אחת הסדרות הישראליות היותר טובות של השנים האחרונות בטלוויזיה חזרה לעונה שנייה. "בלאדי מורי", שנוצרה ע"י סתיו אידיסיס, היתה הצלחה של ממש. הקומדיה הרומנטית שודרה לראשונה ב-2022, וגרפה לא מעט הצלחות; היא היתה מועמדת לשמונה פרסי אקדמיה ב-2023 (כולל זכייה של עומר עציון, לימים טראמפ ב"ארץ נהדרת", כשחקן המשנה בקומדיה), וגם זכתה בפרס הקומדיה הטובה בפסטיבל "סירייס מאניה" בצרפת (בימים שבהם יכולנו ממש לזכות בדברים מחוץ לישראל).

אבל בישראל כמו בישראל, וכנראה גם בהשפעת הבור בזיכרון שנקרא 7.10, עברו שלוש שנים עד שהעונה השנייה של "בלאדי מורי" עלתה לאוויר. ומוטב מאוחר מאשר אף פעם. הסדרה ממשיך לגלול את קורותיהן של זוג השותפות – מורי (נעמי לבוב) ודנה (רותם סלע), שתי רווקות שמכירות מכיתה ג' וחיות בדירה משותפת, בניסיון הנואש לנסות ולהתקדם בתוך מסלול המכשולים של החיים.

קצת קשה, והאמת גם קצת מעייף, לנסות ולחפש רפרנסים למציאות בסדרות. ואחד הדברים המוצלחים בסדרה הזו היא העובדה שבגדול – היא די מנותקת מהעולם שסביבה. בעולם שבו הכל פוליטי וכולם עסוקים בלומר את דעתם, "בלאדי מורי" פשוט לא מנסה לעשות את זה. היא ממשיכה לעסוק בעולם הפנימי של הגיבורות, ובחיים שהן מנסות לנהל למרות הכל. זה גם מה שהופך אותה לכל כך מרעננת בנוף העכשווי של הטלוויזיה.

מרכיב משמעותי מאוד בסדרה הוא השפה שלה – לאו דווקא המילים שנאמרות, אלא הטון והגישה שלהן. "בלאדי" היא למעשה המשך ישיר לשתי יצירות ישראליות אהובות מהעשור האחרון: הסרט הישראלי (הטוב ביותר שאני מכיר) "אפס ביחסי אנוש", והסדרה "האחיות המוצלחות שלי". "בלאדי", כמובן, שונה משתיהן – היא הרבה פחות קרבית מ"אפס" והרבה פחות קופצנית ומצחיקה מ"האחיות". המחוות שלה יותר מאופקות, על משקל השיר של רונה קינן, ובכל זאת יש בהן קסם.

והקסם שעובר כחוט השני בסדרות הללו (וגם בסדרה "מי שמע על חוה ונאווה") טמון במילה אחת – סיסטרהוד. האחווה הבין-נשית נוכחת כבר בלא מעט סדרות ישראליות לאורך השנים, אבל ב"בלאדי" וביצירות האחיות שלה יש מרכיב נוסף והוא שכבת הגיל. בצורה הכי פשטנית – הוא מדבר בשפה שאנחנו מכירים. אני רואה את האנשים שקיימים בעולם של הסדרה בכל יום. גם את הנשים וגם את הגברים. זה כמעט עניין של דור – אותם אנשים בעשור השלישי והרביעי לחייהם שמרגישים תקועים (אפרופו הדיאלוג הבלתי נשכח מסצנת הפתיחה של העונה הראשונה).

>> מצעד הסטרימינג: 20 הסדרות הכי טובות שאפשר לראות עכשיו
>> תכלה תשפ"ה וקללותיה: סיכום שנת הדעיכה בתרבות הישראלית
>> מראה שחורה: הרגעים הכי טובים של השנה בטלוויזיה. היו ממש מעט

וזה גם התפקיד הגדול של "בלאדי מורי" – כמו בפרק הראשון שלה, גם בעונה השנייה, היא מצליחה לשאת את דגל האנטי-מונוגמיה. בתוך עולם ישראלי שמאוד לא סלחני לרווקים ורווקות מאוחרים, שמשדר כל הזמן שיש משהו פגום בלהישאר לבד – ההשוואה הבלתי פוסקת לאחרים, והאדרת המשפחה כדבר שצריך לשאוף אליו – הסדרה נותנת אישור, אישוש וגם חיבוק למי שנשאר לכאורה מאחור. מורי ודנה עוברות, בשתי העונות, לא מעט פאזות ומערכות יחסים; אבל מצב הצבירה שלהן היה ונשאר בודד. אינדיבידואלי. ובכך, נדמה לי שהן קולעות לליבם של יותר צופים ממה שנדמה.

