"יש דבר אחד יותר גרוע משורה מיזוגנית בשיר ראפ, וזה לכתוב טור על שורה מיזוגנית אחת בשיר ראפ", כך כתב לי ידידי מתן שרון כשהתלבטתי אם בכלל להעלות את הנושא ולהפוך להתגלמות הפמיניזם הטרחני. אבל כמו שהסברתי גם לו ולעצמי: מנורוז ושחר סאול פשוט ציפינו ליותר.

בשלהי השבוע שעבר יצא השיר "דובשנייה" לאן שיוצאים שירים, שיתוף פעולה מפוצץ של שחר סאול, נורוז ואגם בוחבוט, דור חדש של יוצרים שגם הספיקו לצבור רקורד מכובד. שני הבתים של שחר ושל נורוז (אגם מסלסלת בפזמון) נגמרים בהצהרה ש"לא נגעו בה" על גיבורת השיר המהוללת שמכורה לטיקטוק ויוצאת לרקוד שיכורה.על השיר חתומים ככותביםשחר סאול, רון ביטון, אור נורוזי, רון נשר ואפי אישטה, ואני מוכנה לשים משכורת על כך שהשורה המדכאת הזו לא נכתבה על ידי המבצעים הצעירים בחבורה. זה פשוט לא הסטייל של זילניאלים תל אביבים.

אבל מוזיקה מבטאת הלך רוח. כברכתבתי כאןעל הניסיונות המבזים ליצוק בכוח תוכן פמיניסטי מומצא לשירים, למשל ב"יהלום" של בוחבוט, אבל לפחות ב"יהלום" הייתה כוונה, הייתה הבנה שיוצרים כאן פופ לדור חדש שדורש יותר מהייצוג הנשי שלו. אפילו שיתוף הפעולה האחרון של בוחבוט וסאול, "באתי להציל אותך" (עליו עבדו במשך שנה וחצי), מגולל סיפור של מערכת יחסים מתעללת שדוחקת את האשה להיות צנועה יותר. או כמו שסיפרה בוחבוט, "עם כל מה שקורה בשנים האחרונות וזה שכל יומיים צצים מקרים של אלימות כלפי נשים – פשוט אי אפשר להישאר אדיש לזה… הלוואי שהתופעה הזאת תיעלם מהעולם… כששחר ששר איתי את השיר הזה ורוצה להעלות את המודעות לנושא – אז השיר מקבל הרבה יותר כוח ומשמעות".

ואם כך, אי אפשר יותר לפטור אנשי מוזיקה ממודעות חברתית לשם האמנות. כשהם מכניסים לפה של דור הזד את המילים "הכי יפה בפער, יש לה לוק שלא נגעו בה" – הם כופים עליו תמות ישנות ולעוסות.המשפט הזה הוא כנראה ריפרור ללהיט "ברבי" של סטטיק ובן אל ("זה ברור שהיא בובה. כולם יודעים שלא נגעו בה");למרבה האירוניה, המחווה הזו היא ההוכחה למיושנותם של הוגיה: "ברבי" יצא ב-2015, ובשנה האחרונה סטט בוי הוציא את "אפס מאמץ" שהפך לאחד המצליחים והמושמעים ביותר. "אפס מאמץ" הוא בבחינת מניפסט פמיניסטי פורץ דרך מנקודת מבט גברית, שמצליח עם זאת להישאר קליל ואורגני. האיש שטבע את הביטוי "לא נגעו בה" מתנער ממנו בעצמו, הוא מתפקח ומודה שהיא לא צריכה להיות אשה של בית ומפרגן לה על חצאיות מיני. למדנו משהו בשבע השנים שעברו מאז "ברבי". סטטיק ככל הנראה כבר לא היה שר את השורה הסתומה הזו.

