישי, פעמיים כי טוב, התכנסה ועדת הכספים לדון בביטול ההיטל שעדיף שלא היה מוטל 19 שנה קודם לכן על ידי שר האוצר דאז בנימין נתניהו. בימים בהם "לא יהיה כלום כי לא היה כלום" אבל יש משפט שמתנהל על מלא ומעסיק את כולם – פתאום היה מקום וזמן לכולם לקבל החלטה על צדק. לכולם מימין ומשמאל, חרדים וחילונים, צעירים ואלו שחתמו קבע בכנסת.

ואני מתרגשת כי מדובר בשינוי של ממש. כי מדובר בדוגמה מצויינת לדבקות במטרה. כי צדק צריך להעשות גם אם באיחור רב. ואני מקווה שאולי משהו מעשרות המיליונים ששולמו לשווא הלכו למימון משהו טוב. ואני רוצה להאמין שזוהי תחילתה של דרך שונה שבמסלולה יתוקנו עוד עוולות רבות אחרות, וכוס יין תוכל לעלות הרבה פחות ונוכל להרים לחיים ולשמח לבב אנוש.
>> לילך ספיר היא מסעדנית, שותפתו של שף מאיר אדוני ובעלים-שותפה של בר הפיקוק

• הבועה
• אוכלים שותים
• מסעדות בתל אביב
• עובדים זרים
• טור דעה