Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
שלושה פרקים של הדבר הכי מטורלל שעלה על מסך ישראלי מזה זמן, באדיבות עוזי וייל וכאן 11, הם בדיוק מה שאתם צריכים עכשיו כדי להתנתק מתלאות היום הזה ולנקות את הנפש
עוזי וייל היה יקיר מערכת טיים אאוט במשך שנים ארוכות, וטורו האישי בסוף הגיליון המודפס היה אחד מסימני ההיכר של השבועון שלנו, אבל אפילו אנחנו שרגילים להומור המיוחד והקיצוני שלו לא היינו מוכנים נפשית ליצירה שהיא "החנות שיש בה הכל".
יחד עם המוזיקאי שלום גד, רקם וייל קומדיה מוזיקלית מופלאה ומשונה, לא אחידה ברמתה אך בהחלט אחידה בטרלולה היצירתי המרנין, וכאן 11 זכו להפיק עימם את הדבר הכי מוזר שנראה על מסך טלוויזיה ישראלי מזה המון המון זמן.
ביוטיוב ממתינים כבר שלושה פרקים של הפלא הלא יציב הזה, וזה בדיוק המיני-בינג' שיסגור לכם יפה את הלילה. על פי מספרי הצפיות מסתמן שזו סדרה שמעט אנשים באמת יאהבו – אבל הם יאהבו אותה מאוד מאוד וישבעו בשמה שנים ארוכות כל עוד היא תקדים את זמנה. אולי בעוד 20 שנה יבינו פה את גדולתה.
בינתיים לא נותר לאנשים המיוחדים שיהנו ממנה אלא להנות ממנה, מעיצוב המסך הנהדר ומההשקעה המטורפת בסטים ובתלבושות שהופכת אותה לאחת הסדרות היפות שנראו כאן. ולכם נותר לגלות אם אתם אנשים מיוחדים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בשבת בבוקר הגיע הרופא הראשי של המחלקה, ואמר, כולם ציחצוח גילוח, כי שרה נתניהו באה לבקר את הפצועים. ציחצחנו, גילחנו, וגם עשינו מגבית לקנות לה שרשרת, עגילים, צמיד, הכל קומפלט סט אחד. באה, אמרה: כל הכבוד לכם על האיברי גוף שהקרבתם! ואז ראתה את המתנה ואמרה: מחר כולכם חוזרים לחזית. אז איציק מכר כליה והשגנו לה גם את החולץ פקקים מזהב. אין, היא מכירה את כל הקטלוג של פדני בעל פה, לא תעבוד עליה (ויש גם דיווח משדה הקרב:)
2.
להם היתה שיטה: קודם זרקו רימון, אחר כך ירו צרור, אחר כך נחו. אז בין צרור לרימון קפצתי על הלפטופ ולחצתי קונטרול־אלט־דליט. לא יודע למה קיבלתי את צל"ש 8200. בסך הכל רציתי לחזור הביתה בחמש (ג. מיחידת הסייבר. ויש גם הקלטה מתחת למים:)
3.
בסוף נגמר הכסף למלחמה, והתקשרו אלינו לצוללת ואמרו מצטערים, אבל שרפנו את כל התקציב על עוד צוללות ועוד צוללות, ועכשיו אין כסף להעלות אתכם חזרה. אז כל אחד מאיתנו לקח אוויר, והחזיק בפה, וככה החזקנו מעמד בלי בעיה עד שטבענו (ויש מצד שני:)
4.
מצד שני, עשו עלינו כתבה יפה ברשות השידור החדשה והעצמאית של ביבי וכחלון, ואמרו שטוב שהשאירו אותנו במצולות, כי אם יעלו את גופותינו כולם יזכרו מי קנה כל כך הרבה צוללות, וזה יפגע במשילות. אין, העיתונאים ברשות השידור אובייקטיבים שחבל על הזמן (ויש תובנה:)
5.
במלחמה הבאה ימותו המון אנשים שגדלו על האח הגדול של שידורי קשת בתור התופעה התרבותית הכי גדולה של חייהם. שזה מעודד. את רשת, אמנם, אבל מעודד (ויש ניתוח צבאי־היסטורי:)
6.
כידוע, הפשלה של גולדה היתה שלא גייסה את המילואים. הפשלה של בגין היתה להאמין שנכנסים רק לארבעים קילומטר. בדיעבד, הפשלה של שר הביטחון אורן חזן היתה לבלבל בין ביטחון עצמי לקריסטל מת' (משרד הביטחון, אגף מורשת קרב. ועכשיו וידוי:)
7.