אם בכל זאת לנסות ולמצוא מרכיב מן המציאות בסדרה, הרי שמסתמן שהעונה השנייה הולכת בכיוון של הרצון בהמשכיות והצורך של שתי הגיבורות להביא ילדים. שתיהן, אגב, לא עושות את זה בדרך הקלאסית – כלומר, להתחתן עם מישהו ולהביא ילדים, אלא שלשתיהן זה קורה במקרה, ושתיהן לא פוסלות על הסף את האפשרות לגדל את הילד לבד. שוב, שיח שלא מתקיים על המסך מחוץ לסדרה, בעולם השמרני שבו אנחנו חיים. וטוב שיש מי שמציעות גם את האפשרות הזאת.

ברמת המשחק, הבחירה בלבוב וסלע לתפקידים הראשיים אינה מקרית. השיקוף ביניהן קורץ לא פעם לעולם המציאות – דנה (שמגולמת ע"י רותם סלע) היא הרכה יותר, הנחשקת יותר, זו שקל לה יותר להנגיש את עצמה (למרות האישיוז שיש גם לה, כמובן); מורי (נעמי לבוב) היא כמו השחקנית שמגלמת אותה, יותר קוצנית, יותר צינית וגם יותר מצחיקה.הפוקוס שלי היה דווקא על רותם סלע – מישהי שנמצאת על המסך שלנו כל הזמן ומגלמת בסדרה תפקיד מרהיב. מה שמדהים בסלע הוא הפער הכמעט בלתי ניתן לכימות בין המגישה שהיא – יבשה, שמרנית, מקריאה יפה מהטלפרומפטר – לבין השחקנית המעולה שהיא. רואים את זה בכל פעם שהיא נוגעת במשחק, ובעיקר בסדרה הזאת.

אני נוהג לחלק את הסדרות שאני רואה לשני סוגים – כאלה שאוהבות את הגיבורים שלהן (שם קוד: "טד לאסו"), וסולחות להם גם אם הם טועים; וכאלה ששונאות את הגיבורים שלהן (שם קוד: "יורשים") אפילו אם מדי פעם הם עשו את הדבר הנכון. איפה "בלאדי מורי" עומדת על הרצף הזה? איפשהו באמצע. היא לא סולחת לגיבורות שלה ומציגה אותן במלוא חולשתן, בטעויות שלהן, בהטיות. אבל מצד שני היא גם יודעת לחמול עליהן. היא משדרת סאבטקסט ברור: אנחנו יודעות שהקיום שלנו לא נשגב, אלא די אפרורי. ועדיין זה העולם שלנו ובו אנחנו נתמודד.

וזה הדבר שהכי קונה אותי בסדרה הזאת: היא הנחמה המושלמת לתקופה המבלבלת והמדכאת שמסביב. היא סדרה שלא מחפשת לשפוט וגם לא להטיף. היא מתאימה לדור ספציפי אמנם, אבל היא מדברת אליו בצורה מושלמת – לאנשים שעליהם טונה דיבר כשהוא כתב את השיר "רוק 30". אנשים באמצע החיים שלהם, שמנסים לשרוד בתוך עולם קיצוני ומשוגע, כשכל מה שהם רוצים זה רק לסיים את המשמרת או לכתוב כבר את הדראפט. החיים שלהם הם לא סלוגן ולא המנון שאפשר להזדהות איתו. הם חיים – ארציים, מזופתים, משעממים ואנושיים להחריד. לא יותר ולא פחות.