גם כשמתסכלים לעומק על סצנת הראפ הישראלי שנורוז גדל בה, רואים שהיא התקדמה מדימויי תסביך מדונה-זונה קלאסיים: הביטוי "ביץ'" לובש משמעויות מעודנות יותר אצל סוויסה ("ביץ' שלי אומרת שאני פמיניסט"), ואילו דור3 מתנער ממנו לחלוטין ("לא אין לי ביצ'ז, יש לי מלא חברות"), ואפילו בלהיט "מגבת באוויר" של אותו נורוז לעיל – "שעתיים היא רוקדת לידי, שתרקוד עוד שעתיים מצידי" – הוא ייצוג מצחיק וקליל יותר של היחסים בין המינים.

ב"דובשנייה" אין יותר מדי משפטים שמתחברים אחד לשני. זה אכן פיל גוד סונג על בחורה שיוצאת, מעלה טיקטוקים, שותה אלכוהול ורוקדת, כמו הרבה שיהיו לפניו והרבה אחריו. בדיוק בגלל זה, וגם בהתחשב בדיסקוגרפיה של נורוז ושחר, "בית טוב, לא נגעו בה" נשמעות כמו מילים מושאלות שנכפו על השיר. לכל אורכו היא אקטיבית, חזקה, ילדה רעה, לא מתאמצת, בליינית, ופתאום כשזה מגיע למיניות היא הופכת לבתולה פאסיבית?

רק לפני כמה שבועות הבאקלש המטורף נגד עומר אדם על ה"קאקדילה – היא בכלל לא בתולה" התרעם על סלאט שיימינג. מה העניין לחייב את גיבורות שירי הפופ שלנו להיות זונות או קדושות? האם סאול בן ה-26 חוקר את ההיסטוריה המינית של כל בחורה שהוא רואה במועדון על מנת להכריע האם להתחיל איתה? מאמינה שלא.לרטוריקה האיל-גולנית הזו אין מקום בפופ העברי של דור הזד, ואם הוא חתום ככותב, עליו לקום ולומר למי שמציע לו לקנח את ה-ורס שלו בשוביניזם "אדוני, אתה בומר"

• היפ הופ ישראלי
• היפ הופ
• metoo#
• מיזוגניה
• שוביניזם
• פמיניזם

1. בחרי בקפידה מוסד אקדמי

לפני כחצי שנה נרשמתי ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב מתוך אהבה עמוקה ואמיתית למקצוע. ההתלבטות באיזה מוסד אקדמי ללמוד את התואר נפתרה די מהר, ברגע שנזכרתי בסטודנט שנה א' מסם שפיגל שיצאתי איתו וביקש ממני לעצום את העיניים בסרט בשביל באמת להתחבר לסאונד.למזלי הסיטואציה הקשה לא צילקה אותי מספיק בשביל לוותר על החלום. החלטתי להירשם לאוניברסיטת תל אביב בזכות האוכלוסיה והמרצים וממש בלי קשר למרחק רבע שעה הליכה מהבית שלי.

2. חטפי התקף חרדה

ארזתי כריך, נפרדתי מאמא ואבא, שיננתי את הטופ סרטים ב-IMdB ונכנסתי לראשונה בשערי האוניברסיטה עם ילקוט על הגב וחיוך תמים על הפנים. בעודי מתקרבת בצעדי ענק לבניין מכסיקו, אני צופה בנוף המשתנה, מסת הקעקועים גדלה, אחוז האנשים ששוכבים על הגב בדשא לבדם עולה ועננת הערפל מריחה טיפה אחרת.לרגע חשבתי שהגעתי לפתיחה של איזה בר מחתרתי חדש בעיר. איפה שלא ירקתי נמצא בוגר מהולל של בתי הספר תלמה ילין ועירוני א'. סליחה, "תלמה" ו"אלף". משיח מהיר הבנתי שכולם איכשהו כבר ביימו איזה סרט, מלצרו בנחמה וחצי, ניגנו על נבל ושנאו ואז אהבו את וודי אלן בקטע עקרוני. נתקפתי חרדה.