קוראים לי חגית ולא אכפת לי מהמלחמות שלכם, כי אני מאושפזת בגהה ועל הזין שלי מי מנצח ומי מפסיד, מקסימום הסניטרים הערבים יעשו מרד וישחררו את כולנו. אבל זה מאוד פגע בי שלקחו את דוקטור כרמון למילואים, כי יום אחד בא אלי איזה רופא צרפתי שלא היכרתי ואמר טוב, הגיע הזמן לחשמל אותך. אמרתי סליחה? אני מתחשמלת רק אצל דוקטור כרמון, שהחשמל שלו זורם לי במקומות שאני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל זה לא האוזניים, אם אתה מבין אותי. והוא אמר לא, אני לא מבין, אני בקושי מדבר עברית, ואני עייף, והבטיחו לי שאם אני יעשה עליה אף אחד לא יגיד לי "תחזור לצרפת, בגללך דירת שני חדרים עולה עשרה מיליון שקל, בנזונה קרואסון". ככה הם קוראים לי, בנזונה קרואסון, וחושבים שהבנות שלי מסכימות בתחת, אבל אוכלות רק כשר בד"צ (שזה לא נכון! הן אוכלות גם כשר רבנות), ועכשיו אני מכניס לך כך כך הרבה וולטים שלא תזכרי בכלל מה אמרתי. וחישמל אותי. ושאל, נו? אמרתי: לך תקנה בעשרה מיליון שקל דירה עם שני חדרים ושלושה כסאות, ותתן כסא אחד לבנות שלך שממילא לא יכולות לשבת. אז הוא אמר: מה זה, לא עבד החשמל? אז אמרתי לו, חישמול עושים באהבה או לא עושים בכלל (ויש סיום רומנטי:)
8.
וכשדוקטור כרמון חזר מהמלחמה נפלתי לזרועותיו: חשמל אותי אהובי, אמרתי לו, חשמל לי את המוח עד שלא אשים לב כמה החיים חרא, שזה טריק שמצליח לביבי אז למה לא לך? ועצמתי עיניים, והוא לחץ על הכפתור, וחשבתי שאני מתה! אבל אחרי זה קמתי והכל נשאר אותו דבר (שזה בדיוק מה שיקרה אחרי המלחמה הבאה, אז במובן מסויים המדינה זה אני).
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
פעם ברחתי מבית ספר והלכתי לשוט בירקון עם נערה מהכתה, שחבר שלי היה מאוהב בה. היא לא ידעה שהוא היה מאוהב בה. אבל היא כן ידעה שפתאום נהיו לנו שעתיים חופשיות לפני השיעור הבא – שנינו למדנו "תקשורת" לבגרות, מקצוע יוצא דופן באותם ימים,
ממנו אינני זוכר הרבה חוץ מהרצאה אחת של עו"ד מיבי מוזר על אתיקה עיתונאית, שדי עיצבנה אותי כי דבר ההרצאה התפרסם בכתובים והייתי בטוח ששמו "מוזר" במובן ביזאר, ומה רבה היתה אכזבתי כשגיליתי שלא רק שהוא שהוא נראה בדיוק כמו שעורך דין צריך להיראות, אפילו לא מבטאים את שמו כמו שחשבתי, וחוץ מהקצ'פרייז הקבוע של המורה,
כאשר עלה ברצונה לנזוף במאן דהוא: "מה ענין שמיטה לתשמישי מיטה?" היתה שואלת בטון תמים, כאילו לא ידענו שזו נזיפה, אבל שעתיים חופשיות הן שעתיים חופשיות וכך יצא שבאותו יום ברחנו לירקון, שם שכרנו קאייאק מזקן בודד ששמר על הסירות עד שיגיע חופש פסח והנהר המלוכלך והנפלא שלנו יתמלא במשפחות עצבניות, וידענו שאסור לנו להרחיק שייט,
אם אנחנו רוצים לחזור בזמן לשיעור של המורה היחידה שאהבנו באמת, אבל דווקא הרחקנו והרחקנו; היה משהו אסור בעצם ההימצאות בסירה אחת בודדה עם נערה שחבר שלי אהב, וזה לא היה סקסי ואפילו לא רומנטי, אבל זה היה כל הדברים האלה בלי לעשות אותם, ובלי להודות אפילו שהם קורים, ועובדה: רוב הזמן דיברנו על השיעור בתקשורת, ואין ראיה מובהקת מזו לכך ששנינו שיחקנו בכאילו לא קורה שום דבר.
