אחת הסדרות הישראליות היותר טובות של השנים האחרונות בטלוויזיה חזרה לעונה שנייה. "בלאדי מורי", שנוצרה ע"י סתיו אידיסיס, היתה הצלחה של ממש. הקומדיה הרומנטית שודרה לראשונה ב-2022, וגרפה לא מעט הצלחות; היא היתה מועמדת לשמונה פרסי אקדמיה ב-2023 (כולל זכייה של עומר עציון, לימים טראמפ ב"ארץ נהדרת", כשחקן המשנה בקומדיה), וגם זכתה בפרס הקומדיה הטובה בפסטיבל "סירייס מאניה" בצרפת (בימים שבהם יכולנו ממש לזכות בדברים מחוץ לישראל).

אבל בישראל כמו בישראל, וכנראה גם בהשפעת הבור בזיכרון שנקרא 7.10, עברו שלוש שנים עד שהעונה השנייה של "בלאדי מורי" עלתה לאוויר. ומוטב מאוחר מאשר אף פעם. הסדרה ממשיך לגלול את קורותיהן של זוג השותפות – מורי (נעמי לבוב) ודנה (רותם סלע), שתי רווקות שמכירות מכיתה ג' וחיות בדירה משותפת, בניסיון הנואש לנסות ולהתקדם בתוך מסלול המכשולים של החיים.

קצת קשה, והאמת גם קצת מעייף, לנסות ולחפש רפרנסים למציאות בסדרות. ואחד הדברים המוצלחים בסדרה הזו היא העובדה שבגדול – היא די מנותקת מהעולם שסביבה. בעולם שבו הכל פוליטי וכולם עסוקים בלומר את דעתם, "בלאדי מורי" פשוט לא מנסה לעשות את זה. היא ממשיכה לעסוק בעולם הפנימי של הגיבורות, ובחיים שהן מנסות לנהל למרות הכל. זה גם מה שהופך אותה לכל כך מרעננת בנוף העכשווי של הטלוויזיה.

מרכיב משמעותי מאוד בסדרה הוא השפה שלה – לאו דווקא המילים שנאמרות, אלא הטון והגישה שלהן. "בלאדי" היא למעשה המשך ישיר לשתי יצירות ישראליות אהובות מהעשור האחרון: הסרט הישראלי (הטוב ביותר שאני מכיר) "אפס ביחסי אנוש", והסדרה "האחיות המוצלחות שלי". "בלאדי", כמובן, שונה משתיהן – היא הרבה פחות קרבית מ"אפס" והרבה פחות קופצנית ומצחיקה מ"האחיות". המחוות שלה יותר מאופקות, על משקל השיר של רונה קינן, ובכל זאת יש בהן קסם.

והקסם שעובר כחוט השני בסדרות הללו (וגם בסדרה "מי שמע על חוה ונאווה") טמון במילה אחת – סיסטרהוד. האחווה הבין-נשית נוכחת כבר בלא מעט סדרות ישראליות לאורך השנים, אבל ב"בלאדי" וביצירות האחיות שלה יש מרכיב נוסף והוא שכבת הגיל. בצורה הכי פשטנית – הוא מדבר בשפה שאנחנו מכירים. אני רואה את האנשים שקיימים בעולם של הסדרה בכל יום. גם את הנשים וגם את הגברים. זה כמעט עניין של דור – אותם אנשים בעשור השלישי והרביעי לחייהם שמרגישים תקועים (אפרופו הדיאלוג הבלתי נשכח מסצנת הפתיחה של העונה הראשונה).

>> מצעד הסטרימינג: 20 הסדרות הכי טובות שאפשר לראות עכשיו
>> תכלה תשפ"ה וקללותיה: סיכום שנת הדעיכה בתרבות הישראלית
>> מראה שחורה: הרגעים הכי טובים של השנה בטלוויזיה. היו ממש מעט

וזה גם התפקיד הגדול של "בלאדי מורי" – כמו בפרק הראשון שלה, גם בעונה השנייה, היא מצליחה לשאת את דגל האנטי-מונוגמיה. בתוך עולם ישראלי שמאוד לא סלחני לרווקים ורווקות מאוחרים, שמשדר כל הזמן שיש משהו פגום בלהישאר לבד – ההשוואה הבלתי פוסקת לאחרים, והאדרת המשפחה כדבר שצריך לשאוף אליו – הסדרה נותנת אישור, אישוש וגם חיבוק למי שנשאר לכאורה מאחור. מורי ודנה עוברות, בשתי העונות, לא מעט פאזות ומערכות יחסים; אבל מצב הצבירה שלהן היה ונשאר בודד. אינדיבידואלי. ובכך, נדמה לי שהן קולעות לליבם של יותר צופים ממה שנדמה.