3. התיידדי עם שבט הגבוהים החיוורים

לא ביימתי, לא צילמתי ולא כתבתי שום תסריט. לעומתם, אני למדתי בתיכונט בצפון תל אביב והבנות שהיו איתי בשכבה מתעסקות עכשיו בנדל"ן, בעלות של מינימום שני כלבים עם תעודות וצולמו עם עומר אדם על איזה יאכטה. עכשיו מסביב תמיד יש איזו קליקת בנים גבוהים, רזים, לבנים ואנמים שמתגודדים אחד עם השני. בכל פעם שחטאתי להשתלב בשיחת ה"אחי הוא השפיע עלי ברמות אחרות" – הודרתי. לפעמים כשהייתי נחושה והנושא בער בי, עמדתי על קצות האצבעות והשתלבתי בכוח. הגבוהים היו בהלם. אחד אפילו זרק ואמר שאני הבחורה המושלמת. עניתי "למה? כי ראיתי הרבה סרטים?" ובתשובה קיבלתי "לא, כי ראית סרטים שאני לא ראיתי". זה די תמצת לי הכל.

4. למדי לספור כמה מרצות יש לך

כמובן שלאחר שרכשתי את אמונם של בני שבט גבוהי הצוואר השתלבתי מהר ואף יצרנו מערכת יחסים חדשה ומעניינת של חברות.התרגשתי לגלות שרבים כל כך חולקים איתי את אותו החלום. זה היה מין חיבור כזה, שמסתכלים אחד לשני בלבן של העיניים ומבינים ששנינו לא נעשה כסף בקרוב, אחוות לוחמים מרגשת מקרבת וקצת מתנשאת שמחברת בין כולנו.הופתעתי לטובה לגלות שהמרצים מרבים לדבר בלשון פנייה נשית, מה שעשה לי קצת פרפרים למטה, שלא לדבר על המרצה היחיד ששאל מה לשון הפנייה המועדף על כל אחד ואחת, וכמובן ששלי היה אולי/נתחתן. באוויר נזרקות אמירות ליברליות על קידום הנשים בקולנוע ועל החשיבות של יוצרים מסוג בנות. המצב בפועל פחות מרגש.כל אותן אמירות מושמעות כמובן על ידי גברים. בכל השיעורים יש לנו רק מרצה אישה אחת.

5. גלי שמיניות נשית היא עדיין טאבו

לפני תחילת הלימודים לקחתי כמה סדנאות כתיבה עם סופר מוכר שמאוד הערכתי. אהב מאוד הוא את הכתיבה ואת הסגנון שלי עד שפעם אחת הגשתי לו טקסט על סטוץ כיפי שחוויתי והוא בתגובה "על מי את עובדת יעל. את בחורה. אחרי סטוץ את חוזרת לבד במונית ריקנית מגעילה עצובה, לעומת גברים שמרגישים מלכי העולם, תכתבי שוב והפעם באמת". ניסיתי להסביר, שזה באמת, ושהכל תלוי בסיטואציה ושבאמת היה לי כיף וטוב אבל משהו שם לא התחבר לו, לא הגיוני שאני רוצה כמו שגבר רוצה. לא יכולתי להאמין שבימינו מיניות נשית היא עדיין טאבו ולהעלות אותה על הדף יכול לגרום לגבר אי נוחות הגובלת באשליה. הבנתי שאני מעדיפה שאמא שלי תקרא טקסטים שלי על סטוצים מאשר גברים שוביניסטים.

6. צפי בקלאסיקות של שוביניסטים

ואז יש חזרתיות. מרגיש ששיעור אחרי שיעור אני חוזה בהיצ'קוק מחפיץ אישה ליד ציפור אחרת ואז הורג אותה ואז מחזיר אותה ואז היא מתאפרת ואז מגחכת וקאט איט'ס א ראפ. מרבית הקלאסיקות הישנות לא עוברות מסך יפה כמו פעם, ואף משאירות איתי לעיתים תחושת אי נעימות וקרינג' גדולה. לאחר אחד הקטעים מסרטי היצ'קוק המורה הוסיף כאנקדוטה קטנה, כמעט חסרת חשיבות, על סבלה של השחקנית על הסט בגלל יחס מזלזל ושוביניסטי. אני לא מצפה לחרם אקדמי על במאי מסוים ובטח לא גאון כמו היצ'קוק, אבל לא ברור לי איך אפשר לומר דבר כזה ואז להמשיך הלאה ולשים קטע מאותו הסרט באותה הנשימה.