ואני זוכר איך הזמן נעצר.
זה לא קרה בבת אחת: בהתחלה לא שמנו לב איך הוא מאט, וכשזמן מאט אז המציאות מתקלפת: לפתע היינו מחוץ לעולם, מחוץ לתפקידינו הצפויים כבני נוער מתפלחים מבית ספר, חרמנים ומלאי הורמונים ועדיין אידאליסטים איכשהו, או לפחות נאמנים לאיזושהי אידאה שאלוהים יודע מה היא היתה, בוודאי לא משהו מסודר שאפשר לשחזר היום,
ואני זוכר שהגיע הרגע שכבר ידענו שלא נגיע לשיעור, אז אין טעם כבר להחזיר את הקייאק בזמן או למהר לאנשהו, וכך עברו להן שעתיים נוספות בשיחה על כל הדברים שבעולם ובשלב מסויים ידענו שאנחנו נמצאים בשעת קסם, וגם ידענו שהיא עומדת להיגמר, כי עצם ההכרה בכך שאתה מאושר גורמת לך להבין שעוד רגע זה נגמר,
ואכן זה נגמר והחזרנו את הקייאק וחזרנו לבית ספר וחשבנו איזה תירוץ נמציא ופתאום לא התחשק לנו לשקר, לא למורה היחידה שאהבנו, אז קטפנו פרחים מאי תנועה ליד תחנת דלק והבאנו לה ואמרנו סליחה שפיספסנו את השיעור והיא היתה כה מופתעת שלא אמרה כלום כמה שניות, ואז הביטה בנו, והביטה בפרחים, ואז אמרה: "מה ענין שמיטה לתשמישי מיטה?"
לא חושב שאי פעם אשכח את היום הזה. את השעות הספורות הללו, שהיו מושלמות ומחוץ לזמן. ושום דבר לא קרה הרי,
אבל הכל היה יכול לקרות, והכל הנ"ל נשאר באוויר בינינו, ומה שנמצא באוויר ימצא דרכים לרדת לאדמה, וכך מצאנו את עצמנו חמש עשרה שנה אחר כך בבית מלון צ'כי ישן על גבול גרמניה, מלון שפעם היה שייך לאיגוד החשמלאים הצ'כוסלובקי ושכל המנורות בו נראו כמו מתקני האזנה בצורות מנורות, ולא תיכננו להיקלע לשם אבל מרגע שנקלענו לא היתה דרך חזרה, ושנינו ידענו שחיכינו חמש עשרה שנים בשביל זה בדיוק, וכאשר אתה מקבל משהו שהשתוקקת אליו חמש עשרה שנה בלי לדעת אפילו, עוצמת האושר איננה קשורה לדבר עצמו – אלא לעובדה שלרגע, החיים עשו את עצמם כאילו הכל היה כדאי,
וכמובן שרגע אחר כך היה ברור שזו טעות, אבל שבחרנו לטעות אותה בעיניים פקוחות ובלב חפץ, וכמו שאומר שיר ישן: אולי טעינו בבחירה, אבל תודה לאל שבחרנו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בפעם הראשונה שפגשתי בה היא היתה חיילת. ישבה לפני ברכבת, לידה חיילת אחרת, ודפקה לחברתה נאום וידוי כה מטלטל, שחשבתי שאו שהיא הולכת להתאבד עוד שנה או להתחתן עם הבחור הראשון שתפגוש שעובד בהייטק וגר במודיעין. וזה מה שהיא אמרה, פחות או יותר:
"איך שמכניסים לי זין, אני ישר חושבת על אבא שלי. לא שהוא אי פעם התעלל בי מינית או משהו, אבל פעם אחד הזדיינתי בשירותים של החתול והכלב עם מישהו שאמר לי שהוא בערס-פואטיקה אבל בטח שיקר, ואיך שהוא הפך אותי מעל האסלה וזיין אותי מאחורה, נהיה לי כאב ראש שכמעט היקאתי – זה לא חדש, כל פעם שאני עושה קוק בכמויות זה קורה לי – ואז פתאום חשבתי: מה אבא שלי היה אומר אם היה רואה אותי ככה? וזה היה כזה מבאס שמאז בכל פעם שנכנס בתוכי זין אני אומרת רק לא לחשוב על אבא, רק לא לחשוב על אבא, מה שכמובן עושה לי לחשוב עליו כל פעם."