אם בכל זאת לנסות ולמצוא מרכיב מן המציאות בסדרה, הרי שמסתמן שהעונה השנייה הולכת בכיוון של הרצון בהמשכיות והצורך של שתי הגיבורות להביא ילדים. שתיהן, אגב, לא עושות את זה בדרך הקלאסית – כלומר, להתחתן עם מישהו ולהביא ילדים, אלא שלשתיהן זה קורה במקרה, ושתיהן לא פוסלות על הסף את האפשרות לגדל את הילד לבד. שוב, שיח שלא מתקיים על המסך מחוץ לסדרה, בעולם השמרני שבו אנחנו חיים. וטוב שיש מי שמציעות גם את האפשרות הזאת.

ברמת המשחק, הבחירה בלבוב וסלע לתפקידים הראשיים אינה מקרית. השיקוף ביניהן קורץ לא פעם לעולם המציאות – דנה (שמגולמת ע"י רותם סלע) היא הרכה יותר, הנחשקת יותר, זו שקל לה יותר להנגיש את עצמה (למרות האישיוז שיש גם לה, כמובן); מורי (נעמי לבוב) היא כמו השחקנית שמגלמת אותה, יותר קוצנית, יותר צינית וגם יותר מצחיקה.הפוקוס שלי היה דווקא על רותם סלע – מישהי שנמצאת על המסך שלנו כל הזמן ומגלמת בסדרה תפקיד מרהיב. מה שמדהים בסלע הוא הפער הכמעט בלתי ניתן לכימות בין המגישה שהיא – יבשה, שמרנית, מקריאה יפה מהטלפרומפטר – לבין השחקנית המעולה שהיא. רואים את זה בכל פעם שהיא נוגעת במשחק, ובעיקר בסדרה הזאת.

אני נוהג לחלק את הסדרות שאני רואה לשני סוגים – כאלה שאוהבות את הגיבורים שלהן (שם קוד: "טד לאסו"), וסולחות להם גם אם הם טועים; וכאלה ששונאות את הגיבורים שלהן (שם קוד: "יורשים") אפילו אם מדי פעם הם עשו את הדבר הנכון. איפה "בלאדי מורי" עומדת על הרצף הזה? איפשהו באמצע. היא לא סולחת לגיבורות שלה ומציגה אותן במלוא חולשתן, בטעויות שלהן, בהטיות. אבל מצד שני היא גם יודעת לחמול עליהן. היא משדרת סאבטקסט ברור: אנחנו יודעות שהקיום שלנו לא נשגב, אלא די אפרורי. ועדיין זה העולם שלנו ובו אנחנו נתמודד.

וזה הדבר שהכי קונה אותי בסדרה הזאת: היא הנחמה המושלמת לתקופה המבלבלת והמדכאת שמסביב. היא סדרה שלא מחפשת לשפוט וגם לא להטיף. היא מתאימה לדור ספציפי אמנם, אבל היא מדברת אליו בצורה מושלמת – לאנשים שעליהם טונה דיבר כשהוא כתב את השיר "רוק 30". אנשים באמצע החיים שלהם, שמנסים לשרוד בתוך עולם קיצוני ומשוגע, כשכל מה שהם רוצים זה רק לסיים את המשמרת או לכתוב כבר את הדראפט. החיים שלהם הם לא סלוגן ולא המנון שאפשר להזדהות איתו. הם חיים – ארציים, מזופתים, משעממים ואנושיים להחריד. לא יותר ולא פחות.