בשיר "היי שקטה", שחזר לאחרונה לתודעה על רקע הסערה מסביב, רחל שפירא כותבת: "זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן/ זה העולם שיש, ואין עולם אחר". "בלאדי מורי" נכתבה ביקום שונה לחלוטין מאשר השיר הישן והמקסים הזה, אבל נדמה לי שהיא משדרת את אותו המסר. ולפעמים, עצם העובדה שהדבר הזה עוד נאמר בתוך הקקפוניה והבלגן מסביב – מרגישה כמו יונה עם עלה של זית שמבשרת שמתישהו תהיה יבשה אחרי המבול.
>> בלאדי מורי, עונה 2, 10 פרקים, עכשיו ב-yes

• ביקורת טלוויזיה
• בלאדי מורי
• yes
• רותם סלע
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות

הם עשו את זה שוב: ליאור רז ואבי יששכרוף מציגים סדרה חדשה בנטפליקס, כשהפעם בפרונט לא מסתערבים מסוקסים וסצנות אקשן מתוסרטות, אלא רותם סלע ורז עצמו (ששיתפו לאחרונה פעולה בסרטו של ארז תדמור, "סודה", ולפני כן בסדרה "בגוף שלישי"), כשהם מטיילים בג'יפ ארבע על ארבע בערבות מרכז אסיה ומדברים על החיים עצמם.

>> מצחיק אז צוחקים: 15 הסדרות הקומיות הכי טובות בדיסני+
>> מקל בגלגלי הסטרימינג: דבר מצחיק מאוד קרה לאפל TV+

"Off Road" היא סדרת דוקו-ריאליטי שיצרו רז ויששכרוף יחד עם סלע, והיא הופקה עבור נטפליקס בידי קשת אינטרנשיונל ו-Faraway Road פרודקשנס, חברת ההפקה של רז ויששכרוף שנמכרה בשנה שעברה ב-50 מיליון דולר לחברת ההפקה קנדל מדיה. זוהי ההפקה השלישית של יששכרוף ורז לנטפליקס אחרי "פאודה" ו"פגע וברח", כשבדרך הם גם יצרו את "רוחות ביירות" עבור רשת שואוטיים.

הסדרה "Off Road", כאמור, עוקבת אחרי מסעם המשותף של רז וסלע אל הנופים עוצרי הנשימה של מרכז אסיה, כשהם מאובזרים ברכב 4×4 ורוח הרפתקנית מלאת הומור. על פי ההודעה לתקשורת, "הצמד יוצא לשטח לא נודע – גם הפיזי וגם המטאפורי", ומלווה בידי מטפל לאורך המסע כדי להתעמק בנושאים שעולים בשיחות ביניהם כמו חברות, שליטה, תהילה, משפחה, פחדים, קונפליקטים והשלמה. רותם וליאור עולים על ההגה, ומעודדים זה את זה להשיל את הדימוי הציבורי שלהם, להיחשף ולסמוך אחד על השני ,תוך כדי התמודדות עם הלא נודע ותפניות בלתי צפויות בדרך.

למעשה, מדובר בסדרה הלא מתוסרטת הראשונה שנמכרת מישראל ישירות לנטפליקס ומופקת עבורה, בניגוד למרבית הסדרות הישראליות שנמכרות לנטפליקס במקביל לשידורן בערוצים הישראלים שהשתתפו בהפקתן. נטפליקס ממעטת להפיק תוכן ישראלי מקורי, ומאז הגעתה לארץ אפשר לספור על יד אחת את מספר הסדרות שהופקו עבורה. בואו נקווה שיוצרים ישראלים נוספים יקבלו שם הזדמנות. "Off Road" תעלה לשידור ב-10.7.

• המסך
• נטפליקס
• ישראלים בחו"ל
• ליאור רז
• רותם סלע
• קשת אינטרנשיונל

אי אפשר היה לפספס את התגובה של רותם סלע לציוץ העלוב של יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה. בזמן שכל אזרחי המדינה התמודדו עם השריפות בהרי ירושלים ועם יום זיכרון מהכואבים שחווינו, לבן של המנהיג העליון היה חשוב למצוא את מי להאשים, אמת או לא, העיקר שאפשר להמשיך לפלג.