2.
כך היא המשיכה כל הנסיעה, ומשהו גירד לי בראש: אני מכיר את הדיבור הזה, לעזאזל. אולי אפילו את הסיפור… עד שלפתע זה היכה בי: היא גנבה את כולו מבלוגרית/בעלת טור/אושיית רשת בשם קאט מרנל. אף אחד לא מכיר אותה בארץ, אבל לפני כמה שנים הייתה להיט לרגע, ברבע רחוב במנהטן.
חברתה של גנבת המונולוגים ירדה בחיפה, והיא המשיכה לנהריה. אחרי שהרכבת יצאה לדרך, רכנתי קדימה ולחשתי באגביות: "קאט מרנל"… היא קפאה במקומה. אחרי כמה שניות סובבה את ראשה, ולטשנו מבט זה בזו: אני כשרלוק הולמס מצטנע, והיא כפושעת שנתפסה עם היד בכספת. עד שלפתע התחילה לצחוק. כשנרגעה, אמרתי: "זה בסדר, אני לא הולך לספר לאף אחד." והיא אמרה: "תספר, מצידי. החיים שלי כאלה משעממים, שאני חייבת להמציא משהו בנסיעות האלה." "והחיים של קאט מרנל כאלה סוערים?" אמרתי. "גם היא ממציאה." היא השתתקה, ולרגע זה נראה כאילו לקחתי לה את הדבר האחד שנתן לה תקווה: שחיי הגיבורה שלה יותר מרתקים משלה. אבל אחר כך התנערה ואמרה: "אין מצב! אם היא לא חוגגת, אז מי חוגג בחיים המזדיינים האלה?"
3.
הפעם השניה שפגשתי בה היתה באמסטרדם. למדה עיצוב – או עיצוב תלבושות – מי זוכר. ורזתה. מאוד. ישבנו בבית קפה, והיא סיפרה לי על חייה החדשים והמסודרים: דיברה מהר ועישנה מהר ואכלה מהר, וישבה רגל על רגל ומדי פעם הרגל שלמעלה היתה קופצת. פעם הייתי בפגישה עם מישהו שישב בדיוק כך, ושיקר. וכל פעם ששיקר, רגלו קיפצה בעצבנות.
אין לי מושג אם גם היא שיקרה, אבל היה חשוב לה להראות שעלתה על המסלול הנכון. שהיא כבר לא נערת מסיבות וסמים וזיונים ותשוקה למשהו שלעולם לא יושג, אלא אחת שיודעת לדאוג לעצמה. הפעם, בניגוד לפגישתנו הקודמת, חייכתי ועשיתי את עצמי מאמין לכל מלה. היה יום קר במיוחד. היא לבשה מעיל דקיק, ורעדה.
4.
והשבוע יצא לאור בארה"ב ספרה הראשון של קאט מרנל, שמבוסס על טוריה המטורפים, והוא מיוחד ושובר לב בכנותו, אבל גם מניפולטיבי וסוחט ריגושים. אם איזושהי הוצאה לאור בישראל רעבה לספר מטונף ונפלא, אז בבקשה. ואיך אני יודע על זה? כי הבחורה מהרכבת התקשרה לבשר לי על כך, וגם סיפרה שהיא כבר לא באמסטרדם – היא במודיעין. "אל תגידי לי," אמרתי, "התחתנת עם הייטקיסט." "לא," היא אמרה, "עם זכיין של רהיטים מסין." שתקתי, כי לא ידעתי אם זה יותר או פחות טוב. שאלתי אותה אם היא עדיין גונבת ציטוטים מפארטי גירלז ספרותיות, והיא אמרה שאין סיבה, כי אף אחד מתרשם מזה חוץ ממני. ולפני שנפרדנו היא אמרה: "נכון רצית לקנות לי מעיל, אז כשנפגשנו באמסטרדם והיה לי קר?" אמרתי, "כן." היא צחקה ואמרה: "ידעתי… שלום!" וניתקה לפני שהצלחתי לומר מלה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"לא נתתי לו מתנות," אמרתי לשוטר. "נתת." "נשבע לך, לא נתתי." "גם מילצ'ן נשבע," אמר השוטר, "ותראה איך עכשיו הוא מזמר." "מילצ'ן מיליארדר," אמרתי, "אני מה יש לי? מכולת." אבל השוטרים האלה, יש להם עיניים מברזל. לא מבחינה שזה כבד, כי אם זה היה מבחינה שזה כבד, זה היה נופל לו מהראש, ואז כל היכולת שיטור שלו בזבל. בסדר, אני לא טוב בדימויים, בסך הכל יש לי חנות מכולת, זה לא שאני ארז ביטון או משהו – שהוא עיוור, אז אולי גם לו היו עיניים מברזל. בכל מקרה, בעוד אני חושב את המחשבות האלה, צעק עלי השוטר: "תתרכז, בן זונה עם הפרעת קשב וריכוז!" איך ידע? שוטר גאון. אז נשברתי. והודיתי בכל המתנות שנתתי כל השנים לנתניהו (האיש מהמכולת. אז באיזה מתנות מדובר?)
