>>תומר אביטלהוא עיתונאי עצמאי ופעיל פוליטי, ועכשיו גם סופר עם מותחן פוליטי חדש שיצא ממש לאחרונה בהוצאת עם עובד, "ממלא המקום", שנכתב לאחר שנים שבילה במסדרונות הכנסת והתקשורת בהן ראה מקרוב כיצד אינטרסים סמויים מעצב את גורלנו. בספר בודק אביטל בין היתר את השאלות הבאות: מה קורה כששלטון, דת ובינה מלאכותית מתנגשים? מה יקרה אם חברי הכנסת שלנו ינסו סמים פסיכדליים? ומה יקרה אם פוליטיקאי ישראלי חולה אנושות ימצא את עצמו במרכזה של אפוקליפסה עולמית? כל התשובות בספר שאנחנו מפצירים בכםלקרוא ולהשיג כאן, הפרק ראשון כאן לפניכם.

>> רודנים ונהנים: הספר שמפצח את מערכת ההפעלה של הדיקטטורים
>> הספר שהתאהבתי בו גילה לי כל מה שהצבא לא לימד אותי על מלחמה

1.

בבוקר שבו העולם החל להתפורר, כאב מחריד פילח את ראשו של אדם, כאילו גולגולתו מנוסרת לשניים. המחשבה להישאר מכורבל במיטה הייתה מפתה, אך הוא התנער ממנה בכוח. לפניו יום גורלי, יום שעתיד לשנות את מהלך חייו.

אחרי שהתארגן, הוא נחפז אל הרכב והשתחל בכבדות למושב האחורי. "שבוע טוב, בוס," קרא הנהג שלו והציג בידו שקית קטנה, "גזר גמדי?"

"היי דן, מצטער שחיכית, ולא תודה. הראש שלי מתפוצץ," אמר ובלע כדור נוסף.

"אוי ואבוי, בוס," הנהג הניח את השקית והציץ לאחור, "הכל בסדר?"

"האמת שאף פעם לא היה לי משהו כזה."

"יש לך שיתוק באחד האיברים או ראייה מעורפלת?" אדם עשה סריקה מהירה. "לא, מה פתאום, למה?" "רק מוודא. לאבא שלי היה שבץ. אז יופי, כנראה שביזות יום אל"ף," צחקק הנהג ויצא לדרך, אבל אדם היה מוטרד. אמנם הגזים בשתייה אמש בהרמת הכוסית, אבל לא משהו שאמור לעלות בהנגאובר כה חריף.

בעלייה לירושלים הם נתקעו בפקק. אדם ניסה להירדם ולא הצליח. הוא בדק את הנייד. המכשיר התלונן על 99+ התראות, כלומר שאין לו כוח להמשיך לספור, והוא התחיל במלאכת הקריאה המייגעת. לפתע השם "דוד בהט – גנז המדינה" כיסה את הצג. אדם ביקש לדחות את השיחה, אבל בטעות לחץ על מענה. "תודה שענית אדוני," קרא הגנז, "מה שלומך?" אדם נאנח ושקע אל תוך מושב העור.

"אני מרגיש כאילו מנסים לקדוח פיל לתוך הראש שלי."

"או-קיי," ענה הגנז מבולבל, "רק בריאות, ובהצלחה עם הרפורמה בחניונים. הצעה יפהפי—"

"מה העניין, דוד?" קטע אותו. "כן, סליחה, כבוד השר, זו אשתי. היא בקושי יכולה לזוז."

"מצטער לשמוע," אמר אדם שהבין לאן הולכת השיחה. אמנם הוא שר הבריאות, אבל יותר מדי פעמים הרגיש כשר להקדמת תורים.

"אני מרגיש לא בנוח לבקש, אבל קבעו לה ניתוח להחלפת מפרק ברך רק בעוד חצי שנה. אני זקוק לעזרה. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שישנו לילה רצוף."

"יש לי רופא מצוין שיכול לתת לה משהו חזק. היא תישן כמו תינוקת."

"זה לא רק השינה, כבוד השר, היא כבר בקושי מסוגלת לזוז."

"בדקת בהדסה? הקמנו שם מחלקה מיוחדת לברכיים."

"בדקנו הכול. אין, אין תורים. זה חלום בלהות."

"הייתי שמח לעזור, אבל זה יהיה על חשבון מישהו אחר. בגלל זה אני מתמקד בתיקון רוחבי." אדם שלף קיסם דנטלי מהכיס האחורי של מכנסיו והחל לנקות בין שיניו. "כבוד השר, אנחנו לא יכולים להמשיך ככה. אתה המוצא האחרון שלנו," התחנן הגנז, ואז הוסיף בקול מהוסה, "הייתי שם בשבילך כשהיית זקוק לי…"

זה נכון. בעבר ביקש ממנו בדיסקרטיות לחלץ חשבוניות שנשלחו לגניזה כדי להעבירן לכתב שביצע תחקיר על שר האוצר. "טוב, אני אבדוק מה אפשר לעשות."

"יופי, יופי, תודה מכל הלב. מיליון תודות!" אדם ניתק ורשם את שמו בקובץ שנקרא "זרים גמורים להם עזרתי", ואז חזר לשפשף את רקותיו. "בוס," הציץ הנהג בראי, "אולי קצת 'קפה זבל' יעזור לכאב ראש?" אדם הניד בראשו. אחרי מערכה לא פשוטה מול חשב משרד הבריאות הוא קיבל אישור להתקין מכונת קפה ברכב השרד, אבל קיבל כזו שכבר העדיף שלא תירכש. הנייד צפצף שוב.

ליפז, ראשת הלשכה שלו, הודיעה שבחדשות תשודר ידיעה על החניונים והוסיפה שלושה סמיילים מוזרים שלא הבין את פשרם. כבר שנים שהוא מנסה לגמול אותה מאמוג'ים ומסביר לה שמילים אמורות להספיק. אבל אדם היה מרוצה, אזכור ברדיו יספק רוח גבית חשובה לישיבת הממשלה שבה ידונו בעוד זמן קצר בחוק שלו להגבלת תעריפי החניונים בבתי החולים. בזכות ההצעה כבר גרף הון תקשורתי לא מבוטל. "לא ייתכן כי ביקור קרוב משפחה מאושפז יוביל למינוס בבנק," הסביר בראיונות וזכה למבול של לייקים. אלא ששר האוצר, יריבו הפוליטי, תקע את החוק. "דן, מתי מתחילה הישיבה?"

"נאחר בעשר דקות, בוס."