בשיר "היי שקטה", שחזר לאחרונה לתודעה על רקע הסערה מסביב, רחל שפירא כותבת: "זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן/ זה העולם שיש, ואין עולם אחר". "בלאדי מורי" נכתבה ביקום שונה לחלוטין מאשר השיר הישן והמקסים הזה, אבל נדמה לי שהיא משדרת את אותו המסר. ולפעמים, עצם העובדה שהדבר הזה עוד נאמר בתוך הקקפוניה והבלגן מסביב – מרגישה כמו יונה עם עלה של זית שמבשרת שמתישהו תהיה יבשה אחרי המבול.
>> בלאדי מורי, עונה 2, 10 פרקים, עכשיו ב-yes

• ביקורת טלוויזיה
• בלאדי מורי
• yes
• רותם סלע
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות

אי אפשר היה לפספס את התגובה של רותם סלע לציוץ העלוב של יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה. בזמן שכל אזרחי המדינה התמודדו עם השריפות בהרי ירושלים ועם יום זיכרון מהכואבים שחווינו, לבן של המנהיג העליון היה חשוב למצוא את מי להאשים, אמת או לא, העיקר שאפשר להמשיך לפלג.

>> פופסטאר: נונו היא כוכבת הפופ הכי חשובה בישראל. כי היא אנושית
>> הארץ הזאת: העונה הכי קשה של "ארץ נהדרת" נגמרה בבכי

ודווקא רותם סלע הגיבה לו בישירות."אני מסתכלת על הציוץ הזה ומשפשפת את העיניים", היא כתבה בחשבון האינסטגרם האולטרה-פופולרי שלה. "לקח לי רגע להאמין שזה ציוץ אמיתי מבנו של ראש הממשלה. רק הסתיים יום הזיכרון, כל כך הרבה אחים ואחיות שלנו שאיבדו את חייהם בהגנה על המדינה הזו. שם בקרב, בפיגוע או ב-7 באוקטובר, אף אחד לא שאל אותם אם הם שמאלנים קפלניסטים. נכון, יש לנו כל כך הרבה צרות להתמודד איתן כרגע, אבל בחיי שפשוט אסור לשתוק להסתה ולפלגנות המכוערת הזו. בבקשה אל תהיו יאיר נתניהו".

למה שווה להתעכב על זה? כי מתי בפעם האחרונה שמעתם סלב, ברמות שלה וגם שפחות, מגיב או מגיבה בצורה כל כך ישירה למשהו שאמרו גורמי השלטון כאן (כן, יאיר נתניהו הוא גורם שלטוני. הוא מקבל אבטחה על חשבוננו, חיי על חשבוננו ומשפיע על אבא שלו בבחירת הרמטכ״ל וראש השב״כ)? באמת שרותם סלע היא אחת מהכוכבות היחידות כאן שיש להן ממש מה להפסיד. היא קונצנזוס, היא בפריים טיים, כנראה מרוויחה שכר נאה מאוד מאוד ואין איש במדינה שלא מכיר אותה. כמה כוכבים בסדר גודל הזה יש בישראל? מעט מאוד.

ובכל זאת, היא השתמשה בכוח שלה, ואמרה אמירה ערכית וברורה, בלי פחד, בלי החבא, בלי להסתיר את הפוסט או למחוק את הציוץ אחר כך. ולא בפעם הראשונה. אמירה ברורה שמציבה גבול ברור: זו לא דרכי, זו לא דרכה של מדינת ישראל, וגם אם אתה בנו של ראש הממשלה, תתבייש לך שזה מה שאתר בוחר להגיד. מדהים! למה אין עוד אנשים כמו רותם סלע?

מה שכל כך מטורף זה שהמציאות ממשיכה להוכיח שכשבן אדם בוחר להיות אמיתי, להיות הכי עצמו שיש, התגמול מהחברה הוא מטורף. אנשים אוהבים ומעריצים, כי את האמת מרגישים. כמו שרותם אמיתית כשהיא מגישה את "הכוכב הבא", ככה היא אמיתית כשהיא מגיבה ליאיר נתניהו. איך לא ברור לעוד אנשים שאם את הכי את שיש, זה רק יוביל את הציבור להעריך אותך יותר?