2.
"ניירות טואלט," אמרתי. "ניירות טואלט?" תמה השוטר. "מלא." השוטר גירד בראשו. "למה?" "גם אני שאלתי את עצמי," הודיתי. "בהתחלה היה מתקשר, אומר: הי, זה ביבי, יש לי קקי. והייתי אומר: יופי, כל הכבוד, לא ידעתי שהיתה בעיה עם זה אדוני ראש הממשלה, אבל כנראה שהיא נפטרה אז סבבה." "תראה," אמר השוטר, "אולי בכל זאת נפסיק כאן-" "ואז הבנתי שהוא פשוט רוצה נייר טואלט," התעקשתי לספר. "ושאני אמור לתת לו אותו." "אוקיי, תודה-" "ובהתחלה חשבתי לא, לא יתכן, ראש ממשלת ישראל, לא יכול להרשות לעצמו נייר טואלט?" "כן, תודה, אנחנו נקרא לך אם נצטרך -" "ואז הבנתי: אתה מכיר בתורה שכתוב מים גנובים ימתקו?" "כן…?" אמר השוטר. "אז גם נייר טואלט," סיימתי את עדותי. הוא הביט בי. "אני חושב," אמרתי, "אני אישית לא טעמתי את זה אף פעם." (והשוטר רצה כבר לסגור את התיק, אלא שאז הגיע עד חדש:)
3.
"גופי," אמר הערבי. "גופי?" שאל השוטר. "גופי. זה מה נתתי לו מתנה." "גופי הכלב מוולט דיסני?" תהה השוטר. "גופי הדגים. מה אני, סרט מצוייר?" "גופי הדגים אומרים בפא דגושה." "אני ערבי," הסביר הערבי. "אין לנו פא דגושה. לא שמעת חברת הכנסת נאוה בוקר, מה שהסבירה שאין עם פלסטיני בגלל שאין לנו פא?" "אז… רגע… אתה נתת לראש הממשלה דגי גופי?" "נתתי? הוא דרש!" "למה?" הערבי משך בכתפיו: "שרה באה, ראתה גופי, אמרה אני רוצה כזה, אמרתי זה שקל ועשרים לדגיג, אז הוא אמר לי כמה זה נחמד שנתנתי להם במתנה. אז אמרתי זה לא במתנה, זה שקל ועשרים. אז הוא אמר כמה זה נחמד שנתנת במתנה ואף אחד לא הזכיר לך שאתה ערבי שנע בכמויות לכל מיני מקומות. אז נתנתי לו." השוטר הביט בו בחשד. "ומה עשית אחר כך?" "נעתי בכמויות," הודה הערבי. "תירה בי וזהו" (וכמעט כמעט נסגרה החקירה, והוסקו המסקנות, והיועץ המשפטי לממשלה הגיע למסקנה שהוא מרגיש קצת לא טוב אז זה לא הזמןנ להגיש כתבי אישום, אבל אז הגיע זאת שירדה לו במעלית:)
4.
פעם נכנסתי למעלית. פתאום נכנס איתי נתניהו. אמרתי לו, "אדוני ראש הממשלה, אני כל כך מעריצה אותך ואת כל מה שעשית למען עם ישראל – תרשה לי, ככה כדי להביע תודה בשם כל המדינה, לרדת לך?" חשב. חשב. חשב. בסוף אמר: "ונניח שאני מרשה לך – מה תתני לי מתנה?"
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