הכול בגלל כאב הראש הארור הזה. לא נורא. כולם יודעים שעבר לפני שנה לגור בחור, וקיווה שלא יעשו עניין. "מאשר צ'קלקה," אמר ליתר ביטחון, ודן ירד לשוליים, הפעיל את הסירנה והאיץ. הרעיון להעתיק את מגוריו לדרום הגיע מיועציו כהכנה לקרבות הירושה על ראשות הממשלה, והם ביקשו למתגו כגרסה המודרנית של בן גוריון. עין גדי מרוחק שעה וחצי מירושלים, אבל בתודעה הציבורית התקבע במרחק שנות אור מהציוויליזציה. ואכן, המהלך הוביל לשלל כתבות מפרגנות וטורים שבהם צוין לשבח, אף שלמעשה הוא המשיך לבלות את מרבית זמנו בביתו שבתל אביב, כמו באותו הבוקר — אך את זה איש לא צריך לדעת. המעבר הוא סמלי, ואין סיבה שיסבול ממנו באורח ממשי.

דן, מתורגל, הגביר את עוצמת הקול ברדיו כשהתחילו החדשות. הקריין חזר על האולטימטום שהציבה שרת החוץ להישארותה בממשלה. "שואלים אותי למה לחדש עכשיו את שיחות השלום," נשמע קולה המוכר של מור שקד, "ואני שואלת למה הפסקנו מלכתחילה?" אדם האזין בדריכות, ממתין לאזכור שמו. תעריפי החשמל והמים האמירו. אחישנה – המחתרת החרדית שצצה לפני כמה חודשים — קיבלה אחריות על הרכבת שירדה מהפסים. תחזית.

לעזאזל. הוא ידע שמנהלת התחנה היא חברה של שר האוצר ובוודאי היא שסיכלה את הידיעה. אלא שבזנב המהדורה הוסיף הקריין: "ולידיעה שהגיעה זה עתה," והוא נדרך. "מבקר המדינה," הודיע הקריין בקול חמור סבר, "החליט לבדוק את הליך רכישת הדיאליזות הערפדיות במשרד הבריאות." אדם סינן קללה. זו הסיבה לכך שלא הכניסו את מהפכת החניונים — אי אפשר לפרגן לפוליטיקאי ולנסות לחסלו באותה המהדורה. הוא נאנח.

חודש לפני כן הודיע במסיבת עיתונאים חגיגית על רכישת הציוד החדשני, אלא שמכשירי הדיאליזה התקלקלו והשיבו חלק מהדם הלא מסונן לגוף המטופלים. בבתי החולים ניתקו את המכשירים שהתקשורת כינתה "הדיאליזות הערפדיות," אף שאותה בעיה הופיעה גם בכמה מהמכונות הישנות. וכאילו שזה לא הספיק, בתוכנית תחקירים "נחשף" כי יבואן המכונות שירת עם אדם במילואים, ושמשרד הבריאות רכש ממנו את מכשירי הדיאליזה ללא מכרז, תוך קיצור הליכים, וכך שר הבריאות, נטען, העביר למקורבו כספי ציבור.

אדם בהה מבעד לחלון המוצל ברכבים שעל פניהם חלפו מימין ביעף. איך מעיזים לסמנו כמושחת ללא הוכחה? חשב בכעס. אדם ניסח בחופזה אי מייל למנכ"ל משרד הבריאות ובו תבע שהמכשירים יתוקנו לאלתר, כשהוא מנסה להתעלם מכאב הראש. פתאום תקף אותו שיעול עמוק והוא כיסה את פיו בכף ידו. כשהשיעול פסק הוא גילה לתדהמתו טיפת דם שניתזה עליה. מוזר, חשב, אבל זה ייאלץ לחכות. אחרי ישיבת הממשלה בכוונתו לקדם צעד דרמטי שכבר דחה אותו מספיק. היום זה יקרה. "בוס, הגענו למשרד ראש הממשלה," קרא הנהג, "שתהיה ישיבה פגז!"

2.

אדם מיהר אל חדר האוכל שהוסב לאולם ישיבות הממשלה בשל גודלה חסר התקדים של הקואליציה הנוכחית. בכניסה הפקיד את הנייד בארון דמוי כוורת עמוס לעייפה ופסע פנימה, חולף על פני שרים, סגני שרים ויועצים, מתנצל חרישית. לבסוף תפס את מקומו לצד שרת החוץ מור שקד, שלתדהמתו גילחה את שער ראשה.

מור, שכיהנה בד בבד גם כסגנית ראש הממשלה, ישבה לצד ראש הממשלה יוסי חרש, שכבר נאם בלהט על יעדי הממשלה לקראת השנה החדשה. אדם ניסה להתרכז בדבריו, אך כאב הראש המעיק והמראה המוזר של שקד הקירחת הסיחו את דעתו. "מה נסגר," לחש לה אדם, "חתיכת חופשה עשית, אה?"

"זו לא הייתה בדיוק חופשה —" החלה לענות, אך ראש הממשלה קטע אותה. "שקד, זה מפריע," נזף בה, "או שתרצי לשתף את כולנו בפרטי החופשה שלך?"

"האמת היא שרציתי לספר לכולכם שהבנתי במהלכה משהו חשוב," אמרה ברוגע. "שהספר שלך קצת הגזים?" גיחך שר האוצר שישב מצידו האחר של ראש הממשלה, וכמה שרים צחקקו איתו. אדם דווקא חשב שבראש המגולח היא מזכירה את הפוליטיקאית מלאת הלהט שהייתה בצעירותה.

"הבנתי שבניגוד לשוביניזם," ציינה, "לתהליך השלום יש עדיין סיכוי. חלון ההזדמנויות אולי נסגר, אבל התריס עדיין פתוח," קולה צבר התלהבות, "התנעת מהלך מדיני חייבת להיכנס לספר תוכניות העבודה של הממשלה לשנה הבאה!"

"נו, באמת. זה לא ספר מדע בדיוני," השיב ראש הממשלה, אבל שקד לא ויתרה והחלה באיומים. אדם, מנגד, הפסיק להקשיב ושלף בהיחבא מכשיר נוסף שהחזיק בכיס הפנימי של הז'קט. הוא גלש בסתר לאתרי החדשות והבין שראשת הלשכה שלו ליפז עשתה עבודה טובה — התקשורת התעלמה מהידיעה ששודרה בבוקר בנוגע לדיאליזות הערפדיות, והשיח ברשתות עסק בעיקר בתאונות המתרבות שהובילו לנסיקה חדה בגפיים שבורים. רק כתבת בריאות אחת טענה כי אדם "מתעסק בזוטות במקום לעשות ניתוח לב פתוח למערכת בריאות חולה." מתוך הרגל חסם אדם גולשים חצופים שעשו לייק לכתבה, עד שפתאום נשמע קולו העמוק של השר לשירותי דת. אדם, שישב סמוך אליו, נאלץ להרים את הראש.

"אני דווקא מצדד בבקשת סגנית ראש הממשלה," הכריז גבריאל דון יחיא, "הציווי 'בקש שלום ורדפהו' צריך להופיע בצורה כלשהי בתוכניות העבודה, בצמוד ליעד של הגברת האחדות בעם," אמר השר החרדי, ועבר לגינוי הפיגוע שבו חברי המחתרת החרדית "אחישנה" ארבו לנסיעת מבחן שערכה רכבת ישראל בשבת והניחו לבנים על הפסים ורק במזל לא היו נפגעים. "אחישנה" זכתה לתשומת לב הולכת וגוברת בזכות פיגועי הראווה שחברי המחתרת ערכו בשבתות בדרישה לחזרה המונית בתשובה, ודון יחיא הציע לכנס מסיבת עיתונאים, "ולהכריז יחד שבתורת ישראל ובמדינת ישראל יש מקום רק לאהבת חינם."