>> פופסטאר: נונו היא כוכבת הפופ הכי חשובה בישראל. כי היא אנושית
>> הארץ הזאת: העונה הכי קשה של "ארץ נהדרת" נגמרה בבכי

ודווקא רותם סלע הגיבה לו בישירות."אני מסתכלת על הציוץ הזה ומשפשפת את העיניים", היא כתבה בחשבון האינסטגרם האולטרה-פופולרי שלה. "לקח לי רגע להאמין שזה ציוץ אמיתי מבנו של ראש הממשלה. רק הסתיים יום הזיכרון, כל כך הרבה אחים ואחיות שלנו שאיבדו את חייהם בהגנה על המדינה הזו. שם בקרב, בפיגוע או ב-7 באוקטובר, אף אחד לא שאל אותם אם הם שמאלנים קפלניסטים. נכון, יש לנו כל כך הרבה צרות להתמודד איתן כרגע, אבל בחיי שפשוט אסור לשתוק להסתה ולפלגנות המכוערת הזו. בבקשה אל תהיו יאיר נתניהו".

למה שווה להתעכב על זה? כי מתי בפעם האחרונה שמעתם סלב, ברמות שלה וגם שפחות, מגיב או מגיבה בצורה כל כך ישירה למשהו שאמרו גורמי השלטון כאן (כן, יאיר נתניהו הוא גורם שלטוני. הוא מקבל אבטחה על חשבוננו, חיי על חשבוננו ומשפיע על אבא שלו בבחירת הרמטכ״ל וראש השב״כ)? באמת שרותם סלע היא אחת מהכוכבות היחידות כאן שיש להן ממש מה להפסיד. היא קונצנזוס, היא בפריים טיים, כנראה מרוויחה שכר נאה מאוד מאוד ואין איש במדינה שלא מכיר אותה. כמה כוכבים בסדר גודל הזה יש בישראל? מעט מאוד.

ובכל זאת, היא השתמשה בכוח שלה, ואמרה אמירה ערכית וברורה, בלי פחד, בלי החבא, בלי להסתיר את הפוסט או למחוק את הציוץ אחר כך. ולא בפעם הראשונה. אמירה ברורה שמציבה גבול ברור: זו לא דרכי, זו לא דרכה של מדינת ישראל, וגם אם אתה בנו של ראש הממשלה, תתבייש לך שזה מה שאתר בוחר להגיד. מדהים! למה אין עוד אנשים כמו רותם סלע?

מה שכל כך מטורף זה שהמציאות ממשיכה להוכיח שכשבן אדם בוחר להיות אמיתי, להיות הכי עצמו שיש, התגמול מהחברה הוא מטורף. אנשים אוהבים ומעריצים, כי את האמת מרגישים. כמו שרותם אמיתית כשהיא מגישה את "הכוכב הבא", ככה היא אמיתית כשהיא מגיבה ליאיר נתניהו. איך לא ברור לעוד אנשים שאם את הכי את שיש, זה רק יוביל את הציבור להעריך אותך יותר?

בין אם את פוליטיקאית (נגיד יאיר גולן, דוגמה טובה), אמנית, סלב, כל דבר. אנחנו מעריכים אמת ואנחנו מעריכים אנשים שפועלים בלי פחד, שהולכים אחרי הלב שלהם באומץ ובישירות. איך אין עוד כמוה? אז הנה עוד שיעור ששווה ללמוד מרותם סלע: אמת זה לא רק כשהיא מצחיקה ונעימה. אמת זה גם כשהיא כאובה וכעוסה. משתיהן לא צריך לפחד.
תודה רותם.
>> כלנית שרון היא ממייסדות תנועת המחאה "החזית הוורודה".כדאי לכם להצטרף

• טור דעה
• רותם סלע
• יאיר נתניהו
• בנימין נתניהו

זו היתה אמורה להיות גולת הכותרת של עונת החורף: אחרי לא מעט זמן (והמון תכניות ריאליטי), "קשת" שוב מנסה את כוחה בדרמה גדולה. "גוף שלישי", מבית היוצר של שירה חדד, דרור משעני ושי קפון (שגם ביים), הושקה ברעש גדול עם קאסט נוצץ והחלטה יחצ"נית: קשת הודיעה שהיא תשדר רק שתי פרסומת "זהב" במהלך השידור, כדי לנסות ולמשוך יותר צופים.