בין אם את פוליטיקאית (נגיד יאיר גולן, דוגמה טובה), אמנית, סלב, כל דבר. אנחנו מעריכים אמת ואנחנו מעריכים אנשים שפועלים בלי פחד, שהולכים אחרי הלב שלהם באומץ ובישירות. איך אין עוד כמוה? אז הנה עוד שיעור ששווה ללמוד מרותם סלע: אמת זה לא רק כשהיא מצחיקה ונעימה. אמת זה גם כשהיא כאובה וכעוסה. משתיהן לא צריך לפחד.
תודה רותם.
>> כלנית שרון היא ממייסדות תנועת המחאה "החזית הוורודה".כדאי לכם להצטרף

• טור דעה
• רותם סלע
• יאיר נתניהו
• בנימין נתניהו

ל"בלאדי מורי" הגעתי לגמרי במקרה. הצירוף "קומדיה רומנטית ישראלית", שעובד בערך כמו "לימור וליעד בחתונמי", היה מרתיע. יוצרים ישראלים חוששים לעסוק בקומדיות רומנטיות: אנחנו קהל ציני ומורכב יותר מהקהל האמריקאי. וגם אז, איך יסיימו את הסדרה? הגיבור הראשי ירדוף אחרי מישהי לגייט בנתב"ג? יעכבו אותו בבידוק בטחוני שעה וחצי בזמן שהאהובה שלו תתנחם בסנדוויץ' סלט ביצים בארומה? בפעמים המעטות שניסו לעשות את זה בשנים האחרונות היו מעורבים בזה פערים מעמדיים ועדתיים ("אהבה זה כואב", "להיות איתה", "ואז היא הגיעה"), שאולי לקחו את העיסוק בהם צעד אחד קדימה מסרטי הבורקס, אבל מצד שני, זה רק צעד אחד מסרטי בורקס.

ובכל זאת, "בלאדי מורי". במבט ראשון היא קיטשית ורדודה, אולי גם במבט שני, אבל יש בה קסם, דווקא בפרטים הקטנים – שמבדילים אותה מהקומדיות הרומנטיות האמריקאיות הטיפוסיות שחונכנו עליהן, שמשטיחות דמויות נשיות ויוצרות ציפיות לא ריאליסטיות בנוגע לאיך החיים אמורים להראות גם כשהם לכאורה מודעים ומתקדמים. אולי (רק אולי) "בלאדי מורי" היא סמל לתחילתו של גל חדש של סדרות שמבינות שלמרות שישראלים ציניים יותר מהאמריקאים, גם לנו מגיעות קומדיות רומנטיות שישקפו את התרבות שלנו. האמריקאים אפילו יכולים ללמוד דבר או שניים מ"בלאדי מורי". אולי אפילו חמישה דברים:

1. "אנטי-גיבורה" שבאמת מעוררת אנטי

קומדיות רומנטיות חייבות אנטי-גיבור (כי נבל זה יותר מדי בשביל הז'אנר), כזה שהמגרעות שלו יהפכו אותו למישהו שאפשר להזדהות איתו ובסופו של דבר אפילו לחבב אותו. רק שברום-קום האמריקאי המגרעות של הדמות הראשית הן כאלו ששוות ערך ללומר "פרפקציוניזם" בראיון עבודה, כלומר – מגרעות שלא גורעות. אויש, אז הגיבורה קצת קלמזית, מעופפת או "לא יודעת מה היא שווה", תכונות שטוחות שאמורות להקסים. ב"בלאדי מורי" לעומת זאת, אנחנו מקבלים את מורי (נעמי לבוב), מרצה לקולנוע בשנות ה-30 לחייה. היא מבולגנת, מתוסבכת, עוקצנית, מניפולטיבית, תלותית ואין לה טיפת מוסר. הצופה הממוצע ככל הנראה רצה לזרוק עליה משהו לפחות חמש פעמים בזמן הצפייה. סתיו אידיסיס, יוצרת הסדרה, אפילו ביטאה בריאיונות את הפחד שהיה לה בתהליך היצירה שהקהל לא יחבב אותה. אבל האם זה לא כל היופי?