"נסתפק בדרשות שלך," אמר ראש הממשלה, וזכות הדיבור עברה לשר למינויים בכירים, שזכה ברשתות לתיוג #שר_הג'ובים.

גשם כבד החל לרדת וטיפותיו דפקו על חלונות חדר האוכל. אדם חזר לנייד שלו ולאתרי החדשות. בהארץ כבר ציטטו את הצעתה של שקד להכניס שיחות שלום לספר תוכניות העבודה ואפילו את חילופי הדברים בנוגע לתספורת שלה. אדם הציץ לצדדים, כולם שם בחדר היו בחזקת חשודים. הדלפות הופכות עיתונאי לבעל ברית יעיל — כזה שיכול לעצב חדשות באופן שישרת אותך. אחת היועצות צצה מאחורי אדם, סימנה לו לפתוח את כף ידו ותחבה בה פתק קטן בצבע כחול. "איחרת. נדון בערר בשבוע הבא." הוא ידע לזהות את כתב ידו העגול של ראש הממשלה. שר הג'ובים סיים את דבריו ואדם ביקש את זכות הדיבור. מבטי הנוכחים ננעצו כולם בו.

"אני מתנצל על האיחור, וגם על זה שעברתי לגור בסוף העולם," אמר בקול נטול חרטה, "התחבורה בפריפריה זה המחדל השני שהכי מפריע לי היום."

"מה הראשון?" בלע מישהו את הפיתיון. "החניונים בבתי החולים," אמר, "שוחטים שם אזרחים בשעת מצוקתם הגדולה ביותר."

"הדיון בערר נדחה," הודיע מזכיר הממשלה. אבל אדם לא התכוון לוותר. עד ההצבעה על הערר בממשלה החוק ימשיך להיות כלוא באזור הדמדומים — לא נופל, אבל גם אי אפשר לקדמו בכנסת. ניצחון בישיבה יהיה אפריטיף חביב למהלך הדרמטי שתכנן לקדם רגע אחריה. "הציבור לא צריך להיענש בגללי," הרים את קולו כדי להתגבר על שאון הגשם שניתך על החלונות, "ההצבעה על הערר המיותר של שר האוצר תיקח בדיוק דקה."

ראש הממשלה נאנח ופנה למזכיר. "קובי, איך אנחנו מבחינת זמנים?" מזכיר הממשלה הנהן בחוסר חשק. "טוב. דודו," פנה עתה לשר האוצר, "אתה מושך את הערר או שנעלה להצבעה?"

"לא מושך," השיב שר האוצר בנחרצות, "תגבילו את המחיר, יופי, ומה אז? החניון יהיה בעומס תמידי. בלי תמריץ כלכלי לצאת אנשים ייתקעו שם שעות. על זה חשבת, כבוד שר הבריאות?"

"זה בדיוק הפוך," אמר אדם, "אם חניון בית חולים הוא מדפסת כסף — ייפתחו עוד חניונים."

"לא כשאנחנו כופים תעריף מפוקח," שר האוצר פנה לשאר השרים, "זה שוק חופשי ושאנשים יגיעו באוטובוס. לא אתן לשר הבריאות להפוך אותנו לצפון קוריאה."

"קוריאה? כשהצרכנים שבויים," ענה אדם לאיטו, "צריך לפקח על המחיר או להגביר תחרות — שני דברים שלכבודו אין אומץ לעשות." בעבר בדק אדם אם הציבור מעדיף מדיניות בעלת גוון סוציאליסטי או קפיטליסטי, והתשובות שהתקבלו היו מעורפלות. מסקרי עומק התברר שהציבור לא באמת מבין את ההבדל בין התפיסות. לכן נהג להדגיש שהוא אינו כבול לאף אידאולוגיה למעט "מה שעובד". הסוקרים אמרו שבציבור אוהבים את הגישה שלו, אבל שר האוצר אהב אותה פחות.

"אל תנסה לחנך אותי," שאג לעבר אדם, "חתיכת פופוליסט!"

"אם להוזיל מחירים זה פופוליזם, אז אני גאה להיות פופוליסט," ניסה אדם לשמור על קור רוח אף שכאב הראש שיגע אותו, "וכנראה שעם אימפריית הנדל"ן של אשתך, תעריפי חניה זה לא מה שמעניין אותך." לחיי שר האוצר האדימו, ואדם לא הרפה. "חברים, שר האוצר תוקע את החוק הזה משתי סיבות. אחת — כי הוא מנותק, והשנייה — בגללי," והוא חזר להביט בדודו, "מעצבן אותך שהקמתי בית חולים בלי טיפת עזרה מהמשרד שלך."

השרים האחרים עקבו בעניין אחר המריבה שממנה הם רק יכלו להרוויח. מי שכן נטה לפשר בקרבות האלו היה ראש הממשלה — היחיד שאין לו שום תפקיד להשתדרג אליו — אבל יוסי היה שקוע בשיחה עם המזכיר שישב לידו. "ועכשיו אתה מפחד לתת לי עוד הישג," הוסיף אדם, "ואזרחי ישראל יצטרכו לשלם את המחיר."

"חברים, בבקשה, הציבור מסתכל עלינו," אמר לבסוף השר לשירותי דת שקיבל על עצמו את תפקיד המגשר, "לשניכם יש נימוקים הגיוניים, השאלה היא מה יהיה שביל הזהב."

"אין צורך בזה, גבריאל. הסיבה היחידה שהוא מקדם את השטות הזאת היא כדי להסתיר את המחדלים שלו," תקף שר האוצר ופנה שוב לאדם, "מה קרה? אתה מפחד שהדיאליזות הערפדיות שלך יגמרו לך את הקריירה?"

"מספיק," אמר אדם ופנה לשאר השרים, "כולכם יודעים טוב מאוד שאין סיבה לסחוט כסף מהציבור דווקא בביקור חולים."

"או-קיי, שמענו מספיק," חזר אליהם ראש הממשלה, "אני מעלה להצבעה את ערר החניונים."

"מי בעד?" שאל מזכיר הממשלה. שר האוצר הצביע וחמישה נוספים הצטרפו אליו. "נמנע?" דון יחיא ושני שרים חרדים הרימו ידיים. "נגד?" אדם הרים יד ולבש את ארשת "הכול בשליטה" שנהפכה לסימן ההיכר שלו. הצטרפו אליו מור שקד ושלושים וארבעה שרים נוספים. הערר נפל וחיוך גדול עלה על פניו. אמנם שוחח מראש עם מרבית השרים וידע שמובטח לו ניצחון, אבל פער כה אדיר היה מעודד, והוא בהחלט זקוק לכל עידוד אפשרי לקראת ההמשך.