זו המציאות של דרמות בישראל – בשנים האחרונות, הערוצים המסחריים הפסיקו לשדר סדרות גדולות. כדי לראות את הסדרות האלה, הלכנו לשלושה מקומות שמשדרים אותם ללא הפסקות פרסומות – שירותי הסטרימינג השונים (נטפליקס, אמאזון, דיסני פלוס), חברות הכבלים והלוויין, וכמובן, התאגיד – שהפיק את הסדרות הטובות ביותר בתחום, מ"המפקדת" דרך "מנאייכ" ועד "טהרן". "גוף שלישי", לפיכך, היתה אמורה להיות התחלה של משהו חדש ומבטיח. האם זה באמת המצב? אני בספק.

הסדרה מספרת את הסיפור של אלי ועידו (אלי זו הבחורה, כן?) – זוג שמנסה להיכנס להיריון כבר זמן רב, ואחרי לא מעט ניסיונות כושלים, מחליט ללכת על אופציה מסוכנת: פונדקאות, בנושא רגיש מאוד ושנוי במחלוקת שאני כאדם לא חוויתי, ולכן יש בי זהירות גדולה מלנקוט עמדה בנושא. אבל זהירות ורגישות הן בדיוק התכונות שציפיתי לראות בסדרה – אך היא טיפלה בנושא העדין הזה בקווים גסים מדי. בפרק הראשון של "גוף שלישי" יש משהו מאוד אגרסיבי, הן ברמת הדיאלוגים והן בטון הכללי. בפרק הפתיחה, לכל הפחות, היתה חסרה אמפתיה והבנה כלפי הגורמים המעורבים. המונולוגים היו צעקניים ולא אמינים, וייצרו תחושה מאוד לא נעימה כצופה.

ויש כמובן את עניין הליהוק. "קשת" הלכה חזק על הסדרה הזו (אולי כי אין סדרה אחרת ללכת עליה חזק) והשקיעה בצוות השחקנים עם רותם סלע בתור אלי (הפתעה! רותם סלע בסדרת דרמה של קשת), יהודה לוי כעידו, וגם ליאור רז מופיע שם בתפקיד ש… לא ברור מה הערך שלו לעלילה, חוץ מלהגיד ש"הבאנו את ליאור רז". הם כל כך רצו למשוך צופים, אז הם ניסו לבנות "גלאקטיקוס" – חבורת כוכבים ידועים שיביאו את הקהל. אבל השאלה, בדומה לקבוצת כדורגל, היא לא רק כמה שחקנים מוכשרים יש בסגל – אלא כמה הכוכבים מתאימים לשיטה.

שמות פחות מוכרים היו יכולים לעבוד הרבה יותר טוב בתיווך העלילה. בסופו של דבר, הצופה הממוצע לא ראה על המסך דמויות – אלא שוב ראה את רותם סלע, שמופיעה בכל תכנית ש"קשת" שידרה בעשור האחרון (אולי חוץ מ"עובדה", וגם זה בוודאי עוד יגיע מתישהו). כפי שלמדנו דווקא מתכניות הריאליטי, לפעמים בני אדם מעניינים יכולים לעבוד יותר מכוכבים לשם הכוכבות. "עלומים" למשל (שגם בה מככב יהודה לוי) היא סדרה מצוינת שהמחישה איך הימור על שחקנים צעירים ואלמוניים דווקא משפר את הסדרה. כי הוא גורם לנו לפגוש על המסך אדם ללא היכרות מוקדמת, וגם מאפשר יתר הזדהות עם הדמויות והתמקדות בעלילה. מרוב כוכבים לא ראו את השמיים של "גוף שלישי", וזה חבל מאוד – כי הנושא הוא נושא שחשוב לגעת בו.

הברקה אחת בסדרה היא השחקנית הפחות מוכרת מבין ארבעת השמות שעל הפוסטר – גל מלכה, שמשחקת את חן (האם הפונדקאית). מלכה פרצה לתודעה הציבורית עם התפקיד האדיר שלה בסדרה "המפקדת" (גילמה שם את "חגו" – החיילת המתוסבכת עם סיפור הרקע המסעיר), והמשיכה בעבודה מצוינת גם כאן. הנוכחות שלה בסדרה בהחלט הגבירה את האמינות, עכשיו רק נשאר לראות כמה היא תופיע גם בהמשך.