7. רכשי יכולות חברתיות

כמובן שבין השיעורים העיוניים יש גם תרגילי בימוי שמלמדים בעיקר יכולות חברתיות ומה היא הדרך הכי יפה לבקש ממישהו זר לבוא לצלם לך תרגיל שש שעות על הבוקר בגג של הסנטר ואז את אותו תרגיל נקרין ביחד בכיתה ונעשה סבב חמוד שכל אחד בתורו יגיד כמה אתה אפס.

8. התנצלי על נקודת מבטך כאישה

מתוך רשימה של שלושים סרטים שאנחנו רואים פעם בשבוע בהקרנת חובה, יש חמישה שנעשו על ידי במאיות ועשרים וחמישה על ידי במאים. כששאלתי כמה בנים מהכיתה על דעתם בנושא קיבלתי בתגובה "מה, אשכרה בדקת?". לאחרונה צפיתי ב"מישהו יאהב מישהו" של הדס בן ארויה והרגשתי את גאוות היחידה בשיתוף סיפור אינטימי מנקודת מבט נשית ולא מתנצלת. תחושת הגאווה שאחזה בי הבהירה לי כמה יוצרות כמוה נדירות בנוף, כמה סיפורים נשיים כמעט ולא מסופרים. וכשמסופרים הם נופלים לקטגוריית "סרטי בנות" או שהם מלווים בריקושטים של גברים שמתלוננים שגם להם לא מקשיבים. ואז צריך שוב לחזור להתנצל ולהסביר שהסיפור כאן הוא מנקודת המבט שלי, אישה, לא קשור אליכם.

9. צייצי על כל זה בטוויטר

יש לי טוויטר, והוא מלא בבנות כמוני שכותבות על כמה בנים הם אפסים (בין היתר), ולמרות האמירות הביקורתיות עדיין יש בנים ששומעים ומתעניינים, מה שמראה שהבעיתיות לא נובעת מהתוכן עצמו. ה"קולנוע" כקונספט הוא מושג גברי והוא מבוסס על קלאסיקות גבריות רבות בשנים, מה שמקשה עלי למצוא את המקום שלי בו ואפילו מרגיש טיפה לא טבעי. השיח על נשים בקולנוע נמצא בשנים האחרונות בשינוי והתקדמות, אבל יחסית למידת ההשפעה של המדיום קשה לומר שעשינו מספיק. ובינתיים? בינתיים נצייץ על זה.

• הבועה
• לימודים אקדמיים
• קולנוע
• אוניברסיטת תל אביב
• שוביניזם
• פמיניזם

ב־1989 יצרה האמנית האמריקאית ברברה קרוגר את הפוסטר המפורסם שמכריז "גופך הוא שדה קרב". כמעט שלושים וחמש שנים אחר כך המסר נשאר רלוונטי מתמיד. הגוף שלנו, ובפרט הזכות של כל אחת מאיתנו להחליט עבור עצמה אם לשמור על היריון, הוא עדיין שדה קרב עקוב מדם שבו אנחנו נלחמות על זכותנו לשלוט בחיינו. למשל, במדינות מסוימות בארצות הברית הזכות להפלה בטוחה כבר לא נגישה לכל אישה שמעוניינת בה, וגם בפולין המצב עגום. העובדה שיש נשים שהחברה לא מאפשרת להן לבצע הפלה בחודשים הראשונים, מתוך ניסיון לכפות עליהן אידיאולוגיה שמרנית, צריכה להדיר שינה מעיני כולנו.