בתום הישיבה נכנס אדם לחדר צנוע בקומה השביעית במשרד ראש הממשלה, שמחלונותיו אפשר לראות את מוזיאון ישראל והספרייה הלאומית. זה היה משרד שניתן לו מתוקף תפקידו כממלא מקום ראש הממשלה, השני בתור אחרי מור שקד, אך אדם מיעט להשתמש בו ומעטים ידעו שהוא בכלל שייך לו. לכן הזמין דווקא לשם את גבריאל, השר לשירותי דת. הנייד שלו צפצף ללא הרף. המדליפים מישיבת הממשלה כנראה עבדו שעות נוספות, אך הוא התעלם ממבול ההתראות, כיבה את המכשיר וניסה לכבות גם את כאב הראש כדי לנתח בפעם האלף את המהלך שהוא עומד לעשות. במחסנית שלו, ידע, יש כדור אחד בלבד.

נשמעה דפיקה בדלת. אדם לחץ על כפתור והדלת נפתחה. גבריאל, השר החרדי, נכנס והתיישב מולו. אדם בירך אותו לשלום, הציג את הנייד שלו והראה שהוא כבוי. "גבריאל, כל מה שייאמר פה לא עוזב את החדר. הכול, כמו תמיד, בינינו," שיקר. "מילה שלי," שיקר בחזרה השר לשירותי דת וכיבה את הנייד שלו, "קדימה, אני סקרן."

"מה דעתך על התפקוד של יוסי?" שאל אדם שבחר לקפוץ היישר למים העמוקים. גבריאל הנהן וחייך לעצמו. "אז הפרשנים צודקים."

"שנינו תקועים מאחורי טרנטה. לא רק אנחנו, כל המדינה, ואני יודע שגם לך נמאס. כל ישיבה ראש הממשלה צוחק עליך, צוחק על כולם, הוא בטוח שהכיסא רשום על שמו בטאבו."

"יוסי צריך להניח את המפתחות," הסכים גבריאל ומולל את זקנו, "אבל זה עיתוי גרוע." אדם ידע למה הוא מתכוון — סיעות הקואליציה דיממו מנדטים, והעומדים בראשן היו מבועתים מבחירות מוקדמות.

"לכן נעשה את זה בלי ללכת לקלפי," אמר אדם, "אתם תודיעו על פרישה מהקואליציה לנוכח התגובה החיוורת שלו לפיגועי הדת וכישלונו המתמשך באיחוד העם. המערכת תיכנס לסחרור. בשבוע הבא נכנס מסיבת עיתונאים משותפת ונכריז שזו לא העת לפזר את הכנסת."

"מעניין," מלמל גבריאל, "מה גורם לך לחשוב שתצליח לגייס רוב בכנסת בלי ללכת לבחירות?"

"כל מי שהצביע איתנו בישיבה בכיס שלנו, וזה כמעט כולם," ענה אדם, "החבר'ה בקואליציה יעדיפו למשוך את השנתיים שנותרו במקום להסתכן בבחירות מיותרות. יוסי לא יראה את זה בא."

"אין חרדי אחד שלא ישמח לראות אותו הולך," הודה גבריאל, "אבל זה, איך לומר, ובכן," הוא פכר את אצבעותיו, "זה סוג של… בגידה."

כאן עושים הצגה, מאחורי הקלעים קורה כל האקשן. מליאת הכנסת (צילום: לפ"ם)

"יוסי בוגד בציבור!" התרעם אדם, "לא מתייעץ ולא מקשיב. לא מסתכל קדימה, עסוק רק בהישרדות. אתה יודע שאיתי תמיד אפשר לדבר, ואני מבטיח לך את הדבר הבא," והוא שלף את הג'וקר, "אתה תהיה מספר שתיים שלי, ראש הממשלה החלופי." מעולם לא מונה חרדי כממלא מקום ישיר של ראש ממשלה, אבל גבריאל נתפס בציבור כחרדי לא טיפוסי, כמבוגר אחראי, זה שתמיד מנסה לפייס ולמצוא את עמק השווה, לכן אדם בחר בו.

"זו החלטה לא פשוטה, אבל אתייעץ בדיסקרטיות עם הזקן שלנו," אמר גבריאל בהתרגשות, "זה עשוי להיות תיקון גדול."

"ההצעה חד פעמית," הבהיר אדם, "אשמח לתשובה עד מחר." הם נפרדו בחיבוק מגושם שלאחריו אדם שם לב כי כאב הראש שלו נעלם. ולא רק זה, הוא חש מעין דגדוג מענג בכל גופו כשדמיין את עצמו ישן בבלפור.

שוב ושוב חלם בהקיץ על הרגע הזה, שוב ושוב ערך חישובים בנוגע לדרך הנכונה להזיז את יוסי חרש מתפקידו, עד שבחר באפשרות של דיל עם החרדים מאחורי גבו. זהו. זה קרה, והאינסטינקטים שלו אותתו בחוזקה שזו הדרך הנכונה. במקום להקדים תור פה ושם הוא יחולל מהפכה אמיתית לטובת הציבור. "האמיצים אולי לא יחיו לנצח," שמע פעם באיזה מקום, "אבל הזהירים לא חיים בכלל."

הוא הדליק מחויך את הנייד והמכשיר רטט כמו משוגע, מתריע על כמות הודעות מסחררת. אדם התפלא. כל זה על רפורמה בחניונים שבכלל נועדה להסיט את תשומת ליבו של יוסי מהמהלך שלו? לפני שהספיק לקרוא את ההודעות נשמעה דפיקה חזקה בדלת. בפתח הופיע רואי חדד, מנהל היחידה הממלכתית לאבטחת אישים. הוא לא נהג להופיע בלי להודיע מראש. "כבוד השר, בוא איתי בבקשה."

"תרגיל?" חייך לעבר חדד.

"הנייד שלך סגור, אי אפשר להשיג אותך, וזה קריטי," התעקש איש השב"כ וליווה אותו בבהילות החוצה.
>> "ממלא המקום" // תומר אביטל // 2025 // 423 עמ' //להשיג כאן בהנחהובחנויות הספרים

• ספרות
• ספרות ישראלית
• פוליטיקה
• תומר אביטל
• פסיכדליה

לפני שהמחקר בסמים הופסק בחדות על ידי הממשל של ניקסון ב-1970 עםההכרזה במלחמה בסמים, התקיים מחקר נרחב בסמים פסיכדליים ברחבי העולם שהניב תוצאות מעניינות ומבטיחות, במיוחד בהיבט הטיפולי. אמנם הרבה מהידע נגנז באופן זמני והוחלף בהפצה של מידע שקרי שנועד להפחיד את הציבור, אבל הוא לא נעלם באמת והרבה מהמחקר של השנים האחרונות הוא המשך ישיר של מחקרים שהתקיימו במחצית הראשונה המאה ה-20. השבוע נדבר קצת על תולדות המחקר הפסיכדלי ועל ההתעוררות שלו בשנים האחרונות.