נושא הפונדקאות עלה לאחרונה לשיח הציבורי לא פעם – על האפשרות של זוג חד מיני להביא ילד פונדקאות יצאו כאן לרחובות ממש לא מזמן, וגם ההחלטה של מרב מיכאלי וליאור שליין ללכת על ההליך הבעייתי-מוסרית עוררה דיון נרחב. יש לא מעט אספקטים בנושא, וגם דעות שונות. בדיוק בגלל זה, "גוף שלישי" היתה יכולה להיות סדרה חשובה – כזו שאמורה להביא באופן אמין את הסיפור המורכב של זוג שבוחר ללכת על המקום המסוכן הזה, במטרה לייצר חיים. אבל היא מפספסת את המטרה הזאת. מרוב הניסיון לקפוץ גבוה ולייצר "שואו", היא קצת פספסה את ההזדמנות לבוא יותר צנועים, פחות בומבסטיים, ולהביא סיפור טוב. פוטנציאל היה כאן, רצון טוב בהחלט היה, התוצאה יצאה כמו קשת – הרבה זיקוקים ומופע אורות, מעט מאוד תוכן.

• ביקורת טלוויזיה
• סדרות
• סדרות ישראליות
• קשת
• רותם סלע

ל"בלאדי מורי" הגעתי לגמרי במקרה. הצירוף "קומדיה רומנטית ישראלית", שעובד בערך כמו "לימור וליעד בחתונמי", היה מרתיע. יוצרים ישראלים חוששים לעסוק בקומדיות רומנטיות: אנחנו קהל ציני ומורכב יותר מהקהל האמריקאי. וגם אז, איך יסיימו את הסדרה? הגיבור הראשי ירדוף אחרי מישהי לגייט בנתב"ג? יעכבו אותו בבידוק בטחוני שעה וחצי בזמן שהאהובה שלו תתנחם בסנדוויץ' סלט ביצים בארומה? בפעמים המעטות שניסו לעשות את זה בשנים האחרונות היו מעורבים בזה פערים מעמדיים ועדתיים ("אהבה זה כואב", "להיות איתה", "ואז היא הגיעה"), שאולי לקחו את העיסוק בהם צעד אחד קדימה מסרטי הבורקס, אבל מצד שני, זה רק צעד אחד מסרטי בורקס.

ובכל זאת, "בלאדי מורי". במבט ראשון היא קיטשית ורדודה, אולי גם במבט שני, אבל יש בה קסם, דווקא בפרטים הקטנים – שמבדילים אותה מהקומדיות הרומנטיות האמריקאיות הטיפוסיות שחונכנו עליהן, שמשטיחות דמויות נשיות ויוצרות ציפיות לא ריאליסטיות בנוגע לאיך החיים אמורים להראות גם כשהם לכאורה מודעים ומתקדמים. אולי (רק אולי) "בלאדי מורי" היא סמל לתחילתו של גל חדש של סדרות שמבינות שלמרות שישראלים ציניים יותר מהאמריקאים, גם לנו מגיעות קומדיות רומנטיות שישקפו את התרבות שלנו. האמריקאים אפילו יכולים ללמוד דבר או שניים מ"בלאדי מורי". אולי אפילו חמישה דברים:

1. "אנטי-גיבורה" שבאמת מעוררת אנטי

קומדיות רומנטיות חייבות אנטי-גיבור (כי נבל זה יותר מדי בשביל הז'אנר), כזה שהמגרעות שלו יהפכו אותו למישהו שאפשר להזדהות איתו ובסופו של דבר אפילו לחבב אותו. רק שברום-קום האמריקאי המגרעות של הדמות הראשית הן כאלו ששוות ערך ללומר "פרפקציוניזם" בראיון עבודה, כלומר – מגרעות שלא גורעות. אויש, אז הגיבורה קצת קלמזית, מעופפת או "לא יודעת מה היא שווה", תכונות שטוחות שאמורות להקסים. ב"בלאדי מורי" לעומת זאת, אנחנו מקבלים את מורי (נעמי לבוב), מרצה לקולנוע בשנות ה-30 לחייה. היא מבולגנת, מתוסבכת, עוקצנית, מניפולטיבית, תלותית ואין לה טיפת מוסר. הצופה הממוצע ככל הנראה רצה לזרוק עליה משהו לפחות חמש פעמים בזמן הצפייה. סתיו אידיסיס, יוצרת הסדרה, אפילו ביטאה בריאיונות את הפחד שהיה לה בתהליך היצירה שהקהל לא יחבב אותה. אבל האם זה לא כל היופי?