למאבק הפמיניסטי פנים רבות. הזכות להצביע והזכות שלא לסבול מאלימות כלכלית, המאבק בתרבות האונס והדרישה לשכר שוויוני, נוכחות נשית במוקדי הכוח והמאבק באלימות מגדרית. אין לנו ברירה, אלא להיאבק בכל החזיתות האלו בבת־אחת, אבל המאבק למען הזכות של נשים לבחור בהיריון או בהפלה באופן חופשי, הוא המאבק הבסיסי ביותר, ובלעדיו רבים מהישגי המאבק הפמיניסטי מהעשורים האחרונים נפגעים גם הם. בשדה הקרב שהוא גופן של נשים, כל ניצחון קטן הוא חיזוק ללוחמות בעולם, וכל הפסד הוא איום על כולנו.

מצד אחד ההחלטה לאפשר גישה להפלות בטוחות בארגנטינה, שעברה בדצמבר 2020 אחרי הפגנות של מיליוני א.נשים שסחפו את כל דרום אמריקה. מצד אחר הגבלות דרקוניות על הפלות בפולין בשנים האחרונות. מצד אחד משאל עם באירלנד שעבר ברוב גורף לטובת הזכות של נשים לבחור, ומצד אחר עוד ועוד מדינות בארה"ב שמגבילות את הגישה של נשים להפלות.

בשבוע שעבר החליט בית המשפט העליון האמריקאי להותיר על כנו חוק שהעבירה מדינת טקסס, שמאפשר לכל אדם לתבוע את כל מי שיסייע לאישה לעבור הפלה, בין אם זו רופאה שביצעה את ההליך, נהג המונית שהסיע אותה למרפאה או חבר שהיה אוזן קשבת בעת קבלת ההחלטה. החוק הזה נכתב על ידי מתנגדי הפלות במטרה להפחיד את הצוותים הרפואיים ואת הנשים המעוניינות בהפלה, תוך מתן תמריץ כלכלי לסטוקינג מאיים.

העובדה שהחוק הזה נותר על כנו מזעזעת כפליים אם נחשוב על התקדים המשפטי שנקבע. אחרי עשרות שנים שבהן הזכות להפלה מעוגנת בחוקה הפדרלית, בית המשפט העליון אפשר למדינת טקסס, הלכה למעשה, להגביל את הזכות של נשים להפיל, ללא חשש מפגיעה כלכלית. בחודשים הקרובים צפוי בית המשפט העליון, שלו רוב רפובליקני שמרני, להכריע בתיק נוסף. כל הסימנים מורים שהכרעה זו תבטל סופית את התקדים של Row vs. Wade שהגן על זכותן של נשים אמריקאיות לגישה להפלות בטוחות במשך עשרות שנים.

מחקרים מרחבי העולם מראים שהגבלת הגישה של נשים להפלות לא מצמצמת את מספר ההפלות, אלא דוחפת נשים אל עבר הפלות בלתי חוקיות ולהפלות ביתיות. לכן עיקר הפגיעה יהיה בנשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, אלו שלא יכולות להיעדר מהעבודה לכמה ימים כדי לנסוע למדינה שכנה, ואלו שלא יכולות לשלם עבור הפלה פרטית. נשים אלו ימצאו את עצמן אחראיות להיריון וללידה לפי דרישת המדינה, וזה עוד בלי לדבר על ההשפעות הנפשיות, הבריאותיות והכלכליות של ההיריון על חייהן. בניגוד לרצונן הן יאלצו לבחור בין היריון כפוי לבין הפלה לא חוקית ומסוכנת. המסר של המאבק למען גישה חופשית להפלות בטוחות אמור להיות ברור ומובן מאליו, ולכן בלתי נתפס שעדיין אנחנו צריכות להיאבק למענו.