רגע רגע, לפני שאנחנו צוללים פנימה – מה זה בכלל "פסיכדליים"?
משפחת החומרים הזו, שכוללת בין היתר את ה-LSD ואת פטריות הקסם, עברה דרך מספר רב של שמות לאורך מעל 100 שנים בהן הם מוכרים למדע המודרני, כאשר כל שם מייצג איזושהי תפיסה או הקשר מסוים שבו התייחסו אליהם – הלוצינוגנים (מעוררי הזיות), פסיכומימטים (מדמי פסיכוזה), פסיכוגנטים (מעוררי פסיכוזה), פסיכוליטים (ממוסס את הנפש). שני השמות שתפסו ונמצאים בשימוש עד היום הם פסיכדליים (מגלי נפש) ואנתאוגנים (מחברים אל הנשגב). למידע כללי יותר על החומרים,מוזמנים לחזור לטור הרלוונטי במדור.

המחקר הפסיכדלי לפני המלחמה בסמים
ההיסטוריה של המחקר הפסיכדלי מתחילה עוד במאה ה-19 עם חוקרים שבדקו את ההשפעה של קקטוס הפיוטה בבני אדם. הגילוי המשמעותי הראשון היה הבידוד של המסקלין ה-1897, החומר הפעיל בפיוטה והקקטוסים הפסיכדלים האחרים, כגון הסן פדרו. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 המסקלין הסינתטי היה זמין יחסית ונמצא בשימוש על ידי פסיכותרפיסטים שנעזרו בו כחלק מהתהליך הטיפולי. בשנות ה-40 גילה ד"ר אלברט הופמן את ה-LSD, וקצת מאוחר יותר גם הצליח לזהות ולבודד את הפסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות קסם. חברת התרופות סנדוז בה עבד הופמן הפכה את ה-LSD למוצר זמין עבור פסיכיאטרים ברחבי העולם. מה עשו איתו? מלא דברים.

בהתחלה הסברה הרווחת הייתה ש-LSD מייצר מצב המדמה פסיכוזה (מכאן השם פסיכומימטי) ונעשה בו שימוש כדי ללמוד יותר על המצב הפסיכוטי בתנאים מבוקרים, אך היא ננטשה די מהר עקב ההבנה שהדמיון בין המצבים הוא רק למראית עין. שימוש שאחראי לעוד אחד מהשמות הוא פסיכוליטי, כלומר שימוש במינונים נמוכים יחסית של LSD (כ-125 מיקרוגרם) כדי לרכך את מנגנוני ההגנה של הנפש ובכך להקל על התהליך הטיפולי.במהלך שנות ה-50 קמו אינספור מרכזי טיפול באמצעות פסיכדליים ברחבי העולם, בהם ניסו לטפל במגוון מצבים נפשיים ובריאותיים באמצעות LSD, מסקלין ופסילוסיבין – מיגרנות, התמכרויות, דיכאון, אוטיזם, ואפילו מחסומי כתיבה ומחלות כמו פסוריאזיס, חלקם בהצלחה וחלקם פחות.

במקביל, פרויקט MKUltra של הצבא האמריקאי בחן את האפשרות להשתמש בפסיכדליים בשירות הצבא – לשליטה מוחית, בתור סמי אמת, וגם ככלי עינויים. המחקר בוצע בין היתר על ידי מדענים נאצים שגויסו לצבא ארה"ב לאחר המלחמה, והנסיינים, ללא ידיעתם, היו אזרחים אמריקאים וקנדים – מה שכמובן התפוצץ בסופו של דבר, ורוב המסמכים מהפרויקט הושמדו על ידי ה-CIA בשנת 1973.כל זה הגיע לקיצו עם פתיחתה של המלחמה בסמים, אבל המידע שנצבר באותה תקופה לא הלך לשום מקום – עשרות אלפי סשנים של טיפול באמצעות פסיכדליים תועדו ברחבי העולם, וכל העבודה הזאת זה לא ירדה לטמיון.

הרנסנסהפסיכדלי
נהוג להצביע על מחקרו של ד"ר ריק שטראסמן ב-DMT ב-1990 בתור תחילתו של הרנסנס הפסיכדלי, משום שזהו המחקר הראשון בפסיכדליים שנעשה על בני אדם במערב מאז שנות ה-70. בעקבות המחקר והמשכיו פרסם שטראסמן את הספר "מולקולת הרוח" עליו התבסס הסרט הדוקומנטרי מ-2010 באותו השם. מאז אושרו עוד ועוד מחקרים בסמים הפסיכדליים השונים, כאשר המחקר ממש צבר תאוצה מאז 2010. כיום ישנם מספר גופים גדולים שמוקדשים כולם למחקר פסיכדלי, כגוןMAPSוקרן בקלי, כמו גם מספר מרכזים אוניברסיטאיים שהוקדשו לנושא, כמוהמרכז למחקר פסיכדליים ותודעה בג'ונס הופקינסוגםהמרכז למחקר פסיכדלי באימפיריאל קולג' בלונדון. תוכלו להיכנס לכל אחד מהקישורים הנ"ל ולהתרשם ממגוון המחקרים הרב שנעשה בתחום, ואלו כמובן רק גופים בודדים מתוך מספר רב של גופים שפועלים כיום בעולם. אבל אתם לא חייבים להתאמץ, בשביל מה אנחנו כאן אם לא כדי להביא לכם את הכותרות הכי מעניינות?

מה פסיכדלים עושים למוח
ההשפעה של הסמים הפסיכדליים על המוח היא מורכבת ואנחנו לא באמת מבינים אותה לעומק, אבל בעשור האחרון הייתה התפתחות משמעותית. היום נתייחס לשתיים מההשפעות המשמעותיות ביותר של פסיכדליים על המוח בהקשר הטיפולי. הראשונה היא הגברת הקישוריות, אפקט שגורם לחלקים שונים של המוח לתקשר אחד עם השני, במיוחד כאלו שבדר"כ לא עושים זאת. השפעה זו מקושרת בדרך כלל ליעילות של פסיכדליים לטפל בדיכאון והתמכרויות, שעל פי סבירות מבטאים ביטוי של קיבעון מבני שנוצר במוח. ההשפעה השנייה היא דיכוי ה-DMN, או רשת ברירת המחדל של המוח. זהו חלק של המוח שאחראי בין היתר על מחשבות רפלקטיביות ותחושת עצמי, כאשר פעילות יתר שלו מקושרת למצבים נפשיים כמו דיכאון, חרדה ו-OCD. פסיכדליים מחלישים או "מנתקים" באופן זמני את רשת ברירת המחדל, מה שבטווח הארוך עושה אותה פחות נוקשה ובכך מקלים על מצבים אלה.