2. התאהבות בבחור הלא צפוי. מאוד לא צפוי

*אזהרת ספויילר* – אם לא הגעתם לפרק האחרון, דלגו על הפסקה הזאת. אלא אם כן אתם מזוכיסטים.

גם פה מדובר על טריק קומדיות רומנטיות ידוע, להתאהב בבחור ה"לא נכון". אולי הוא חנון, אולי הוא החבר הכי טוב שלה ואולי הוא הבחור מהקבוצה היריבה בתחרות השירה. אלא שב"בלאדי מורי" לא אחת אלא שתי הדמויות הראשיות, דנה (רותם סלע) ומורי, מתאהבות בבבחור ה"לא נכון", הוא מבוגר מהן ב-20 שנה, דתי ולא מושך. זה כמעט נראה מעוות בפעם הראשונה שמבינים שיש אינטרקציה מינית בינו לבין דנה. זו החלטה פרובוקטיבית ואפילו שנויה במחלוקת, אבל אין ספק שהיא מעוררת משהו אצל הצופה – בין אם סלידה, תיעוב, בלבול או חמלה. אמנות טובה אמורה לגרום לנו להרגיש.

3. דמויות נשיות אמינות (כי הן נכתבו על ידי אישה)

זה אמנם נשמע ברור שדמויות נשיות בסרטים שעוסקים בנושא רגיש כמו זוגיות ואהבה, יכתבו על ידי אישה – רק שההיסטוריה מוכיחה לנו אחרת. רוב הקומדיות הרומנטיות האיקוניות (שלא נכתבו על ידי נורה אפרון) נכתבו על ידי גברים: "אישה יפה", "נוטינג היל", "כמעט מפורסמים", "החתונה של החבר שלי" עיצבו לנצח נצחים את התפיסה שלנו לגבי איך נשים אמורות להראות ולהתנהג. ב"בלאדי מורי" אידיסיס לא מפחדת לכתוב דמויות נשיות כפי שהן באמת. מבולבולת, מבולגנות, אמיצות, חזקות וחלשות, הכל ביחד. מי שכותב על עצמו יודע שהדברים יותר מורכבים מכפי שהם נראים מהצד.

>>בלאדי מורי: גם האחיות שלנו ב"את" כתבו על זה

4. התעסקות בנושאים שמרחיקים גברים

בהמשך ישיר לסעיף הקודם: הסדרה עוסקת בנושאים אמיתיים שמעסיקים נשים, בעיקר נשים שנמצאות ברווקות מאוחרת. זה אולי לא סקסי וגם לא מעורר את הצחקוק הקליל שהיינו מצפים לו מקומדיה רומנטית, אבל זה אמיתי, כואב וגם משעשע. ב"בלאדי מורי" יש הפלה, אובדן שחלה (אשתו של אטיאס) והקפאת ביציות – אולי אלו בדיוק הנושאים שקומדיות רומנטיות אמורות לייצר אספקיזם מהם, אבל כאן זה הופך אותן לנגישות יותר. כשמורי מקיאה באקווריום של האקס הדוש שלה אחרי שהיא עושה הפלה, יש בזה משהו מנחם.

5. חברות אמיתית של נשים

תחשבו איך חברות בין נשים מוצגת בקומדיות הרומנטיות האמריקאיות: ישר יעלו לכם פלאשבקים של חיבוקים וקפיצות, שימוש במילים כמו "גירלפרנד" ו"סיס", צ'ייסרים לפני שיוצאות למועדון, בכי וגלידה ושאר קלישאות. האם ככה נראית החברות שלכן עם החברה הכי טובה שלכן? כנראה שלא. אבל ב"בלאדי מורי" החברות בין שתי הנשים היא העיקר. הן כועסות אחת על השנייה, יורדות אחת על השנייה ומקללות אחת את השניה, אבל יש ביניהן גם שותפות גורל. הן אוהבות אחת את השנייה ולא מפסיקות לדאוג זו לזו. הן משפחה. זאת החברות שהיינו רוצים לראות על המסך. זאת החברה שהיינו רוצים שתהיה לנו.

• ביקורת טלוויזיה
• yes
• רותם סלע
• נעמי לבוב
• המסך
• סדרות ישראליות