אנחנו סומכים על נשים שיהיו מסוגלות לקבל את ההחלטה הזו עבור עצמן. הגבלת הגישה של נשים להפלות כמוה כאמירה שאין לנו אמון ביכולתן של נשים לקבל החלטה כבדת משקל, ודבר זה מעקר מתוכן את הישגי המאבק לשוויון זכויות.

בינתיים בישראל הוועדה להפסקת היריון היא הדרך החוקית היחידה לבצע הפלה. כל אישה שמעוניינת לבצע הפלה נאלצת לקבל את רשותה של הוועדה, שמורכבת מאנשים זרים, ולעמוד בקריטריונים שנכתבו לפני חמישים שנה. על אף שרוב הבקשות מאושרות, עצם קיומה של הוועדה מהווה הטלת ספק ביכולתן ובזכותן של נשים לקבל את ההחלטה בעצמן. לא אחת שמענו על נשים נשואות ששיקרו לוועדה וסיפרו שבגדו בבן הזוג (ובתוך כך נכנסו להיריון) כדי לקבל אישור להפסקת היריון לא רצוי. את מה ואת מי הפורמט הארכאי של הוועדות להפסקת היריון משרת, מלבד תפיסת בעלות על הרחם שלנו ועלינו?

שמענו לא מזמן את הצהרתו של ניצן הורוביץ, שר הבריאות, שיפעל להגבלת כוחה של הוועדה ולהקלה בנהלים. אנחנו מברכות על יוזמה זו ומקוות שתישא פרי בקרוב, מפני שהגוף שלנו והזכות שלנו לקיים יחסי מין, בלי לשלם מחיר במקרה של היריון לא רצוי, הם לא מקור לצבור בו נקודות או בוחרים. לאחרונה, הצטרפנו בתנועת "כולן" לקואליציה של ארגונים פמיניסטיים וארגוני זכויות אדם, הפועלת כדי לקדם חלופה ראויה להסדר הפסקות ההיריון הקיים. חלופה זו נועדה לקדם את השוויון בין המינים, ולהבטיח את זכותה של כל אישה על גופה, זכותה לבריאות, לחירות ולהגנה על כבודה כאדם. כן, גם אם היא נכנסת להריון לא רצוי.

• כולן: השבוע
• הפלה
• זכויות
• פמיניזם

הרשת גועשת בעקבות האונס בתיכון כאן בעיר, הורים נסערים מאשימים את את משרד החינוך, את בתי הספר, את התרבות; שמות כמו עומר אדם ודודו פארוק נזרקים לאוויר יחד עם אייל גולן והאווירה הכללית היא שכולם כולל כולם אשמים. אבל מי אחראי? זה כבר הרבה פחות ברור.

המממ, אולי האנס? הצחקתם את האינטרנט ואפילו לא הייתם צריכים לערב בזה חתול – מי זוכר אותו בכלל? מי מדבר עליו? החוק המאפשר לשמור על פרטיותו של קטין שעבר עבירה ולהעביר אותו לבית ספר חדש בלי לעדכן את הקהילה? עזבו, מורכב מדי לדיון וחוץ מזה – הנה ערס בגופיה לבנה, כלומר דודו פארוק – תביאו זפת ונוצות.

כאמא (לבת. אמאל׳ה) גם אני בנסערות בשבוע האחרון – גם אני חווה טלטלה רגשית, כעס, חרדה, תחושות מסוג של לאן העולם הזה עוד יכול להתדרדר, תהיות איך מתקנות וכל החבילה שמגיעה עם היותך הורה, אישה ופמיניסטית. אה, ואני חווה עוד משהו – זעם טהור על העידוד להפקרות שאני קוראת ברשת תוך שימוש בתרבות האונס ורטוריקה פמיניסטית אחרת כדי להסיר אחריות מהורים ופוגעים כאחד.