במה מטפלים עם פסיכדלים?
>>שימו לב – פסיכדליים הם לא תרופות והם לא מטפלים בשום דבר בפני עצמם. כל המחקרים שבהם מטפלים באמצעות פסיכדליים מכילים תהליך טיפולי ארוך טווח שבו המשתתפים מלווים על ידי צוות של מטפלים לפני, במהלך ואחרי החוויה. כלומר, אל תנסו את זה בבית.

הפסקת עישון– ב-2014 נערך מחקר בג'ונס הופקינס להפסקת עישון באמצעות פסילוציבין (החומר הפעיל בפטריות קסם). מתוך 15 משתתפים במחקר, 80% הפסיקו ולא חזרו לעשן עד חצי שנה אחרי המחקר. לצורך השוואה, אחוז ההצלחה בטיפולים אחרים להפסקת עישון הוא כ-35%.

דיכאון עמיד– דיכאון עמיד הוא דיכאון מז'ורי שלא מגיב לטיפול תרופתי סטנדרטי. ב-2017 בוצע מחקר של האימפיריאל קולג' בלונדון בשיתוף עם קרן בקלי לטיפול באנשים עם דיכאון עמיד באמצעות פסילוציבין. מתוך 20 משתתפים בניסוי, כולם חוו ירידה בתסמינים לאחר הטיפול. בבדיקה שנעשתה חצי שנה לאחר הניסוי, 42% מתוך המטופלים כבר לא סבלו מדיכאון כלל, נתון מרשים מאוד בהתחשב בעובדה שמדובר באנשים שאף טיפול קונבנציונלי לא סייע להם כלל.

כאבי ראש מצרריים– כאבי ראש מהסוג הזה נחשבים לאחת הבעיות הרפואיות הכואבות ביותר הידועות למדע ובאים לידי ביטוי בכאבי ראש קשים שמגיעים ב"צרורות" של מספר שבועות כל פעם. רבים מהסובלים מכאבי ראש מצרריים לא מגיבים לטיפול תרופתי קונבנציונלי. בסקירה שנעשתה ב-2015 בקרב 496 משתתפים שסובלים מכאבי ראש מצרריים, חלק גדול מהמשתתפים העיד ששימוש בפסילוציבין או LSD קיצר את אורכם של הצרורות שלהם, הפסיק אותם או מנע אותם לחלוטין.

בנוסף לאלו מתקיימים כיום מחקרים בפסיכדליים לטיפול בחרדות מוות בקרב חולים סופניים, חרדות חברתיות בקרב אנשים על הרצף האוטיסטי, הפרעת דחק פוסט טראומטי, אלכוהוליזם והתמכרויות אחרות, ועוד. מחוץ לעולם הטיפולי, ישנם גם מחקרים על אנשים בריאים כגון מחקר של ג'ונס הופקינס שבו נותנים פסילוציבין למתרגלי מדיטציה וכוהני דת שונים ובוחנים את ההשפעות עליהם. סביר מאוד שכבר בשנים הקרובות טיפולים באמצעות פסילוציבין בדיכאון יהפכו לאופציה חוקית, וכבר היום ישנם מרכזים ברחבי העולם שמציעים רטריטים וטיפולים חוקיים באמצעות פסילוציבין, איוואסקה ועוד.

וכמה מילים על הקשר התרבותי
כפי שציינתי גם בטור הקודם בנושא, מערכת היחסים של המערב עם פסיכדליים נמצאת בחיתוליה. אנחנו לא באמת מבינים את החומרים שלהם ואת מלוא הפוטנציאל שלהם לרפא ולפגוע. בעוד שרוב המחקר הפסיכדלי כיום מסתכל על פסיכדליים ככלי עזר לטיפול נפשי, אם נסתכל על תרבויות אחרות נראה שימושים אחרים לגמרי – שימוש פולחני-דתי, טיפול במחלות של הגוף ולא של הנפש, ציד, ואפילוכישוף. גם אם ניקח את שני הטורים שכתבתי על פסיכדליים ואת כל הטורים שעוד אכתוב עליהם בעתיד, אנחנו נהיה רחוקים מאוד ממיצוי הנושא, משום שאנחנו רחוקים שנות אור מלהבין אותו באמת כתרבות.

• בתודעה
• סמים
• פסיכדליה
• סמים פסיכדליים

"תראה, אם יש משהו שאורב לנו בסתר אי שם בקצה הזמן – אז כן, סביר להניח שזאת אשכולית", אומר רובין היצ'קוק כשאני מזכיר לו את אחד המונולוגים הרבים בהם פצח בין שירים בהופעת הסולו הקודמת שלו בתל אביב. עוד באותה הופעה הוא סיפר על "נורת הנצח", אנשים שמתרחשים פנימית, כיוון סאונד של פילים באמצעות אייפון ועל מפגש של אלוהים, השטן וכוחות האו"ם בנגב. הוא, כמובן, לא זכר דבר מכל זה.

המוזיקאי והכותב הבריטי רובין היצ'קוק (66) הוא אחד המוזיקאים האהובים ביותר על כמה דורות של חובבי אינדי, פסיכדליה ופופ אלטרנטיבי מאז תחילת שנות ה-80. בראיון לקראת חזרתו בפעם השלישית לישראל, לשתי הופעות שיתקיימו בתחילת פברואר (הראשונה סולד אאוט), מתגלה שהוא פסיכדלי בשיחה לא פחות משהוא ביצירה, ואדם צנוע באופן מחשיד.

להיצ'קוק יש פיקסציה מוזרה עם ירקות. המון סוגי ירקות מוזכרים בשירים שלו. הוא לא מוטרד מזה שתשובתו לשאלה שלי לא מסבירה דבר

נדמה שלהיצ'קוק יש איזושהי פיקסציה מוזרה עם ירקות. המון סוגי ירקות מוזכרים בשירים שלו. "אחד הגיבורים הראשונים שלי הוא סיד בארט, האיש שהמציא את פינק פלויד…" – רגע רגע רגע, האם הוא באמת הולך להסביר את עצמו באמצעות אמן שהצטלם לעטיפת תקליט שלו כשצרור בצל ירוק קשור לו לפרצוף ומעט אחרי כן איבד עצמו לדעת? "הוא כתב שיר שנקרא 'איש הירק', על אישיותו ההולכת ונרקבת", היצ'קוק ממשיך ומאשש את חששי. נדמה שהוא לא מוטרד מכך שתשובתו לשאלה "מה הקטע שלך עם ירקות?" לא ממש מסבירה דבר.