2. התאהבות בבחור הלא צפוי. מאוד לא צפוי

*אזהרת ספויילר* – אם לא הגעתם לפרק האחרון, דלגו על הפסקה הזאת. אלא אם כן אתם מזוכיסטים.

גם פה מדובר על טריק קומדיות רומנטיות ידוע, להתאהב בבחור ה"לא נכון". אולי הוא חנון, אולי הוא החבר הכי טוב שלה ואולי הוא הבחור מהקבוצה היריבה בתחרות השירה. אלא שב"בלאדי מורי" לא אחת אלא שתי הדמויות הראשיות, דנה (רותם סלע) ומורי, מתאהבות בבבחור ה"לא נכון", הוא מבוגר מהן ב-20 שנה, דתי ולא מושך. זה כמעט נראה מעוות בפעם הראשונה שמבינים שיש אינטרקציה מינית בינו לבין דנה. זו החלטה פרובוקטיבית ואפילו שנויה במחלוקת, אבל אין ספק שהיא מעוררת משהו אצל הצופה – בין אם סלידה, תיעוב, בלבול או חמלה. אמנות טובה אמורה לגרום לנו להרגיש.

3. דמויות נשיות אמינות (כי הן נכתבו על ידי אישה)

זה אמנם נשמע ברור שדמויות נשיות בסרטים שעוסקים בנושא רגיש כמו זוגיות ואהבה, יכתבו על ידי אישה – רק שההיסטוריה מוכיחה לנו אחרת. רוב הקומדיות הרומנטיות האיקוניות (שלא נכתבו על ידי נורה אפרון) נכתבו על ידי גברים: "אישה יפה", "נוטינג היל", "כמעט מפורסמים", "החתונה של החבר שלי" עיצבו לנצח נצחים את התפיסה שלנו לגבי איך נשים אמורות להראות ולהתנהג. ב"בלאדי מורי" אידיסיס לא מפחדת לכתוב דמויות נשיות כפי שהן באמת. מבולבולת, מבולגנות, אמיצות, חזקות וחלשות, הכל ביחד. מי שכותב על עצמו יודע שהדברים יותר מורכבים מכפי שהם נראים מהצד.

>>בלאדי מורי: גם האחיות שלנו ב"את" כתבו על זה

4. התעסקות בנושאים שמרחיקים גברים

בהמשך ישיר לסעיף הקודם: הסדרה עוסקת בנושאים אמיתיים שמעסיקים נשים, בעיקר נשים שנמצאות ברווקות מאוחרת. זה אולי לא סקסי וגם לא מעורר את הצחקוק הקליל שהיינו מצפים לו מקומדיה רומנטית, אבל זה אמיתי, כואב וגם משעשע. ב"בלאדי מורי" יש הפלה, אובדן שחלה (אשתו של אטיאס) והקפאת ביציות – אולי אלו בדיוק הנושאים שקומדיות רומנטיות אמורות לייצר אספקיזם מהם, אבל כאן זה הופך אותן לנגישות יותר. כשמורי מקיאה באקווריום של האקס הדוש שלה אחרי שהיא עושה הפלה, יש בזה משהו מנחם.

5. חברות אמיתית של נשים

תחשבו איך חברות בין נשים מוצגת בקומדיות הרומנטיות האמריקאיות: ישר יעלו לכם פלאשבקים של חיבוקים וקפיצות, שימוש במילים כמו "גירלפרנד" ו"סיס", צ'ייסרים לפני שיוצאות למועדון, בכי וגלידה ושאר קלישאות. האם ככה נראית החברות שלכן עם החברה הכי טובה שלכן? כנראה שלא. אבל ב"בלאדי מורי" החברות בין שתי הנשים היא העיקר. הן כועסות אחת על השנייה, יורדות אחת על השנייה ומקללות אחת את השניה, אבל יש ביניהן גם שותפות גורל. הן אוהבות אחת את השנייה ולא מפסיקות לדאוג זו לזו. הן משפחה. זאת החברות שהיינו רוצים לראות על המסך. זאת החברה שהיינו רוצים שתהיה לנו.

• ביקורת טלוויזיה
• yes
• רותם סלע
• נעמי לבוב
• המסך
• סדרות ישראליות