נבהיר מראש – תרבות האונס היא דבר אמיתי לגמרי – הילדים והילדות שלנו לומדים מקטנות, באופנים רבים ומגוונים שבנות, נערות ונשים הן מוצר צריכה. הם גם לומדים ולומדות שלבנות מותר לנגוס פחות מהמרחב הציבורי, שלבנים, נערים וגברים מותר להטריד, לתקוף ולאנוס, לייצר סביבות פוגעניות, מיזוגניות ומקטינות – ובמקסימום הם יקבלו מכה קטנה על היד.

אנחנו מלמדים אותם את זה באמצעות חוסר באכיפה, חינוך לא שוויוני, מצגים תרבותיים, חיבוק פוגעים שאולי לא עברו על החוק אבל בצעו עוול מוסרי כמו הכדורגלנים דור מיכה ועומר אצילי או אייל גולן, התחשבות וחיבוקי מיינסטרים תקשורתיים לעבריינים מורשעים בעבירות מין כמו חיים רמון ומשה איבגי וכמובן היחס לנפגעות כאשר הן מתלוננות – וזאת באמת רק רשימה קצרה (מאוד). הנקודה ברורה – יש תרבות אונס והתרבות הזאת משפיעה על התפיסות שלנו. גברים ונשים כאחד מוסללים אליה.

עכשיו, אחרי שהבנו שאנחנו גדלים וגדלות בעולם המסליל אותנו לחשיבה מעוותת – בואו נדבר על למה תרבות האונס לא אחראית לאונס בתיכון או בכלל. התשובה קלה אבל לא מובנת מאליה, מתברר: האחראי היחיד לאונס הוא האנס.

אם האשמתם את דודו פארוק, או עומר אדם – לא רק שהתבלבלתם – גם תרמתם בעצמכם לשימור הסטטוס קוו. ברגע שאנחנו מעבירים את האחריות מהידיים שלנו ומאשימים ״תרבות״ עלומה כלשהי – אנחנו מוותרים על כל אופציה לשינוי. האם תרבות האונס תורמת לקלות הבלתי נסבלת של מעשי האונס? בטח. כ-230 מקרי תקיפה מינית ואונס מתקיימים בישראל מדי יום (כך לפי נתוני איגוד מרכזי הסיוע) והעובדה שהם ממשיכים להתקיים בקרבנו שנה אחרי שנה והאדמה לא רועדת ומיליוני אנשים לא יוצאים לרחובות בדרישה לשינוי – היא תרבות האונס במהותה. העובדה שאייל גולן מתקבל בכנסת, ההופעות שלו סולד אאוט והוא מקבל הלבנות על בסיס קבוע באתר מאקו השייך לתאגיד התקשורת 12 – היא תרבות האונס לפרצוף האדיש של כולנו. ובכל זאת הסטנדרטים התרבותיים המאפשרים ויוצרים את ההתנהלות הזאת הם רק המעטפת.

בלב העניין יושב כל הורה אדיש שלא מלמד את הילד שלו איך לפעול כשהוא רואה ניצול של בחורה שיכורה; שמאפשר צפיה בפורנו חולני בלי ללמד אותו שעל המסך שלו נשים נאנסות – כי ״בנים יהיו בנים״. בלב העניין יושב כל בוס שאומר לעצמו בלב ״הם רק התבדחו עם הבדיחות המיזוגניות האלו, אני לא אתערב״.

בלב העניין יושבים כל אחת ואחד מאתנו, חרדים מנטילת אחריות אישית, כזאת שדורשת מאתנו להסתכל פנימה ולהבין איפה תרמתי באופן אישי לקלות הבלתי נסבלת של האונס. כזאת הדורשת אמירה חד משמעית בקול רם שהאחראי היחיד לאונס הוא האנס; לא המוזיקה שהוא מאזין לה, לא בית הספר שהוא למד בו ולא התכניות שהוא צפה בהן – אך ורק האנס. הבעיה? כשלוקחים אחריות נגמרים התירוצים וצריך לפעול. קל יותר להאשים את דודו פארוק באינטרנט.

• טור דעה
• טור אישי
• אונס
• פמיניזם
• דודו פארוק
• עומר אדם