למעשה, אם בוחנים את מילות שיריו מאלבומיו הרבים אי אפשר שלא להבחין בתמות חוזרות, ובראשן "סקס, אוכל, מוות… וחרקים". לא במקרה זהו גם השם שנבחר לסרט תיעודי עליו מ-2007 בבימויו של ג'ון אדג'ינגטון, שיצר סרטי תעודה גם על סיד בארט, ג'ו קוקר וג'נסיס. בסרט משתתפים בסיסט לד זפלין ג'ון פול ג'ונס, אגדת הפופ הבריטית ניק לואו, זמרת הקאנטרי האמריקאית הנהדרת גיליאן וולש וחברים מלהקת REM שהופיעו עם היצ'קוק באותה תקופה תחת השם Venus 3. גם הבמאי ג'ונתן דמי ("שתיקת הכבשים", "אדפטיישן", "פילדלפיה") תיעד את היצ'קוק בסרט משלו, כמעט עשור קודם לכן, ב"Hitchcock Storefront" שבו היצ'קוק מצולם כשהוא מופיע בתוך חנות רהיטים נטושה במנהטן.

אז למה לעזאזל ירקות? למרות שכבר הבין שכל הסבר נוסף שלו נידון לכשלון, היצ'קוק ממשיך לנסות: "אני נוטה לכתוב על דברים שאני אוהב, שנראים לי טוב: צמיחה אורגנית, חרקים, חשמליות (trams), פאם פאטאליות, גבינה… אני לא כותב על ספורט, כלכלה או כובעי מצחייה". הוא מודע לחלוטין לכמה משעשע ומוזר הוא נשמע, ובאופן מפתיע ולמרות שהשאלה הייתה על ירקות, הוא מספר שפרופסור במכללה באוהיו כותב בימים אלה עבודת גמר על השימוש שלו בשירים דווקא בבעלי חיים.

כל הדיבור הזה על ירקות ובעלי חיים התחיל לדגדג לי באף, אז שאלתי אותו:

למה אתה אלרגי?
"פאוור-באלאדז".

אייקון קטן

היצ'קוק הוא אמן נערץ על רבים אך עם זאת לא מפורסם במיוחד. היטיב לתאר אותו רם אוריון, מעריץ מקומי ומוזיקאי נהדר בפני עצמו, כשאמר: "רובין הוא לא אייקון גדול אלא אייקון קטן. אבל אף שהוא לא ממש ידוע, יש מוזיקאים מאוד מוכרים שרואים בו חצי אלוהים" (הארץ, 2011).

"אני חושב שאני מדבר אל אנשים שאוהבים את אותו סוג מוזיקה כמוני, לא משנה מה מעמדם", אומר היצ'קוק ומוסיף: "רבים מהאנשים האלה הם מוזיקאים ולא מעט מהם מוכרים יותר ממני. כשאתה צעיר, הגיבורים שלך נראים כמו אלים; מאוחר יותר הם נראים יותר כמו אחים או אחיות גדולים. אני מניח שאני בעצמי בשלב בו אני הופך לאח בוגר למחצה".

היצ'קוק לא מוטרד ממידת הפרסום המועטה יחסית לה הוא זוכה, ואת מעריציו הוא מגדיר כ"אנשים פיקחים, רגישים, הומוריסטים, אנטי מאצ'ואיסטים ובעלי דמיון מפותח, פרט לכמה מהם שאינם שפויים"

נשמע שמידת הפרסום המועטה יחסית לה הוא זוכה לא ממש מפריעה לו. "סלבריטאים בעיקר מפורסמים בזכות היותם מפורסמים", הוא טוען ומסביר כי "תהילה תסדר לך שולחן בכל מסעדה, אבל זה גם אומר שכולם יבהו בך בזמן שאתה אוכל".

ומה בנוגע לקהל שלו? ובכן, היצ'קוק תופס את מאזיניו כ"אנשים פיקחים, רגישים, הומוריסטים, אנטי מאצ'ואיסטים ובעלי דמיון מפותח, פרט לכמה מהם שאינם שפויים", הוא מסייג.

הדיסקוגרפיה של היצ'קוק עלולה להיות מאיימת בגודלה עבור מי שמעוניינת להתחיל מאיפשהו ולא יודעת למה להאזין קודם. לי, כמו לרבים אחרים, "I Often Dream of Trains" מ-1984 ו-"Eye" מ-1990 היוו פתח נהדר לגוף היצירה שלו בזכות היותם אלבומים אקוסטיים שמאפשרים ריכוז מירבי ביכולות הכתיבה וההגשה הנהדרות שלו. עם זאת, תחילת דרכו של היצ'קוק נעוצה בשיא תקופת הפאנק החשמלית של אמצע-סוף שנות ה-70 עם להקת הסופט בויז, שב-1980 הוציאה אלבום מופת בשם "Underwater Moonlight".

בסוף עידן הפאנק הסופט בויז היו עוף מוזר במיוחד, שכן בניגוד לפאנק, תפקידי הגיטרה בה היו מתוחכמים וזאת מבלי לוותר על האגרסיה הפרימיטיבית שאפיינה את הפאנק. יתרה מכך, מה שעוד יותר הפך אותם ליוצאי דופן בנוף ההוא היו ההשפעות הניכרות של פסיכדליית הסיקסטיז שבאותם ימים נחשבה כמעט אנטיתזה לרוח הפאנק. "הסופט בויז לא השתלבו היטב עם סצנת הפאנק – שהפכה במהרה לאורתודוקסית מאוד. הפאנק הפך לעוד סוג של מדים ללבוש", מסביר היצ'קוק, "בדיוק כמו שקרה איתנו, ההיפים, עשר שנים קודם לכן".

"כל מה שאני הוא התכה של סך ההשפעות עלי", אמרת באחד הריאיונות איתך. נדמה שאתה נוטה לצמצם את עצמך שוב ושוב בריאיונות, אם כי ברור שאנשים לא היו מתעניינים בך כפי שהם מתעניינים אם כל מה שהיית היה סך האלבומים האהובים עליך מילדות. אתה באמת מאמין שאתה לא מביא שום דבר חדש משלך?
"אני כן התכה מקורית, אבל אני עדיין רואה את עצמי כהתכה מבחינת סגנון מוזיקלי. הסאונד שלי – בטח כשאני מנגן מוזיקה חשמלית – נאמן מאוד לסוף שנות ה-60, למוזיקה ששמעתי כשהתבגרתי. אני הביצה האחרונה משנות ה-60 לבקוע. ועכשיו אני כמו הסנדלר האחרון בעיר: מעטים מספקים את מה שאני מספק".

בשנה שעברה הוציא היצ'קוק את האי.פי המצוין "Planet England", פרי שיתוף פעולה שלו ושל מוזיקאי בריטי נוסף שכמותו זוכה למעמד קאלט בקרב קהל דומה – אנדי פארטרידג', איש להקת XTC. "אנדי פרטרידג' ואני מכירים זה את זה באופן הדרגתי כבר יותר מ-35 שנה – שזה מאוד בריטי מצידנו. אנחנו הבריטים לא מאיצים מערכות יחסים", אומר היצ'יקוק על מי שבעבר היה נחשב כמעט ליריב שלו ושל הסופט בויז.

"כן, אנדי ואני חשדנו זה בזה בהתחלה. נדמה היה לי שהם מוזיקאי פופ פסיכדלי יריבים שלנו. האם האינדי רוק היה מספיק גדול לשנינו? שלא לדבר על הצל שהטיל ג'וליאן קופ (מוזיקולוג ומוזיקאי ענק בפני עצמו שבאותם ימים הנהיג את להקת The Teardrop Explodes – אז"א), שגר בקרבתנו בווילטשייר… אבל הזמן הפך אותנו לחברים טובים. שנינו נולדנו באותה שנה וסבלנו מאותה תסמונת האות בי בתקליטייה (בארט, ביפהארט, ביטלס – אז"א). אני נהנה לשבת עם אנדי בביתו שבסווינדון, ליד שולחן המטבח שלו, עם כוס תה וגיטרה. אחרי שכתבנו מספיק מוזיקה, אנחנו הולכים שבעה מטרים לגינה האחורית שלו ומקליטים אותה בגראז' שלו. אנחנו כמו שני ג'נטלמנים זקנים שנפגשים לפתור תשחצים".

← רובין היצ'קוק, לבונטין 7 תל אביב, שבת (1.2) וראשון (2.2), 149 ש"ח

• במה
• פסיכדליה
• אינדי
• מוזיקה

• Facebook
• Twitter
• Email

האמירה "ישראל היא מעצמת טראנס" היא כבר קלישאה. החל משנות ה־90 ענף היצוא העיקרי של ישראל, מלבד כלי נשק ואמצעי ריגול, הוא מוזיקה אלקטרונית רפטטיבית ב־110-150 BPM. אלא שכשמשהו הופך למעצמה הוא מתרחק מהיסודות שלו, ולא מעט מהטראנס שנוצר בישראל נעדר את אחת מאבני היסוד שלו: המוזרות. שטובי (יובל טל) בונה בשנים האחרונות קהל מלמטה, מהופעות בפסטיבלים קטנים ובמות צדדיות עד פסטיבלי ענקי וסולד אאוט בבארבי, בזכות קרנבליות תיאטרלית משונה (הוא לעולם לא נראה ללא חליפת הלייטקס האדומה שלו), מופע להקה לייב במסורת של אוזריק טנטקלס ושפונגל ופסיכדליה שפותחת את הצ'אקרות לטראנסווים ולחובבי רוקנ'רול כאחד. תפסו אותו בהופעה דחוף.

אנו מבטיחים בזאת: היוצרים שיעשו לנו את 2020

https://www.youtube.com/watch?v=O9bBw2-b6UE

• פסיכדליה
• טראנס
• מוזיקה
• תרבות
• המבטיחים
• המוזיקאים המבטיחים

• Facebook
• Twitter
• Email

זה שהיחס לקנאביס השתנה מקצה לקצה אנחנו כבר יודעים. אבל המהפך ביחס התרבותי לחומרים שנחשבים אסורים לא עוצר במריחואנה. צריך לגור מתחת לסלע כדי לפספס את העובדה שגם חומרים מרחיבי תודעה אחרים נכנסים לאט אבל בטוח לשימוש המוני – לצרכים רפואיים, רוחניים או סתם לכיף. בעשור האחרון מתקיים ממש רנסנס בכל מה שקשור למחקר בחומרים פסיכדליים. נטילתכמויות מזעריות של LSDמדי בוקר נהייתה טרנד עולמי; מרכזי מחקר הגונים בחו"ל ובישראל חוקרים את פוטנציאל הריפוי שטמון בחומרים כגון MDMA, פסילוסיביןואפילו קטמיןעבור הסובלים מדיכאון, חרדה ופוסט טראומה, ובכלל, פסיכדליה היא כבר מזמן לא נחלתם של היפים מזוקנים בלבד: הקהילה הפסיכדלית, גם בישראל, מורכבת מקשת רחבה של אנשים שמגיעים מכל קצוות החברה. למעשה יכול להיות שאתם חברים בקהילה הפסיכדלית הישראלית ואין לכם מושג כמה היא גדולה ונרחבת.

אם תהיתם איך זה שכל כך הרבה אנשים מסביב משתמשים בחומרים פסיכדליים אבל זה עדיין כל כך מחתרתי – עכשיו מגיע הרגע שבו המהפכה עולה מעל פני השטח. זה לא מובן מאליו לתפוס מהפכה רוחנית, חברתית ואף רפואית כשהיא מתרחשת – ועכשיו זה קורה: ביום חמישי (8.6) יתקיים בבית ציוני אמריקה הכנס הפסיכדלי הישראלי הראשון, "משנים תודעה – פרספקטיבות פסיכדליות על חברה, תרבות וריפוי".

המושב הראשון של הכנס מוקדש להיבטים תרבותיים. מומלץ לא לפספס את הרצאתו של עמית דניאל שיחשוף כמה נקודות פחות מוכרות בהיסטוריה הישראלית הפסיכדלית (מתברר כי זאב ז'בוטינסקי לא רק שעישן חשיש אלא גם כתב על כך שיר). המושב השני מוקדש להיבטים של ריפוי פוטנציאלי בעזרת חומרים פסיכדליים – אחד הנושאים המדוברים בתחום בתקופה האחרונה – ובו בין השאר תוכלו לשמוע על הניסוי שמתנהל בישראל לטיפול בנפגעי טראומה בעזרת תרפיה מלווה ב־MDMA (החומר הפעיל באקסטזי); במושב הערב ידברו כמה מהחוקרים והוגי הדעות המובילים את המחקר הפסיכדלי בעולם שידברו על הפוטנציאל הטמון בפסיכדליה ככלי לשינוי חברתי ותרבותי.

הכנס שולח גם זרועות למקומות אחרים: ברביעי (7.6) יוקרן בבית ציוני אמריקה הסרט "טריפ של חמלה" שעוקב אחר סיפורם של שלושה מטופלים בניסוי לטיפול בפוסט טראומה בעזרת תרפיה מלווה ב־MDMA שנעשה בבאר יעקב. זהו סרט מרגש שמדגים את פוטנציאל הריפוי העצום שקיים בחומרים אלו בסביבה הנכונה, בייחוד במדינה מוכת טראומה כישראל. מובן שאירוע פסיכדלי שמכבד את עצמו לא יכול להסתפק רק בהרצאות ולכן ביום חמישי בלילה תיערך בתדר בבית רומנו מסיבת אפטר־כנס עם ליינאפ פסיכדלי וויזואליה נוזלית, ובמקביל תיפתח במקום התערוכה "בנבכי התודעה" שבה יוצגו יצירות אמנות של מיטב האמנות החזיונית בישראל.

בעז יניב הוא מעורכי כתב העת "לפסיכונאוט" ומנהל את פרויקט "אנשים טובים" הפועל למזעור נזקים בפסטיבלי טראנס בישראל

"משנים תודעה", בית ציוני אמריקה, דניאל פריש 1 תל אביב, ומוקדים נוספים, רביעי־חמישי (7.6־8.6), 168־418 ש"ח לכנס, כניסה חופשית להקרנה ולמסיבה

• תל אביב
• סמים
• פסיכדליה
• עירוני